פרפראות חידושים לפרשת שופטים חלק ג' תשפ"ו

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

עול גם בתסתת, תזכה לרפואה שלמה בנפש ובגוף,

פרנסה בשפע,

באריכות ימים,

אמן.

אמן.

פרפרות וחידושין ופרשת שופטים, חיל הג' תשפו.

רק לא ירבן לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען ארבות סוס.

החפץ חיים מקשה,

מתחיל הפסוק בלשון רבים, סוסים, ומסיים בלשון יחיד, סוס.

מה זה, למה?

מסביר.

תכונה של אדם,

פעם ראשונה

הוא לא עובר עבירה בנקל.

למשל, יהודי שומר שבת, אם יהיה לו ניסיון

להתרשל בשמירת שבת בשביל רבע זעום,

הוא יתגבר בקלות על הניסיון הזה.

אבל אם בשבת יובטח לו רווחים גדולים בסכומים של אלפים,

ייתכן שלא יעצור כוח להתגבר על הניסיון?

אבל אחרי שכבר פתח לעצמו פתח של חילול שבת,

אז החילול שבת הופך לא נורא כל כך.

מכיוון שעבר אדם עבירה ושנהבה, נעשית לו כתר,

ולאט-לאט הוא יידרדר, מטה-מטה,

עד שיגיע למצב שכדאי יהיה לו לחלל שבת בגלל רבע גם של פרוטות.

בהתחלה ודאי שהוא לא ייקשן בשביל פרוטות.

אבל אחרי שהוא כבר השתכנע וייצרר רע להרוויח אלפים בחילול שבת,

והשבת כבר כלה בעיניו, גם בשביל פרוטות הוא יסכים לחלל שבת.

על זה מזהירה אותנו התורה.

היא מצווה על מלך ישראל, לא ירבה לו סוסים.

ברור שהוא לא ישיב את העם מצרימה בשביל סוס אחד.

הוא יתאווה לרכוש סוסים רבים.

זה עקבות מלכות, סוסים.

המלך חוסיין של ירדן היה סוס במיליון וחצי דולר.

כן.

אבל אם הוא יתחיל עם הרבה סוסים,

בסוף הוא יכול להשיב טעם גם בשביל סוס אחד.

לכן התורה אומרת, לא ירבה לו סוסים,

שימו לב, ולא ישיב טעם מצרימה למען הרבות סוס אחד אפילו, סוס.

אז זה החפץ חיים מלמד אותנו, כשברגע

כשאדם עובר

עבירה

נהיה קל בעיניו, ואחר כך גם בשביל דברים פעוטים הוא מוכן לעבור עבירות.

אמר רבי יצחק, מפני מעלו נתגלו לנו טעמי התורה.

כתוב לו, ירבה לו נשים ולא יסור לבבו.

אומר רבי יצחק שני מקראות.

הפסוק מגלה לנו את הטעם, ונכשל בהם גדול עולם, שלמה המלך.

לא ירבה לו נשים,

אמר שלמה, אני ארבה ולא אסור.

ומה כתוב בו?

נשב, הטו את לבבו.

כתב המארץ חיות במסכת שבת י״ב בשם הגאון מווילנא,

לפרש את דברי החכמים במסכת שבת.

תנור רבנן,

לא יקרא לאור הנר

שמא יתה.

אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אני אקרא ולא אתן.

פעם אחת קרא והיטה.

אמר כמה גדולים דברי החכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר.

מסביר הגאון מווילנא במשנה כתוב לא יקרא לאור הנר, בלי טעם, לא כתוב טעם.

בברייתא

מפרש את הטעם, שמא יתה.

כשריבי ישמעאל ראה את הסיבה של האיסור שמא יתה, חשב בדעתו,

נו, נו, אני אדם זהיר, אני אקרא ולא אתן.

כמו ששלמה המלך אמר, אני ארבה ולא אסור.

בסופו של דבר,

ריבי ישמעאל נכשל ואיתה.

מה אמר...

כמה גדולים דברי חכמים.

במה הם גדולים?

במשנה הם אמרו, לא אקרא לאור הנר,

בלי טעם, בלי הסבר.

אברייתא אמרה את הטעם.

והטעם נתן לו פתח לומר, אני אקרא ולא אטה.

