---

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". מעלת המנוחה זוהי שלמות נפש גדולה, וענין המנוחה הוא זה שבא האדם לסדר ומשטר פנימי בהוויות נפשו פנימה. אדם שזוכה למעלה שקוראים לה מעלת המנוחה אז זו שלמות בנפש גדולה מאד, והענין של מנוחה זה שבא האדם לסדר ומשטר פנימי בהוויות של נפשו פנימה. על ידי מעלת המנוחה יגיע האדם לשלמותו הנפשית, כמו שכתוב "וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול", היינו טובת המנוחה הוא הטוב האמיתי הנצחי. כשיגיע האדם לסדר פנימי בבתי נפשו ויכול לסבול כל תלאות העולם ולא יקוץ בתוכחת הסבל. שלות נפש, מנוחה, אין בלגנים, אין בלבלה, אין לחץ, אפילו אם יש יסורים, תלאות, צרות, בעיות, מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול" - יכול לסבול הכל.
אמרו חכמים ז"ל, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק היה וכו'", אתמהה, תמהון, לא היה צריך לקרוא הפסוק אלא אלה תולדות נח שם. אלא בא לומר נח נח - נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, הוא נח לעליונים והוא נח פה בעולם הזה בתחתונים, היינו כי השם נח הוא ביאור מהותו ודמות פרצופו של נח שהוא מלשון מנוחה, שהוא איש מנוחה ונוחים ממנו בעולם העליון ובעולם התחתון, כמו שנאמר במשנה, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". ולהיות רוח הבריות נוחה הימנו, הרי צריך לתקן מידותיו ודעותיו ומעשיו להיות איש מנוחה, כי אז יכול לעמוד בנסיון הבריות, להיות אדם טוב ושכן טוב לכולם ולסבול לכל אחד במנוחה נפשית את כל הדרוש.
מנוחת נפשו וכח סבלנותו של האדם צריך להיות גדול מאד, לא רק כלפי אדם, אלא אפילו כלפי בעל חיים, את הדבר הזה למדנו מנח, שהוא שימש בעלי חיים שנאספו לתיבה שנים עשר חודש, פרנס אותם כאב רחמן, כל אחד לפי דרכו ושעתו. כמו שאמרו חכמים ז"ל, כל אותן שנים עשר חודש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות, אפילו שבישתין לפילים וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותם. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה. תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דאמר רבי יוחנן פעם אחד שכח נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע. פעם אחת הוא אחר לו את המזונות בתוך שנה, אז הוא עשה אותו נכה. עד כדי כך סבל ונשא בעול עם כל הבריות, ועד כדי כך הגיעה מנוחת נפשו לשאת בדומיה ולקבל באהבה אשר הוטל עליו מבורא עולם. מנכ"ל גן החיות התנכי. ולא עוד, אלא שכאשר הגיע קץ המבול, וחרבו המים מן הארץ, ואפשר היה לו לצאת מבית הכלא הזה המסריח במלוא מובן המילה, סתם לדור במחיצתו של אחד מבעלי החיים זה ג'יפה שאין כדוגמתה, כל החיות, כל העופות, עם כל מה שהם עושים והכל נשאר בפנים, קומה שלמה רק ריח, יבבי. סוף סוף הוא יכול לצאת כבר משם, גם אז הוא לא נע ולא זז ממקומו עד שציווהו ה' לצאת מן התיבה, עד שאמר לו "צא מן התיבה", והוא כעבד נאמן לקונו יושב ומצפה מתי יצא. ככתוב "וידבר ה' אל נח צא מן התיבה". מה אומרים חכמים על זה, זה שאמר הכתוב "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך", שמעתם? הוציאה ממסגר נפשי, זה היה המצב, להודות את שמך, זה נח שהיה סגור 12 חודש בתיבה. זו היתה מעלת נפשו ורוחו, כי היה סגור שנים עשר חודש בתיבה ולא יצא מבלי ציווי של המקום ברוך הוא. התיבה