סודו של יצר הרע הוא החסרון | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

לרפואה שלמה והצלחה בניתוח לרפאל קרווני בן מסעודה.

אמן.

משפחת קרווני יזכו לחזור בתשובה שלמה מהרה.

אמן.

הצלחה לכל קהילות פז.

אמן.

לעילוי נשמת אברהם בן יחיא ומסעודה, בצלם, קרווני, מנוחתם עדן.

אמן.

ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם ייתן לי בלק

מלובתו כסף וזהב

לא אוכל לעבור את פי אדוני.

כל הסוד של היצר הרע בעולם הזה

הוא רק חסרון.

מציאות

של היעדר

וחסרון וחסרון ורעב.

יש לו מנה רוצה 200. יש לו 200 רוצה 400. זאת אומרת כל המציאות של היצר הרע זה החסרון

שתמיד אדם מרגיש חסר.

היעדר רעב.

בחכמים, זיכרונם לברכה, אומרים

מי שיש בו שלוש מידות הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, עליו השלום.

עין טובה,

רוח נמוכה,

בנפש שפלה.

וכל מי שיש בו שלוש מידות אחרות,

מתלמידיו של בלעם הרשע.

עין רעה,

רוח גבוהה

בנפש רחבה.

חכמים, זיכרונם לברכה, לומדים

מה זה נפש רחבה.

מאיפה לומדים שהיה לו נפש רחבה?

ממה שאמר.

אם ייתני בלק מלוא ביתו כסף וזהב.

וואו, וואו, איזה בית בליעה צריכים בשביל לספוג

ארמון שלם, מלא, מלא כסף וזהב.

ובשביל מה הוא צריך כל כך הרבה מיליארדים?

מה יעשה בהם? כמה שניצלים ביום הוא יאכל? כמה אנטריקוט?

כמה, מה, מה?

כמה הוא יאכל?

מה יעשה הם קוד?

מלמדת אותנו התורה

מהו סוד החיסרון.

אין כאן אלא חסר.

ואם אך ימלא החסרון,

שוב לא יהיה לו טעם בזה.

מה שיש לו כבר זה כלום, כאילו.

עכשיו נהיה חיסרון חדש.

יסוד הדבר,

כי על ידי המילוי עוד תגדל התאווה.

כמו שאמרו החכמים,

משביעו רעב.

מקודם חסר לו מלוא ביתו כסף וזהב.

אחר כך יחסר לו מלוא העיר

כסף וזהב.

אחר כך מלוא העולם.

אבל מלא

לא יהיה לו עולם. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

כי סוד העניינים הוא חיסרון.

וכל אשר יתמלא יותר,

יתרחב החלל ויתחזק הרעב.

ככל שאדם נהיה עשיר הוא נהיה קמצן גם יותר.

וזה פשוט

כי גם החולניות תתגבר עם הרעב.

הלוא ממנה

עד מלוא ביתו

יש הבדל רב.

וכן בכל המידות.

עצמותיו תרקבנה

בקריסות תטפח מתגבור את הרעב.

זאת נפש רחבה.

זאת אומרת, אדם לא יסתפק אף פעם.

זה הסוד של היצר הרע

וזה הסוד של העולם הזה.

זה רק חיסרון.

זה הסוד

של אותו הצד

שהוא מציאות של חיסרון.

ובצד השני,

להפך,

בצד של התלמידים

של אברהם אבינו,

שמה נאמר נפש שפלה.

מה אמר אברהם אבינו שהיה עשיר גדול גדול מאוד?

השם

השפיע עליו שפע טובה וברכה.

הוא אמר למלך סדום

אם מחוט ועד שרוך נעל,

אם אקח.

הוא הציל את סדום,

אז הוא חייב לו עולם ומלואו.

הוא הציל מלך.

מה היה למלך?

מדינות.

הציל אותו.

כמה צריך לתת לו?

הוא רוצה לתת לו.

