ההצלחה לדורות | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ויאמר משה

מראו גורא אדוני בשם בזלאל בן אורי בן אור

כל פעולה,

הרגשה,

מחשבה או הסכמה

עוד פעם

כל פעולה,

הרגשה

מחשבה

או הסכמה

מלבד מציאותה לעצמה,

הרי היא עושה השרשה בנפש

והיא נטיעה

למעשים

והרגשות

ומחשבות רבים אחרים בדומים לה,

בין לטוב

בין להפך.

וזה לא רק מצד ההרגל בלבד

אלא גם בעניינים שלא שייכים להרגל

שהלא היא בגדר נטיעה

וממנה צומחים המעשים בעתיד.

עד שנכון לומר

שמציאות אדם ומהותו

הם המעשים שעשה במחשבות שחשב

כי פנימיותו של האדם, נפשו ורוחו

היא בגדר חומר היולי לקבל צורות שונות

ומעשיו ומחשבותיו הם קובעים צורתו.

אף אחד לא הבנ כלום.

נראה מי יכול לחזור על מה שאמרתי.

תגיד.

שכל מה שאדם עושה,

המחשבות שלו והפנימיות שלו

זה כמו חומר רעולי ובריאת העולם, השם ברא לפי שיטת הרמב״ן מחומר רעולי לחומר אחד שמשם נעשה כל הבריאה. זה דבר שהיה יותר ממוכן. אז כמו בגבולת העולם שכל מה שאנחנו רואים כרגע זה מחומר אחד קטן

כנראה כן כל מה שאדם עושה או גם המחשבות שלו

זה האדם עצמו.

זה בקצרה.

כל פעולה.

רגע, מצווה זה בעצם? הרגשה.

מחשבה או הסכמה.

בואו נפרק את זה. יש פעולות שאדם עושה?

יש הרגשות שעוברות עליו?

יש מחשבות שיש לו?

יש הסכמות שהוא מסכים לעשות משהו?

אז מעבר לדברים האלה,

כל פעולה, הרגשה, מחשבה או הסכמה,

היא עושה השרשה בנפש.

זאת אומרת, היא הופכת להיות שורש

לבאות.

חשבתי ללכת,

אז זה נהיה שורש שמכוחה אני בסוף הולך.

חשבתי לקום בנץ,

השרשתי בי עכשיו את העניין שהפעולה הבאה תבוא מזה.

וזו נטיעה

למעשים ולרגשות ולמחשבות הרבים האחרים בדומים למה שהרגשתי, פעלתי,

חשבתי או הסכמתי,

בין אם זה לטוב, בין אם זה הפוך.

עכשיו זה לא רק בגלל שזה הופך להיות הרגל.

נגיד כל פעולה שאני עושה זה הופך להיות הרגל.

אם אני רגיל בדבר מסוים,

אז לא רק בגלל זה מצד הרגל.

גם עניין שאני לא רגיל אליו

הוא בגדר נטיעה.

לדוגמה, היום יש לנו פה אורח שלא רגיל לקום בנץ.

אז בכל אופן,

זה נטיעה כבר.

ומכאן צומחים המעשים בעתיד.

עד שנכון לומר שמציאות האדם ומהותו,

מהי המציאות של האדם והמהות? זה המעשים שהוא עשה.

ולא רק המעשים שהוא עשה, גם המחשבות שהוא חשב.

כי הפנימיות של האדם, נפשו ורוחו,

היא בגדר חומר היולי לקבל צורות שונות.

זו התשתית שעליה באות הצורות

ומעשיו ומחשבותיו,

הם בעצם קובעים צורתו.

כשאדם מגיע למעלה,

פושטים את הגוף.

מה נשאר? כל מה שהוא חשב,

דיבר, עשה, פעל, הרגיש,

הכל, זה מה שיש.

זה מהותו של הבן אדם.

והעיקר הזה נוגע גם לדורות.

כמו שמצינו במקומות רבים.

