למי יש שכל? | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

ויקרא אל משה וידבר אדוני אליו מאוהל מועד לאמור.

כתוב וישכן מקדם לגן עדן וישכן מקדם לגן עדן את הקירובים

ואת להט החרב המתהפכת

לשמור את דרך

עץ החיים.

ותנא דווה אליהו.

דרך

זו דרך ארץ.

לשמור את דרך עץ החיים, דרך

זו דרך ארץ.

עץ החיים זה התורה.

מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים.

דהיינו, דרך ארץ קדמה לתורה.

ואין עץ אל התורה.

שנאמר,

עץ חיים היא למחזיקים בה.

ואמרו במדרש.

עשרים ושישה דורות קדמה דרך ארץ את התורה.

שנאמר, לשמור את דרך עץ החיים.

דרך זו דרך ארץ,

ואחר כך עץ החיים זו תורה.

והרי שהתורה שהייתה לבני האדם,

עשרים ושש דורות קודם שניתנה תורה לישראל, הייתה תורת דרך ארץ.

היוצא לנו מהפסוק הזה,

וישכן מקדם לגן עדן את הקירובים את תלת החרב מתהפכת לשמור

את דרך עץ החיים.

אז אמרנו, צריך לשמור את דרך זה דרך ארץ, ועץ החיים זה אחר כך, ועשרים ושש דורות לפני כן קדמה דרך ארץ

לתורה.

ומהו דרך ארץ?

אומר המדרש,

מעשה ברבי ינאי,

שהיה מהלך בדרך,

וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר,

דהיינו מצוין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם.

‫היה סבור רבי ינאי שהוא תלמיד חכם.

אתם רואים, אדם רואה בעיניים,

וזה משפיע עליו.

רואה אדם בעל צורה ככה, נראה ככה, ככה,

עם כפתורים וזה.

זאת אומרת, זה תלמיד חכם.

הכניסו לביתו,

תלמיד חכם נכנס לביתו,

היא ביתך, בית ועד החכמים.

הכניסו לביתו, הכילו והשקעו

בדקו במקרא,

ולא מצאו. התחיל לדבר איתו, פרשת השבוע הזה, לא יודע כלום.

במשנה, בהגדה, בתלמוד,

לא מצאו שום דבר.

דבר רקיו.

אמר לו, עושה בריך, טוב,

בבקשה, כבודו יברך ברכת המזון.

אמר לו, יברך ינאי בביתו,

כבודו יברך.

אמר לו, רבי ינאי אומר לו, אמר לו,

אמור, מה דאנה אומר לך?

תגיד, מה שאני אומר לך עכשיו?

אמר לו, אמור,

אכל כלבה פסטת ינאי.

אכל הכלם, הלחם של ינאי.

המשופע הזה, כאן,

תפס את רבי ינאי.

תפס את רבי ינאי

ואמר לו,

ירותי גבחדת מונע לי?

מה זה, הירושה שלי נמצאת אצלך שאתה מונע ממני?

אמר לו, מה ירותתך גבאי? איזה ירושה יש לך אצלי?

אמר לו, פעם אחת, חד זמן אבה,

אבינה עבר קמא בית ספרה ושמעית קלעון דמנקייה.

אמרין, תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב.

מורשה קהילת ינאי, אין כתוב כאן, אלא קהילת יעקב.

מה זה, של אבא שלך, כאילו התורה?

כתוב תורה,

זה מורשה לכל קהילת יעקב, לא לקהילת ינאי.

אמר לו,

תגידי את האמת, למה זכית לאכול את הלחם שלי?

איך, איך התגלגל החסרות כזאת שצריכים לאכול אצלי בשולען?

למה זכית למחר על פטור הים?

אמר לו,

מימיי לא שמעית מילה בישה וחזרתי למראה.

בחיים שלי,

בחיים שלי לא שמעתי לשון הרע.

איזה דבר רע.

דהיינו, לא סיפרתי אף פעם לשון הרע,

ואם היה משהו, אני מחלתי על עלבוני

ולא החזרתי.

אם שמעתי לשון הרע עליי, לא חזרתי למראה,

לא החזרתי לו.

ולא חמא טרנדים מתקדשים דן עמדן, ולא יבין שלמה בניהון. אין דבר כזה שאני ראיתי שני אנשים רבים זה עם זה, ולא נתתי שלום ביניהם.

אמר לו רבי ינאי, כל הדה דרך ארץ גבך וכריתך כלבה?

וואי וואי וואי, יש לך כל כך דרך ארץ?

ואני קראתי לך כלב?

יא בוא בואי. קרע עליו את הפסוק?

משם דרך

אראנו ביש האלוהים.

אל תקרא שם דרך, אלא שם דרך.

דשאיים אורחי סג'י שווה.

מי ששם אורחותיו, רב ערכו.

