סוד אריכות ימים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

כתוב,

כאשר הייתי עם משה,

אהיה עמך.

והיה צריך יהושע לחיות 120 שנה כמשה רבנו.

ולמה נתקצרו שנותיו עשר שנים?

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה,

נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים,

אחר תיאסף אל עמך,

אף על פי שנתבשר בשורת מוות,

לא אחר הדבר,

אלא נזדרז

וישלח אותם משה.

אבל יהושע,

כיוון שבא להילחם עם 31 מלכים,

אמר אם אני הורגם,

מיד אני מת,

כשאם שעשה משה רבנו.

מה עשה?

התחיל מעכב במלחמתם,

שנאמר, ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, וככה עשית?

הרי אני מקצר שנותיך, עשר שנים.

אין ספק

שתשוקתו של יהושע בן ינון לחיים לא הייתה סתם נטייה לחיות חיים עלי אדמות,

כשאר בני אדם רגילים שמתאבים לחיים סתם.

ובוודאי היו עימו חשבונות רבים וגבוהים

שהחיים נחוצים ודרושים לו לתועלת עם ישראל.

זאת אומרת, כמה שהוא יאריך ימים יותר, ככה

עם ישראל ירוויח מזה.

ופי שבאמת מעיד על זה הכתוב,

ויעבדו העם את אדוני כל ימי יהושע.

אבל הקדוש ברוך הוא,

שיודע את תעלומות אדם ומחשבות העם,

מצא אי שם

בפנימיות המחשבה של יהושע איזושהי נטייה ונגיעה קטנה של רצון לחיות.

חיים לשם חיים סתם.

ולכן קיצר והפחית עשר שנים אחריו.

בתוך כל החשבונות הטובים והמצוינים היה גם

משהו קטן, קטן, שהוא רוצה גם לחיות.

מעבר לצורך הכלל וכולו.

זה הפחית לו עשר שנים.

חושבים שמרוויחים ולא מבינים שמפסידים.

בקיצור, צריך להיות זריז בעבודת השם בלי חשבונות מתי מתים, מתי חיים.

כל רגע שאתה חי, נצל אותו בשביל לעשות את רצון הבורא.

כמה תחייה, מה זה משנה, כמה זה השם יחליטו.

בסוף הוא מחליט.

אבל אתה יכול רק להחליט דבר אחד, לנצל כל רגע.

וייתכן כי מה שזכה משה והשלים לחיות עד מלאות לו 120 שנה,

הוא מפני שלא השפיעה עליו בשורת המוות כלל.

ותמיד לא היה נחשב בעיניו עניין החיים כשלעצמם בעולם הזה לכלום,

בכל מגמתם לעבודת השם בלבד.

לכן גם נזדרז לעשות את המלחמה במדיאל.

משום שבכל עניינם והליכותם בחיים ידע משה כי העתידות הן ביד הקדוש ברוך הוא.

אז הסברה נותנת שכל מה שמשה זכה להשלים ולחיות 120 שנה,

שבשורת המוות לא השפיעה עליו בכלל.

תמיד לא היה נחשב בעיניו עניין החיים כשלעצמם בעולם הזה לכלום,

אלא הכל היה למגמה אחת עבודת השם בלבד.

לכן הוא נזדרז לעשות את המלחמה במדיאל אפילו שהוא יודע שתכף ומייד אחרי זה הוא מת.

כיוון שכל ענייניו והליכותיו בחיים ידע שעתידות הן ביד הקדוש ברוך הוא.

ולכן גם היה מוכן, הורגני נא הרוג,

והיה מוכן למסור את נפשו בשביל עם ישראל,

ואם אין מחני נא מספרך שכתבת,

וכל דבר שיכול להפריע בעבודת השם

הוא מוכן להסתלק

ולא להפריע לאף אחד,

אין לו שום בעיה, העיקר שהוא יעשה את רצון הבורא במאה אחוז.

זה היה משה.

אולם יהושע בן ינון לא כמשה ריבו.

הוא בא לחשוב בעת המלחמה שנמשכה שבע שנים,

שהועילה לו עצתו שלא להזדרז ולגמור את המלחמה עם 31 המלכים.