אז זו לא פעולה של איש על עצמו להשריש,

אלא אדם יכול להשריש בפעולה אחת שלו לדורות הבאים מחשבה שלו טובה,

או הפוך,

מעשה טוב שלו.

כל שנעשה בשלמות,

לשם השם ממש,

זה נצחי הופך להיות.

וזה לא רק לו,

אלא פעולה אחת נכונה יכולה להיות לדורות הבאים גם.

לדוגמה,

לאה תפסה פלך הודיה,

ועמדו הימנה בעלי הודיה.

יהודה,

כתוב היקר יהודה,

ויאמר צדקה ממני,

אז הוא הודה.

דוד אמר, הודו לאדוני, כי טוב, הוא מזרעה.

דניאל,

מזרעה של לאה,

לא אכל הודה והודיה ומשבחנו.

משבח ומודה.

זה לאה.

רחל תפסה פלך שתיקה,

ועמדו כל בניה בעלי מסתרים,

שהם מסתירים.

בנימין, יושפה.

יש פה, האבן שלו זה יושפה.

יושפה, יש פה.

שיודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד.

שאול,

על דבר המלוכה,

לא אגיד לו.

אסתר, לא הגידה אסתר את עמה. כל אלה,

מזרעה של רחל, רואים שהפעולה שבה היא הייתה שתקנית.

זה נשליך על כל צאצאיה.

גם על יוסף. וכן ובאידך גיסא.

ותצא דינה, גם בצד השני, ותצא דינה בת לאה.

רש״י אומר בת לאה ולא בת יעקב,

אלא על שם יציאתה היא נקראת בת לאה.

שאף היא יצאנית.

הייתה שנאמר, ותצא לאה לקראתו.

אז לאה יצאה לקראתו, ותצא דינה גם כן.

אז רואים שהיא יציאה גורמת יציאה

בדורות הבאים.

בעלי המשלותא, למשל,

כאימה,

כבתה.

כמו האימה, ככה בת.

וכן וירד אדוני לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם.

רש״י אומר בני האדם?

אלא בני מי?

שמא בני חמורים וגמלים?

אלא בני האדם הראשון שכפה את הטובה ואמר האישה שנתתה עימדי,

אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטה מן המבול.

זאת אומרת, האדם הראשון היה כפוי טובה והוא טען, האישה שנתתה עימדי,

ממילא מי היו דור הפלגה? בני האדם.

למה הם נקראים בני האדם? ברור שהם בני האדם.

מה בני החמורים וגמלים?

אלא בני האדם, האדם הראשון שכפה על הטובה גם כן, וזה השריש בהם גם כן.

רואים

שכל פעולה, מחשבה, הסכמה וכו',

הכל

משריש לא רק באדם וזה נטיעה, אלא גם בדורות הבאים.

אז כל אבא וכל אימא שייקחו בחשבון שהמעשים, המחשבות, הכל,

מה שהם עושים, משעת הזיווג והלאה,

הכל משפיע על הילדים.

ולא רק על הילדים הראשונים,

גם על הדורות הבאים.

עד סוף הדורות.

הביאור בכל זה אינו התייחסות מצד הדמיון וההשוואה גרידא.

שלא נחשוב שזה פה,

יש השוואה והתייחסות, מייחסים את זה לזה, כאילו בדרך של השוואה.

אלא תוצאה ותולדה, זה תוצאה

ותולדה ממה שעשו הראשונים, כמו לאה, כמו רחל, כמו, כמו, כמו.

ומצד זה עיקר גדול במעשה הטוב הוא איכות עשייתו.

אז העיקר הכי גדול

במעשה טוב שאדם עושה,

זה מה האיכות של העשייה.

האם המעשה שטחי?

או בעומק ופנימיות, עם כוונה רצויה.