הוא אומר לו, לא,

לא לוקח ממך, מחוט ועד שרוך נעל, לא לוקח כלום.

ולא תאמר,

אני עשרתי את אברהם.

שלם

היה בתכלית השלמות

אברהם אבינו.

לא חסר לו מאומה.

שבע הוא לגמרי.

לא בגלל שיש לו.

הרי כל מה שיש לו הוא חילק לאחרים.

הרי הוא פתח אוהלים בכל מקום

ונתן אשל, אכילה, שתייה, לינה,

לאנשים עוברים בשבים.

הוא דאג שיהיה ארבע פתחים לאוהל, שלא יהיה אחד

שלא יראה את הכניסה או שיתעצל. יגיד, מה, אני אסתובב עד שם.

לא, אני אמשיך.

ולא רק זה,

מי שאכל אצל אברהם,

אברהם היה גדול מאיוב בהכנסת אורחים. גם איוב היה מכניס אורחים.

איוב היה מגיש הרבה מאכלים.

נותן לאנשים בשפע.

הם היו אוכלים.

אבל אברהם לא הסתפק במה שהוא נתן

מכל טוב.

שהרי לשלושה ערביים הוא נתן

שלוש לשונות בחרדל,

לא שליש לשון.

אתה יודע מה זה לשחוט

שור ועגל,

פרה,

ורק בשביל לתת את הלשון בחרדל?

זה נדיבות לב שאין כדוגמתה.

כתוב שזה יותר ממה שהכיל שלמה המלך במלכותו.

הוא גם היה אומר, לא, תטעם גם מזה.

לא, אני לא אוהב, אני לא... תטעם גם מזה, אני אומר לך, זה משהו מצוין, תטעם.

לא היה מניח, לא היה מסתפק.

את כל הכסף שלו

הוא השתמש בשביל להגדיל כבוד שמיים.

יעקב אבינו, עליו השלום, אמר,

יש לי קול.

ועשיו הרשע אמר,

יש לי רב.

למי יש יותר?

יש לי קול.

ומה אומר עשיו? יש לי רב.

יעקב אבינו, עליו השלום, לא אמר, יש לי קול, מפני שבאמת היה לו הקול.

הוא ביקש מהשם בגד ללבוש.

ולחם לאכול.

זהו, מסתפק.

אז למה הוא אמר, יש לי קול?

זה המידה של האבות השלמים.

לא חסר להם

כלום.

כלום.

הם מציוד בלי חסרון. אין חסרון.

אין חסרון.

זה נקרא נפש

שפלה ההפך מנפש רחבה,

שלא מסתפקת.

מידת ההסתפקות.

הרב לופיאן, זכר צדיק וקדוש לברכה, אומר,

הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם,

אבל דורשי השם

לא יחסרו

כל טוב.

אומר, אבל אם ניכנס לבית של אברך

ונסתכן, נפתח את המקרר, נראה שהוא ריק.

אז איך אומר שדורשי השם שיושבים בכוללים ולומדים לא יחסרו כל טוב?

המציאות טופחת על הפנים.

אז הוא אומר,

יש מחלה שקוראים לה כל טוב.

מה המצב שלך?

הכל טוב, ברוך השם, הכל טוב.

כל דבש,

כל סוכר,

כל מיני משלים כאלה.

הכל טוב.

שואלים בן אדם, מה המצב שלך?

יהיה טוב, יהיה טוב.

בעזרת השם, יהיה טוב, יהיה טוב.

זאת אומרת, המצב עוד לא טוב, יהיה טוב.

אבל הוא מאמין, יהיה טוב, יהיה טוב.

הוא אומר, למה הדבר דומה?

אחד נכנס

לבית של חרדים,

עשר נפשות,

והוא יוצא, תופס את הראש.

שואלים אותו, מה קרה? הוא אומר, הייתי בבית,

יש עשרה ילדים,

ולא ראיתי שם ערכת עזרה ראשונה.

