פרפראות וחדושים לפרשת בלק תשפ"ו - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

נהורי בן שרית,

להצלחת כל בני הישיבות,

והוא בתוכם,

עלייה רוחנית,

נשיאתה דשמיא בלימוד התורה,

התקבל בעזרת השם מישיבה גדולה, מתאימה לו לעבודת השם,

אמן.

אמן.

להצלחת כל ישראל,

הצריכים לזיווג,

ובתוכם אודליה בצרית,

שתזכה לזיווג הגון עם תלמיד חכם מראה שמיים, בעל מידות טובות, ממשפחה טובה,

ושיהיה בן זוגה מששת ימי בראשית,

ויקימו בית נאמן וכשר לעבודתו יתברך, אמן.

אמן.

רבקה, בת סלטנת,

תצליח במשפט, והכל יהיה לטובה, אמן.

פרפרות וחידושים לפרשת בלק, חלק ב',

שנת תשפו.

לא תלך עימהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא.

רשי כותב,

אמר לו,

לא תלך עימהם?

אמר לו,

אם כן, אקללם במקומי.

אם אתה לא רוצה שאני אלך, כאילו אתה מקפיד על ההליכה, שאני לא אלך, לא אתעייף, לא זה,

אז אני אקלל אותם פה מהמקום.

אמר לו, לא תאור את העם.

אז אמר לו, אם כן אברכם,

אמר לו,

אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא.

אז זה הפסוק,

לא תלכם מהם, לא תאור את העם,

כי ברוך הוא.

כשהוא אמר לו, לא תלכם מהם, מה הוא הבין?

כשהוא לא רוצה שהוא ילך, אז הוא אומר, אין בעיה, אז אני אקלל מפה.

אז הוא אומר לו, לא, לא, לא תאור את העם.

אז הוא אומר, אתה יודע מה? אז אני אברך אותם.

אז הוא אומר, לא, לא, לא, לא, לא צריך לברך אותם, לא כלום כי ברוך הוא.

מה זה אומר?

הדברים תמוהים.

מה, הוא משוגע?

בלעם.

סוכרים אותו לקלל,

הוא אומר, אתה יודע מה, אתה לא רוצה שאני אקלל, אז אני אברך.

מה זה ההיפוך הזה?

סטייקי?

היכן שמענו שאדם שמבקש לקלל והוא לא מצליח,

אז הוא מתחיל לברך.

זה חסר היגיון.

אבל מובא בספר מוצא שלל רב כמוצא שלל רב, בשם קדמונים.

המדרש אומר,

מפני מה הייתה רבקה עקרה?

כדי שלא יאמרו שברכת רשעים שבירכו אותה,

אחותנו את היא לאלפי רבבה נשאה פירות והתקיימה.

בשביל שלא יגידו

שבירכו אותה המשפחה

ואמרו לה שתהיה לאלפי רבבה שהיא תרבה ותפרה,

אז יגידו שברכת הרשעים הועילה לה,

אז השם הפך אותה עקרה,

בשביל שלא יוכלו להגיד שברכת הרשעים הועילה.

מה יוצא מזה?

שברכה של רשעים זה בעצם קללה,

כי זה גרם

שהיא תהיה עקרה בשביל שלא יגידו שהרשעים מועילים בברכותיהם.

אז זאת אומרת, הברכה שהיא קיבלה הזיקה לה,

ובגלל זה נעשתה עקרה שלא יתלו בברכתם של הרשעים.

וגם זו הייתה הכוונה המרושעת של הבלעם הזה.

הוא אמר לקב' ברוך הוא, אם אני לא יכול לקלל אותם אז אני אברך אותם.

מה הכוונה שלו?

שהברכה תזיק,

כמו שהזיקה לרבקה.

אבל הוא טעה.

בלעם טעה טעות חמורה.

כל זה היה נכון לגבי רבקה.

כי מכיוון שהיא לא נתברכה מפי הקדוש ברוך הוא,

קודם לברכות של לבן במשפחתו,

אם כן, אם היא הייתה נפקדת מיד,

היו אומרים שברכתם עשתה פירות.