אבל אם לא היה הטעם ונשאר דברי חכמים

בלי הטעם,

ודאי שהיה מקיים את הדין כהלכה,

ולא היה מקל על עצמו לעבור על גזירת חכמים.

אבל כיוון שנאמר טעם, הוא שקל בדעתו ואמר, אני לא אתן

בנחשד.

לכן אומר הגאון דיוק,

שזה מה שהוא אמר,

כמה גדולים דברי חכמים.

במה הם גדולים? שהם לא אומרים טעמים.

כי אז יתלה בן אדם

בטעם.

יש שאלה,

אם כבר ראה רבי ישמעאל ששלמה המלך נכשל

בגלל טעם,

אז למה הוא שמח שגם הוא לא ייכשל?

בגלל טעם.

אם יודעים ששלמה נכשל,

אז ודאי שרבי ישמעאל יכול לקשר.

ודבר שני,

מה, אדם לא יודע שאסור

מלאכת בעירה? מה, הוא לא יודע?

מה, זה לא חמור?

זה איסור חמור ביותר.

אז בואו תשמעו דבר מדהים.

כתוב במלאכים,

והמלך שלמה אהב נשים נוכריות רבות,

ויהיו לו נשים שרות שבע מאות,

ופילגשים שלוש מאות,

ויתו את לבבו.

ויהיו לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים.

ולא היה לבבו שלם עם אדוני אלוהיו.

חכמים בסנהדרין כא אומרים שלמה המלך אמר, אני ארבה ולא אסור,

והוא סבר שיעלה בידו גם להרבות נשים,

ולא לסור.

אבל טעה בזה.

התברר בסוף שנשב איתו את לבבו.

הוא לא עשה עבודה זרה חסר שלו,

אבל הלב נטע.

בדבר זה צריך תלמוד, הרי שלמה היה חכם מכל אדם.

איך הוא טעה בעצמו כל כך?

מה, הוא לא יכול לאמוד את עצמו כן, לא? מה?

וגם הגמרא בשבת, שאמרנו עכשיו,

אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אני אקרא ולא אתן.

ובסוף הוא אומר, ועד עתה

כמה גדולים דברי החכמים, מה, אתה לא האמנת שדברי החכמים הם גדולים?

מה, מה, מה?

אומר הגאון,

הרב קוטלר,

ולכן מבואר גם בחתם סופר.

באמת, שלמה המלך לא טעה בעצמו,

ומצד חוכמתו בהכרת תכונות נפשו הטבעית היה ראוי לא להיכשל.

אלא שעצם זה שכתוב בתורה,

לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו,

זה כוח סגולי במציאות של העולם שכך יהיה.

ברגע שמרבים, זה יהיה אסור.

זה כוח.

כשהתורה אומרת משהו,

אז זה מוכרח שזה יהיה.

וקודשה בריכוס תכל באורייתא וברא עלמא.

ולכן, אפילו ששלמה לא טעה בכוחו הטבעי, וידע והכירתם שאת שררה שלו הוא יאכל לו,

אבל הוא לא ידע את הסוד הזה,

שאחרי שזה כתוב בתורה,

אין הגנה ואין הצלה לאף אחד בעולם.

כתוב במפורש,

ולא יסור לבבו.

ככה, חזון איש באמונה וביטחון מסביר את עניין השוחד שהוא מעוור עיני חכמים.

הוא אומר, זה כוח טומאה סגולי לשמות את העיניים של החכם.

אפילו שהוא חכם באמת ולפי טבעו וסגולת נפשו,

הוא לא צריך להטות את הדין.

אבל זה הכוח הסגולי.

גולי שיש בשוחד, שהוא משפיע אפילו אם יכניסו אותו לכיס שלך בלי שתדע.

כוח טומאה שיש בשוחד.

אז גם לרבי ישמעאל,

הוא לא טעה בעצמו.

היה לו יראת חטא גדולה מאוד,

לא שייך שהוא יתן.

כל שבת אצלו זה יום הכיפורים.

למה כתוב שמותר להתפלל במחזור לאור הנר

ולא חי שינן שם מייטה בגלל אימת יום הכיפורים עליו?

אז באופן טבעי הוא לא היה צריך להיכשל?

אבל כיוון שאסור לקרוא לאור הנר ונתנו את הטעם שם מייטה,

זה כבר גורם שאם הוא יקרע, יטע.

ועדיין צריך ביאור.

