פיתחו לי פתח | הרב אמנון יצחק

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב)

אמרו חז"ל (בשיר השירים ה ג): "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי אפתח לָכֶם פְּתָח כפתחו של אולם!" הקב"ה מבטיח שיתן פי מיליונים, אם תפתח פתח בלב כחודו של מחט – פי מיליונים הוא יתן! ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. מעולם לא הבנו: מה גדר הדברים? הרי אנו רואים כי קמצנות אין כאן כלל! אם אתה פותח פתח קטן מפולש מצד אל צד הקב"ה יתן פי מיליונים זה לא קמצנות! נכון? שהרי אחרי שפותחים פתח כחודו של מחט סידקית הלוא אז תכף נותנים כפתחו של אולם, ביד מלאה, קדושה ורחבה, אם כן מהו כל העניין של פתחו לי? 

איתא בבעל הטורים "פתח: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בלשון של פיוס, כמו: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ים" (ישעיה מ ב) בשביל שהיה בו חסרון כיס, פייסם. ואיתא במדרש: "אמר רבי אבהו: ומה, ומה לעשות משכן, כבוד, וכפרה לישראל, אמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לשון פיוס. הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם! מה תהא עליהם?" 

זאת אומרת כבר אמרנו ונחזור שוב: שהקב"ה אומר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" זה בשביל לקחת מהם תרומה "מחצית השקל" כשיש לכל אחד מהם תשעים חמורים מלאים כסף וזהב! והם לא טרחו על זה ולא עבדו בשביל זה, והכל הם קיבלו את זה מהקב"ה, מכל הרכוש שהם לקחו ממצרים ומכל הביזה שהיתה על הים, עשירים אדירים! וכאילו צריך לפייס אותם ולדבר אליהם כאילו אחרי חורבן בית המקדש?! ומה עוד, שזה משכן, שהמשכן הוא לכבוד להם, וכפרה על מעשה העגל, שהשכינה תשרה עליהם, וצריך לדבר אליהם בלשון פיוס, עד כדי כך?! אז הדוחקים את ישראל ונוטלין את ממונם כגון; אומות העולם, מה תהא עליהם? מה מחכה להם...! 

אם הקב"ה שהיה יכול לצוות: "תתנו מחצית השקל!" חמש מאות מיליון, מה שהוא רוצה הוא יכול להגיד, גם יש לכם כסף בלי סוף, נתתי לכם כסף בלי סוף אין לכם מה להשתמש בזה'.

אם הוא אומר בדרך פיוס, אז אלה שלוקחים בכח הזרוע מישראל את ממונם - מה מחכה להם...! ה' שיכול לעשות מה שהוא רוצה וזה שלו - לא עושה כך, אלה שבאים לישראל באלמות מה מחכה להם... רואים אנו מכאן: יסוד גדול ומבהיל מאוד! איך באמת מבינים את זה? הלא בזה ינתן להם השראת השכינה! על ידי המשכן שהם יתרמו תהיה השראת שכינה. מה כבר אפשר לבקש יותר מזה? הרי "דדא ביה כולא ביה" שזה בו - הכל בו! אם יש לכם את השכינה יש לכם את הכל. אם זכיתם בהשראת שכינה יש לכם את הכל, מה עוד צריך? אלא מה, זה כמו ציור שאמרו חז"ל (קהלת רבה א א): בלווטיס שהיה גדל בפלטין של מלך, 

אמר לו המלך: "שאל! מה אתן לך?" 

אמר אותו בלווטיס: "אם שואל אני כסף וזהב - יתן לי, אלא אני שואל בתו - והכל ינתן לי בכלל בתו!" 

כך, "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ" (מלכים-א ג ה)

 הקב"ה אומר לשלמה המלך: 'תשאל! מה אתה רוצה? ואני נותן לך'. 

אמר שלמה: 'אם אני שואל כסף וזהב ומרגליות - הוא נותן לי... אלא הריני שואל את החכמה - והכל בה כלל!'. 

אמר לו הקב"ה: 'חכמה שאלת ולא שאלת לך עֹשֶׁר וכבוד ונֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ? (שם פסוק יא) לפיכך; "הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ" (דברי הימים-ב א יב) גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אתן לך!'. 