מה יקרה אם ילד יחבט או יהיה חולה או יהיה לא כדורים ולא תחבושות ולא,

הוא תופס את הראש, איזה אחריות.

עמד שם הפיקח, אמר, זה משפחה מאוד זהירים,

והם לא חולים,

הם בריאים,

הם לא צריכים כדורים ולא שום דבר. מה אתה תופס את הראש?

בבית שיש אנשים שהם חסרי דעת, לא זהירים,

הם חולים,

אוכלים נביילס וטרייפס, עושים כל מיני עווירס,

ושם מצליחים לדאוג להכין ערכה של עזרה ראשונה,

אפילו מגן דוד אדום,

שיחזיקו אמבולנס בבית, אין בעיה.

אבל

זה משפחה שלו.

אומר, על פי זה,

דורשי השם

לא יחסרו כל טוב.

אין להם את המחלה שהם צריכים שהכול יהיה טוב.

זו מחלה.

כי בן אדם, אם אין לו בדיוק כל מה שהוא שואף ומתאווה,

החיים שלו שחורים, הוא עדיין לא ישיג את מה שהוא רוצה.

הוא לא ישיג,

הוא לא ישיג.

אז המחלה אצלו, קוראים לה הכול טוב.

לא משיג, הוא חולה.

הוא צריך ערכת עזרה ראשונה.

אבל דורשי השם, הם לא חסרים את הכול טוב. מה שיש להם זה טוב מאוד.

מה יש להם?

הם דורשי השם.

השם תמיד נמצא?

תמיד הוא נמצא.

הוא חסר פעם?

מה פתאום?

אתה יכול לפנות אליו?

תמיד.

שומע תמיד.

כן. רואה תמיד? כן.

יודע מה אתה צריך? כן. יותר טוב ממך? כן.

מה שצריך הוא נותן? כן. מה שלא צריך הוא לא נותן? כן. מה אתה רוצה?

דורשי השם

לא חסרים את המחלה של הכול טוב של כולם. יש להם את הכי טוב בעולם.

יש לי קול! אמר יעקב אבינו.

יש לי קול.

אצל עשיו זה הולך ברב.

יש לי רב.

יש לי הרבה.

זה לא מספיק.

יהיה לי עוד יותר. בינתיים יש לי רב!

אז אם כן,

הכתוב אומר במשלי יג'

צדיק אוכל

לשובע נפשו

ובטן רשעים תחסר.

צדיק

תמיד שבע,

כי הוא אוכל

לשובע נפשו,

בשביל שהנפש שלו תשבע,

לא הבטן שלו תשבע.

הבטן מתרוקנת מהר יחסית.

אז הבטן של הרשעים תחסר.

מה חסר לו? עוד בטן. אם אפשר יהיה עוד בטן

שיוכל להכניס עוד?

בטן רשעים תחסר.

יש מסבירים למה בטן רשעים תחסר.

אם נקלעו אורחים אליו, בעל כורחו,

אז הוא מחסר בארוחה שלו, מהר לגמור, לפנות את הכלים כדי שהעורח לא יאכל הרבה.

אז הוא מוכן אפילו לחסר מבטנו,

רק שהשני לא יאכל על חשבונו יותר.

בטן רשעים תחסר.

אז תמיד יהיה חסר.

הרשעים אף פעם לא מסתפקים.

אבל צדיק

אוכל כמה?

משהו אוכל.

לשובע נפשו.

המכוון הוא

הרשע אוכל.

אבל לא דווקא שהוא אוכל יותר.

כי בטן, פחות או יותר, יש לכולם

אותו בית קיבול.

יש לו תיאבון, תאווה יותר חזקה.

כל הזמן הוא תעב, תעב, תעב.

הייתה תקופה של הזלילה הגדולה,

שהיו אוכלים, אוכלים, אוכלים, אוכלים לשם אכילה,

גומרים את האכילה,

חוץ מכבודכם, מכניסים אצבע,

הולכים, מקיאים את הכול,

ויושבים לאכול מחדש.