לכן היה הכרח שרבקה תהיה עקרה.

שידעו שלא הייתה שום תועלת מהברכה שלהם.

אבל מי שהכול יודעים,

שכבר בירק אותו הקדוש ברוך הוא,

ואחרי כן בירכו אותו גם רשעים,

ברכה כזאת כבר לא תזיק.

מי פתי יחשוב שברכתם גדולה מברכת השם.

כולם יודעים שהקדוש ברוך הוא בירך אותו קודם לכן,

אז ממילא ברכת הרשעים לאחר מכן לא תזיק.

זה מה שהשיב הקדוש ברוך הוא לבלעם.

כי ברוך הוא.

הוא אומר לו, תודה, מה זה? אני אקלל אותם.

אז הוא אמר, לא, לא. אתה רוצה הרי לקלל, בשביל שזה יזיק, נכון?

זה לא יזיק. כי ברוך הוא, אני כבר בירכתי אותם.

עוד לפניך.

אז הברכה שלך לא יכולה להזיק.

מתי כן? אם אני לא בירכתי ואתה תברך אותם,

אני חייב למנוע את הברכה.

בשביל להגידו שרשעים מברכים, זה מתקיים.

זה נקרא להזיק.

אבל אם אני בירכתי מקודם,

אז אתה,

אין טעם שתקלל ואין טעם שתברך שום דבר, כי ברוך הוא.

זה בשם הקדמונים. יפה מאוד. יפה מאוד.

ובמיוחד זה יפה מאוד,

לפי תרגום יונתן בן עוזיאל,

שהוא אומר שבלעם הוא לבן הארמי.

אז עכשיו מובן שאותו לבן, שהוא בלעם,

הוא יודע שמהברכות שלו יוצא קללות, כי רבקה הפכה להיות עקרה, בזכותו.

אז הוא רצה אותו דבר לעשות גם כאן לעם ישראל.

ועל הפסוק, ותלחץ אל הקיר,

מבואר במדרש,

שזה היה גלעד

שלבן עשה יחד עם יעקב,

שלבן רדף אחר יעקב,

והקיר הזה היה הגלעד ההוא.

אני אמרתי לכם, אבל לא יודע אם זה התפרסם לפני שנים רבות, אמרתי את זה.

שפה,

בגלעד הזה,

שעשו ברית

יעקב ולבן, שלא יזיקו אחד את השני,

כשאף אחד לא יעבור את הגלעד להזיק לשני,

אז ברור.

מה אז הקמת מדינת ישראל?

בהכרזה באו״ם,

כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל,

הייתה הצבעה באו״ם מי בעד להקים מדינה ליהודים ומי שלא.

שלושים ושלושה היו בעד ושלוש עשרה היו נגד.

אז זה רמוז פה.

יעקב קרא לזה גל עד.

גל זה שלושים ושלושה עד.

זו עדות

שהצביעו שלושים ושלושה.

ואיך קרא לזה לבן?

ייגר סהדותא.

ייגר זה יג רשעים, 13 רשעים שהצביעו נגד.

סהדותא זה עדים, גם הם עדים.

לבן

זה האו״ם.

המכוניות שלהם לבנות, הדגל לבן,

רשעים, אלה רשעים. זה הלבן ההוא ממשיך.

הלבן הזה נגד מדינת ישראל.

השלוש עשרה האלה נהיו כבר 100 וכמה, 105 מדינות כבר נהיו.

בלבן הזה.

אז זה הכל רמוז.

ניקא מידי דלורי, מי זה באורייתא.

והנה,

הוא רצה לעבור את הגל,

ובאה האתון, ולחצה אותו, והראתה לו שאתה כולך שקר, אתה שקר, אתה שקר, אתה לבן האו״ם הזה, שקר.

יש או״ם.

בלבנון.

מה הם עשו?

יורים טילים, הכל, הם לא מונעים, לא עושים דבר. מקבלים משכורות וזהו.

לא עושים שום דבר.