וכשנותן לבני ישראל את המשכן, כשנותן להם השראת שכינה - הלא הכל בה כלל! ואם כן מה 'החסרון כיס' שיש כאן? איזה חסרון כיס? מחצית השקל?! הרי יש לכם את הברכה כוללת הכל. אבל גדר של הדברים מצאנו ראינו במדרש: "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" (איוב לז כג) זה מופיע בשמות רבה לא א: "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" 

אלא כך אמר אֱלִיהוּא: "לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, שאין הקב"ה בא בטרחנות עם בריותיו. לא בא על האדם אלא לפי כוחו; אתה מוצא כשנתן הקב"ה התורה לישראל - אילו בא עליהם בחוזק כוחו - לא היו יכולים לעמוד! לא בא עליהם אלא לפי כוחם. שנאמר (תהילים כט ד): "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" בכוחו אינו אומר, אלא בַּכֹּחַ, בַּכֹּחַ של כל אחד ואחד!". אז הפסוק אומר: "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" כיוון שהקב"ה לא משתמש בגבורתו ובכוחו עם הבריות, כי הוא לא בא להטריח את הבריות, אלא בא לאדם לפי כוחו, והדרישות לפי כוחו, והיכולות לפי כוחו. 

לכן כשהקב"ה נתן את התורה לא בא בכוחו, לכן כתוב: "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" בַּכֹּחַ של כל אחד ואחד. הנה גילו לנו חז"ל הקדושים את סוד הדברים: כי הגדר הוא – 'אין הקב"ה בא בטַרְחות ובטִרְחות עם בריותיו!'. והעניין נורא נוראות! הלא הרצון הוא: ליתן להם תורה והשראת השכינה, אם כן מה חשוב כאן עכשיו איזה משהו טרחה שכרוכה בזה? אז שיהיה קצת טרחה מה זה משנה? אבל הם ירוויחו את המשכן! ירוויחו מתן תורה, מה זה הפינוקים האלה בלי טרחה? שיהיה טרחה קצת אז מה יש?! מה יש? אדרבא ואדרבא! שיהיה להם טרחות מה שיהיה, הלא הם יעמיקו במזה את התורה והשראת השכינה. 

אבל אנחנו רואים: שזה לא ככה, גם בהענקת הטוב והאושר הכי מרובה, גם בנתינת התורה והשראת השכינה סוד הדברים הוא: שבאם יצטרך יחד עם זו ההענקה להטריח את המקבל - כי אז בטל כל הדבר! אין הקב"ה בא בטרחות עם הבריות, הוא לא מטריח אותם. הכל מוכרח לבוא בדרך נדבה, בחפץ ורצון, בלשון פיוס, "ועל כגון דא ודאי נאמר: "נוֹרָא תְהִלֹּת" (שמות טו א) נוֹרָא תְהִלֹּת, נוֹרָא תְהִלֹּת - להלל לה' יתברך. סוד הענווה של הקב"ה נורא מאוד מאוד, מאוד מאוד! עד שבאם לא רוצים – אז הוא לא מכריח. 

ואפילו שהחשק של הקב"ה הוא להיטיב הוא עז מאוד! כמו שנאמר:"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" (שיר השירים ה ב) הקב"ה מבקש! מפציר!! הנה הקב"ה כביכול מפציר בנו כל כך, ואם יפתח, ואם אומנם לא יפתח, אז הדוד לא יכנס, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק"? את לא פותחת כנסת ישראל את הדלת? אני לא נכנס. יכול לפרוץ את הדלת; 

- 'שמעת? אמרתי פִּתְחִי! לא פותחת? פורץ את הדלת!'... 

לא, לא בַּכֹּחַ. אלא כך מדתו של הקב"ה, כי דלתות הוא לא פורץ, הוא לא ה'פורץ החרדי'... אין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו. ובציור: אדם הרוצה למלאות לחברו כיסים מלאים זהב, אבל הלה הלא יצטרך בזה להטריח את עצמו לפתוח את הכיס לקבל, ואם כי זה לטובתו - אבל גם טרחה כזאת הוא לא יכול להטיל עליו! אלא מקודם צריך לפייסו על זו הטרחה, ואם הוא לא יסכים – אז הוא לא יתן לו. מבהיל הציור! אתה שומע? תאר לך שיש בן אדם שרוצה לתת לך מאה מיליון (100,000,000) עכשיו במקום. 