אם הוא עושה בדחילו ורחימו,

ביראה ובאהבה,

ובתוקף הכוונה לשם שמיים,

ממש הכל זה לשם שמיים,

שבזה המעשה גופה הוא באופן אחר ובאיכות אחרת לגמרי.

מה שעושים אנשים מעשי קוף בעלמא.

הרי הוא מטביע בזה כוחות ושורשים מעולים.

אכן, לאמיתו של דבר,

תוצאות המעשים הן לא רק בדרך טבעיות

הפעולות

והרגשות הנפשיות,

כלומר לפי ההשרשה הנפשית של הפעולה,

אלא לפי סדרי השגחה מסבבת

שלפי טוב העניינים

ייוולדו תוצאות כבירות

אשר הן למעלה מטבעיות הדברים של המעשה הטוב.

ופעמים יבוא זה בתורת שכר.

וכמו שאמרו זיכרונם לך, כל מה שעשה אברהם בעצמו למלאכי השרת,

עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי עצמו.

כל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח

עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

זאת אומרת,

לאמיתו של דבר

תוצאות המעשים

זה לא רק בדרך של טבעיות הפעולות והרגשות הנפשיות, שמה שאתה עושה בעצם זה ישליך על הבאים.

כלומר לפי ההשרשה הנפשית של הפעולה שהשרשת בעצמך זה ישליך גם בבאים אחריך.

אלא זה גם לפי סדרי ההשגחה מסבבת.

יש השגחה אלוקית שהיא מסבבת דברים מסוימים

גם לפי מה שאתה פועל וגם לפי מה שההנהגה זקוקה כדי התכלית של ייחוד המעשים של הקדוש ברוך הוא.

אשר הם למעלה מטבעיות הדברים של המעשה הטוב. כאילו אין בכוח מעשה טוב לתת פי כמה וכמה.

מעשה טוב צריך לתת איקס נגיד.

פעולה צריך לתת ככה.

אבל הקדוש ברוך הוא פעמים נותן שכר טוב גם על פעולה. מעבר למה שהיא נוטעת

הוא נותן ברכה נגיד.

למשל,

יבוא לפעמים בתורת שכר.

כתוב בבבא מציע הפעימה.

כל מה שעשה אברהם אבינו בעצמו למלאכי אשר טרח בעצמו.

עשה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לבניו על ידי עצמו.

אתה, אברהם, עשית בעצמך, אני גם עושה להם, אני אישית.

למה הקדוש ברוך הוא אמר שכשם שהוא יחיד בעולמו, כך אברהם יחיד בעולמו.

אז אתה עושה בעצמך, אני עושה בעצמי לך,

בלזרעך.

כל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח,

עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

רואים?

מצווה בו, מבשלוחו.

מצווה יותר שאתה תעשה ממה שאתה עושה על ידי שליח.

אתה רואה שזה הבדל מהותי.

יכול להיגרם אם אתה עושה פעולה בעצמך על ידי שליח.

הכתוב אומר,

בעל הבקר רץ אברהם, בעצמו.

מה כתוב?

ברוח נשא מאת אדוני.

מאת אדוני. הרוח נשא מאת אדוני.

אתה רצת,

הרוח תישא מאת אשר.

וייקח חמאה וחלב וייתן לפניהם.

אז בגלל שהוא לקח בעצמו, אברהם,

הינני ממתיר לכם לחם.

הקדוש ברוך הוא המתיר לחם בעצמו.

אתה לקחת בעצמך חמאה וחלב,

נתת להם לאכול,

אני אתן לבניך לאכול גם כן בעצמי.

והוא עומד עליהם.

אתה בעצמך עומד עליהם לשרתם.

הנני עומד לפניך שם על הצור.

אני בעצמי.

ואברהם הולך עמם לשלחם.

ואדוני הולך לפניהם יומם.

אתם רואים פעולה אחת שאדם עושה,

גורמת שהקדוש ברוך הוא ארבעים שנה הולך לפניהם.

זה לא באותו יחס.

זה הלך רק פעם אחת, וזה ארבעים שנה. כל זה ארבעים שנה.

זאת אומרת, מקבלים גם בתורת שכר, לא רק

טבעיות הפעולות והשרשה,

אלא גם יכולים לקבל שכר טרון לפי האיכות

של מה שאתה עשית.

אז כמובן שאברהם,

בן מאה, אחרי ברית,

מעושה הכנסת אורחים, זה שיא השיאים שהאדם יכול לקיים מצווה.

במסירות נפש ממש,

הכל לשמו יתברך.

הוא אפילו עזב את הקדוש ברוך הוא באמצע השיחה

והלך לשרת את האורחים.

פירושו שזה שיא השיאים.

מה הוא מקבל?

פי ארבעים שנה.

ואברהם הולך עם עם שלחם, וה' אלוהינו לפניהם יומם. יוכח נא מעט מים, איי איי איי.

פה אברהם אמר יוכח נא

מעט מים,

על ידי שליח.

מה כתוב? והכית בצור, ויצאו ממנו מים.

ומה נתגלגל מזה?

החטא של משה רבנו.

ורבות כהנה דוגמאות.

אך בעיקר זהו בגדר השראה מלמעלה,

שנוצרים על ידי המעשה הטוב

כוחות נעלים באדם,

ואפשרויות גדולות.

במציאות העולם

לפעולות אחרות גדולות וכבירות.

אז זה גדר של השראה מלמעלה,

שנוצרים על ידי המעשה הטוב.

כוחות נעלים באדם,

ואפשרויות גדולות במציאות העולם לפעולות אחרות גדולות וכבירות.

עוד פעם.

אז זה בעיקר גדר השראה מלמעלה.

שמה?

שעל ידי המעשה הטוב נוצרים כוחות נעלים באדם.

מעצם זה שהוא עשה מעשה טוב אפילו אחד כמו שצריך,

מזה נוצרים לו כוחות נעלים בעצמו באדם.

ולא רק בו,

אלא אפשרויות גדולות במציאות העולם כבר

לפעולות אחרות גדולות וכבירות.

הנה, תראו היום סתם פיתוחים.

אדם יושב וחושב על משהו,

יש לו איזה רעיון,

וזה מתפרסם בעולם והופך להיות אינטרנט,

פייסבוק,

כל מיני דברים.

רעיון אחד, מחשבה אחת, מעשה אחת, פטנט אחד,

כל העולם נהנה מזה.

או הפוך.

אבל מה רואים רבו ישראל?

רואים שלא יחשוב בן אדם שמעשה אחד שלא,

זה רק מעשה אחד.

יכול להיות שאתה תעשה מעשה, ומישהו יחקה אותך,

ולך כאילו לא היה יכולת לעשות יותר מפעם אחת,

אבל הוא למד ממך מה עשה יותר.

דוגמה,

היה אחד באלג'יריה ששרף את עצמו בגלל שלא היה לו עבודה,

נהיה כל האביב, הערבי.

התחילו לשרוף אנשים את עצמם, ונהיה מהפכות, ונהיה ככה, ונהיה בלאגן,

וכל המזרח התיכון רותח מהאש הראשונה שהוא הרתיח את עצמו.

ועד עכשיו לא פוסקות המלחמות.

אז מעשה של אדם אחד, תראו מה יכול, יכול להדליק עולם.

והנה מפורש בתורה,

בפרשיות של עשיית המשכן,

כי היה צריך להעשות הכול בכוונה עצומה לשם שמיים.

כל מעשה במשכן חייב היה להיות בכוונה עצומה לשם שמיים.

ולא סתם.

אלא בהכרת וידיעת הסודות הרמוזים במעשה המשכן. כי צריך לכוון בשעה שעושים את המשכן כנגד משכן של מעלה.

שזה כנגד מעשה בראשית ומעשה מרכבה,

בהיינו כל העולמות.

וכמו שבירו, זיכרונו לברכה,

אמר ימר רב,

יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים בארץ.