היו תקופות כאלה, קוראים לזה, היה גם סרט על זה, הזלילה הגדולה.

זה בדיוק

שרשעים חסרה להם עוד בטן.

הצדיק גם אוכל,

אבל תוך כדי אכילתו לא נוצרת בו מציאות של חסרון.

הוא ממלא מה שהוא צריך רק לסובע נפשו.

אבל בטן רשעים תחסר.

מתי?

כשהוא אוכל.

כשהוא עדיין אוכל, לא כשהוא רעב.

כשהוא אוכל היא עדיין חסרה.

זאת אומרת, יש לו מציאות של חסרון.

חכמים זיכרונם לברכה

הם

אומרים ככה

חללה של מלכות

הוא מהדברים שאי-אפשר למלות אותם.

חללה של מלכות

מהדברים שאי-אפשר למלות אותם.

זה סוד החסרון,

כי כל מה שממלאים יותר,

יותר מלעיטים אותו ברעב.

הוא מובן

כי לא באלה תיתכן שביעה.

חללה של מלכות

יכולה לבלוע גם את העולם כולו,

והיא לא תמלא.

עד כדי כך מגיע סוד החסרון.

חללה של מלכות, פירושו של דבר,

יש מלכות,

יש מלך,

והמלך צריך

שיהיה לו שר אוצר,

צריך כסף למדינה, לביטחון, לכלכלה,

לצורכי עיר ועיר.

המון כספים צריך, המון,

אבל לא מסתפקים.

בישראל שודדים את האדם יותר מכל מדינה בעולם.

לוקחים ממך 35%

ואחר כך לוקחים ממך מס הכנסה על העובדים,

לוקחים ממך ביטוח לאומי,

ולוקחים ממך מע״מ.

אפילו על קסם, כשאתה משתמש לשן, אתה משלם 17%. ולוקחים ממך מס בלו,

ולוקחים ממך בכל דבר מס,

מס, מס. אתה קונה מכונית,

מכונית אחרת אתה צריך לתת למדינה.

על כל מכונית, 114% תשלם למדינה.

כל הזמן נשאר לך, אם אתה לא יודע, בכושר 20%. ואתה עובד בעצם לחללה של מלכות,

וזה לא נגמר.

ויש מדינות

שהן לא מסתפקות בזה. כמו שאמרנו,

הן לא מספיק כל חלל העולם.

כמו גרמניה הנאצית,

היא לא הסתפקה בגרמניה, רצתה לכבוש את העמים מסביב.

אלכסנדר מוקדון, רצה לכבוש את העולם.

סנחריב, כבש את העולם.

לא מספיק לו חלל של כל העולם.

אחשוורוש, שולט ב-127 מדינות.

לא מספיק.

לא מספיק.

עוד מסים, עוד ארנונה, עוד זה, עוד פה, עוד...

וואו, וואו, וואו, וואו, וואו.

זה סוד החסרון.

לא נגמר.

לא נגמר.

אמר רבי יהושע בן לוי,

שבעה שמות יש לו לגיהנום.

ואלו הן שאול,

אבדון,

באר שחת,

בור שאון,

טיטא יבן,

צל מוות,

וארץ תחתית.

היסוד הגדול

שמסביר לנו רבי יהושע בן לוי,

מה הסוד של הגיהנום?

חיסרון.

חסרון.

אין אף אחד משבע השמות שלו

שיהיה נקרא יש.

אבדון זה חיסרון,

שאול זה חיסרון, באר שחת זה חיסרון, כל השמות זה חיסרון.

אין שם אחד שמציין יש.

לעומת זאת, בגן עדן

כתוב להנחיל אוהביי,

יש!

סוד הגיהנום כולו חיסרון.

ויש עוד סוד

של מעמיקים לו גיהנום.

זה עונש

שיש עומק עוד יותר, ביתר חיסרון.