אומר לך: 'פתח את הביסים תביא מזוודות תביא... אני שופך לך!' 

אומר: "לא! אני לא רוצה לטרוח, אין לי כח..." 

אומר: 'לא אתן לך!. הוא לא ידחף לו בכח. 'לא רוצה? לא מכריח!', 

- "נוֹרָא תְהִלֹּת" ה' רוצה לתת כל כך הרבה - ואנשים מתעצלים לפתוח את הכיס.... לפתוח את המח, לפתוח את הלב. הוא אומר: "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כחודו שֶׁל מַחַט וַאֲנִי נותן לכם פי מיליונים! נו!' 

אומר: "אין לי כח, אין לי כח!" 

- 'פתח קטן קטן...' 

- 'לא פותח...!' 

כמה מפסיד בן אדם. ועכשיו מבואר מה שאמרו ז"ל: "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כחודו שֶׁל מַחַט סדקית וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם פתח כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם!'' אמנם כן כי הרצון ליתן עז מאוד, וכשנותנים אז הקב"ה נותן ביד מלאה, פתוחה, קדושה ורחבה, אבל יש עוד סוד בדבר: שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו אלא לפי כוחו של כל אחד אחד, לפי מידת ההכנה של המקבל ולא יותר! לא מקבלים יותר ממה שאתה הכנת את עצמך לקבל. 

שואלים בקהל: (ולא שומעים) 

הרב: פיוס, כי אני לא בא בטרחות. 

שואלים בקהל: (ולא שומעים) 

הרב: אבל הנה "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ים" דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ים שמה זה לשון של פיוס. נכון שיש מציאות של דיבור שהוא קשה, וההגדה היא קשה והאמירה היא רכה, אבל יש גם "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ים" שזה לשון פיוס. וה' אומר: 'תפייס אותם! כדי שיביאו את "מחצית השקל" לטובתם!! אבל מכל הלב "נדבת לבו" רק, מי שלא נותן מנדבת הלב - לא לקחת. מי שמעקם את הפרצוף ואתה רואה עליו.... - לא לקחת! רק מי שהוא מנדב מליבו. 

וזה רואים: שפתח פתחו של מחט הוא הכנה למידת "פִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם' 'מפה "נוֹרָא תְהִלֹּת" מה גודל של טובתו של הקב"ה! אבל יותר מן המוכן אין נותנים אפילו כגודל חוט השערה, אם לא הכנת את עצמך לקבל לא תקבל. הוא רוצה לתת, הוא רוצה לתת מיליונים; בכל דבר בכל תחום, אבל האם אתה מוכן לקבל? אם אתה לא מוכן לקבל אתה עצלן אתה לא רוצה לקבל - לא תקבל, כי אין הקב"ה בא בטרחה עם בני אדם, הוא לא בא בטרחה עם בני אדם. אז לכן כל אחד מאתנו צריך לראות: הדרישה מאתנו כל כך צנועה; 'תפתחו רק את הלב שלכם קצת, קצת, תפתחו קצת את הלב, תכשירו את עצמכם לקבל - ותקבלו בלי סוף! בלי סוף בלי סוף-בלי סוף בלי סוף בלי סוף...!' 

הרב: אני פתחתי פתח כחודו של מחט, וקיבלתי פי מיליונים!!! 

שואלים בקהל: (ולא שומעים)

הרב: קודם כל זה שנהיה לו רע - זה מצוין! 