היתה לפניו בית ה', והוא עומד על דוכנו בא לשרת לפני ה' בלי שינוי כלל, כמו כהן באהל מועד, וכמו במחנה ישראל כתוב "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" והיו עומדים ומחכים אם לנוח אם לנוע לפקודתו של הקב"ה, כן היה נח בתיבה שלו, וכן נעשה הוראה לגדולי הדורות הבאים להתנהג כן. וזוהי ההוראה לכל גדולי הדורות, כמו שאמרו ז"ל, בשעה שהשליכו את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, כיון שראה המלך אמר להם צאו מכאן, שהרי כבר התיר לכם הקב"ה ועשה לכם ניסים. אמרו לו אין אנו יוצאים אלא ברשותו של מלך, שלא יאמר ברחו להם מן הכבשן, ברשותו הושלכנו וברשותו נצא. כשבא נבוכדנצר וראה אותן, התחיל תמה, ענה ואמר, שדרך משך ואבד נגו אבדוהי דאלהא פוקו והטו, ממי למדו? מנח, שנכנס ברשות ויצא ברשות. אבל קרה להם נס, הם לא נשרפו, ונס זה נס, זה לא טבע, ונס יכול להפסק בין רגע, ויכול להיות שיתחילו להשרף, אז כל רגע שהם נשארים הם מאריכים את הנס, וצריך למעט כמה שיותר בנס, אז איך הם עומדים? אולי זה יפסיק. אחד שרואה שנעשה נס ובנין נוטה ליפול ועצר, הוא יעמוד שמה או שהוא ינוס כל עוד נפשו בו? כמה זמן זה יחזיק ככה - הוא לא יודע, ודאי שהוא ינוס, הם לא, האש מלחכת לא שורפת והם נשארים, למה אתם מחכים? שנבוכדנצר יגיד לנו תצאו, הוא הכניס אותנו - הוא יוציא אותנו. "אני פי מלך שמור", מאיפה הם למדו? מנח, בא אל התיבה צא מן התיבה.
הרי לנו שהישיבה בתיבה של נח דומה לכבשן האש, עד שהם למדו ממנו חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש שלא לצאת משם אלא ברשותו של מלך, ואמרנו שמנח למדו הוראה לגדולי הדורות הבאים איך להתנהג, והם למדו ממנו. וזאת הארה נפלאה במנוחת הנפש, שלא לבעוט ביסורים, אלא יקבל את הכל במנוחה כפי מה שהוטל עליו מאת ההשגחה העליונה עד שיצא מזוקק שבעתיים מכל הנסיונות שבאו עליו.
כדי להגיע למנוחה שלמה כזו, לא יתכן אלא במי שיש לו המדרגה של צדיק תמים. פירשו חכמים ז"ל, צדיק במעשיו ותמים בדרכיו, כלומר יהיה מתוקן במעשים, מעשיו יהיו מתוקנים, ותם בדרכיו - היינו תיקון הדעות, וכשיהיה לו תיקון המידות והדעות גם יחד אז יזכה לעמוד במעמד המנוחה הנפשית השלמה. אז זה לא פשוט להגיע למדרגה כזאת שהיא נקראת מעלת המנוחה. זוהי שלמות הנפש, ההיפך ממה שאמר רבינו בחיי, ה' יצילנו מפיזור הנפש. יש אנשים כל הזמן יש להם פיזור הנפש, מודאגים מפה משם, כל הזמן יש להם חשבונות, אין להם מנוחת הנפש רגע, אם זה מחמת עוני, אם זה מחמת עושר, זה לא משנה. מעלת המנוחה זו שלמות נפש גדולה, וזה מביא את האדם לסדר ומשטר פנימי בהויות נפשו פנימה, ועל ידי מעלת המנוחה יגיע האדם לשלמותו הנפשית, כמו שאמרנו, "וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול" היינו טובת המנוחה הוא הטוב האמיתי הנצחי שיגיע האדם לסדר פנימה בבתי נפשו ויוכל לסבול כל תלאות העולם ולא יקוץ בתוכחת הסבל. אז זה הבחינה של נח, נח לעליונים ונח לתחתונים, והשם שלו מורה על מהותו - נח, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.
ועם כל המעלות הנפלאות שאנחנו מדברים מנח, אמרו חכמים, שאילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום. אז אתה יכול להיות צדיק ואתה יכול להיות תמים ואתה יכול להיות אחד בדור, אחד שממנו יצא עולם, אבל אם לא זיכית את הדור שלך ולא פעלת - לא עשית מאומה.