ובכל עשיית המשכן נאמר כל פרט ופרט

כאשר ציווה אדוני.

כאשר ציווה אדוני.

כאשר ציווה אדוני.

דהיינו בתכלית המכוון.

בדיוק כאשר ציווה.

אם לא היה לו את כל הכוונות והמחשבות

כמו שצריך, זה לא כאשר ציווה.

בארון

נאמר ביעש בצלאל שהוא בעצמו עשהו.

כי לאחר שהארון היה תכלית

ביסוד קדושת המשכן,

שהרי כל המשכן הוא של הארון.

צריך היה להעשות על ידי בצלאל שידע בסוד העולמות כולם.

גם לקיחת החומרים, לקחת את החומרים לבניין המשכן וכאליו,

הייתה לשמה.

והיה צורך בכל זה כדי שתהיה השראת השכינה בגלוי במשכן.

איך תהיה השראת שכינה בגלוי במשכן?

צריך לקחת את הכל.

כל בניין המשכן וחליו לשמה.

על ידי זה השכינה תהיה בגלוי במשכן.

הרי שעל ידי טוב עשייתן נוצרת האפשרות השראת שכינה בגלוי.

גם תפילין שלא נכתב לשמה,

או ספר תורה, או מזוזה,

אין בזה שום קדושה ושום כלום.

בעיני זה מובן,

לגבי השראת כבוד השם,

בתוך בני ישראל,

והנה זה מובן,

לגבי השראת כבוד השם בתוך בני ישראל,

שתהיה עשייה בתכלית השלמות.

אבל באמת נמצא עניין זה לא רק בבניין המשכן,

אלא בכל המעשים של כל אדם.

שמעשה טוב שעושה אדם בכוונה ראויה,

יש בו השתלשלות ותוצאות לדורות באופן נשגב.

אז לא לזלזל בכל מעשה,

בכל השכמה,

בכל ברכה,

בכל דבר.

אם זה נעשה כמו שצריך,

יש לזה השרשה לדורות.

ואמרו בגמרא,

בבא מציעה פה.

אמר לי רבי יחיא,

אנא עבדל לתורה דלא תשתקע מישראל.

מה יעבד נא?

אזיל נא ושדינא כי תנא וגדלנא נשבי וצייד נא תבי ומאכל נא בישראל וליטמא ואריכ נא מגילתא וכתבנא חמישה חומשי.

מה הוא היה עושה?

רבי יחיא,

שנאמר עליו בגמרא הגדולים מעשה יחיא,

הוא היה זורע כותנה

והיה עושה מזה רשתות וצד צבעים,

מאכיל את הבשר שלהם ליתומים,

עושה מהעור שלהם מגילות וכותב על זה חמישה חומשי תורה.

וסליק נא למטה ומקרנא חמישה ינוקי בחמישה חומשי.

ומתנינה שיטה ינוקי שיטה סדרי.

אז הוא היה כותב חמישה חומשי, הולך לעיר,

לוקח חמישה תינוקות

ומלמד אותם,

מקריא להם חמישה חומשי תורה.

והיה שונה להם

לשישה תינוקות, שישה סדרי משנה.

כל תינוק ידע חומש אחד,

וכל תינוק ידע אחד משישה סדרי משנה.

ואמרנא לאועדא הדרנא ואתנא עקרוה הדאדה, ואתנו הדאדה.

והיה אומר להם, עכשיו אני הולך, כשאני אחזור,

בינתיים כל אחד ילמד את השני את החומש שלו.

אז אחד לימד את כולם את החומש בראשית, והשני לימד את החומש שמות את כולם, וככה כל אחד לימד את כולם, וזה לימד את סדר מועד, וזה סדר זרעים וכו' וכו', ככה לימדו אחד את השני.

ועבדיל על התורה שלא תשתכח מישראל,

וככה הוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל.