שואלים בקהל: (ולא שומעים) 

הרב: לא, כי פשוט מאוד מנקים אותו על כל מה שהוא חטא, 

שואלים בקהל: (ולא שומעים) 

הרב: נכון, לכן נתנו לו את הזכות לשוב בתשובה, אין זכות יותר גדולה מזאת! אין זכות. פעם להיות חבר "באגד" זה היה פיששששש... 'חבר באגד' - זה סידור לכל החיים, כן אבל אם נכנסת להיות חבר באגד אז מיד אתה גם צריך לעלות על האוטובוס ולנסוע, אתה צריך להיות בשמש, ולעשות נגלות, ולקחת נוסעים ונודניקים ואת אלה ואת זה ופה ושם ...... היייייי סיפור. הבנת? אז עצם זה שנכנסת ל'אגד' – נפלא! אבל צריך גם לעבוד; אז יש יסורים, יש סידורי עבודה, לא מתאים, כן מתאים מתחשבים לא מתחשבים, מי הסדרן מי לא אאאאאא..... סיפור, ואח"כ אם נפגעים; יש תאונה ופה ושם זה סיפור... ועד שתוציא מהם את הכסף ולא מוכנים לתת ופה ושם. 

- 'אבל אני חבר אגד!' 

- 'כן אבל בלי לנצל את "האגד" חבר אגד - שאגד ירוויח! לא אתה...' 

כן אתה מבין. אבל אצל הקב"ה הוא אומר: על המקום הוא נותן! על המקום הוא נותן על המקום. 

כל רצונו של הקב"ה הוא: שיתנו זהב וכסף ונחושת למשכן, וזה לא בשבילו ולכבודו כי גם משכן מעצים לבד טוב בעיניו, אלא כל הטעם הוא: מפני שאצל האדם יש לזה חשיבות, כשאדם לוקח מעצמו מה שהוא אוהב {אמרנו את זה אתמול} ומוסֵר את זה לכבוד ה', - זה רצונו! זה רצון ה' שהאדם יתן את האהבה שלו ואת החשוב בעיניו לקב"ה. לכן כתוב כי... 

כי העיקר הוא לא מה שהוא נותן למשכן, אלא מה שהוא לוקח מעצמו "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" לא ויתנו לִי וְיִקְחוּ לִי, הם לוקחים מעצמם את האהבה שלהם את מה שיש להם ונותנים לקב"ה. ולכן זה נקרא תְּרוּמָה מלשון הפרשה, להרים תְּרוּמָה זה להפריש וממילא זה נקרא "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" הלב נודב! אז הוא לוקח מעצמו ונותן כי בזה הוא מוסֵר את לבו לשמים. זה מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: "אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה" אַפִּרְי֗וֹן - זה בית המקדש, עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה - המלך שהשלום שלו. "מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו֙ עָ֣שָׂה כֶ֔סֶף רְפִידָת֣וֹ זָהָ֔ב מֶרְכָּב֖וֹ אַרְגָּמָ֑ן" מה שאתם רואים פה (בית מקדש מעט 'קהילות פז' בני ברק) בערך כן, 

אבל העיקר הוא: "תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַהֲבָ֔ה מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם" (שיר השירים ג ט-י) האַהֲבָ֔ה שנמצאת בכל הנתינה הזאת, בכל הנדבה הזאת, בכל העמל היגיעה והתוכנית והתכנון והביצוע, האהבה שהבריות אוהבין לעצמן ומוסרין אותה לשמים. כמו יעקב אבינו שאת ה"קריאת שמע" אמר במקום לחבק ולנשק את בנו יוסף שלא ראה אותו עשרים ושתים (22) שנה! אז את השיא של ההתרגשות שהוא צריך לנשק את הבן שלו - את כל זה הוא הפנה לקב"ה ואמר את ה"קריאת שמע". ה' רוצה את האהבה שאנחנו ניתן עם הנתינה, עם התרומה, עם המתנה, עם העבודה, עם העשייה - עם הכל! 

זה מה שאמר שלמה המלך ע"ה: "אַפִּרְי֗וֹן" - בית המקדש, "עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה" - המלך שהשלום שלו, "מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו֙ עָ֣שָׂה, כֶ֔סֶף רְפִידָת֣וֹ זָהָ֔ב, מֶרְכָּב֖וֹ אַרְגָּמָ֑ן" והעיקר: "תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַהֲבָ֔ה מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם" האהבה שהבריות אוהבין לעצמן ומוסרים אותה לשמים. זה רצונו יתברך: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה ג) למה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת למה לא דברים פשוטים? בגלל שאנחנו מעריכים את הדברים, וה' רוצה: שניתן את מה שאנחנו מעריכים, את הדבר שאנחנו אוהבים, שהאהבה שלנו שהיא נמצאת בחפץ הזה - תבוא לקב"ה ונמסור אהבתינו עם החפץ שאנחנו אוהבים. 