זאת אומרת, הערך שלך הוא גדול מאוד מאוד מאוד.

כי אתה שם את אורחותיך.

מה פירוש?

הפסוק מדבר שם.

כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.

שנאמר ושם דרך,

אל תקרא ושם מלשון סימה לשים,

אלא ושם דרך, דהיינו שומה,

חישוב לחשבן.

כל מי שמחשב את דרכיו,

אז אראנו בישע אלוהים, זוכה לראות בישועת אלוקים.

זה נקרא מחשב דרכיו, דהיינו,

האדם הזה,

זה מקיים מצוות דרך ארץ.

וזה ערכו גדול מאוד.

עד שיתחרט רבי ינאי מה שקרא לו כלב.

ולמה קרא לו כלב?

מה ההבדל בינך לבין כלב?

זה לא יודע לברר, אתה לא יודע לברר. זה לא יודע מקרה, גם אתה לא יודע. מה ההבדל מבעל חי נראה לך?

הפוך, יותר גרוע.

אדם שלא יודע כלום, הוא פחות מבהמה, כי בהמה ממלא את הפונקציות שלו, אבל אתה אפילו את הפונקציה של בן אדם לא ממלא.

טוב, זו דוגמה אחת להבין מה זה דרך ארץ, כן?

אז הוא שומע לשון הרע ולא מחזיר.

או לא שומע בכלל לשון הרע.

ורואה שניים מריבים זה עם זה, ומשכין שלום ביניהם. זה דרך ארץ.

עון מעשה מרבי ינאי.

רבי ינאי אמר לתלמידה דכוליה שד תאווה מקשה ליה ובשבתה דרגלה לא מקשה ליה.

היה לו תלמיד אחד שכל השנה כשהיו לומדים בבית המדרש הוא היה מקשה קושיות,

כל דבר מה שלומדים, מקשה קושיות.

אבל בשבת של הרגל,

דהיינו, בחג לא היה מקשה לו.

לא מקשה.

כי בחג באים עוד הרבה אנשים,

חוץ מהתלמידים הרגילים וכו' וכו'.

אז שמה דווקא הוא לא היה מקשה לו קושיות.

בעליו הוא קרא את הפסוק

ושם דרך הראנו ביש אלוקים.

אל תקרא ושם, אלא בשם דרך מי ששם מחשב את הדרכים שלו בעבודת הבורא, איך ניתנה גם הבריאות וכו',

זוכה ורואה בישועת אלוקים.

ומפורש בדברי רבותינו, זכרנו לך שדרך ארץ זה מידות טובות.

כמו שאדם יש לו דיבור נקי.

דיבור נקי מלשון הרע,

דיבור נאה, מכובד,

זהירות בכבוד חברו,

אפילו שחברו עולב אותו,

והזהירות הנשגבה בכבוד ריבו.

הזהירות הנשגבה בכבוד ריבו.

כמו הזהירות הזאת שהיה לתלמיד הזה בכבוד ריבו. למה שלא יקשה לו קושייה פתאום באמצע החג. יש פה הרבה מאוד אנשים והוא יתקע אותו נגיד עם איזה קושייה, עכשיו הוא ייתקע בתוך הדרשה, בתוך הדיבור ופה ושם.

ואנשים שלא מכירים, לא יודעים, הסתכלו ואולי קצת זילותא קצת כלפי הרב אם הוא לא עונה בדיוק מה שצריך או בזמן או מחפש איך, מה, מו, מי.

אז הוא לא רצה כאילו להשאיר אותו, משהו, הוא מדבר עליו.

תלמידים אחרים כאן שאלו קושיות.

הוא לא, ההוא תלמידה, דווקא ההוא תלמידה. זה תלמיד מיוחד שהיה לו דרך ארץ

לרב ש...

כמו שאומרים, לא מקשים על הדרשן.

הדרשן בא, נותן דרשה פה ושם, לא מקשים על הדרשן.

ומפורש בדברי ריבותינו, זיכרונם וברכה,

שדרך ארץ היינו מידות טובות, כמו דיבור נקי מלשון הרע ונאה, והזהירות בכבוד חברו,

אפילו שהוא עולבו, והזהירות הנשגבה בכבוד ריבו.

נו, ויש לשאול.

ביש למה מה שרבי ינאי קרא על האורח שאכל בביתו ושם דרך,

דהיינו שהוא רק בעל דרך ארץ,

זה משום שהוא בדק אותו במקרא, במשנה, בהגדה, בתלמוד, ולא מצאו, לא מצא שהוא יודע שום דבר.

אז שמה, מה נשאר להגיד עליו?

אז הוא חזר בו ממה שאמר עליו כלב,

אבל הוא אמר שיש לו מידות דרך ארץ.

אין לו יותר שום דבר.

אבל נשאלת השאלה, איך הוא קרא לתלמיד שלו משם דרך?