ידוע בשם הגרא,

הגאון מבינה, כי כל הסדר הזה שהוא עשה, הוא בעצמו עשה.

הוא הלך וזרק אותנה, הוא הרג

את הרשתות, הוא עשה את הכול, הוא בעצמו.

רבי יחיא, ברייטות של רבי יחיא,

יש לך זמן דברים כאלה? תן למישהו אלף שקל, יעשה לך את זה, בשביל מה אתה צריך לעשות את זה לבד?

אומר הגאון,

כל הסדר הזה שעשה,

שתהיה כל ההכנה מהזריעה של הפשתן

לשם לימוד תורה,

הרשתות לשם לימוד תורה,

הציד לשם לימוד תורה,

פשיטת העור, האכלת הבשר לשם לימוד תורה, הכול לשם לימוד תורה,

שכל ההכנה תהיה לשם לימוד תורה, ושיהיו כל המעשים מההתחלה בכוונה הקדושה הזו,

וזה הועיל להצלחת התורה,

שעל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל.

זאת אומרת,

מה שהוא הכניס בכוונה ובמחשבה שלו בכל פעולה ופעולה,

זה מה שנתן שלא תשתכח תורם ישראל, ועל זה אומרת הגמרא, גדולים

מעשי חייא.

הוא עבר את ריבותיו בעולם העליון.

הגמרא מתארת שמה מה קורה איתו.

אף כי דבר זה לא שייך כלל לטבע הדברים.

כן, זה משהו אחר.

זה שהוא ושני בניו היו צריכים להתפלל ויכלו להביא משיח.

אף כי דבר זה לא שייך כלל לטבע הדברים, גם לא בתורת שכר.

אך כך היא הנהגת השגחה, כי על ידי זריעה כזו הפירות משובחים.

ואפילו שלא נעשו על ידי הבעל דבר בעצמו,

גם כן גרם לסייעתא דשמיא.

הן של הינוקי, התינוקות עצמם שלמדו תורה,

והן על מה שלהבא נולד על ידיהם לדורות עולם, שלא תשתקע תורה מישראל לעולם.

ויש ללמוד מזה.

אם פעולה כל כך רחוקה כמו זריעת פשטן, שאדם לא מייחס לזה כלום,

השפיעה על הצלחת הלימוד של כל העולם,

כמה משפיעה פעולה שהיא קרובה יותר להצלחה מבוקשת.

זאת אומרת,

עד שיגיעו בכלל ללמוד תורה,

תתחיל בזריעה של פשטן, תיקח לך אחר כך, תעשה רשת, תצא צבעים,

איזה מסלול עד שבסוף.

וככה זה משפיע על כל העולם.

אז פעולה שהיא סמוכה להצלחה,

שזה במישרין, כמו שאומרים,

כמה היא יכולה להביא תועלת.

אז רואים שזה לא הולך אפילו ביחס של המעשה,

וגם לא בתורת שכר. זה משהו מדהים.

תלוי באיכות המעשה.

בשמואל א' טז' כתוב, כי ראיתי בבניו לי מלך.

בערכות שם ברמז קכד,

מה זה כי ראיתי בבניו לי מלך?

כן, שמואל הנביא נאמר לו שבבניו של ישי יש מלך.

לי מלך, שיהיה מלך לשמי.

שבכל מקום שנאמר לי,

קיים לעד ולעולמי עולמים.

במחשיב שם ילקוט כמה דברים שנאמר בהם לי.

בכהנים כתוב לי, בלוויים לי, במקדש לי, בבכור לי.

יש כמה דברים שכתוב בהם לי.

הביאור בזה, כל דבר הנעשה לשם הקדוש ברוך הוא,

לי, קיים לעולם.

וכן ולאידך גיסא.

מהצד השני, חס ושלום.

אמרו זיכרונם לך בתוספות חגיגה, טו,

אל אישו אחר יצא לתרבות רעה. למה?

לפי שהמחשבה של אביו לא הייתה לשמה.