אז אם כן אנחנו רואים: שאם פותחים פתח לקב"ה - אז הקב"ה נותן פי מיליונים! וכמה שאתה מוכן לקבל ככה תקבל, כי ה' נותן לפי כוחו של כל אחד ואחד, והוא לא מטריח, הוא יפייס ואם זה ילך תקבל, אם לא תפתח את הכיס כי אתה מתעצל - המיליונים לא יכנסו. כי הקב"ה לא מטריח, הוא לא פורץ דלתות; "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" פתחת הוא יכנס, לא פתחת לא תקבל. איפה הקב"ה גר? באיזה בית שמוכנים לקבל אותו. אז זאת אומרת: אחרי כל זה אנחנו צריכים להבין שאנחנו יכולים לתת את אהבתנו לקב"ה, ומזה הקב"ה משרה שכינה! 

אז אם אדם כל עשייתו ומחשבתו וכל רצונו זה להביע אהבתו, ולקיים אהבתו בה' יתברך בכל דרך שיהיה; בדיבור, במחשבה, במעשה, בתרומה, בעמל, ביגיעה בכל דבר - ה' ישרה שכינתו עליו. שווה או לא שווה? ומי שיש לו השראת שכינה - יש לו סיעתא דשמיא! ומי שיש לו סיעתא דשמיא - אז הקב"ה עוזרו בכל דבר!! 

אתמול שלחו לי, אשה שעשתה הרצאה לרפואת אמא שלה, שאמא שלה... 

היא כותבת לי ככה: "אמא שלי כבר שנה וחצי אחרי אירוע מוחי חזק במיוחד, חצי גוף משותק! ולא דיברה בכלל, ארגנו הרצאה שלך, ובקשתי ממך: 'לברך אותה!', 

אתה אמרת: 'שתשים כיסוי ראש!' 

ואני לקחתי ממך ושמתי לה על הראש, יום אחרי ההרצאה - אירע הנס! 

היא התקשרה אלי וביקשה אותי מבעלי, הייתי המומה! ושמחתי, כי ידעתי שה' עשה איתי נס! ידעתי: שאתה השליח לכך, ההוכחה ישתבח שמו לעד, הרב! אנחנו שמחים שיש לנו אותך בדור הקשה הזה ומודים לה' יתברך על כך". 

שנה וחצי היתה מרותקת לא מדברת, שיתוק חצי גוף! רק שמה לה את הכיסוי ראש, יום אחרי זה היא מצלצלת בעצמה ומבקשת אותה. יש פה גם תמונה של האשה ששמה את הכיסוי ראש – ומזה והיא התעוררה! {כב' הרב מראה אותה} זה שלחה לי הבת שלה. 

אתם רואים? ''פִּתְחוּ לִי פֶּתַח" מה היא עשתה בסך הכל; שמה חתיכת בד על הראש! זה הכל, לא ניתוחים! לא הקרנות, לא רנטגן, לא סי-טי לא אם-אר-אי לא בטיח ולא שום דבר, מצווה אחת! מצווה אחת - והכל בסדר, ''פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כחודו שֶׁל מַחַט - וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם''. לא חבל על שנה וחצי? היו עושים לפני (הרצאה) - לא היו צריכים אתכל הריצות והכסף והבזבוזים וללכת לבתי חולים ולחכות ולהמתין ותרופות ורופאים ויועצים ופה ושם, כמה בזבזו? בסוף - בלי כסף! קיבלה מטפחת, 

- 'תתני לאמא ושימי לה על הראש – שלום!'. 

''פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כחודו שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם" אתם תראו! היא לא דיברה? אני אפתח לכם היא תדבר, 

- 'הלו! היא רוצה את הבת שלה...' 

אה אה מה קרה? ''פִּתְחוּ לִי פֶּתַח". 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".