כתוב שכף הקלע זה עונש קשה הרבה יותר מגיהנום.

גיהנום זה פינוקים לעומת כף הקלע.

מה זה כף הקלע?

אדם, כשהוא נפטר מכאן, הוא נפטר בדיוק כמו שהוא היה עם אותן תאוות.

אז נגיד אם הוא היה תאב,

כמו ניקח לדוגמה אדם שהוא משתמש בסמים,

הוא לא יכול שיעבור פרק זמן בלי לקחת עוד, בלי לקחת עוד, בלי לקחת עוד.

זה כמו אתמול בהרצאה.

היה יהודי בתוך הקהל, יושב

במריח קריסטל, הוא והחבר שלו,

כן, עם קסקט,

עם פאות, עם זקן, קריסטלים.

הוא לא יכול,

הוא לא יכול.

והוא שם טיפות גם בעיניים,

כי הן הופכות להיות אדומות כשלוקחים את הסמים,

ואז רואים שהוא מעושן.

אז הוא שם טיפות שיעבירו את הדמימות.

וכל זה לעיני המצלמה.

לא יאומן כי יסופר.

עכשיו בן אדם כזה יגיע לעולם האמת,

ושמה בכף הקלע הוא יחפש סמים.

ואין.

והתאווה תגבר,

ואין.

והתאווה תגבר, ואין.

מעמיקים לו גיהנום, בחינת חסרון שהולך

ועוד יותר חסר, עוד יותר... יואו, איזה עונש זה.

כי הוא לא משיג את חפצו.

ואין שם, אין, מה לעשות, שם לא מוכרים.

אז זו דוגמה, כן, אבל כל תאווה שאדם יגיע למעלה והוא לא תיקן אותה פה,

זה מעמיקים לו גיהנום.

למי מעמיקים גיהנום? אתם יודעים על מי כתוב?

כל הפורש עצמו מדברי תורה נופל בגיהנום.

כל המתפתה ביצרו נופל שם.

אם אתה שומע על יצר הרע,

אתה חביבי, יואו, צולל.

כמו אלה 12 תאילנדים עכשיו שנתקעו בתוך מערה בעומק 500 מטר.

איזה דברים נוראיים.

12 ימים בלי אוכל,

בלי שתייה.

גילו אותם.

היה שיטפון,

בתוכר ממערה נכנסו,

ופתאום ירד גשם והתמלאו, התמלאו המערות לגובה 10 מטר.

היה להם מזל שמצאו איזה מקום, כמו נתבצר להם מקום אצל בני קורח.

והם נשארו שם, קבוצת כדורגל, 12 ילדים עם מאמן,

תקועים שם.

וצוללנים צללו ומצאו אותם בסוף, אחרי 12 ימים.

כמו שלדים.

אבל חיים.

עכשיו לא יודעים איך להוציא אותם, יש שם בלאגן.

המתאר לא מאפשר כל כך סיפור, בקיצור.

אז זה, מי שרואה את המציאות הזאת, זה אפס אפסים לעומת גיהנום.

אם גיהנום זה רק שמה, להיות בקור,

בחושך, אם היו בחושך 12 יום.

בלי אוכל, בלי שתייה.

ככה, אתה לא יודע מה העתיד שלך, אתה לא יודע מה ההמשך, זה בלי עוד.

יש עוד, בלי כאבים, בלי איסורים, בלי כלום,

רק ככה להיות תקוע בתוך מערה, בהר,

בעומק 500 מטר.

יא חביבי, מה זה הדבר הזה?

פעם

רציתי לתאר למישהו שאמר, מה יכול להיות? מה יכול להיות?

אמרתי לו, בוא איתי, באמצע ההרצאה, בוא.

בוא רגע, יצאנו, היה לילה חשוך בלי ירח.

אתה תסתכל שם,

חושך.

תאר לך שאתה נמצא שם למעלה, לבד. זה הכול, מרחף באוויר, לבד, בחושך.

זה הכול, אין שום דבר, בלי עונש,

בלי עונש.

רק פתאום אתה שומע,

משהו עובר לידך, אתה עוד לא רואה כלום,

כלום אתה לא רואה, עוד לא.

פתאום אתה מרגיש שמישהו נושף לך בעורף. פעם!

ואתה לא רואה כלום, לא רואה כלום.

ואתה לא יכול לברוח, אין לאן לברוח.

אתה יודע איזה פחד, ואתה תקוע שם,

שנה,

שנתיים,

שלוש,

אלף שנה.

זה בלי עונש, בלי שדים, בלי כלום, בלי משחיתים,

בלי שום דבר.

אנשים אין להם שכל,

אין להם ציור אפילו, מה מצפה להם?

אם אדם ברצונו למדוד את העומק של גיהנום,

יוכל למדוד כאן, בעולם הזה, בגיהנום שלו, פה,

פה,

סוד הדבר,

כי הגיהנום וגם הגן עדן,

אין להבינם כעניין הנמצא רק

בעולמות אחרים.

אל תחשבו שיש רק גן עדן וגיהנום במציאות,

בעולמות אחרים, למעלה, למטה,

וזהו.

אלא הכל נמצא גם כאן בארץ.

יש אדם

שהוא בגן עדן בעולם העליון.

עד כמה שהוא בגן עדן פה, בעולם הזה.

אתה יכול להרים את עצמך פה להיות בבחינת גן עדן.

תשאלו את הרב קנייבסקי אם חסר לו משהו,

הוא יגיד לכם כן,

שיפריעו לי פחות.

יש לו את הספר,

הוא לומד,

לא יודע מתי אוכלים, מה אוכלים,

מספרים עליו סיפורים.

כשהוא שמע פעם ש... שניצל, אז שאלתי אשתו, מה זה שניצל?

שמעתי שניצל. הוא אמר אמר לו, זה מה שאתה אוכל.

בכלל לא מכיר שטרות, לא מכיר כלום, שום דבר, כלום.

יש אנשים, הם כבר בגן עדן בעולם הזה.

איי, איי, איי. אז איזה ציור יוכל להיות לנו מאבדון,

אם בכלל שייך ציור על זה?

האבדון של גיהינום

הוא גדול ככדור הארץ.

זה מספיק לכאורה, נכון?

ואם חללה של מלכות קטן מזה,

האם האדם אינו יכול לבלוע את כל העולם כולו?

האם אדם לא יכול להחריב את כל העולם כולו?

גם זה לא יסביע אותו.

אם האדם מסתכל רק בעצמו,

הוא יכול להרגיש את הגיהינום לגודלו ורוחבו.

רק קנאה שיש לבן אדם, איך מפוצצת אותו, איך לא נותנת לו מנוח,

איך הגאווה מרסקת אותו,

שלא חלקו לו כבוד.

המן, כל העולם השתחווה לו, כל העולם, רק אחד לא.

אמר, כל זה איננו שווה לי. כל מה שהעולם משתחווה לי, מיליארדים,

זה אם מרדכי לא משתחווה,

כל זה לא שווה לי.

אני אחסל את כל העם שלו.

למה את כל העם שלו? מה אשם העם שלו?

כל העם השתחווה.

הוא לא משתחווה, אטפל בו.

לא.

אם אני אטפל בו, מה יהיה?

אחר כך, כל פעם שיראו אותי עם שלו, יגידו, זה המן שמרדכי לא השתחווה לו.

אני לא רוצה שיהיה זכר אפילו של מישהו שיזכור שהיה מישהו שלא השתהווה לי.

אז הוא מוכן לחסל עם שלם.

אתם מבינים מה כוח השחטה שנמצא בבן אדם?

דוד המלך בעולם הזה צעק

העלית מן שאול נפשי

חייתני מיור דיבור.

לא הבנתי, איפה הוא היה?

הוא היה בשאול?

הוא לא היה בשאול.

אז איך הוא אומר? העלית מנשול נפשי. לא תעלה לעתיד לבוא.

כבר.

העלית מנשול נפשי.

חייתני מיור דיבור.

ומצרי שאול מצאוני.

כל המצרים שיש בקבר, שיש בגיהנום, שיש בזה, כל אלה מצאוני.

מהחטאים שלו הוא צעק, אוי ואבוי, אני בגיהנום.

הוא הרגיש את הגיהנום בעולם הזה.

מה שאנחנו לא מרגישים, את הגיהנום,

זה בגלל שאנחנו שיכורים.

כשאדם לוקח יין,

אז בשכרות מעביר לו את הכאבים, את הייסורים.

זה משכיח ממנו את הדאגות, את הצרות.

אבל זה בגלל שאנחנו שיכורים.

בגלל שאנחנו שיכורים, אנחנו לא מרגישים את הגיהנום

שחיים בו.

אבל הגיהנום הוא גיהנום ממש.

מספר פה המחבר, פעם ראיתי איך שניקו בטח זה,

כמובן שאי אפשר לגשת לשם. הסרחון,

פשששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש

שבשעה שניכו שמה,

הגויים לקחו שמה לגימות של יין שרף

וגם רקדו.

אם אדם היה זוכה להסתכל בגיהנום שלו,

באין סוף של היעדר וחיסרון,

כולו ריק בלי תכלית,

התהום רבה מכל מידה ומידה

הן גיהנום ממש,

כי אז היה צועק אצילה מן שאול נפשי.

לפעמים בן אדם, חוץ מכבודכם,

נמצא באיזשהו מקום ופתאום

מריח משהו, זוועה,

והוא ישר בורח כמה צעדים הצידה,

סותם את האב והכל.

ואם תוקעים אותו במקום כזה, באופן קבוע,

ועוד נכנסים אנשים יוצאים ומחדשים את הריח,

זה לא גיהנום?

זה כלום אפס אפסים,

כי כתוב שיש אנשים שדנים אותם בצועה רותחת.

וואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו הם לא מריחים,

הם בתוך,

וזה רותח, עזוב את החם.

כשזה חם, אתם יודעים, מחרח?

וואו.

ומדי פעם מכניסים להם את הראש והם יוצאים,

וואו, בעיניים, מה,

ונתפס להם בזקן,

בשפה,

אה, לך תקדם, אה, ואין מקלחות.

לא יום ולא יומיים.

מבהיל.

אדם הראשון,

במצב שביקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש,

במצב שלא ניתן היה להכיר אצלו כל חסרון והיעדר,

בגוף שלו ממש היה שרוי בגן עדן, בגוף.

מה יצד החסרון אצלו?

כיוון שניתנה לו אפשרות

להיות חלוט של חסרון.

לא היה בו חסרון.

אבל האפשרות

שיכול לחול עליו חסרון, היא מתפתה,

ליצר הרע.

מזה לבד כבר נתהווה כל התאווה.

שירתה את העץ נחמד למראה,

ואת הפרי,

כבר נהיה מזה תאווה.

וכבר נתמלה כל כך חסרון,

עד שקלקל במעשה אחד את עצמו ואת כל הבריאה כולה.

וכל תולדותיו בני האדם צריכים למות כדי לתקן את החסרון של אכילה אחת.

אז מיהו בעל החשבון שיכול להאכיל את התהום

שמאז ועד היום שקענו בו?

מאז אדם הראשון במצבו עד המצב שלנו. איפה אנחנו ואיפה הוא היה?

ואנחנו לא מרגישים שום גיהנום.

וזה מבהיל.

הסוד של הגיהנום שאנחנו נמצאים בו, ולא מרגישים.

בגלל השיכרון

שכל הזמן מבטיח לעצמו אדם,

יהיה טוב,

יהיה בסדר,

יהיה ככה.

הנה, עוד מעט.

עכשיו אני אקבל זה, ויהיה לי ככה, ויהיה לי ככה, ככה.

אם אדם יאבד תקווה, מה קורה איתו?

מתאבד.

אנשים שאין להם תקווה, מתאבדים.

אלחנן מספר לי,

כל פעם מזעיקים אותו להתאבדויות.

אתם לא מאמינים.

אנשים בכמויות,

עשרות אנשים מתאבדים ביום.

והוא מתאר לי,

אחד על גשר, רוצה לקפוץ,

מביאים למטה.

ציוד מתנפח,

אז הוא רוצה לקפוץ מפה. רצים כולם, עשרה אנשים, לוקחים את זה לשם.

בשביל שאם הוא יקפוץ, הוא ייפול על זה.

והולכים לפה, והולכים לפה.

אז הוא אומר, במקרה האחרון שהוא ראה, הוא רץ

לכיוון הזה, כולם רצו, עשה להם ריצה הפוכה, טאח, קפץ כמה סנטימטרים

על הכביש.

הם לא הספיקו להגיע עם ה...

וככה אנשים קופצים חופשי. אתמול, הוא אומר לי,

אישה קפצה מקומה שנייה על הראש.

ככה.

עמדה על המרפסת,

טינג, על הראש.

בכוונה.

והמטפלת שלה אמרה, היא ניסתה להתמודד איתה, וזה, ופה ושם.

ולא הצליחה, היא סגרה את המרפסת,

עמדה טינג, על הראש.

עכשיו השבוע התפרסם

שאחד המנתחים הבכירים בבתי-החולים התאבד במחלקה.

התלה את עצמו במחלקה.

למה?

בגלל שרצו להכניס שינויים במחלקה שלו, הוא נפגע.

אני אראה לכם.

אני אתלה את עצמי במחלקה.

כל הכבוד.

יפה.

צריך לשים רק מסגרת,

וזהו, שידעו, כל מי שישנו לו את התנאים,

לתלות את עצמו במחלקה.

אדם לא מרגיש שהוא בגיהנום, הוא חי בגיהנום.

אבל כל זמן שהתאווה שלו מתמלאת,

או יש סיכוי שהיא תתמלא,

אז הוא חושב שהוא בגן עדן.

אבל ברגע ששוללים ממנו את האפשרות להתקדם,

להגיע למשהו או זה, אין לו תקווה,

אז הוא מתחיל להרגיש את הגיהנום.

גיהנום פה, עוד בלי שם.

ואם פה זה מתברר לו כלא שווה לחיות,

מה יש שם

שאין לך ברירה?

תצטרך לחיות במציאות שאתה לא היית רוצה אותה.

זה מה שאנו אומרים. אין לך אדם שאין לו שעה,

ואין לך דבר שאין לו מקום.

הכול נמצא כאן

כמו שנמצא שם,

אותו דבר,

אותו גיהנום ממש.

ההבדלים הם רק בהמדידות, מהגדלים,

בבחינות,

בנצחיות

ובאין סוף.

פה זה זמני,

גיהנום זמני,

אבל

חכמים זיכרונם לברכה אומרים

שלושה פתחים יש לגיהנום,

פה,

בכדור הארץ.

אחד במדבר,

אחד בים

ואחד בירושלים.

ויש לדעת

כי בעולם הקטן שלנו,

אדם הוא נקרא עולם קטן,

ישנם גם כן פתחים לגיהנום.

וזה הסוד של שלושת המידות של תלמידי בלעם.

עין רעה זה פתח לגיהנום,

רוח גבוהה, גאווה סרוחה, זה פתח לגיהנום,

נפש רחבה כמו בלעם זה פתח לגיהנום,

ואלה פתחי הגיהנום באדם הקטן, שהוא עולם קטן.

רבי חנניהו בן-הגשי אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זוכר ישראל לפי כך

ירבו לו על תורו ומסווד שנה ומור אדונו וסלמה על סרבו, יגדיל תורו ויאדיל.