מה שבאמת היה היפוכה של האמת,

שדווקא זאת הייתה הסיבה שקרבה את מיטתו.

וכך קורה הרבה פעמים בחיי אדם,

שהוא בטוח בעצמו שתחבולותיו מביאות לו תועלת,

והכול משום שנעלמו מאיתו ידיעות האמת,

ידיעת הגורמים והתועלת האמיתית.

כי לו היה יודע מחשבות השם,

היה יודע גם שנהפוך הוא.

בעיקר הוא, אם יש לו עצת השם, היא תקום.

זה העיקר.

אם הוא הולך לפי עצת השם, אז היא תקום.

כל המחשבות שבלב איש והן אינן עצת השם,

לא יקומו.

רק רבות מחשבות בלב איש.

אבל רק מה שהיא עצת השם,

היא תקום.

ועוד במדרש לפרשתנו.

שנו ריבותינו.

שני החכמים עמדו בעולם.

אחד מישראל,

מאחד מאומות העולם.

אחיתופל מישראל

הוא בלעם מאומות העולם.

ושניהם נאבדו מן העולם.

שני גיבורים עמדו בעולם.

אחד מישראל ואחד מאומות העולם.

שמשון מישראל וגוליית מאומות העולם.

ושניהם נאבדו מן העולם.

וכן שני עשירים.

כורח מישראל

והמן מאומות העולם.

ושניהם נאבדו מן העולם.

למה?

שלא היה מתנתן מן הקדוש ברוך הוא,

אלא חוטפין אותה להם.

החוכמה גבורה בעשירות.

הם חטפו את זה להם,

וכיוון שאצלהם זה לא היה מתנה מהקדוש ברוך הוא,

אלא הם

סברו

שזה כוחם

ולא כוח השם,

אז לכן הם נאבדו מן העולם.

מה זה נאבדו? נאבדו טרם זמנם.

וכן אתה מוצא בני גד ובני ראובן

שהיו עשירים,

והיה להם מקנה גדול, וחיבבו את ממונן,

ולכן הם ישבו מחוץ לארץ.

לפיכך הם גלו תחילה מכל השבטים.

אז עלינו להבין ולהסביר לעצמנו מהו העניין שהחכמים, זכרונך,

מגדירים שלא היה מהקדוש ברוך הוא,

אלא חוטפין אותה להם.

וכי ייתכן שאדם יחטוף לעצמו מה שלא נגזר ולא נועד לו מהקדוש ברוך הוא?

והרי ידוע כי הכל נגזר מהקדוש ברוך הוא עוד לפני שנולד האדם,

אם יהיה עני או עשיר, גיבור או חלש, פיקח או טיפש.

והעניין הוא,

כי הכל תלוי בהבנת האדם,

את העניינים כמו שהם.

אם הוא מבין שהמעלות באות לו מהקדוש ברוך הוא,

כי אז הוא מתייחס אל העניינים בתור שכאלה.

והוא השתמש בהם על דרך התורה, ולכבוד השם יתברך,

ועל ידי זה יגדל ויתפתח.

והדבר יהיה לתועלת הן לו והן לכלל ישראל.

אבל אם אדם חושב שהוא חטף לעצמו את המעלות על ידי תחבולותיו שהביאו אותו לכך,

כי אז הוא משתמש בזה לצורכי התאוות והרצונות שלו,

ונכנס בגדר של רבות מחשבות בלב איש,

ואז אין הוא מביא כבר שום תועלת לעצמו, אלא רק עבדון מן העולם.

וכמו שנאמר במדרש, שני החכמים עמדו בעולם,

ושניהם נעבדו מן העולם וכו'.

ויש להבהיר עוד שאף על פי שההבדל בין אחיתופל ובלעם

במרחק בין שמשון לגוליית

ובין קורח להמן הוא גדול ועצום,

ההבדל וההפרש ביניהם,

אלא להודיעך שמכיוון שטעו לחשוב,

אחיתופל ושמשון וקורח,

כיוון שהם טעו לחשוב,

שמעלתם על ידי עצמם

ולא מתנה מן השמיים,

על כן גם מעלתם על פני חבריהם

לא הועילה להם באף הם עבדו מן העולם.