ראינו שהוא בעל דרך ארץ, והרי הוא תלמידו בתורה,

והוא יושב ולומד,

אז הוא יודע תורה.

אז למה הוא קורא לו רק משם דרך, כמו שאמר על ההוא,

המשופע?

הוא גם מצווה על כבוד ריבו מן התורה.

וגם קיים כמצווה?

ומה עניינו על דרך ארץ?

ואנחנו לומדים מכאן

שדרך ארץ,

לא אך שקדמה לתורה בזמן, 26 דורות קודם תינתה,

ואחר שניתנה תורה,

שוב אין עניין מיוחד של דרך ארץ,

אלא שגם אחר מתן תורה,

יש עניין לדרך ארץ.

בהיינו,

מידות טובות כגון אלו שאינן נכללות בחיובי התורה,

אלא שיסודן הוא בדרך ארץ שקדמה לתורה.

שערי הנהגת התלמיד

הם רבי ינאי דכולי שטה אהבה מקשה לי, כל השנה מקשה לו, ובשבתא דריגלה לא אהבה מקשה,

ובשבת של הרגל לא היה מקשה עליו,

אין זה עניין כלל למצוות כיבוד ריבו,

כי מצוות כיבוד ריבו היה יכול להקשות גם בשבת של הרגל.

ואין בזה אפילו משום מידת חסידות,

שהרי משמע שכל תלמידי רבי ינאי, מלבד התלמיד הזה, היו מקשים לו גם בשבת של הרגל.

והרי ודאי שחסידים היו,

ומכל מקום לא נהגו כן אפילו משום חסידות.

ומה שנהג כן התלמיד הזה,

על כורחך לא היה משום מצוות כיבוד ריבו,

אלא משום מלקוט דרך ארץ.

ולפיכך קרא עליו רבי ינאי, משם דרך. כלומר שיש בו מידות של דרך ארץ.

איזה דרך ארץ? שקדמה לתורה.

זאת אומרת,

26 דורות לפני מתן תורה, מה היה קודם?

דרך ארץ קדמה לתורה. כמה היא קדמה? 26 דורות. ניתנה תורה, עכשיו בתורה יש,

והלכת בדרכיו, זה אליוון ואוהו,

להתדמות לקונו.

אבל עדיין לא נפסקה

ההלכה של דרך ארץ שקדמה לתורה.

ומה השוני בין דרך ארץ שלפני התורה לדרך ארץ של התורה?

זאת אומרת, התורה כולה זה דרך ארץ.

אז מה ההבדל בין זה לזה?

במה שאמר רבי עיניי עליו, על התלמיד הזה, שמעבר למה שהוא תלמיד חכם ולומד והכול בסדר,

יש לו עוד מעלה של דרך ארץ.

שאת המעלה הזאת הוא מצא רק בהוא המשופע.

הוא מצא בו רק את זה.

בתלמיד הזה הוא מצא את זה בתוספת למה שיש לו.

וזה לא סתם משם דרך, אלא משם דרך,

שאנחנו דורשים את זה במקום שם שם.

פירושו שהוא זוכה ורואה בישועת השם.

זאת אומרת, מי שמחשב את דרכיו,

הוא זוכה לראות ישועת השם.

ולא רק בתלמיד של רבי עיניי מצינו כן,

אלא גם במשה רבנו,

רבן של כל ישראל,

אמרו חכמים זיכרונם לברכה שאלמלא המתין משה עד שקראו הקדוש ברוך הוא,

אלא היה נכנס מעצמו אל המשכן, היה נחשב כי אין בו דעה.

שאף הוא הקימו,

אפילו שהוא הקים אותו,

מן המסד ועד הטפחות, והיה יודע משה רבנו שכל עיקרו של המשכן

אינו אלא שידבר השם עמו מבין שני הקרובים.

כל האוהל והמשכן מיוחד שהשם מדבר איתו מבין הקרובים.

שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא,

מכל מקום אם היה מזדרז

לשמוע את כל השם ומקדים עצמו לבוא למשכן טרם שיקרא לו,

היה נחשב כי אין בו דעה.

אם אתה נכנס

לפני שהשם הזמין אותך, אפילו שאתה יודע שהכל מיועד אליך וכו' וכו',

זה נקרא חסר דעה.

ומי שאין בו דעה גם נבלה טובה ממנו.

זאת אומרת, תלמיד חכם

שאין בו דעה,

נבלה טובה ממנו. מה זה אין בו דעה?

אין בו דרך ארץ.

וכלל זה כלל גמור הוא

שלא נאמר בו חוץ.

וגם משה רבנו בכלל.

ונשאלת השאלה, מה עבירה הייתה בביאתו זו?

אם היה בא, נגיד, ונכנס טרם שקרא אותו השם, כמו שכתוב בתחילת הפרשה, ויקרא השם אל משה,

מה עבירה הייתה בביאתו זו?

הלא, אין כאן שום סרח של עבירה.