כשהוא מסר אותו לתורה,

הוא מסר אותו ללמוד תורה בשביל שראה כבוד התורה שהיו אצלו אורחים

ולמדו תורה,

יצאה אש מסביבם כמו מתן תורה.

הוא ראה את כבוד התורה, אמר, אם ככה זה,

אני מוסר את בני לתורה. אז המחשבה שלו לא הייתה לשמה.

ולכן יצא הבן שלו אל אישע בן אבויה, שהיה גאון, צדיק,

מחסיד,

תנא קדוש, וריבו של רבי מאיר.

יצא בסוף תרבות רעה בגלל המחשבה הלא טובה שהייתה בתחילה

של אביו.

ראינו מצד ההתגלות החיצונית של הכבוד.

הוא רצה,

בגלל שהוא ראה שיש כבוד.

וואי, וואי, וואי, איזה כבוד.

בגלל שזה היה מעשה חיצוני, מחשבה חיצונית.

הרי שהלא לשמה של אביו, כשמסר אותו לתורה,

לא נתקיים העניין.

וכתב אספורנו בפקודה בשמות ל״ח כ״א.

מה שאמרו, זיכרונם לברכה, עצי שיטים עומדים,

שעצי השיטים שהיו במשכן

עומדים לעד ולעולמי עולמים.

שלא נפל דבר מהמשכן ביד האויבים.

לא נפל דבר מהמשכן ביד האויבים.

המשכן לא נשבע.

ההפך למה שקרה למקדש שלמה וכיליו.

וסיפר מעלות המשכן,

שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים,

שהיו ראשי אמני מלאכת המשכן.

והכלים שלו מיוחסים לצדיקים שבדור.

ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אתם רואים?

דבר שנעשה לשם שמיים בקדושו ובטהרה.

אין שליטה של האויבים, של הצרים, בדבר הזה.

בעוד שמקדש שלמה,

שהיו עושי המלאכה מצור גויים,

אף על פי ששרתה בו שכינה, נפל ביד האויבים.

ויותר התמיד כבוד השם במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש הראשון.

ולא נראה כלל במקדש שני.

ובזה הורה שלא...

עושר

ולא גודל הבניין

יהיו סיבה להשרות שכינה בישראל.

יש כאלה בונים בתי כנסת מפוארים, בתי מדרשים, איזה כיסאות, איזה שולחנות, איזה ארונות, איזה ספרייה, איזה פה פה פה פה פה, ולא שורה שם שכינה בכלל.

זה יכול להיות בית כנסת ישן מיושן שהשכינה שם נמצאת כל הזמן.

אז זה תלוי בכוונת הנמצאים

או בכוונת העושים או הבונים או הקונים.

אדם שקונה ספרים נגיד לבית מדרש

או סידורים,

וזה לשם שמיים ממש,

התפילות יהיו אחרת ולימוד התורה של מי שילמד בספר יהיה אחרת.

ספר שנכתב על ידי הראשונים מורגש,

הקדושה שלו. אתה קורא רבנו בחייה,

אתה קורא ספרים שרבנו יונה וזה,

האותיות, האותיות מדברות.

אני חושב שאם הייתי קורא ספר אחר ולא של הרב גנץ פריד, לא הייתי חוזר בתשובה.

הספר הזה של הרב גנץ פריד, שמסר נפשו,

הספר הזה,

האותיות שבו,

הם עשו את הכול. זה לא רק הלכות ולחשוב.

הספר שלו התפרסם בכל תפוצות ישראל.

קיצור, שולחן ערוך של הרב גנץ פריד.

אבל רוצה השם את ירי אב ומעשיהם לשכון בתוכם.

אז לכן, כיוון שראשי האומנים עשו הכל והם היו צדיקי הדור,

הם עשו את הכל

בכוונה שלמה, כאשר ציווה השם,

זו הסיבה להשרות שכינה בישראל,

והשם רוצה את ירי אב

ואת המעשים שלהם לשכון בתוכם.