הרב פרץ, רבה של רעננה פרסם עכשיו סיפור, שפעם אחת הוא ביקר אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל מנוחתו עדן, שהוא נכנס אצלו, והיתה התרגשות בבית שהוא חלם איזה חלום. הוא חלם איזה חלום, והוא לא רוצה לספר, אז הוא הצטרף על הלחץ ללחוץ עם הרבנית המנוחה שיספר את החלום, ובסוף הוא ניאות לספר את החלום. הוא אמר להם שהבן איש חי זצוק"ל בא אליו בחלום, וביקר אצלו, ואז הוא הראה לו את הספרים שלו, והבן איש חי אמר לו יישר כח, שיבח אותו. אח"כ הוא הוביל אותו ואמר לו שזה חומר עכשיו שהוא מכין לדרשות שהוא הולך לדבר לפני הציבור, אמר לו הבן איש חי, זה יותר חשוב מכל הספרים שכתבת פה. זה שאתה הולך לדבר לציבור זה יותר חשוב מכל הספרים שכתבת.
נח היה איש צדיק, היה תמים, אבל הוא לא הלך לדבר לציבור כמו אברהם אבינו, אברהם אבינו היה הולך לציבור לדבר, הוא היה משכנע, הוא היה רץ ממקום למקום, שמואל הנביא עשה כן, היה סובב כל שנה את כל הארץ, לכן האור החיים הקדוש אומר שהצדיק הכי גדול שיש זה מי שהולך לזכות את הרבים בדרשות בדברי תורה, זה המעלה הכי גדולה. מעלה שניה זה סנהדרין, הסנהדרין שמהם יוצאת הוראה לכל העולם הם דרגה שניה, למה? כי הם יושבים במקומם ובאים אליהם, הם לא יוצאים לעם אלא באים אליהם, זה מעלה שניה. מעלה שלישית זה של לומדי התורה, שהם לומדים תורה אבל לומדים לעצמם, ודרגה רביעית זה אלה שמחזיקים תורה. אלה ארבע הדרגות של צדיקים שמביא אור החיים הקדוש.
אז ז"א, אפשר להיות צדיק יסוד עולם, הכל טוב ויפה, אבל זיכוי הרבים יש, אתה דואג לכלל ישראל, אתה רץ ממקום למקום, אתה דואג לעמו של הקב"ה, זה הדבר הכי גדול, לכן אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום.
עוד בחינה, "את האלהים התהלך נח", אמרו חכמים ז"ל שהיה הקב"ה סומכו - סומך אותו שלא ישתקע במעשי דור המבול. ז"א היה צריך סמיכה מן השמים, סומך נופלים מה שנקרא שלא יפול ולא ישתקע עם הדור, אבל אברהם כתוב בו "התהלך לפני", הוא מעצמו, לא צריך סמיכה. ובאבות כתוב, "האלהים אשר התהלכו אבותי לפני" שהיו מרווחין לשכינה והיו מקדימים והולכים לפניו לעשות רצונו. אבל יש להבין, האם לא הוצרך אברהם אבינו לס"ד? והלא בלעדיה אי אפשר כלל לא בתחילה ולא בסוף, ועוד חילקו ואמרו, צדיק במעשיו תמים בדרכיו, יש להבין מה ההבדל בין צדיק לתמים? כמדומה לנו שזה מסייע לזה, הצדיק בא לידי תמימות והתמים בא לידי צדקות. אלא כך הוא הענין, האדם שהתורה היא חייו והיא המדריכה אותו בכל עניניו, הוא מסוגל לחיות כל ימי חייו על פי דרך התורה בלבד בשמחה ובטוב לבב, גם רצונותיו ותשוקותיו הם על פי התורה, וכל כוחות נפשו הם בהתאם לתורה, כי אין כל סתירה בין התורה לחיי האדם, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו משלים זה את זה ומסייע זה לזה, ואפילו כוחות הרע שבו מסוגלים לזה, שהרי יכול לעבוד את ה' יתברך וחייב גם בשני יצריו, ביצר טוב וביצר רע. אילו היו מציעים לאדם דרכים רבות וביניהם דרך התורה, צריך היה לבחור בדרך התורה, כי אי אפשר לא לקיים את רצונו ולחיות את חייו בלעדי התורה, ואין לו לאדם אלא להתבונן בדרכי העולם, ומיד ייווכח כי אם אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה, כי העולם עצמו הוא ספר מוסר גלוי ופתוח המלמד את האדם לבחור בדרך האמת, בהתבוננו בזה צריך היה האדם להגיע למסקנה נכונה על דרך שאמרו חז"ל, עשה אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, קיים הכל בלי שניתנה לו תורה. ז"א רק מהסתכלות על הבריאה הוא הגיע לכל מצוות התורה כולל דרבנן.