אמר בן גורגור,

אום שמום.

אה, איזה וורט.

אום שמום.

כן.

טוב, ויאמר אלוהים אל בלעם.

לא תלך עמהם.

לא תאור את העם,

כי ברוך הוא.

עכשיו זה כתוב בפסוק יב',

ובהמשך,

בפסוק כ' כתוב,

ויאמר לו,

אם לקרוא לך באו האנשים,

קום לך איתם.

בהתחלה אומר לו,

לא תלך עם מים.

בעכשיו, מה אומר לו?

קום לך איתם.

ואחר כך, בפסוק כא' וכב',

כתוב, וילך עם שרי מואב,

ויחר אף אדוני כי הולך הוא.

מה, זה לא מובן.

השם אמר לו, לך.

הוא הולך,

וחרה אף השם. מה קרה?

כל המפרשים מקשיבים?

איך ייתכן?

בהתחלה אוסר הקדוש ברוך הוא על בלעם ללכת עם שרי מואב.

אחר כך הוא מתיר לו את ההליכה.

אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם.

מה, הוא חוזר בו, הקדוש ברוך הוא? מה קרה?

וביותר, מכיוון שכבר נתן לו רשות ללכת,

אז למה הוא כועס עליו?

ביהי חרף אדוני כי הולך הוא.

הגאון מווילנה

אומר יש הבדל

בין

עִם

עִמו לבין עֵט אִתו.

מה הפירוש עִם?

המשמעות שאתה הולך בשווה ביחד עם כוונה ורצון אחד ממש.

אם.

זאת אומרת שני הצדדים שהולכים הם במעמד שווה ואין אחד פועל יותר מחברו.

לעומת זאת הלשון עִט או עִתו,

הגם שגם בזה יש משמעות של עשייה משותפת,

אבל אין כוונת העושים שווה

וליבם אינו שווה בעשייה.

ואפילו אם הם עושים בכוונה אחת,

אחד פועל והשני נפעל.

זאת אומרת, אם זה ממש,

הם אותה כוונה.

מאת עוידו.

זה הולכים ביחד, אבל לאו דווקא עם כוונה אחת.

אז עכשיו שימו לב,

אומר הגאון מווילנה, הקדוש ברוך הוא לא חזר בו.

הקדוש ברוך הוא דייק

ואמר בדיוק מה הוא מסכים ומה הוא לא מסכים.

הוא אמר לו בהתחלה לא תלך עימהם.

מה הם רוצים?

אתה תבוא לקלל.

השם אומר לו לא,

אתה לא תלך עימהם, עימהם בדעה אחת על מנת לקלל.

לא תלך עימהם.

ואחר כך הוא רואה שהוא מתאמץ ורוצה ללכת בכל מקרה.

אז אמר לו, אתה יודע מה?

קום לך איתם.

איתם זה לא בשווה לקלל.

רק אתה הולך איתם.

ומה שאני אסרתי לך ללכת,

זה עם כוונה לקלל.

אבל אם אתה הולך איתם ואין לך כוונה לקלל, אתה יכול ללכת. אתה רוצה ג'ובות? כסף?

לך איתם.

אבל מה ראה הקדוש ברוך הוא?

שהוא הולך עים.

הוא הולך עים, לכן חרף השם.

זאת אומרת, אתה עובר על הדברים שאני אמרתי לך. אני אמרתי לך רק איתם,

ולא עימם.

אז הכתוב, מעיד וילך עם שרי מואב.

ומה אומר רש״י על הפסוק הזה?

ליבו כליבם שווה.

הוא הולך עימם לקלל.

לכן, ויהיה חרף השם,

שבלעם עובר על מצוותו.

ורש״י בפסוק כ״ב,

תסתכלו שמה כי הולכו.

אבל,

בסופו של דבר,

כשפגש את המלאך, מה אמר לו?

לך עם האנשים.

אה,

מה אתה עובר על דברי הקדוש ברוך הוא ואתה אומר לו שילך עם? השם מנע ממנו עים. אמר לו איתם.