רבי ישמעאל אפילו שהיה יודע בעצמו לפי יראת חטאו שמובטח הוא

שלא ייכשן,

היה לו ללמוד משלמה המלך את העניין הזה,

שהוא יוכל לבוא לידי מכשול,

לא כפי טבעו.

וזה בגלל שהוא עבר על הדין.

אז איך רבי ישמעאל לא למד משלמה?

אלא יש לבאר שרבי ישמעאל סבר אין ראייה משלמה המלך אלא לעניין איסור דאורייתא.

דבר שכתוב מפורש בתורה הוא גורם מציאות של חטא שלא כדרך הטבע.

אבל גזירא דרבנן

שכל הגזרה זה למגדר מלתע, שלא יבואו לידי מכשול.

אם כן, מי שאין בו חשש שהוא יבוא לידי מכשול,

הוא לא בכלל הגזרה.

ככה הוא סבר.

אך כשטעה,

מתברר לו למפריע שגם באיסור דרבנן

יש כוח סגולי אותו דבר כמו בדאורייתא.

שאם עובר עליו, עלולו לחטוא אפילו נגד טבעו.

ודברי חכמים בכלל אורייתא הם.

תקל בו רייתא וברא עלמא.

ולכן הוא אמר כמה גדולים דברי חכמים.

ופה הפירוש הוא שונה.

כמה גדולים דברי חכמים שהם שקולים כדברי תורה ממש.

ויש בהם סגולת התורה לקבוע טבע בבריאה.

כמו שמצינו בירושלמי בכתובות.

שבת שלוש שנים בתוליה חוזרין אם עברו בית דין את השנה.

כשיש כוח בבית דין

לשנות טבע.

כמו בדאורייתא.

נו,

אז ישמע חכם ויוסיף לקה,

שאפילו בדברים שנראה לעין הדיוט,

שבטלת עם האיסור,

נגיד

חכמים אסרו על ייחוד.

אז הוא אומר, כן, בצעירה,

אבל אם זו זקנה בת תשעים ושמונה,

מה החשש? מה החשש?

וכיוון שאיסור ייחוד, אם אישה זקנה באה בימים,

אז נראה שבטל הטעם פה.

אלא מכל מקום, מאחר שאסרו חכמים ייחוד,

אז בכוחו הסגולי שגורם לחטא,

וייתכן שיהיה בדרך.

לא ממש הוא יחטא עם זקנה בת תשעים ושמונה,

אבל אם אינו עניין, שאף אם אינו נכשל כאן,

אבל מכל מקום מחמת קן פתח פתח לייצרו להתגבר עליו במקום אחר.

כיוון שחכמים אסרו ייחוד,

זה נהפך למציאות של טומאה,

וחפצה של איסור המושכת קלקולים.

וכן הוא הדבר בשאר הגזירות רבנן.

מי שמזלזל באיסור מוקצה דה רבנן,

פוגם בזה כמו שחילול שבת דאורייתא פוגם באדם,

ומשפיע עליו קרירות באמונה,

כי השבת היא יסוד האמונה.

אז כמו כן, איסור דה רבנן של מוקצה הוא חפצה של חילול שבת

ופוגם באדם.

וכתוב שיש פעמים כשמזלזל...

מזלים

במוקצה,

אז דנים אותו כמו בחילול שבת,

ממש דאורייתא, דנים אותו ככה.

ופעם,

כשהתחילו לזלזל ברכיבה על סוסים בשבת,

הוציאו להורג אדם שרחב בשבת,

כדין תורה.

אז זאת אומרת, לפעמים זה כמו,

תיארו את זה כמו שיש מצב במלחמה או משהו,

ופתאום החליטו,

הצבא, לעשות עוצר.

עוצר.

מי שמוציא את הראש או את הרגל,

יורים בו.

בעוצר,

זהו.

במצב רגיל, אפילו שיש מלחמה,

יוצאים אנשים לקנות לזה, לא יודע מה זה.

אבל אם מכריזים על עוצר,

אז זה הופך את הדין להיות חמור יותר.

זה כאילו מאיים עליך כבר.

אז גם במוקצה,

כשהזלזול כבר נהיה יותר מדי, בשמיים יכולים להקפיד

שזה יהיה כמו דאורייתא.