מזה יש לנו ללמוד למסקנה.

אם אדם מקבל על עצמו עול תורה בהסכמה תקיפה והחלטה חזקה שלא למוש מעול תורה,

וכל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו,

אז יסתדרו הדברים מלמעלה,

שתתקיים הסכמתו ויצליח בדרכו.

כשאני החלטתי להחזיר בתשובה,

לחזור קודם

ולהחזיר

זה היה בהסכמה גמורה שוויתרתי על כל ענייני העולם הזה. לא הכרתי, לא משפחה, לא מש... כלום, כלום. לא קרובים, לא ידיעים. כלום, כלום, כלום. כל השנים הראשונות לא ראיתי אף אחד בעיניים.

חוץ מלימוד תורה וחזרה בתשובה.

כלום, ויתרתי. לא אישה, לא ילדים, לא כלום, שום דבר.

רק נקודה אחת,

ואני מכוון אליה.

ואיתה להגיע עד הקדוש ברוך הוא.

אם בן אדם לוקח דבר בהסכמה גמורה, אין דבר כזה שהוא לא יצליח.

אין דבר כזה בעולם,

כי כל מה שאדם רוצה ברוחניות,

השם רוצה להשפיע יותר ממה שהוא רוצה לקבל.

אתה תיתן את הבסיס, והקדוש ברוך הוא איתך פיקה וחמה.

אברהם עושה בעצמו, השם עושה בעצמו.

אברהם עושה על ידי שליח, כזה הוא עושה על ידי שליח.

איך שאתה תחליט לעשות, ככה הקדוש ברוך הוא יעשה לך.

אבל אם ההסכמה רפויה,

על זה נאמר במשלי כד,

התרפית ביום צרה, צר כוחך.

אם אתה מתרפא,

אז כשיגיע חס ושלום יום צרה, יהיה צר כוחך,

לא יהיה לך כוח.

ועל זה אמרו, זכרון הלכה, כל המרפא עצמו מדברי תורה,

אין בו כוח לעמוד ביום צרה.

די אם הקבלה שלו היא ברפיון,

או בדרך של אם ואולי. אתה יודע מה, אני אשתדל לבוא מחר בבוקר.

אני אשתדל.

זה כבר רואים שזה ברפיון.

אני חייב לקום, אני אעשה את הכול, תבוא תעיר אותי, תעשה ככה, שם טלפון, מצלצל את זה, לא רטט, מתת, קשקושים, קונים סיפור חדש.

עושה את הכול בשביל

שיקום הוא יקום.

הוא מחליט לעשות כך וכך, הוא יעשה.

ואז מתגברים הניסיונות והקשיים בין לו כוחות לעמוד בהם, אם הוא קיבל ברפיון. מתגברים הניסיונות והקשיים בין לו כוחות לעמוד בהם.

לכן הכל תלוי בקבלה בראשית הדברים.

איך אדם מקבל?

למדנו אם כך, רבותיי,

שכל מחשבה, כל פעולה,

כל הסכמה,

כל דבר, זה משריש בבן אדם,

זה נטיעה שיצאו ממנה דברים, לא רק עכשיו, גם לדורות הבאים,

ואפילו עד סוף העולם.

הכל אם זה בכוונה אמיצה ותקיפה,

בהחלטה גמורה,

במסירות נפש על מה שהוא אמר וקיבל על עצמו,

סייעתא דשמיא אלא אין גבולות.

אין גבולות מה שאדם יכול לפעול.

ומה שהוא עושה בעצמו זה אחר ממה שהוא עושה על ידי שליח,

וכן על זה הדרך.

למדנו את צוד החיים איך להצליח עכשיו.

מי שרוצה,

יקבל על עצמו קבלות,

ומפה יוצאים לדרך,

ולך תדע מה אתה תצליח להשפיע בכל העולמות כולם, אמן.

גוד מורגן.