כיוצא בזה אמרו חכמים ז"ל, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. נמצא שהתורה מכילה בתוכה את תכניתה של הבריאה המבוססת על יסודי התורה. לפיכך כשהתבונן אברהם בנעשה בעולם, הבין מעצמו לקיים את התורה כולה. לדוגמא, מאין בא לאברהם אבינו לתת מזון לעובדי עבודה זרה? הרי עבודה זרה אסורה, בני נח אסורים בעבודה זרה, והוא ראה שאלה שבאים אליו הם משתחוים לאבק רגליהם, לכן הוא אמר להם "רחצו רגליכם", אז איך הוא נותן להם אוכל? הוא ראה שהעולם חסד ייבנה, והקב"ה נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, הוא נותן גם לרשעים גם לטובים, אז הוא למד מדרכיו של הקב"ה, והלכת בדרכיו - אז הוא הולך בדרכיו.
צא וראה עד היכן עשוי להגיע האדם הולך בדרכי התורה ומאמץ לעצמו את הדרכתה בראותו כי היא חייו, דבר מגיע לידי כך שהתורה הופכת להיות תורתו שלו והיא נקראת על שמו, כמו שאמרו חכמים ז"ל, בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה בסוף נקראת על שמו, שנאמר "בתורת ה' חפצו" בהתחלה תורת ה' ואח,כ "ובתורתו יהגה יומם ולילה". גילו לנו חכמים ז"ל כי המטרה והתכלית היא שהאדם יחוש בנפשו שזוהי תורתו, אלא שלימדו אותו כיצד יגיע לידי הדרגה הזו, לימדו אותו שבתחילה הוא צריך לעסוק בתורה - בתורה של ה' ואח"כ היא תיהפך להיות תורתו. מה זה תורתו, רואים את הבן אדם שהוא כבר הפך להיות תורה, כל מה שהוא עושה זה השו"ע, שו"ע מהלך.
כל עוד קשור האדם אל חיי ההבל לדברי היצר, לא יוכל להבין זאת, עליו קודם להתפשט מכל הרגלי הטבע שלא ימשכו אותו לצידם, למסור עצמו תחת השפעת התורה, לעשות ככל אשר תורהו, כי כל זמן שאדם מקושר לרצונותיו הוא עבד למאווייו, ויש עליו אדונים רבים, פעם תאוה כזאת תאוה כזאת, רצון כזה חמדה כזאת, רצונות שונים רודפים אותו, והוא נתון בסתירה מתמדת, אין לו אפוא לאדם אלא לשים תקוותו רק בתורה, לאמץ לעצמו את הרצון האמיתי, מה זה הרצון האמיתי - רצון ה', ואז התורה תקרא על שמו.
נמצא שעיקר העבודה של האדם היא שיכיר כי התורה היא חייו ומבלעדיה אין לו חיים. כמו שאומר המסילת ישרים, לשלמי הדעת תהיה להם ההארה עדיין או ההתבוננות במה שיתברר להם כי רק השלמות היא הדבר הראוי שיחמוד מהם ולא זולת זה, אלה שהם שלמי הדעת ומבקשים שיהיו שלמים בדעתם, הם יודעים שהשלמות זה דבר הראוי, שלמות, לא פחות משלמות, ושיחמוד מהם ולא זולת זה, רק השלמות זה הדבר הראוי, ואין חסרון כחסרון השלמות. צריך האדם תחילה למסור נפשו למען התורה, להריק כל רצונותיו האישיים מקרבו, לרוקן אותם, ויפנה רק לדרך התורה, כי אז יהיה לימודו לשמה וכל רצונו יהיה רצון ה' בלבד. ואז משיפענח את רזי נפשו יתגלו לו רזי תורה, ותתגלה לפניו הדרך שהתורה תורהו מה יעשה וימצא הכל בה, לא יחסר לו שום דבר. אבל יתרוקן מהרצונות האישיים, זה הדבר העיקרי. ובאמת אנחנו מבינים שחסרון אין כחסרון השלמות, מי יהיה מוכן לקנות חליפה חדשה עם חור קטן? מי יהיה מוכן לקנות חליפה, חליפה שעולה 1500 שקל וחסר כפתור אמצעי, ששוויו - חמישה שקלים, מי יהיה מוכן? יורידו לו במחיר עשרה שקלים, עשרים שקלים, מאה שקל, לא אדוני, אני לא לוקח את החליפה, תתפור לי את הכפתור, מה זה משנה, זה נסגר גם ככה, לא, צריך להיות פה עוד כפתור אני רוצה את הכפתור. מה זה? אז הוא מבין שאין חסרון כחסרון השלמות. אז למה בזה אתה מבין ובנשמה שלך, בנפש שלך, ברוחניות שלך אתה לא מבין, שכל חסרון שיש לך זה חסרון, אבל זה חסרון, זה לא כפתור, זה לא עשרה שקלים, זה חור באישיות, זה בור, זה מערה, עוד מעט לא רואים אותך.