איך הוא אומר לו עם?

אז אומר רש״י.

רש״י אומר, בדרך שאדם רוצה ללכת,

במוליכין אותו.

אז לך עם האנשים לעזאזל, כמו שאומרים.

יהיה חלקך עימהם.

כשם שהכוונה שלכם שווה,

אז מידה כנגד מידה. הסוף שלך והסוף שלך...

להם יהיה שווה.

וזה העם.

לכן אמר לו אתה אוהוד כבר, זהו, אם אתה החלטת ללכת עם אז תדע שאם אתם תרדו לגיהנום ביחד.

טוב, ואמר שעומר גם אני רוצה להגיד משהו.

כן,

כן.

במסכת מכות על הגויים, דף י',

הוא מבאר במהלך נוסף, דהנה רשי אומר,

בפסוק ל״ה,

על מה שהמלאך אמר לבלעם, לך עם האנשים.

אומר רשי, בדרך שאדם רוצה ללך, בא מוליכין אותו.

עיין במפרשים, ואהנה גם אני חלקי.

דלא כאמר שמוליך אותו הקדוש ברוך הוא,

אלא בדרך שאדם רוצה ללך,

בא מוליכין אותו.

זאת אומרת,

זה לא השם מוליך אותו,

בא מוליכין אותו.

מי?

מי?

מי מוליכין אותו?

זה מה שכתבנו, הוא אומר בכמה מקומות.

כל מחשבה ודיבור ומעשה,

גם מחשבה, גם דיבור, גם מעשה,

של אדם

נברא מלאך

לפי עניינו.

מלאך טוב, הוא מלאך רע.

ולכן,

בדרך שאדם רוצה ללך,

כי יש רשות לאדם

לבחור מה שהוא רוצה,

הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים.

אז לפי רצונו ודעתו מוליכין אותו.

מי?

המלאכים שהוא ברא מרצונותיו, מחשבותיו,

דיבוריו ומעשיו.

הם מוליכין אותו.

אתה בחרת בדרך הזאת ללך?

אז המלאכים האלה שנבראו מזה שרצית ללכת,

הם יוליכו אותך.

הוא מביא ראיה מן התורה.

כתוב, לא תלך עמהם.

שאמר לו הקדוש ברוך הוא, כן.

ואחר כך כתוב, לך איתם.

שרצונו ודעתו הרעה הייתה ללכת איתם.

אז הוא הביא ששלח לו הקדוש ברוך הוא מלאך כרצונו ומחשבתו,

ואמר לו קום לך איתם.

עם אותם מלאכים שאתה בראת מהרצונות שלך, קום לך איתם.

ואומר הפסוק בישעיה, פרק מ״ח,

פסוק יוזן,

אנוכי

אדוני אלוהיך

מלמדך להועיל,

מדריכך בדרך תלך.

אני אומר הכזבוקר,

מלמד להועיל ומדריך אותך איך ללכת לטובתך,

כי כל המצוות של השם זה להועיל ולטוב.

אבל

מדריכך בדרך, תלך.

זה המלאך שאתה בורא בדרך, שאתה רוצה ללכת

לפי דעתך ורצונך.

ככתוב, אם ללצי

הוא יליץ. מי זה הוא? המלאך שאתה בורא בעצמך,

כפי הליצנות שלך.

ואם לענבים

הוא ייתן חן.

מה זה החן?

זה מלאך של חן

כנגד האדם. אז זה תלוי בך, אתה קובע.

אני אשם,

מלמדך להועיל.

אבל אם אתה מחליט אתה מה שאתה רוצה,

אז זה מדריכך בדרך. תלך למלאך שאתה בראת בעצמך,

הוא יולך אותך כמו שאתה רוצה.

זה אומר מרשה.

ובלק אומר לו, כי כבד אכבדך מאוד.

אומר רשי, יותר ממה שהיית נוטל לשעבר,

אני נוטל לך.

וואי וואי וואי.

דייק, רבי פנחס מקוריץ,

זכר צדיק וברכה.