כשאחיתופל מת בהתאבדות,

ושמשון ניכרו את העיניים הפלישתים והיה צריך למות,

וקורח נבלע באדמה.

זאת אומרת, כל מי שמנכס את המעלות שהשם נתן לו כביכול לעצמו,

ומשתמש בהם גם למטרותיו הוא,

זה מה שכתוב.

אז יהושע בן ינון שהתכוון,

משהו קטן, לפי מה שידע השם כוונה אישית,

להאריך את ימיו,

זה גרם את ההפך, קיצרו את ימיו בעשר שנים.

זאת אומרת, הוא מתח את המלחמה שבע שנים.

בוא נגיד

שהיא הייתה צריכה להארך נגיד שנה, שנתיים,

אז מה הוא הרוויח?

כאילו שהוא האריך אותה חמש שנים, שש שנים, נכון?

בעוד שהוא הפסיד עשר.

כי היה יכול להיות מאה עשרים.

וזאת למה? עם כל החשבונות הטובים והנכונים,

והרעיה שבאמת בדורו, עם ישראל הלכו

עם השם במאה אחוז.

אבל רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום.

אדם צריך שכל חייו יהיו קודש לשם, למטרת השם,

ולנצל כל רגע לשם.

זאת אומרת, כל אדם שנמצא פה כל רגע בבניין בית המקדש, מעט.

ומקיים מצוות ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

בלי תירוצים של חולה ועייף ואשתי וכל הסיפורים.

ומתמסר לזה כמו שצריך.

אז הוא מנצל פשוט את החיים כמו שצריך.

וכן הלאה. אחרי הבית כנסת

נראה מה יהיה.

אבל צריך

כל הזמן להיות אדם רתוק

לעבודת הבורא יתברך.

החיים זה לא בשביל לבלות, לבוא, לטייל וזה, לנוח, לאכול,

לשתות, ועוד פעם, הוא חוזר חלילה וכו' וכו'.

צריך להיות מסירות נפש שכל החיים יהיו לשם.

ממילא רואים שגם מי שממלא את הייעוד שלו ב-100%,

אז אם לא נגזר אחרת,

מסיבות הידועות לשם,

לכאורה הוא צריך לחיות 120 שנה.

כמו משה רבנו.

אלא אם כן נגזר על אדם

פחות מזה מלכתחילה.

אבל כל זמן שאדם נותן עיתותיו לשם,

אין שום סיבה שהקדוש ברוך הוא יפסיק את חייו

טרם הזמן שנקבע לו.

בלמנדא אמר שאפשר להאריך ימים,

אז יאריכו לו גם ימים,

והשם ימציא לו תפקידים נוספים,

כמו שלמדנו מדרשות קודמות.

ממילא רואים שיש הבדל בין משה לבין

יהושע בן נון,

מעולם לא החשיב משה רבנו את החיים כחיים לצורך חיים,

אלא חיים לצורך עבודת הבורא בלבד.

ואם צריך לוותר על החיים בן רגע, הוא מוכן לוותר עליהם, אם זה לא למטרה של הקדוש ברוך הוא,

או אם זה פוגע בכלל ישראל,

או אם זה כך, או אם זה אחרת.

לעומת זאת, אצל יהושע, למרות ששירת בנאמנות ועשה הכל, והיה ראוי להיות המנהיג אחרי משה ולא אחרי זולתו,

וניצח במלחמות ואין לו סיעתא דשמיא ובימיו כל ישראל הלכו, אבל טיפונת נגיעה חיים לשם חיים קיצרה את תל חייו בעשר שנים.

אז כל אדם צריך לקחת את תשומת לב.

חושבים שמרוויחים, שמתנתקים מעבודת השם לפרק זמן מסוים, כאילו זה רבע.

היום אני יכול לנוח, היום אני ככה, היום רגע. זה הפסד של החיים.

זה הפסד של המטרה והתכלית. זה יכול להיות שגורם גם לקיצור ימים.