ואין זו אלא עבירה על דרך ארץ בלבד.

הרי שכל כך חמורה היא הלכה זו,

שאפילו המקיים הלכות אלו,

והוא שם דרך,

גדולה מעלתו כל כך,

עד שזוכה בשבילה לישועת השם.

כמו שקרא רבי ינאל תלמידו,

ושם דרך אראנו ביש האלוהים.

מכל מקום, אם לא יעמוד על המעלה העליונה בזה,

וייגרע ממנה אפילו כלשהו,

לא רק שחסרה לו המעלה שאין אורח חייו למעלה למשכיל,

אלא שהוא סר לשאול מטה.

עד כדי כך שגם נבלה טובה ממנו.

ונמצא שדרך ארץ, לא אך שקדמה לתורה,

ומשניתנה תורה כבר עברה תעודתה שנמסר הכל לתורה, לא, לא, לא, אלא שגם אחרי שניתנה תורה,

הניחה תורה מקום להתגדר גם לדעה ולשכל.

וכמו שמתחילת יצירתו נתחייב האדם בלכות דרך ארץ,

אפילו קודם התורה,

מפני שמקורן הוא בסגולת הצורה האנושית שנבראה בצלם האלוהים.

כן, גם לאחר מתן תורה עדיין מלכות השכל במקומה,

ועול מלכות זה משעבד את האדם ללכות דרך ארץ.

זאת אומרת,

שהאדם לא יחשוב שמרגע שניתנה תורה, אז נמסרה הכל,

נמסרו כל הלכות דרך ארץ לתורה,

וממילא עכשיו אנחנו פועלים רק לפי התורה,

ונגמר.

הוא אומר לו,

עדיין ניתן שלטון לשכל ולדעה כמו שהיה לפני מתן תורה,

שאיך אדם היה יודע מה צריך לעשות? על פי שכלו.

כי אדם נברא בצלם אלוקים.

וכיוון שהוא נברא בצלם אלוקים, יש בו את השכל האלוקי.

בכל הראשונים על פי השכל הם עמדו.

והשכל שלהם היה מכריח,

השכל היה כל כך עזק שהיה מכריח את הלב ואת המצפון,

ואת הרצונות.

זה היה הכוח של הראשונים בעלי שכל,

שהיו מתבוננים בכל הבריאה ויודעים מה צריך לעשות.

וזה נמצא בכל אדם, בצורה האלוקית שהוא ברא אותו, בצלם אלוקים.

וזה לא נגנס ממנו גם אחרי התורה.

וזה השכל והדעה

שאדם צריך לדעת,

שהוא צריך עדיין להשתמש גם בשכל.

איך אנחנו אומרים לאדם שמתנהג שלא כראוי?

תגיד, יש לך שכל בכלל? מה, אין לך שכל?

מה, אתה חסר דעה?

מה, אתה נורמלי?

זה הטענות שלנו.

לא אומרים לו, מה, אתה לא מלומד?

מה, אתה לא חכם?

מה, אתה לא מנומס?

מה, אתה לא?

אומרים לו, שכל, הפגם הוא בשכל.

איך השכל שלך לא קולט שככה צריך להתנהג?

ככה מתנהגים?

אז אנחנו מאורגנים להגיד בלי להבין למה אנחנו אומרים.

אבל שכל מחייב גם חוץ מהתורה.

כל מה שהתורה מחייבת, מצוין.

ואחרי זה, נגמר?

לא.

עדיין השכל מחייב.

מה שהשכל מחייב, אתה מחויב.

ואם לא הנבלה הטובה הימנו,

אפילו אם אתה תלמיד חכם,

אפילו אתה יודע את כל השס, אתה יודע את כל ההנחות, הכל.

אין לך דרך ארץ,

אתה נבלה הטובה הימנו.

על מי נאמר ככה?

על משה רבנו.

שאם היה נכנס

מקדים דקה לפני שהשם יקרא לו,

והוא נכנס, והרי זה ברור שכל המשכן עוזב בשביל שהוא ייפגש, כמו שאומרים, הקדוש ברוך הוא ידבר איתו.

היה מקדים דקה בלי...

זה כמו יש אנשים, כן?

שהוא דופק בדלת ונכנס תוך כדי. יש פה מישהו?

הוא כבר בסלון. יש פה מישהו?

זה דרך ארץ?

אז בשביל מה דפקת?

תיכנס, וגמרנו.

תמיד צריך לצפוק, אז מה אתה נכנס?

אז תמתין.

זה החסר שכל.

היה לי פעם צלם,

שישבתי פעם בחדר, ואני יושב עם מישהו, והדלת פתוחה.

אז הוא עמד, והוא רואה שאני לא מתייחס אליו,

אני מדבר.

והוא עומד.

עצם זה שהוא עומד לך מול הפרצוף,

זה לא מנומס, זה לא דרך ארץ.