נכון.

הם מדברים ביניהם,

בלעם ובלק, כמו שני סוחרים.

שניים ממולחים, אבל.

בלק מבטיח לשלם לו בהרבה כבוד.

הוא אומר לו, כי כבד אכבדך מאוד.

בלעם לא נופל ברשת,

הוא יודע שההוא ממולח.

הוא מביא לו,

גם אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור.

מי דיבר אתכם בכלל על כסף?

דיברו על כבוד. אתה, מה, אתה מתרגם את זה לכסף?

וכיוון שבלעם מבין מבלק

שכסף הוא לא הולך לרוץ בעסקה הזאת,

רק הרבה כבוד,

ולכן הוא הבהיר לו שהוא עדיין לא יכול לבוא, כי הוא לא קיבל רשות.

וככה הוא מעביר לו את המסר,

שאני לא מתכוון להיפרע בכבוד.

אם אין מזומן

כסף וזהב הרבה,

אל תצפה שאני מגיע.

וכך פרש גם צרור המור,

שלא כתוב פה שבלעם המתין לשמוע מה יאמר השם,

אלא כתוב ויען בלעם ויאמר.

הוא הבהיר שאם אתה מדבר על תשלום

ביחידות של כבוד,

כי כבד אכבדך,

ולא בכסף, אז אין על מה לדבר.

אני בעצמי מפוצץ את העסקה.

גם בלי לקבל רשות מהקדוש ברוך הוא.

ורק אחרי שהוא הסכים לשלם,

אז אחרי שתסכים לשלם,

אז אני אשאל את פי השם.

זה אומר אמרי פנחס ואת צרור המור.

ועכשיו תשמעו דבר מדהים.

עוד פעם הגאון מבינה,

גאון הגאוני,

ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק,

לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהי,

לעשות קטנה או גדולה.

מה הכוונה קטנה או גדולה?

אם קטנה אתה לא יכול לעשות, בטח שגדולה אתה לא יכול לעשות, אז למה אתה מציין גם גדולה?

הוא קל וחומר.

אומר הגאון מווילנה,

הפסוק בפרק כג, פסוק ה' כתוב,

ויעשם אדוני דבר בפי בלעם.

דורשים חכמים, זיכרונם לברכה,

מדרש פליאה.

אחד אמר,

אחד מהחכמים אומר,

מה זה מיישם דבר,

לא דיבור, דבר

בפי בלעם,

אחד אמר חכה.

זה שכתוב, מה אקוב?

לא כפועל.

וחד אמר רסן,

הדוד הוא כתיב,

מה יזעום?

לא זעם אדוניי.

איך לומדים?

איך לומדים שזה חכה וזה רסן

ממה שהוא אמר?

אבל תשימו לב, מה יקוב לו כבו אל,

למה יזעום לו זעם אדוניי.

פעם הוא אומר אל, פעם הוא אומר את שם השם.

ודברי המדרס תומים,

מה ראייה מהפסוקים האלה למה שאמרנו? כטנה או גדולה?

טוב,

מתחיל להסביר לנו הגאון מבילנא,

יש הבדל בין חכה לרסן.

חכה,

מחט כפופה, נכנסת

בלשון של הדג,

דוקרת אותו ומונעת ממנו להוציא לשון לחוץ.

על ידי החכה לא יכולים לדבר.

טק, תקוע, עם הזה, ביחד, לא יכול לדבר, לא יכול לזוז.

רסן,

פעולה הפוכה,

ולוחץ

את השפתיים של הבהמה בחוזקה שמתוך הדוחק היא מוציאה לשון נחוץ.

אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו לפי זה יש לבאר

על מה נחלקו במדרש.

הנהגת השם התברך עם דבריו של בלעם הייתה בשני אופנים.

לפעמים צריך להשתמש בחכה

כדי לעצור לו את הלשון,

ולפעמים צריך רסן,

לאלץ אותו לדבר

יותר ממה שהוא חפץ.

