קדושת הכהנים ותפארתו של המשכן | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ויאמר אדוני אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת עליהם,

לנפש לא יטמא בעמיו.

בפרשת קדושים התעכבנו על עניין הקדושה שנצטוו בו ישראל,

אשר היסוד מחייב הכרת מעלתנו כבני מלכים במחשבה ובמעשה.

זאת אומרת,

עניין הקדושה שנצטוו בו ישראל,

יסודו

מחייב הכרת המעלה שלנו כבני מלכים,

שנכיר שאנחנו בני מלכים גם במחשבה וגם במעשה.

דהיינו, התנשאות מעל העניינים ההמוניים והחומריים.

לא להתעסק כמו ההמון בענייני ההמון,

בענייני החומריות,

אלא להתנשא מעל לזה,

מתוך תחושה נפלאה כי אכן בני מלך אנחנו,

בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ראוי לנו לנהוג בהתאם למעלה נשגבה זו.

משמעות נוספת

לעניין קדושה מוצאים בפרשת בעלותך.

באל עם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר.

פירש רש״י,

התקדשו,

הזמינו עצמכם.

התקדשו למחר, פירושו, הזמינו עצמכם.

גם הכהנים הוזהרו בעניין זה של קדושה,

דהיינו, הזמנה.

מה זה הזמנה?

הזמינו עצמכם.

תהיו תמיד מוכנים ועומדים לעבודת המקדש.

הינני, כשאומר הינני,

כשהשם קורא לאברהם ואומר לו, הינני,

מוכן ומזומן.

זאת אומרת, זה נקרא הזמנה. הזמינו עצמכם להיות תמיד מוכן

לעמוד ולעבוד את השם בעבודת המקדש.

וזהו עיקר כבוד שמיים,

שעבדים עבדי השם מכירים באושר הגדול אשר נפל בחלקם להיות משמשים למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ועל כן אין לו לכהן להיטמא למת,

שכן בטומאתו למת

מראה הוא שאינו חושש

לעבודת המקדש,

ואינו נותן ליבו

לשמור על טהרתו

ולהיות מוכן ועומד לעבודת הקודש.

נחזור.

אמרנו שמשמעות נוספת יש לקדושה.

המשמעות הקודמת שאמרנו שיסוד הקדושה הוא

להכיר את מעלתנו כבני מלכים, זה כל עם ישראל,

ושזה יהיה במחשבה ובמעשה,

ושנתנסה מכל העניינים ההמוניים והחומריים,

מתוך תחושה שאנחנו בני מלך.

כשהולכים ברחוב צריך לזכור שאנחנו בני מלכים.

בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברכו, וראוי לנו לנהוג בהתאם למענה נשגבה זו.

אם אתם פוגשים בן של מישהו חשוב,

אתה כל יום פוגש בנים של מלך,

מלך מלכי המלכים הקדוש ברכו, ולא מתפעל.

אהלן.

מה זה שמה? אהלן.

אז משמעות נוספת

לעניין הקדושה.

מוצאים אנו בפרשת בעלותך.

ואל העם תאמר,

התקדשו למחר ואכלתם בשר, פרש רשי, התקדשו, הזמינו עצמכם. גם הכהנים עוזרו בעניין זה שקדושה עדיין לא הזמנה.

שיהיו תמיד מוכנים ועומדים לעבודת המקדש,

וזהו עיקר כבוד שמיים שעבדים עבדי ה' מכירים באושר הגדול אשר נפר, וחלקם נתמשמשים למלך מלכי המלכים הקדוש ברכו.

ועל כן אין לו לכהן נטמא למת,

שכן מטומאתו למת. הוא מראה שאינו חושש לעבודת המקדש, זאת אומרת הוא יכול לעזוב אותה, אין לו שום בעיה, הוא עכשיו עסוק עם המת.

ואינו נותן

את ליבו לשמור על טהרתו,

כי הוא צריך להיות מוכן לשמש בכל רגע נתון,

להיות עומד ומוכן לעבודת הקודש.

ובא הציווי בלשון לנפש לא יטמא בעמיו,

כי הלשון בעם לא ירע לעו.

החפץ חיים כתוב עליו, זכר צדיק וברכה,

באחרית ימיו הוא לא היה שומע טוב,

אז הוא היה מתקרב לבימה לשמוע את הקוראים בתורה,

ופעמים שהוא היה מתרחק.

פעמים שהוא היה מתרחק,

שאלו אותו למה הוא מתרחק,

אז הוא אומר, כשנותנים עלייה למגולח זקן, הוא לא יכול לסבול.