קודם כול, מה אתה עומד?

דבר שני, מה אתה מקשיב?

ואם אתה רואה שלא מתייחסים אליך, אז תבין את עצמך, ויאללה,

תעשה סיבוב, תחזור.

הבן אדם רואה שאני לא מתייחס, נכנס לי לחדר.

הרמתי את הראש, אמרתי לו, סליחה, כן.

מה אתה רוצה?

לא רציתי, אבל אתה רואה שאני מדבר עם מישהו, לא?

לא, ראיתי שפתוח הדלת, אז נכנסתי.

אמרתי לו, ואם הארנק שלי פתוח, אז אתה יכול לקחת לי את הכסף?

אז מה אם פתוח?

אסור לי לתברר?

על זה נאמר, נבלה טובה אמנו.

אתם שומעים משפטי התורה?

זהו, זה אלכות דרך ארץ.

מה זה? כי אין לך שכל, מה אתה... אז איך הוא יודע את כל התורה?

מי זה יודע? לא, אם אין לו שכל טוב, זה אפילו תלמיד חכם. אז הוא מבין כנראה שתלמיד חכם זה טוב, זה יפה, זה מכובד, זה נותן מעמד,

זה טוב לדעת, זה יפה, זה צריך לקיים, יהיה שכר, יהיה עולם הבא,

אבל הפוך.

אם הוא תלמיד חכם,

אז הוא צריך

להיות זהיר יותר בכבוד חברו, ועוד יותר, כי התורה לימדה אותו, הנחה אותו, וכולי וכולי.

ואם זה לא, ואם זה לא הביא אותו לידי זה,

סימן שהוא חושב שהוא בעל צורה ומשופע, כמו שאומרים,

והוא בכלל בעל גאווה, כי הוא, אתה מבין, מאן דה אומר, והוא לא מתייחס לקטנות, כאילו, אנשים, וזה קשקוש בשבילו.

זה מראה שאין לו סכן.

כי במקום שהתורה תבנה אותו, אתה מבין?

הוא משתמש איתה לרעה.

זאת אומרת,

צדיקים ירחו בם, ופושעים ייכשלו בם, באותה תורה, אחד.

הפוך, מתעדן מהתורה,

ואחד, הפוך,

מתקשה מן התורה, והופך להיות קשה כלפי הבריות, מחשיב את עצמו, תאמין, לא סופר אף אחד, וכו' וכו'.

כן?

אז זאת אומרת,

עדיין הצלם אלוקים, גם אחר מתן תורה, עדיין מלכות השכל במקומה, ועול מלכות זה משעמד את האדם לכל דרך ארץ. ואם תאמר,

למה באמת לא תמלא התורה את מקום השכל גם בזה?

דהיינו שהיא תכתוב את כל הדינים של דרך ארץ,

כמו שהיא ממלאת בכל העניינים הרוחניים.

למה?

עוד שאלה, יותר עמוקה.

סוף סוף,

הלוא גם חובת השכל

היא סמוכה על חובת ההידמות האדם לקונו.

אנחנו צריכים להיות דומים לקדוש ברוך הוא.

וההידמות הזו, ה' אלוהים מיסודות התורה וראשי חיוביה,

כמו שכתוב, זה עלי ואנביהו.

זה עלי ואני הוא, הביא דומה לו. מה הוא? אף אתה.

וגם נצטווינו במצווה מיוחדת על ההליכה בדרכיו, והלכת בדרכיו, של הקדוש ברוך הוא.

וכיוון שגם מלכות דרך ארץ הם מיסוד ההידמות להיות דומה לקדוש ברוך הוא.

איך ייתכן שתהיה ההלכה הגדולה הזו מחוץ לציוויי התורה?

ושרק השכל,

הוא יהיה המושל והמצווה.

עד שגם משה רבנו, רבן של ישראל,

נמדדה מידתו אם יש לו או אין לו דעה בהילכוד דרך ארץ.

ואם אין לו,

עם כל מה שהוא הבור את התורה, נבלה טובה ממנו.

יבא ביי, איזה משפט זה, יבא ביי.

אמנם

אף כי ילכוד דרך ארץ מקורן עליון ומשל גבוה הן, שהרי מפני שבצלם אלוקים עשה את האדם.

אז כיוון שנבראת בצלם אלוקים,

מונח בך כל מה שיש כביכול במה שהקדוש ברוך הוא רוצה שייצא ממך.

מכל מקום,

לא הרי מצוות הליכה בדרכיו או מצוות ההידמות,

כמו שנצטווינו, הביא דומה, לא, כילכוד דרך ארץ.

למה?

למה זה לא דומה בדיוק

להליכה בדרכיו?

וילכוד דרך ארץ זה שונה.

כי בהליכה בדרכיו נצטווינו במידות ודעות, תקשיבו, קבועות

שמתגלות לנו על ידי גילויי מידותיו ודרכיו של הקדוש ברוך הוא.