לפי זה עכשיו מבינים את רשי,

שכתוב שהקדוש ברוך הוא הכניס לפיו גם רסן וגם חכה.

טוב,

עכשיו קצת ידיעות.

בלעם היה שונא לישראל יותר מבלק.

לפי מה שאמרנו, רבי יונתן בן עוזיית שזה לבן,

אז הוא רצה

לאבד את הכל, את כל יעקב ואת כל זרועו.

ולכן הוא גם נתן את העצות במצרים,

להרוג את כל התינוקות.

אומר רשי על דברי בלעם וגרשתיו,

אומר רשי שמה שאומר בלעם וגרשתיו הכוונה מן העולם,

אני אטפל בהם ואני אסלק לך אותם מן העולם.

אבל בלק לא אמר ככה,

אמר ואגרשנו מן הארץ,

לא רוצה לחסל אותם,

אני רק רוצה להסיע אותם מעליי.

יוצא שבלעם שונא לעם ישראל יותר מבלק.

לכן בכל דבריו הכוונה שלו הייתה לקלל,

והקדוש ברוך הוא טיפל בו משני האופנים, עם רסן וחכה.

עכשיו, שימו לב, מגיעים להבנה

מה זה קטנה, מה זה גדולה.

שם אלוהים מידת הדין, נכון? כולם יודעים.

אבל ההתחלה של שם אלוהים

זה אל,

זה מידת חסד,

שנאמר חסד אל כל היום.

אז השם אל

זה חסד.

במבואר ברש״י, פרשת כי תישא,

אל,

מתוך 13 מידות של רחמים,

גם זו מידת רחמים.

וכן נאמר, אלי אלי,

למה עזבתני?

לא אומרים למידת הדין,

אלי אלי,

למה עזבתני?

מישהו רוצה שהדינים יישארו אצלו?

אבל כשמידת הרחמים עוזבת, אז אומרים, למה עזבתני?

אז זאת אומרת שאל זה חסד.

לעומת זאת, ידוע ששם הוויה זה מידת הרחמים.

אבל ההתחלה יוד והא

של השם הזה זה דין.

איפה לומדים?

בפסוק, אשרי הגבר אשר תייסרנו יא.

יא זה דין, ייסורים.

באיזה שם מייסר השם? מיוד וא.

עכשיו שימו לב.

בלעם בדבריו

רצה לעורר את מידת הדין על ישראל.

ולכן רצה להזכיר שמות

שמורים על הדין.

מה עשה הקדוש ברוך הוא ברחמיו על עם ישראל?

שם בפה שלו תמיד שם של רחמים.

כשרצה בלעם להזכיר שם אלוהים,

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

שם

השם יתברך חכה

תפס לו את הלשון

שלא יוכל לגמור את השם.

הוא רוצה להגיד אלוהים והוא נתקע באל,

יוצא לו רק אל. מה זה אל? חסד,

רחמים.

לעומת זאת,

כשהוא ביקש להזכיר שם יוד והה,

רצה להגיד יוד והה, שמה זה דין?

אשר תייסרנו יא.

זה דין.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? שם לו רסן,

הוציא את הלשון,

להכריח אותו להגיד

שם השם מלא.

יוד והה וווה.

לא לתקוע אותו רק ביוד והה שזה יהיה דין.

וזה רחמים.

לכן הוא אמר ככה,

מה אכול?

לא כבוא אל.

איך אני יכול לקוב,

לקלל אותם,

אם אני חייב לעצור על ידי החכה ולומר אל?

אז זה יוצא לי רחמים.

ומה יזעם?

לא זעם.

אדוני, איך אני יכול לזעם?

אם אני רציתי להגיד יוד והת,

הקדוש ברוך הוא שם לי רסן, שאני אגיד את כל השם, שיהיה רחמים.

וזה מה שאמר בלעם, את אשר ישים אדוני בפי.

פעם הוא שם לי רסן,

פעם הוא שם לי חכה,

אותו אשמור לדבר.

אין לי ברירה.

הוא מטפל לי פה בפה,

והוא דואג שאני רוצה לקלל.