ויתכן שזו כוונת חכמים ז"ל באמרם, גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. ממי לומדים - מאברהם אבינו, שקיבל את האורחים, ומה אמר לקב"ה? סליחה, רבונו של עולם, יש לי אורחים, אני חייב לרוץ אליהם. הלו, אתה עומד עכשיו מול הקב"ה, שיא, שיא השיאים שיכול אדם להגיע, אם אדם רואה את אליהו, הוא יכול לעזוב את אליהו כי מישהו קורא לו שכן, או יש לו טלפון. בורא עולם איתך, בא לבקר אותך, אתה חולה, אתה עוזב אותו ואתה הולך לאורחים? גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. השבח של אברהם אבינו ע"ה היה בעיקר בשביל הכנסת אורחים, הגם שמעלות ומדרגות רמות היו לו עוד, הוא גם היה נביא ה', אבל זה לא מוכיח את השלמות שלו, זה שהוא נביא, זה שהוא גדול, זה שהוא גאון, זה עדיין לא אומר שהוא שלם, כי בו בזמן היה שם בנו של נח קיים, גם הוא היה נביא, ואף יתכן שאברהם קיבל ממנו את דרכי הנבואה, ואפשר שהוא עצמו אברהם לא היה שלם כמו רבו בזה, אך מה הדבר שמוכיח על שלמותו הנפלאה של אברהם? מידת הכנסת אורחים שהוא יצר בעצמו, הוא יצר חיים של תורה בזה, שהשתדל לקרוא בשם ה' בכל מקום, והקים אוהל אהל בכל מקום שיהיה פתוח לארבע רוחות, הוא חידש בעולם דרך שכולה שלו ומיגיעתו בא לו. הקב"ה טען לאיוב, כל הכבוד אתה גם מכניס אורחים, אבל אתה יושב באהל ומחכה שיגיעו אליך, אברהם הלך ופתח עוד אהלים עוד אהלים עוד אהלים עוד אהלים להכניס בהם אנשים, אתה גם עשית הכנסת אורחים, נכון, אבל מה עשית? ישבת ברומו של עולם עשיר, ארבע הרוחות פתוח האהל, כל מי שרוצה להכנס, מאכיל אותו, משקה אותו, אף אחד לא יוצא רעב, חסר, בלי בגד, כולם. איוב היה עשיר אדיר, אבל אתה ישבת ובאו אליך, אתה לא יצאת לעם, אברהם יצא לעם. אברהם קרא בשם ה', הוא הלך ממקום למקום, זה מראה על שלמות שלו, לא זה שהוא נביא ולא זה שהוא גאון ולא זה שהוא חסיד ולא זה שהוא תמים ולא זה שהוא צדיק, זה לא אומר שהוא שלם.
בזה נוכל להבין את ההבדל של בין נח לאברהם. מצינו כי חכמים ז"ל מצאו תביעה על נח, ויש דורשים לגנאי, מקטני אמנה היה וכדומה, ואפילו לאחר שיצא מן התיבה נאמר "ויחל נח", אמרו חכמים ז"ל 13 פעמים וי מצינו בנח, ועוד אמרו, אברהם הציל את בני דורו, נח לא הציל אלא את עצמו. נח עלה בידו להציל את עצמו בזה שהוא עצמו התעלה, אבל לא העלה עמו את בני דורו, ודבר זה כשלעצמו הוא חסרון, כי מי שאינו יכול להציל אחרים אין זאת אלא שבו עצמו יש חסרון. למה אתה לא יכול להציל אחרים? זה סימן שיש בך חסרון. נח הציל את עצמו, במה? בזה שהוא עצמו התעלה, אבל הוא לא העלה עמו את בני דורו, ודבר זה כשלעצמו הוא חסרון כי מי שאינו יכול להציל אחרים אין זאת אלא שבו עצמו יש חסרון. כמו שאמר רבינו חיים ז"ל, כל חסרון בהסברה מוכיח על חסרון בהבנה. אל תגיד שאתה, אני לא יודע להתבטא, אתה פשוט לא מבין, אם היית מבין היית יודע להסביר מה אתה מבין. כל חסרון בהסברה מוכיח על חסרון בהבנה.