אז לכן, כל אלה הטעמים שנאמרו בתורה ובחכמים,

יש בהם כוח סגולי,

שאדם אפילו אם יאמוד את כוחו, שהוא לא יטעה ולא ייכשל,

הוא ייכשל. אם שלמה המלך נכשל, ואם ישמעאל בן אלישע נכשל,

אז צריך זהירות רבה.

והיה כשבטו על כיסא ממלכתו.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו.

מלך זה ודאי גדולה.

ביום שהוא עולה לגדולה מוחלין לו על כל עוונותיו.

יש פה מציאות חדשה, זה כבר

מעמד אחר, סטטוס אחר, כאילו בן אדם אחר.

מוחלין לו על כל עוונותיו.

אז כשישב המלך שלמה על כיסא ה'

הוא היה נקי מכל חטא.

הוא היה נקי מכל חטא.

התורה מבקשת ממנו,

זה היה.

כלומר, תישאר תמיד נקי מחטאים כמו כשבטו על כיסא ממוחתו.

כמו שאיך שישבת מחלו לך על כל העוונות.

תמשיך להיות ככה, והיה, היה הלאה, הלאה, הלאה,

ממש כשבטו, כמו הפתיחה

שמחלה שלא יימצא בך שום חטא.

וכתוב שהוא ישב על כיסא השם.

כן? אז והיה זה אותיות הביאה.

כן?

מצריך המלך, שוויתי השם לנגדי תמיד, אז והיה שיהיה לו.

כבודו אמר את זה, כן?

הוא לא רוצה פרסום.

ועכשיו יש לנו גילוי גדול מאוד,

כידוע,

שיש מישהו בדורנו שכתב ספר תורה קטן,

מזהב,

והראה אותו לשוטרים

מעל הכותל המערבי,

והתהדר, תראו, תראו, תראו.

מי כותב ספר תורה קטן? מלך המשיח, צריך שיהיה לו בזרועו.

כתוב וכתב שני ספרי תורה.

אחד הוא שם בביתו, ואחד הוא שם על זרועו.

אז,

השמיעו שירים של משיח,

וזה,

והחבר'ה שלו אומרים כל מיני דברים.

אז כתוב,

וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוויים.

בדעת זקנים מבעלי התוספות,

כתוב, שמעתי

כי אותו ספר תורה תלוי בזרועו,

לא היה כתוב בו

כי אם עשרת הדברים,

עשרת הדיברות רק,

כי מאנוכי עד סוף הדיברות לרעך יש תרייג אותיות כנגד תרייג מצוות.

וזה נקרא ספר תורה, שמכיל את התרייג מצוות.

אז זה לא ספר תורה מבראשית עד לעיני כל ישראל.

לא צריך להטריח את הסופר, הוא לא צריך לשלם הרבה כסף.

ואומרים שהוא יודע את כל התורה כולה, איך הוא דילג על זה?

בעוד

הרשש על הגמרא, שטרש,

הוא אומר,

לולדי מסטפנה, הייתי אומר לספר תורה שנייה,

השני שכותב המלך,

לא הייתה תורה שלמה,

אלא מספר המצוות בקוצר.

וכמו שפרש קצת הפסוק,

וכתבת על האבנים

את כל דברי התורה הזאת במזבח בהר עיבל.

אז זאת אומרת, זה לא כל התורה כולה.

ועוד,

לפי זה יש ליישר,

איך הייתה בכלל תלויה ספר תורה בזרועו?

הרי אסור לתלות ספר תורה אפילו בכיס.

אז אם זה ספר תורה שלם, אסור לתלות בזרועו. אז איך כתבת ספר תורה שלם, ואתה מתהדר,

הטעית את השוטרים

ואת כל ישראל?

כן.

ומי שחשב שהוא יודע את כל התורה,

הנה, הוא נכשל בספר תורה.

סתם גאיבה,

שהראתה בעצם

שהוא לא יודע, אתה מבין, מה הדין בכלל בספר תורה שני שכותב,

המלך וכו'.

ודי לנו בזה.

ישמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי, שומרי שם, בדקור איך עונש הבא.

ישמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי, שומרי שם, בדקור איך עונש הבא.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

וקיימצוות חכמים דאורייתא ובשמחה דאורייתא גומל אשר יש חסד דאורייתא כבד את אביך ותלמכת דאורייתא לעשוד נחת רועה על הקדוש ברוך הוא

ולעשוד נחת רועה על התנא הקדוש יהיו שפתותיו דובות בכיף