אז הוא מתרחק לא לשמוע.

יש לו קונטרס.

חדרת פנים זקן,

זה חפץ חיים, זה יותר לברכה.

הוא אומר שמי שמגלה את זקנו,

אם זה ביתער, לא ביתער, תלוי בספר, כן?

ביתער זה ודאי לכו לעלמא.

אבל אם הוא מגלה את זקנו,

אז זה כאילו נושא אות המרי על פניו.

הולך ככה,

מורד בקדוש ברוך הוא, הנה.

רואה?

ככה הוא מצייר את זה, החפץ חיים.

בכל אופן,

אז הוא אומר, טעם מזעירם

כי ראש מוכרח וזקן מגולח ובשר שרוט

לא ישמש לפני השם.

אמנם אין הלכה כדבריו של אבן עזרא,

אלא צריך לפרש, כמו שאמר רשי על הכתוב, בנים אתם לשם אלוקיכם,

לא תתגודדו

ולא תשימו כורחם בין עיניכם למת.

לא תיתנו גדידה וסרט בבשרכם על מת דווקא,

בשביל שאתם בניו של מקום,

אתם ראויים להיות נאים,

מלא גדודים ומקורחים.

מה על הזרה הזו שנאמרה לכל קהל ישראל בניו של המקום?

נתוספה הזרה לעם הכוהנים.

גם זה מלטעם האמור,

שהם בוודאי ראויים להיות נאים בכל ענייניהם,

וחובתם להתקדש

ולהתנשא באורח חייהם,

ולהיות חשובים בעיני עצמם.

למען לא ישכחו וייכנסו למקדש בנבולם.

כהן שלא מסתפר אחת לשלושים יום נקרא מנוול.

מה בן ישחי אומר?

שכל אחד צריך להסתפר לפחות פעם בחודש.

הוא אומר שבכלל צריך להסתפר כל שבוע בסכין.

אבל לא יעבור חודש בלי תספורת,

שאחרי חודש לומדים מהכוהנים, זה נקרא מנוול.

הוא בנבולו.

הסערות היתרות מנבלות אותו. כמו

שאישה מגדלת את ציפורניה יותר מדי, זה נקרא שהיא מנוולת.

מנוולת, זה לא הקללה שחושבים שאומרים, זה נבול.

גם נצטוו הכוהנים,

אתם שומעים פה עוד אזהרה.

אישה זונה וחללה לא ייקחו,

ואישה גרושה מאישה לא ייקחו,

כי קדוש הוא לאלוהיו.

ומובא בזוהר הקדוש טעם הדבר,

מפני שאשתו היא כגופו.

ואם היא פגומה,

הרי הפגום פגם בו.

ויש להבין בעניין זה,

כי דווקא כשיש פגם באישות,

בהתחברות של זו האישה עם הכוהן,

זה נקרא פגם,

שזה פגם שבא, נמצא בו.

דהיינו, אם הוא לוקח אישה שנפגמה כבר,

אז הפגם חוזר אליו.

אבל מומים הפוסלים בכהונה את הכוהן,

לא יפסלו כשאין המום בגופו אלא בגוף אשתו. זה לא.

ורק בעניין אישות פוגם הדבר גם בכוהן עצמו,

כאשר הוא לוקח אישה שהיא אינה מן הנשים הראויות לו.

כל זאת לגודל מעלתו,

כמו שסיים הכתוב, כי קדוש הוא לאלוהיו.

ואם יישא את אלה הנשים,

יחלל את כבודו הראוי למידתו.

ושוב, לא יהיה זכאי

לעטר את הקדושה ולכתר הכהונה.

ולהיות הכוהן ראוי לעבודה,

צריך עוד,

שיושלמו בו עוד כמה וכמה עניינים.

כמו עניין התמימות.

תמימות מלשון שלמות, הוא צריך להיות שלם.

שלם בגופו.

שלא יהיה בו מום.

כי בנפול בו המום,

שוב לא יקרב להקריב לחם אלוהיו. פסול לעבודה.

כמו שהזהירה כתוב בפרשה זו,

בכל עניין פסולי מומין

בכהנים

או פסולי מומין בכהנים,

יש בזה משום טעם של יופי והדר הראוי לו למי שמשמש בהיכל המלך.

כמו שאתם רואים אפילו, להבדיל, אצל אומות העולם,

לוקחים אנשים תמירים, גבוהים, נאים, וכו' וכו',

משום שישרתו

את המלכות, שזה כבוד מלכות.