בעלינו לדמות, לקוננו וללכת בדרכיו דווקא, בהלכת בדרכיו דווקא,

וכמו שלימדו אותנו חכמים זיכרונם לברכם, מהם הדרכים ומהם המידות.

והם אמרו, מהו רחום,

אף עתיווך, רחום. מהו חנון,

אף עתיו וחנון. מהו גומר חסדים, אף עתיו וחנון.

וכן הלאה. ואם יבוא האדם לשקול בדעתו, בדרכים ובמידות האלה,

וללכת בהם כפי דעתו ושכלו,

יהיה כפונה מאחרי אלוהיו. לא.

פה אתה צריך ללכת בדיוק כמו הקדוש ברוך הוא.

מהו רחום, מהו פתא, מהו חנון, מהו גומר חסדים, בדיוק כמו שהוא.

ואילו בלכות דרך ארץ זה לא כך.

שבזה אין חוקים קבועים.

אלא שכל מחוקקם.

אבל לא בשכל האנושי בלבד.

אלא בשכל הצורה האנושית,

שזה הצלם אלוקים.

ומתוך העמקה ביצירה ובכבודה,

כשאתה מסתכל ביצירה ובכבודה,

כמו שכתוב, כל הנקרא בשמי ולכבודי,

בראתי ויצרתי ואף עשיתי.

זאת אומרת, אתה מסתכל מתוך העמקה ביצירה ובכבודה.

כשאתה יוצא נגד מישהו, נגיד, מבני ישראל,

שלא מסיבת התורה,

נגיד, התורה אוסרת לדבר סתם על בן אדם,

אבל היא מתירה לדבר על אדם שעבר ככה וככה וככה ועשה ככה וככה.

אבל אם אתה מדבר סתם על בן אדם,

אז רגע, תחשוב מה אתה עושה.

תחשוב.

תסתכל ביצירה ובכבודה.

מי זה הבן אדם?

זה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא.

שזה הבן של הקדוש ברוך הוא.

ואז אם אתה יוצא נגדו, את מי אתה מעליב?

את אבא שלו.

אז אתה חושב שאתה פוגע בו, ואתה פוגע באבא שלו.

ואם אתה אומר לאחד, יא מטומטם,

אז אתה פוגע באבא שלו.

כמו שכתוב בגמרא, שאחד התנאים,

בנו של רבי שמועון,

ראה אדם מכוער

ועליו בו.

הוא ראה שהוא חכם והכול, אמר לו, איך ניתנה החוכמה בכלי מכוער כזה?

אז הוא אמר לו, תשאל את הבורא, זה שיצר אותי.

אם יש לך תלונות על היצירה, אז תשאל את ה...

אז מייד תפס את עצמו.

זאת אומרת,

אדם צריך להתבונן בכבוד היצירה עצמה.

ומזה הוא יבין, תחשוב מה ההשלכות של מה שאתה עושה.

אז לכן,

השכל מחוקק כתלקות דרך ארץ,

אבל לא השכל האנושי בלבד, אלא השכל, הצורה האנושית שהוא צלם אלוקים,

ומתוך עמקה

ביצירה ובכבודה,

כמו שכתוב, כל הנקרא בשמי, לכבודי, בראתי ויצירתי ואחרתי.

לפיכך

מצינו שהחכמים, זכרונם לברכה, אמרו בכל מקום בלשון הזה, לימדה תורה דרך ארץ.

ככה אנחנו מוצאים את הלשון הזה תמיד.

לימדה תורה דרך ארץ.

ולכאורה,

אם לימדה תורה,

הרי זה תורה ולא דרך ארץ.

למה אתה אומר לימדה תורה דרך ארץ? תגיד לימדה תורה, תורה.

אלא כשהתורה מלמדת דרך ארץ,

היא איננה מצווה ומזהירה.

זה לא חוק קבוע,

אלא מגלה לנו מידת הדרך ארץ, שאדם בשכלו צריך לעמוד על זה לבד.

וגם אחרי שהתורה מלמדת,

העיקר והיסוד של הלימוד הזה שהיא לימדה אותך זה דרך ארץ.

כלומר,

זה חוקי השכל שהם נחקקים ויוצאים משיקול דעתו של אדם המכיר את מידת קונו.

ועל בעלי דרך ארץ כגון אלו מצינו לחכמים זכרנו שאמרו, מידת קונכה יש בך.

פששש, איזה לשון אמרו החכם.

מידת קונכה, קונכה זה הבורא,

מידת קונכה יש בך.

לא מה שהתורה מצוותה.

אתה יש בך משהו מיוחד, מידת קונכה יש בך.

כלומר, עמדת בדעתך מעצמך על המידה שהיא מידת קונכה.

אי אפשר גם להגיד אל כה דרך ארץ,

כי זה משתנה לפי המצב, לפי הזמן, לפי האדם, לפי הסיטואציה. כל פעם, זה אין סוף לדבר הזה.

וזה צריך שהאדם ידע בכל מצב ומצב איך לפעול.

זה מידות דרך ארץ שהשכל הקנוי באדם,

מעצם היצירה שלו, בצלם אלוקים,

צריך לחוש ולהרגיש את זה.

ואם הוא לא מרגיש, במקום שצריך להרגיש,

נבלה טובה ממנו.

בוא, בוא, בוא.

ולכן,

גם משה רבנו,

שקיבל תורה מסיני,

והכול בכלל הקבלה,

קיבל את הכול,

גם הוא עודנו בשיקול דעתו, בהלקות דרך ארץ.

גם הוא צריך לשקלל כל דבר בהלקות דרך ארץ.

ואך בזאת הוא ייבחן,

אם יש בו דעה או אין בו דעה.

כל תלמיד חכם שאין בו דעה,

נבלה טובה ממנו. איזה דעה? דעה בלכות דרך ארץ.

ואך בזאת היא בהן,

אם יש בו דעה או אין בו דעה. ולא עוד,

אלא שגם אחרי שניתנה התורה,

מצינו לחכמים, זיכרונו לך, בגמרא בעירובין ק'.

אמרו שאפילו בגופי העבירות

החמורות ביותר,

אלמלא ניתנה תורה,

היינו למדים צניעות מחתול.

גזל מנמלה,

עריות מיונה.

כלומר,

שגם בעבירות חמורות אלו לפי חוקי התורה,

יש בהן גם כן מהלקות דרך ארץ,

שהן חוקי השכל.

צניעות מחתול.

חתול עושה מה שעושה, אחר כך מכסה.

מצניעה.

מה?

איפה הוא עושה את זה? טבע.

ניתן בו טבע.

גזל מנמלה.

מה פתאום שהיא תיגע במשהו של חברתה?

היא מריחה, רואה שזה לא שלה, פס, הולכת.

חברתה כבר נגעה בזה, אז זהו, היא לא נוגעת.

זהו.

ועריות מיונה.

נאמנות. שהיא לא נזקקת

לאחר.

אז זאת אומרת, נאמנות יש פה.

כלומר, גם בעבירות חמורות האלה,

שזה גזל, מעריות וצניעות וכו',

גם בעבירות חמורות אלו לפי חוקי התורה,

יש בהן גם מהלקות דרך ארץ שהן חוקי השכל.

השכל מחייב. גם אם לא הייתה ניתנת תורה,

השכל היה מחייב לא לגזול,

ולא לבגוד,

ולהיות צנוע.

הרי אמרו החכמים שמי שרק בפני חברו, אין לו חלק לעולם הבא.

מי שרק

יורק

בפני חברו,

והדבר נמאס

בעיניו, אין לו חלק לעולם הבא.

זאת אומרת, הוא כל כך מזלזל בחברו,

שהוא יכול לירוק לפניו

עד הצפה.

זה בן אדם שהוא לא מחשיב בני אדם בכלל, רק את עצמו.

אז זאת אומרת, זה צריך שכל.

אתה היית רוצה שירקו לך בפרצוף ככה?

הוא אחד, הפשש!

על האנשים, כולם, רסס אותם.

הפשש!

איש עדה.

תסתובב לכיוון השני של אף אחד,

תשפיל את המבט שלך, תשים את הידיים, תעשה משהו.

תעשה ככה.

תעשה משהו.

הפש!

ועוד אחד, והפש!

ולא עושה כלום.

מה זה?

זה ריסוס.

זה עף ארבעה מטר, שש מטר, החיידקים עפים.

הוא מדביק אנשים, משפע אותם.

זה כמו המושפע ההוא שדיברנו עליו.

אז אמרו חכמים, שאפילו בגופי העבירות החמורות ביותר, אם עליהן ניתנה תורה, היינו למדים צניחות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה.

כלומר, גם בעבירות החמורות האלה, לפי חוקי התורה,

יש בהם גם מלקות דרך ארץ שהם חוקי השכל.

והם טבועים גם בטבעי הברואים, בגילויי החוכמה בהם.

אז אתה רואה שהקדוש ברוך הוא הטביע בטבע של הברואים, של החיות, של הרמסים, של הנהגות מצוינות,

שגם אם אתה לא קיבלת תורה מההסתכלות בטבע,

תוכל להבין שהשכל מחייבת הנהגות כזאת.

וזה מוסיף עליהם חומר, עוד יותר חומר.

שיש בהם צד חומר שהוא עוד עולה על חומר התורה, זאת אומרת זה יותר חמור מן התורה.

כי השכל מחייב, כאילו בתור בן אדם,

עוד בלי תורה זה מחייב אותך.

אז אם אתה עובר על מצווה

שכתובה בתורה,

ועוד השכל גם מחייב אותה בלי שהתורה תגיד,

אז זה עוד יותר חמור, כי עברת גם על עבירה על השכל.

ואין בך דעה, אז אתה נבלה טובה ממנו.

מפני שהעבירות על חוקי השכל הן חמורות יותר.

והעוברים עליהן

קרובים לעונש יותר מאלה שעוברים על חוקי התורה בלבד.

אז עוד פעם, העוברים על חוקי דרך ארץ,

שהם פתוחים, כמו שאומרים, לא מוגדרים,

העוברים עליהם קרובים לעונש יותר מאלה שעוברים על חוקי התורה בלבד.

וכמו שאמר רבנו ניסים,

ניסים גאון, בהקדמתו לפירושו על הש״ס,

והרמב״ן, זיכרונו לברכה, כתב שלפיכך נטבעו ונחנשו האומות עליהן,

כי בחוקי דרך ארץ,

שהם חוקי השכל, הכל מצווים ועומדים.

וגם ישראל שנצטוו עליהן בתורה,

גם הם עודם עומדים בציוויו של השכל,

והם גם קרובים לענש עליהם מפני החומרה הזאת העולה על חומר התורה.

כתוב שמשפחת מצרים, אם היא לא תעלה בסוף

להר הבית בחג הסוכות, הם יגופו במגפה,

ויהיה להם נמק והם ימותו.

מה פתאום משפחת מצרים חייבת לעלות?

בחג הסוכות להר הבית

יש שכינה שמה וצריכים לעלות? איפה יש להם חוק כזה?

זה כתוב להם? לא כתוב להם. מה פתאום צריכים? ואם לא, הם יענשו עד כדי מגפה?

כי השכל מחייב.

אם אתה רואה שיש התגלות האלוקות בעם ישראל,

ועם ישראל זכה לבית שלישי,

והעולם כולו יודע, והתגדלתי, והתקדישתי, ונודעתי לעיני גויים רבים, ואתה לא מצטרף.

אתה עומד כאילו מן הצד, כאילו זה לא נוגע אליך.

מגפה, נמק.

כי השכל מחייב להתחבר לטוב, להתחבר לאמת.

השכל מחייב.

אז אפילו אם אין לך ציווי מפורש,

השכל שלך מחייב.

אם לא תעסק עם מצוות השכל,

נבלה טובה הימנו.

מתוך מבט זה, תסתכלו על כל הסוגיות האחרונות שעברנו,

ותבינו מה השכל מחייב.

אבל כנראה שיש הרבה חסרי שכל.

מה לעשות?

מה לעשות?

שכל זה מתנה.

זה כלי אלוקי הכי גדול שיש.

אין דבר יותר גדול מהשכל.

עם זה משיגים הכול.

אבל גם אם יהיה אדם גאון,

יהיה איינשטיין, יהיה אריסטו,

יהיה מי שלא יהיה,

אם הוא לא ישתמש בשכל כמו שצריך,

נבלה טובה הימנו.

הרמב״ן יוצא נגד אריסטו חזק חזק.

אריסטו היה בעל שכל גדול, פילוסוף גדול. קרוב לנבואה במדרגה שלו, בהשגת שכלו.

אבל הוא היה בהמה.

מהסוג הכי נחות.

כשתפסו אותו עושה עבירה?

מהסוג הגרוע.

שאלו אותו, מה זה?

הפילוסוף הגדול אריסטו שמדבר באלוקות,

מדבר בזה, מדבר בזה, עושה מעשים כאלה?

אמר להם, עכשיו אני לא אריסטו.

יש הפסקה.

הפסקה עשה אריסטו מחה.

אצל חכמי ישראל אין רגע אחד.

רגע אחד פנוי

מחוקי התורה ומהשכל.

הנה, אם משה רבנו, אחרי כל מה שהוא משה רבנו,

120 שנה איש האלוקים, פעם אחת

היה נכנס,

דופק בדלת ונכנס תוך כדי, יש פה מישהו?

היו אומרים לו, נבלה טובה אמנו,

יא ביי ביי.

אדם עולה במדרגות, שומע את השכנים,

ככה, מרימים את הקול.

אם הוא מטה אוזן,

נבלה טובה אמנו.

הם רוצים שאתה תקשיב?

אדם רואה חלון פתוח אצל השכנים, מסתכל לבפנים.

נבלה טובה אמנו.

מה, אתה נכנס להם לתוך הבית?

מה פתאום? אני פה אצלי.

כן, אבל איפה העיניים שלך? בתוך הבית.

נבלה טובה אמנו.

דברים לכאורה פשוטים, לא?

אז תשימו לב להשתמש בשכן, מעבר לחוקי התורה,

להתבונן, שאם אדם עובר על חוקי דרך ארץ,

אז כבר אמרנו את זה מספיק פעמים, וההמשך ידוע.

רבי יחנניהו ברגע שאומר.