כאילו, הופך את הכל לרחמים.

לא נותן לי.

אוה.

על כן אמר בלעם לעבדי בלק,

שימו לב מה הוא אמר להם,

לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהי.

אין יפ...

אפשר עוד להזכיר שמות של רחמים ודין כרצוני.

לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהי, שימו לב,

לעשות קטנה,

לקצר את שם הוויה רק ל-יוד ו-הא, אני לא יכול לעשות קטנה.

אני רוצה לעשות קטנה, שיהיה יוד ו-הא, שיהיה דין,

אבל אני לא יכול לעשות קטנה.

או גדולה גם אני לא יכול,

אני רוצה להגיד אלוקים,

גדולה,

והקדוש ברוך הוא נותן לי להגיד רק אל,

את ההתחלה,

שזה גם כן רחמים.

כי החכה והרסן מכריחים אותי להעריך ולקצר כרצונו,

להקטין, להגדיל את השמות

כדי שלא אוכל לקלל.

איזה דיוקים, איזה דברים, מה הולך פה?

מדהים, הגאון מווילנאו.

איי, איי, איי, איי, איי, איי.

‫אני אדלג בשביל לסיים במשהו נפלא.

‫כתוב, ותת האתון,

‫ואחר כך, ותלך בשדה.

‫כותב החתם סופר,

‫שלוש נטיות נטתה.

‫אחד בשדה,

‫שהיא נטתה מהדרך לשדה.

‫פעם שנייה נטתה אל הקיר,

‫ותלחץ.

‫ופעם שלישית,

‫ותרבץ תחת בלען.

‫אלה שלוש נטיות.

‫אומר החתם סופר,

‫שדה,

קיר,

‫ורביצה,

‫פרשי תיבות שקר.

‫זה הסיתרא דבלעם.

‫זה המהות שלו, שקר.

‫אז לכן היא נטטה,

‫ואמרה לו, תשים לב מה אני עושה,

‫שדה,

קיר, ורובצת,

‫להגיד לך שאתה כולך שקר, יא מחריט.

‫אתה, מה אתה?

‫תראה איזה אתון, יא חביבי.

‫אה?

‫כן, יש לה שכל יותר מהטיפש הזה.

‫היא אומרת לו, אתה אומר,

‫דו, יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

‫איזה טמבל אתה.

‫אחד מהילדים פה נתן חידוש?

‫מה זה?

‫אם אתה בשביל חמור, רתון, ‫אתה צריך חרב, להרוג אותה.

‫אמרת שהפה שלך אתה יכול לקלל, ‫אתה יכול לברך, אתה יכול...

‫אז תחסל אותה עם הפה שלך, אתה לא יכול.

‫אז איך אתה הולך לקלל אומה שלמה ותצליח?

‫למה? כי הוא שקר.

‫הוא שקר, סיטרא דה שקר. ‫זה לבן, לבן זה בלעם.

‫שקרן אבי אבות השקרנים, ‫שיקר את יעקב. ‫הנה, מאה פעמים.

‫שקרן כולו שקר.

זהו.

זה האו״ם, United Nation.

‫כן, לבן.

‫לא יאמן כי יסופר.

‫הה, הכול יודוך והכל ישר מוכם, ‫והכל יאמרו, והכל יאמרו, ‫אין קדוש קשה.

‫הכול ידוך והכל ישר מוכם,

‫והכל יאמרו, והכל יאמרו, ‫אין קדוש קשה.

‫הכול ידוך והכל ישבחוך,

‫והכול והכול והכול יאמרו, אין קדוש קשה.

הכל יונוך, הכל יונוך, הכל יישר בכלוך,

והכבודה, הכבודה, הכל יאמרו,

אין קדוש כשר.

הריני,

מחמל קיבצ הנכבם דאורייתא וצמאה דאורייתא,

לומד נפשו איש חסד דאורייתא, כבד את הביר דאורייתא.

לעשוד נחת רוע לקדוש ברוך הוא, לעשוד נחת רוע.

לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דאורייתא בקבר.