אז כל שכן וכל שכן,

מי שמשמש בהיכל המלך, מלכי המנחים הקדוש ברוך הוא.

לכן לא לוקחים עיוור

או פיסח, שבר יד או שבר רגל.

כל אלה חשובים שברי כלי מאוס

לעמוד כשלוחי קהל ישראל.

יש עוד טעם, על פי הסוד,

מה השם אחד שהוא לא נפסל

כשהוא היה כבר מבוגר ולא שמר על עצמו וכו' וכו',

והטיל בעצמו מום,

אלא אחד שנולד בעל מום. מהו השם כהן שנולד בעל מום?

למה הוא ייפסל?

אם הוא נולד בעל מום, זה מורה שבגלגול קודם

הוא היה פגום.

ולכן הוא לא ראוי לשמש.

אז כידון שהוא לא ראוי לשמש,

אז הוא נולד בעל מום.

ואין ראוי להם לישראל לשלוח שליח כזה לפני הקדוש ברוך הוא.

מקריבהו נא לפחתיך, היא ירצחה?

לך תתן לשר דבר פגום.

הוא ירצה?

אם עם ישראל שולח למלך

שליח נציג, הוא ישלח לו עיוור ופיסח וככה וככה,

מקרצע כזה ומגמגם דרימה,

ויגיד לו, נו, זה השליח שלחו לי? מה, הם רוצים למזות אותי?

אז אגב שהקדוש ברוך הוא משתמש בשברי כלים, הקדוש ברוך הוא כשעצמו כן משתמש בשברי כלים.

אז זה רק במידת עין ואיתנותו של הקדוש ברוך הוא.

אבל לישראל אין רשות לזלזל בכבוד שמיים לשלוח לפני המקום שליח בעלמו.

מה שהוא מוחל על כבודו, הקדוש ברוך הוא, זה עניינו.

מה שאנחנו מחויבים כלפיו

זה משהו אחר לגמרי.

משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון, והקדוש ברוך הוא השתמש בו.

אלא עד יש להאמין.

בסדר.

בישלם העיוור ופיסח.

זה מום גדול וגלוי ולא יאות לעמוד ככה לשרת פני העליון.

אבל מה פגם יש בחרום?

חרום זה שיופי חותמו לא כראוי.

האב שלו לא נראה כמו שצריך, הוא קצת ככה מוטה,

כתום כזה קצת.

מה יהיה איתו?

הלוא הוא בכללו אדם שלם,

אין בו שום מום של חסרון או שבירה או משהו.

רק חסר לו קצת בשלמות היופי.

מדוע לא יהיה ראוי לעבוד בבית השם?

מאחר כרחך נמצאנו למדים מזה.

עד כמה עלינו להרגיש גם בעניין היופי החיצוני,

הראוי לכבוד הדרו של משכן השם?

שימו לב מה כתוב.

עד כמה עלינו להרגיש

גם בעניין של היופי החיפושות רבות ממקום למקום לחפש ולאתר, אם אכן יש.

אולסערנו ג'לינו מה שאף אחד לא שם לב,

שכל הסוחרו היא דבוגו.

מה שמביאים מחוץ לארץ גרנית,

פורצלן, נייזר, סיני,

ואם זה איטלקי,

ואם זה ספרדי.

הם לא יכולים להביא אותה בול.

הכהן שלנו הגדול הוא פי אלף יותר טוב מהגרנית.

הוא צריך להיות שלם בכל השלמות.

אבל מצאנו עצה, ובעזרת השם, כשתראו את הבית כנסת גמור, תבינו איך סייעתא דשמיא.

הלכנו,

ונסתערנו בדרך.

ואמרתי, טוב,

אנחנו צריכים עכשיו נס,

בשביל שהכול יסתדר כמו שאנחנו רוצים.

והנה, פתחו החבילות החדשות, והכול בסדר גמור.

עכשיו עזרנו, כן.

אם אתה רוצה לעשות לכבוד השם, הוא האחרון שיפריע.

ודאי שהוא רוצה.

רק תראה שאתה רציני.

מי הולך באמצע עבודה להתחיל לחפש עכשיו זה, ואם לא צריך להחזיר את הכל, לחפש חדש וזה.

ויש לנו זמנים שקבענו מתי הגיעו הכיסאות, והמזגנים, והכול, וכל דבר ודבר.

לחץ גדול.

אבל נחזור.

עד כמה עלינו להרגיש גם בעניין היופי החיצוני,

הראוי לכבוד הדרו של משכן השם.