נח התעלה על בני דורו, ואילו חכמים ז"ל תבעו ממנו שצריך היה למצוא אמצעים למען יקלטו גם אחרים, ייקלטו אחרים גם לתיבה, הוא היה צריך להמציא פטנטים כדי שיוכלו אנשים להשתכנע להכנס לתיבה. היה צריך ללכת אליהם. אתה לא הולך אליהם אז אתה צריך למשוך אותם, הוא לא עשה כן. מה שאין כן אברהם, נטע אשל והיה עוסק באכילה ושתיה. סופו - שקרב את הבריות לשמים, עד שהעולם ברכו את ה' והפכו להיות גרים. זה מה שעשה אברהם אבינו, זה החילוק בין נח לבין אברהם.
אז ראינו שאפשר להגיע למעלות עליונות, גם אברהם עם כל המעלות שלו, זה עדיין לא שלמות. שלמות זה הכנסת אורחים. למה זה הכנסת אורחים זה שלמות? כי אתה פועל בשביל הזולת, אתה פועל בשביל אחרים, אתה לא דואג רק לעצמך. כמו שה' בנה את העולם חסד, הוא רוצה "והלכת בדרכיו" מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה, הוא רוצה שאתה תלך בדרכיו, לכן הוא ברא אותך בצלם אלהים. והמצוה היא "והלכת בדרכיו", זה מצות עשה דאורייתא. ואם אתה לא עושה את זה החסרון הוא בך. אין טענות, אני לא מוכשר, אני לא זה, אני לא בנוי לזה, אני לא הרגילו אותי, לא חינכו אותי, אני לא למדתי ככה, למדתי משהו אחר, מצטער מותק, ספר בראשית זה של כולם, תלמד לבד אם לא לימדו אותך, תקרא את המדרשים לבד, תקרא את הגמרות לבד, תבין לבד, מה אתה רוצה - זה מה שכתוב. זה ההבדל בין נח לבין אברהם אבינו. הוא שאמרנו, מי שפועל בשביל הרבים ובפרט בשביל לקרבם לאביהם שבשמים, זו הדרגה הגדולה ביותר שיש עלי אדמות.
איך הקב"ה לא גער באברהם אבינו? סליחה, סליחה, לאן אתה הולך? לאן אתה הולך? סליחה לאן אתה הולך? איך הוא לא גער בו? למה הוא לא גער בו? כי הוא עשה בדיוק מה שהוא רוצה, ואם אברהם עוזב את הקב"ה בשביל לעשות את מה שהקב"ה רוצה זה לא יותר חשוב לקב"ה מאשר הוא יעמוד איתו וידבר איתו? ודאי. נגיד עכשיו אחד מדבר עם מנכ"ל מד"א, והוא פרמדיק, והוא מדבר עם מנכ"ל מד"א והוא נותן לו איזה הנחיות פה ושם, פתאום מקבל קריאה, מה לעשות, לצאת להציל את הבן אדם או להמשיך לדבר עם המנכ"ל? ודאי שהמנכ"ל חפץ שהוא יטוס, הרי בשביל מה שניהם במד"א? רק בשביל להציל, לא? בשביל מה הקב"ה ברא את העולם? חסד. להעניק, לתת לכל הברואים, אז יש לו אחד סוף סוף שמבין את זה, והם באמצע הדיבור, ובדיוק הגיעו אורחים, אז מה לעשות, אז בשביל מה למדנו כאילו הכנסת אורחים, לא בשביל זה? אז עכשיו הם הגיעו. ממנו למדנו - גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה.
ואנחנו בניו של אברהם אבינו, וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. נו, יש לנו מה לעבוד.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה....