לעשות רצון קונם | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אדם כי יקריב מכם קורבן לאדוני מן הבקר ומן הצאן

אמרו במדרש

שמות רבי יז'

עד ההוא דכתיב

כל פועל אדוני למה עניהו

אתה מוצא שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית

לא ברא אלא לכבודו

ולעשות בהן רצונו

ביום הראשון

ברא שמיים וארץ

לכבודו ברעם

שנאמר השמיים

מספרים כבוד אל

וכן האור שברא לכבודו הוא

דכתיב עוטה אור כסלמה

מה נברא ביום השני?

רקיע

לכבודו ברא

שיעמדו שם המלאכים ויהיו מקלסין אותו שנאמר

הללוהו ברקיע עוזו

מה ברא ביום השלישי?

דשאים ואילנות

ומצינו שם דשאין מקלסין להקדוש ברוך הוא

שנאמר

יתרועעו אף ישירו

ומנין אף האילנות

שנאמר

אז ירננו עצי היער מלפני ה'.

אתה מוצא שציווה הקדוש ברוך הוא לעשות מצוות מן האילנות

בפרה אדומה ציווה להשליך משרפתה, עץ, ארז ואזור

וכן במצרים

ציווה להגיע אדם אל המשקוף ולשתי המזוזות באזוב

בעזת מנידה

ציווה לעשות באזוב

בטהרת המצורע ציווה לעשות בעץ ארז ואזוב

מכאן אנחנו רואים

שציווה לעשות מצוות באילנות

וכן ברא המים

ביום ג', יום שלישי

שכניסן מעל הארץ

ומשם כילוסו עולה

שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים.

מה נברא ביום רביעי?

מאורות

לכבודו ברעם שנאמר הללוהו שמש וירח

ביום ה'

ברא עופות

לכבודו להקריא מהם קרבן

שנאמר ואם מן העוף

עולה קרבנו.

מה נברא ביום שישי?

בהמות

לכבודו מצווה להקריא מהן קרבן שנאמר

אדם כי יקריא מכם קרבן לה'

מן הבהמה

הבה כל פועל אדוני למה ענהו עד כאן המדרש

רואים שהמדרש מראה ומוכיח שכל מה שנברא בעולם נברא לכבודו

וכל פועל שעשה הקדוש ברוך הוא

למה ענהו

עכשיו אנחנו נפתח את הדברים ונבין מה סיבת העניין

ואיך זה עובד

מדברי החכמים זיכרונם לברכה אלה אנו רואים יסוד חדש

ופירוש אחר לגמרי בכתוב כל פועל אדוני למענהו

תמיד מורגלים ללמוד

כי אחד הוא האדם בבריאה ובשבילו נברא העולם

בכל הנמצאים בבריאה מדומם ועד מדבר

הכל סובב הולך סביב האדם

והכל אך ורק בשבילו ויותר אין כלום

אבל כאן אנחנו רואים אחרת לפי המדרש

כי כל הייצור

פועל אדוני למענה הוא פועלם

כל פעולתם וקיומם זה למענה ובלי קשר לאדם

כל דבר וכל פרט

ישר שרים לבורא בלי מתווך בין אותם

השמיים כסאי

מה יש יותר קרוב מכיסא כבודו?

אז מי המתווך?

אין מתווך

הם פועלים פעולתם ישירות לשם

השמיים מספרים

כבוד אל

לא השמיענו כאן עניין כבוד אל

לא כבוד אל

כי כבוד אל מי יספרנו?

מי ימלל גבורות אדוני ישמיע כל תהילתו?

אלא שמשמיענו בעיקר

כי השמיים בעצמם הם המספרים

לא בא להשמיע שהשמיים מספרים כבוד אל

כשאני רואה את השמיים ואני מתפעל צאו ראו מי ברא אלה

וכשאני רואה את השמיים אני אומר וואו כמה גדול השם וזה לא בא להגיד לי את זה שהשמיים מספרים על ידי האדם שמתפעל ורואה וכו' לא וגם לא שהשמיים מספרים כבוד אל לא אלא בא להגיד שהם מספרים

הם בעצמם, בעצמם,

מספרים כבוד אל.

הם אומרים בקולם,

מספרים כבוד אל. זה בא להגיד הפסוק.

זאת אומרת, זה החידוש שאנחנו לומדים,

שכל פועל אדוני, למה ענהו, בלי מתווך,

כל מה שנברא,

הוא בעצם משבח ומודה לשם ועושה רצונו כרצונו.

אז אני חוזר.

השמיים מספרים כבוד אל, זה הפסוק.

לא להשמיענו כאן עניין כבוד אל.

הם יכולים לספר כבוד אל?

מי יכול לספר?

מי ימלל גבורות אדוני, ישמיע כל תהילתו.

אלא מה?

משמיענו בעיקר, זה מה שבא להשמיע פסוק.

כי השמיים בעצמם הם המספרים.

ולא רק שגורמים לאדם להתבונן בהם,

ועל ידי זה לגרום לכבוד אל כי יסופר.

וכן הדשאים והאילנות.

הם הם המקלסין,

שנאמר, יתרועעו אף ישירו.

הם בעצמם ישירו, ולא אמצעות מעשיו של האדם.

לא שאני מתפעל מהנוף ומהפירות ומשבח לבורא על זה, לא.

הם בעצמם.

ואילנות בפירוש נאמר, אז ירננו עצי היער מלפני אדוני.

לא מליצה זה, אלא ישר יחזו פנימו וירננו.

פעם ראיתי פירוש נפלא שמתאר את הבריאה,

איך היא משבחת וקורעת

ומשתחווה לפני הקדוש ברוך הוא.

המתבונן

רואה את העלים ואת העצים,

איך הם שואפים כל הזמן למעלה.

מה?

להתקרב לבורא, להתקרב לבורא.

אתה רואה יש עצים

שהם משפילים,

הם מתכופפים לפני הקדוש ברוך הוא.

אתה רואה את העלים מתנועעים,

הם מתפללים כביכול לפני הקדוש ברוך הוא.

הם משוררים לפני הקדוש ברוך הוא.

אתה שומע את הרחש שלהם?

כן.

והם משבחים לבורא, והם כורעים לפני הבורא.

ואנחנו צריכים להסתכל מהם לראות, תראה, הבריאה הזאת, תראה, תראה, אין לה שכר,

אין לה עונש,

אין לה כלום.

בכל תכליתה, לשבח לבורא.

לעלות ולהתרומם לקראת הבורא.

להיכנע בפניו.

לתנועע לפניו.

לשורר.

מבט שאם אדם מסתכל בבריאה,

רואה שכל הבריאה למעשה עושה את אותה פעולה.

זאת אומרת, אתה רואה את גלי הים.

הרי זה הכל שירה, מישהו שומע את הגלים,

כן?

שמקישים אחד בשני וזה וזה, כאילו, וקרא זה אל זה ואמר.

אתה מבין? וגל אל גל, אתה מבין? עושה ככה את כל השירה הזאת.

מקולות מים רבים אדירים משברייה.

פששש. לראות את כל הבריאה במבט כזה,

אתה פתאום

מבין כמה צריך לעבוד.

ובכן, ציווה הקדוש ברוך הוא גם לעשות מהן מצוות.

כתוב, ולקחתם אגודת אזוב.

גם כאן אינו כמו שאנחנו סוברים.

מה אנחנו סוברים?

כי האדם הוא עושה הכל עם אגודת אזוב.

זאת אומרת, הוא לוקח אגודת אזוב, הוא לוקח עץ ארז, הוא לוקח את המין שנית הולעת, הוא לוקח זה,

ועם זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

לא,

לא. ואנחנו חושבים שהעיקר זה האדם ומעשיו ותו לא.

לא, לא, לא.

אלא שבעינן גם אגודת אזוב בתוך מעשיו.

צריך שתהיה אגודת אזוב בתוך מעשיו, אנחנו חושבים.

שצריך שאדם יעשה את המעשים וצריך גם שתהיה אגודת אזוב בתוך מעשיו. לא, לא, לא, לא. לא כן הוא סוד הדברים.

לא.

אלא שהאזוב הזה, שהוא השפל שבאילנות,

הוא בעצמו אומנם מעיקרי המצווה,

ולא יודעים מי כאן יותר עיקר,

האדם

או האזוב.

כשמקיימים מצוות הנחת תפילין על הזרוע,

הנה שניהם יחד,

הזרוע והתפילין הינם המצווה,

ואין אחד יותר עיקר מרעהו,

שניהם כאחד ממש,

חלק כחלק יחלוקו.

שניהם יחד למענה ופעולתם.

זאת אומרת,

כל פועל השם למענה.

גם זה פועל וגם זה פועל.

ומה עיקר?

אז הוא אומר, לא,

שניהם כאחד ממש, חלק כחלק יחלוקו.

ולמה?

ומה יעשה היד בלי התפילין?

אז זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא רוצה שהשבח

יצא משניהם.

אבל כל אחד מהם עושה שבח לבורא יתברך.

מקיים את רצונו. מה היה רצונו?

שאדם יניח תפילין.

אז הוא רצה שיהיה אדם, שיהיה תפילין.

ואז שניהם עושים את מה שרצה הבורא.

וכן ברא מים ביום השלישי

שכינס אותם מעל הארץ.

ומשם קילוסו עולה. משם

שנאמר מקולות, מים רבים, אדירים משברי ים.

אדיר במרום, אדוני.

משל למלך

שבנה פלתרין

והושיב בתוכה אילמים.

והיו משכימים

ושואלים משלומו של מלך,

ברמיזה ובאצבע.

אמר המלך

אילו היו פקחים

על אחת כמה וכמה.

אם האילמים הם משכימים להגיד

לקדוש ברוך הוא

שלום

עם האילמים,

כן?

אז אם הם היו יכולים לדבר

הוא אוה מה שהם אעשו.

הרי לכאורה אדם אלם אומר מה אני אלך להגיד שלום. מה, אני אעשה לו ככה, אני אעשה לו רמזים,

וזה, ובשל, אני לא יכול לדבר, אני לא,

איך אומרים אלה שלא יודעים ללמוד כאילו?

אני לא יודע ללמוד, אז הוא כאילו פטור.

מה, מה אתה פטור?

אל תהיה פטור,

אל תהיה פטור.

היו שני אילמים

שהיו באים ללמוד במשך שנים, שנים, שנים.

ולא ידעו,

לא ידעו,

לא ידעו, חשבו שהם לא קולטים כלום.

ויום אחד נפתח פיהם

והתחילו לדבר וראו שלא היה דבר שהם לא ידעו.

ומי הם היו? גלגול של אלדד ומידד שהיו מתנבאים במחנה.

האנה אילמה,

אלדד,

שתי אותיות ראשונות, א' למ',

מידד,

שתי אותיות, מ' י',

אילמה,

אנה תרי אילמה, שני האילמים האלה, אילמה, אלדד ומידד, הם באו בגלגול בתור אילמה.

למה הם דיברו כנגד

משה רבנו וכולי.

אז הם חזרו בתור אילמים. אילם אתה חושב שהוא לא כלום גורניס וגורניס, הנה אומר, אתה רואה,

באים לפני הקדוש ברוך הוא,

בהם אילמים,

משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע.

אמר המלך, אילו היו אלה פקחין על אחת כמה וכמה.

הושיב בה המלך דיורין.

פקחין עמדו והחזיקו בפלטין.

אמרו,

אין פלטין זו של מלך שלנו היא.

אמר המלך,

תחזור הפלטין

לכמו שהייתה.

המלך

כך מתחילת הבריאה של העולם.

לא היה קילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה

אלא מן המים.

דכתיב,

מקולות מים רבים אדירים,

משברי ים.

ומה היו אומרים?

אדיר במרום אדוני.

אדיר במרום אדוני. אתם שומעים מה הם שומעים אותו? אדיר במרום אדוני. הם למטה.

הם אומרים, אדיר במרום אדוני.

אמר הקדוש ברוך הוא,

מה אם אלו שאין להן לא פה ולא אמירה ולא דיבור,

והרן מקלצין אותי,

כשעברה אדם

על אחת כמה וכמה.

לכן אמרו חכמים, על כל נשימה ונשימה

הווה מהלל לו.

כל הנשמה תהלל יה,

הללויה.

על כל נשימה ונשימה צריך להלל לו.

תקראו נשמת קול חי כמו שצריך בעיון,

תראו שעל כל שירות זמירות ותשבחות של דוד המלך אנחנו צריכים להוסיף שבחים,

כאילו מה שהוא עשה זה רק הפתיחה.

אנחנו צריכים להוסיף עוד ועוד ועוד ועוד.

וכתוב לנו שעל אחת מאלף אלפי אלפים,

ברבבות,

בפעמים הטובות שעשית עמנו ואבותינו,

אנחנו לא יכולים להחזיר לקדוש ברוך הוא גורש וגורשת.

אז כמה החופש שלנו?

הנה, כי קילוסן של המים

היו עוד

לפני בריאת האדם.

זאת אומרת, זה לא נבראו רק לצורך האדם,

שהרי הם בעצמם קילסו לקדוש ברוך הוא עוד לפני שנברא האדם.

אז הקילוס שלהם הוא לא צורך האדם,

אלא צורכן הם.

עוד יותר כי הקדוש ברוך הוא משתבח בקילוסן של המים יותר משל האדם.

עוד יותר.

וכל זה כלול בעניין

של כל פועל אדוני למענהו.

זהו הסוד של כל פועל אדוני למענהו,

בלי כל מתווך.

אלא כל דבר ודבר שיש בעולם לכבודו בראו.

כולם שרים שיר לשם ישר,

בשווה,

ואין כל חילוק.

כל אחד הוא עולם מלא לו,

וכל אחד בשביל עצמו משבח.

כולם לרצונו ברעם.

ורצונו יתברך, כולם עושים,

וזה כל תכליתיו.

כולם לרצונו ברעם. מה פירוש?

כולם רוצים לעשות את רצונו יתברך.

יש לקדוש ברוך הוא כביכול רצון,

והם רוצים לרצות לעשות רצונו בלבד.

עניין זה שכל דבר ודבר בשביל עצמו, כל-כולו,

זה יסוד מוסד.

עד שמצינו בחכמים, זיכרונם לברכה.

כי הבריאה יש לה דין ומשפט

ושכר ועונש.

שמעתם?

לבריאה

יש

דין ומשפט ושכר ועונש.

כן, מובא בגמרא בראש השנה טוז.

בלי הצורך של בחירה.

יש מצב של רצון,

לא בחירה כמו אדם,

אבל יש מצב של רצון.

בארבעה פרקים העולם נידון.

העולם נידון.

בפסח,

על התבואה,

בעצרת,

על הפירות של האילן.

ואומנם כבר עמדו על זה הראשונים, זיכרונם לברכה, ועיינו ברן.

מה שייך לומר שהעולם נידון?

צריך להגיד, האדם נידון.

למה אתה אומר העולם נידון על התבואה ועל הפירות ועל זה?

תגיד, האדם נידון בארבעה פרקים.

האדם נידון. למה אתה אומר העולם נידון?

כיוון שהאדם הרי נידון בראש השנה,

אז ודאי שהוא נידון על כל המאורעות שלו ודנים אותו לכל השנה.

מה צריך עכשיו עוד ארבע,

עוד ארבע דינים

על תבואותיו ופירותיו וחוסר העסקה והכלו נידון בראש השנה?

לפי דברינו לא כן הדברים.

לא כן הדברים. לפי דברינו לא כן הדברים.

אלא האמת הוא

כי יש להם לעצמם חשבון ומשפט גדול.

יש לכולם

יום ראש השנה,

יום הרת עולם ממש.

לכל דבר ודבר יש ראש השנה שלו.

ואדוני במשפט צדק הוא דן.

וכי לא היא הסתירה כלל בשני הדינים.

הדין של ראש השנה על האדם

והדין על עצם התבואה והאילנות.

אדוני אלוהים אמת

והכל בהתאמה ודאי.

אמר הכתוב

ארורה האדמה בעבורך.

הנה זה קללה ממש

לאדמה שהיא לא תוכל להוציא פירות.

והעונש

הוא על העוון שלה.

שהיא לא עשתה כדברי האלוהים

להוציא עץ פרי עושה פרי.

שטעם העץ כטעם הפרי.

והיא הוציאה רק עץ עושה פרי.

עץ, טעמו של עץ, קליפה כזה,

והפרי בטעם פרי.

אז לכן נתקללה האדמה וקיבלה עונש על עוונה.

אז זאת אומרת, במי היה עונש?

באדמה עצמה.

הוא כבר אמר,

אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וברכה, סבא מקלם על זה שמצינו בחכמים, זכרונם לברכה, בסוכה כט,

לשון

המאורות לוקים.

כשאומרים המאורות לוקים

כי זה ממש ליקוי ועונש להם

במה שנלקח מהם, היכולת להיטיב עם הבריאה.

ואומנם צער גדול ונורא הוא להם,

מה שהם לא יכולים להיטיב.

אנחנו לא יכולים אפילו לצייר את גודל הייסורים שיש להם בזה.

והרי אצל אברהם אבינו, עליו השלום,

אנחנו רואים את הייסורים הגדולים שהיה לו בזה,

שלא הייתה לו יכולת להיטיב לאורחים,

עד כי הקדוש ברוך הוא הוכרח

לשלוח לו מלאכים כאורחים.

אז זאת אומרת, הם שנבראו להעיר,

ואתה לוקה אותם,

אז אין להם עוד מה לעשות.

הוא, אם לא היה הכנסת אורחים, יש לו מצוות נוספות.

ואם הוא מצטער שהוא לא יכול לקיים גם את זה,

אז הם, שזה רק תכליתם,

אז כמה צער יש להם?

ומובן אם כן, ודאי הדין הגדול שיש להם לאילנות בראש השנה שלהם,

אם הם יזכו להיטיב להוציא פירות,

אם לאו.

זה סוד הדבר שכולם יש להם תכלית לעצמם,

והם יחסנים כמו האדם.

יש להם ייחוס משלהם,

כי לשניהם תכלית אחת,

להוציא פירות.

אבל גדולים במעשים של האדם, עכשיו אנחנו נקשור את זה למעשים של האדם.

מאדם מצינו שהאדם בידו,

אם לעלות את הבריאה או לכלכלה,

אין הכוונה כי הוא היחיד העושה זאת,

הוא לבדו עושה,

אלא צריכים להבין שזה בגדר מעבר.

האדם

הוא המעבר לכל הייצור כולו.

האדם הוא כביכול דרך הרבים,

כן? אוטוסטרדה כזאת, שבמסלולו דורך את כל הבריאה.

זה ודאי,

שהאדם יכול לסתום את המעבר ולעכב את כל ההולכים.

אומנם כל הייצורים בעצמם,

ובאופן ישיר,

לכבודו ברעול מענהו,

היד הראשונה בתכלית. זה לא מפריע להם,

הוא יפסיד.

אבל הם ממשיכים לפעול פעולתם.

הם עושים רצון קונם.

הם ממשיכים לשבח את בורעם.

אבל הוא יכול לעכב,

כי הוא הדרך לרבים.

שכל הבריאה היא מתייחסת אליו,

דרכו,

אבל לא בזכותו רק,

אלא היא בפני עצמה הבריאה והוא בפני עצמו.

הוא יכול לגרוע מן הבריאה לו.

לנו דובר הדבר כתמיהה,

ואנחנו לא משיגים איך שייך לומר כי דבר דומם מקלס לקדוש ברוך הוא.

אבל אם נתבונן

איך אנחנו נראים בעיני המלאך מטת, איך אנחנו נראים בעיניו,

הלוא אפילו כדומם

זה אפילו לא משל,

זה לא יכול להיות משל שיתאים.

איך אנחנו מתבוננים אנחנו בגובה 1.70 מטר על גרגיר חול?

כאילו אין בו ממשות.

אז משמי השמיים למעלה, איך אנחנו נראים?

אז מה אנחנו?

אז איך יכול להיות שאנחנו, עומדת עלינו קול הבריאה?

והשבח שלנו, הפה הקטן הזה, שאומר כמה צפצופים,

אז הוא כבר משפיע עד כדי כך בקול הבריאה?

איך אנחנו נראים?

ועם כל זה לא חסר לנו כלום.

והשירה שלנו מגעת לרום המעלה,

ועומדים אנו בעצמנו לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

בלי כל סיוע של מלאכיו או צבאיו,

אלא יד ראשונה ממש,

אנחנו מגיעים עד כסא הכבוד.

ואנחנו מה?

לא גרגיר של גרגיר ביחס למלאכים שנמצאים לפניו.

אם כן,

למה לא נבין כן גם בכל החי הצומח והדומם,

שהם לאין ערך ולאין שיעור בכמות

כלפי הבורא,

שכל אחד בעולמו שלו הוא שלם,

הוא בעצמו מגיע מעולמו ישר לבוראו.

כי הודו על ארץ ושמיים,

ומלוא כל הארץ כבודו.

כל דבר בעולם זה כבודו.

מלוא כל הארץ כבודו.

כל גרגיר,

כל פרח, כל עלה, כל דבר, זה כבודו יתברך. לא רק שהוא ברא את זה יפה ומעניין וחכם וזה, לא.

כבודו יוצא מכל הבריאה,

כי כל הבריאה משבחת בפרקי שירה.

כל הבעלי-חיים,

כל הבריאה, כל הדומם, הכל משבח, הכל אומר שירה לפניו.

זהו סוד

של אני אדוני בקרב הארץ.

לא במובן הפשטי,

שאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא רואים את תהלוכותיו והנהגותיו

ואת שליטתו והשגחתו בקרב כל הארץ,

והוא יכול לגרום לזה ככה ולזה ככה.

לא הפשט הזה רק,

אלא כי גם בקרב הארץ,

במעמקי האדמה,

שם נמצא כבודו של הקדוש ברוך הוא. לא אם אנחנו נראה את זה,

גם בלי שנראה ונדע מזה.

כבודו יוצא מכל מקום שבעולם,

אפילו מקרב, מהקרביים של הארץ.

העידותי בכם

את השמיים ואת הארץ.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל,

הסתכלו בשמיים שבראתי

לשמש אתכם.

שמא שינו את מידתם?

שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח

והאיר לכל העולם?

פעם השמש אמרה, הבוקר אני עייפה, לא יכולה להיות בנץ.

היום, לא, אתמול הלכתי לישון מאוחר.

יש דבר כזה?

אין דבר כזה.

הסתכלו בארץ,

שבראתי לשמש אתכם,

שמא זרעתם אותה

ולא צימחה?

ומה אלו שנעשו

לא לשכר ולא להפסד?

אם זוכין,

אין מקבלים שכר,

ואם חוטאין,

אין מקבלים פורענות. הכוונה לאחר מאה עשרים, כמו שאומרים.

אין להם גיהנום וגן עדן וכו' וכו'.

אין להם, הם לא שינו, ולא שינו את מידתם.

לא שינו את מידתם.

תכף נראה איזה חריגות.

לא שינו.

אתם,

שאם זכיתם,

אם זכיתם, תקבלו שכר,

ואם חטאתם, תקבלו פורענויות.

אז על אחת כמה וכמה שאתם צריכים לא לשנות את מידתכם ולהיות ישרים כמו שברא אתכם האלוקים,

ולעשות רצונו כפי רצונו.

עומדים, נכון, וידום אהרון.

לא השפיע עליו

שום דבר ונשאר ביושרותו, כמו שהוא, אפילו שמתו לו שני בניו ביום החגיגה הגדולה.

עומדים אנחנו ותמאים.

מה שייך ללמוד משמים וארץ שלא שינו את מידתם?

הלוא זה טבעם והם כמוכרחים בדבר,

אז איך הם ישנו?

הרי אנחנו קוראים לזה טבע.

הם לא יכולים לשנות ממידתם. אז מה אתה נותן לי, כאילו, להתפעל מהם ותלמד מהם?

הם מוכרחים.

תעשה אותי מוכרח כמוהם, גם אני אהיה ככה.

וכן מצינו עוד דוגמה בגמרא בפסחים נג'.

מה ראו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם?

נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים.

ומהצפרדעים שאינן מצווין על קדושת השם הם נכנסו לתנורים של פרעה, היו יכולים ללכת למקום אחר.

והם נכנסו בתנורים כי היה רצון הבורא שייכנסו גם לתנורים.

אז אם הם נכנסו אפילו שאין להם מצווה ונקדשתי בתוך הצפרדעים אין מצווה כזאת.

אנו על אחת כמה וכמה שיש לנו מצווה ונקדשתי בתוך בני ישראל.

אז לכאורה תמוה,

הכי בבחירה ורצון עצמם הלכו לתנורים?

האם היה להם בחירה ורצון?

צפרדע אחת אמרה לחברה שלה ביי, אני הולכת לתנור.

מה, יש להם בחירה ורצון?

הלא מוכרחים היו בזה, מטעם המכה בגזרת עליון.

אלא הביאור,

הביאור בזה,

שהרי כל הבריאה ברצון השם הייתה.

אז הבריאה נבראה ברצון השם

כמו שהוא רוצה.

ורצון השם היה בתמיד עומד.

הדומם, דומם.

הצומח, צומח.

החי, חי.

הכול בהתקשרותן,

ברצונו יתברך.

זאת אומרת, כולם מקושרים מרגע שנבראו לרצון האלוקי.

מה השם רצה ממני, שאני אהיה דומם, אני נשאר דומם.

מה רצה ממני, שאני צומח, אני צומח.

כולם עושים באימה וביראה רצון קונם.

זאת אומרת, הם עושים.

לא הוא כפה עליהם באופן כזה שהם מוכרחים,

ואין להם שום אפשרות לסטות מזה.

אלא כולם עושים באימה וביראה רצון קונם.

מה שהדומם והצומח מהחי מוכרחים להיות מה שהם,

אין זה מצד שאינם יכולים במציאות לעשות ההפך.

כי הרי מצינו שאומנם פעמים עשו אחרת

ממה שנאמר להם.

כמו האדמה שהחליטה מעצמה לא לעשות את העץ בטעם הפרי.

אלא כל ההכרח שלהם

הוא מצד רצונו יתברך.

וכמו שמלאכי מעלה נקראים מוכרחים.

אפילו שבוודאי הם יכולים לעשות ההפך,

כי מצינו גם מלאכים נענשים.

אם ירצו הם יכולים לעשות ההפך.

למה הם לא עושים?

אבל רצון ה' הוא רצונם,

ולעשות רצון קונם זה המכריח היותר גדול.

ממש כאילו לא יכולים בשום אופן לעשות את החרב.

אז הם כמוכרחים לא במציאות,

אלא אין לך מכריח יותר גדול ממה שאתה יודע מה השם רוצה.

אני צריך עוד מישהו שיכריע אותי?

אם אתה יודע שהשם רוצה ממני משהו, אני צריך עוד מכריח?

הבן שאוהב את אביו,

צריך להכריח אותו שהוא יעשה תה לאבא שלו?

הוא יודע שאבא שלו עושה תה, הוא עושה לו תה.

הוא בא מוקדם לפני הנצר הרבה זמן ומכין לו תה. הוא לא מוצא תה מוכן,

הוא בא לפני.

מה פירוש?

זה המכריח הכי גדול, אם הוא יודע שאבא שלו כך וכך.

זאת אומרת,

כל בן אדם,

די לו שהוא יודע מה רצון ה' אין מכריח יותר גדול, ואז הוא יהיה ממש כמו שדומם דומם,

כמו שצומח צומח,

כמו שחי חי,

ככה הוא יהיה.

כמו שהאדם צריך להיות בצלם אלוקים ישר,

כמו שברא אותו האלוקים,

הוא לא סוטה ימינה ושמאלה,

רואים מה זה מלאך אלוקים.

אתם שומעים מה אנחנו אומרים פה? איזה דבר, חידוש אדיר.

זה מה שאמר הקדוש ברוך הוא, זה מה שאמר להם,

זה מה שאמר להם משה.

העידותי בכם היום

את השמיים

ואת הארץ.

שמא שינו את מידתם,

ומזה בואו ראה איזה מכריח הכי גדול,

זה רצונו יתברך.

כמו שאמרו, תשמעו,

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בבראשית רבה ה' ה'

ויקרא אלוהים ליבשה ארץ.

למה נקרא שמה ארץ

שרצתה לעשות רצון קונה?

ארץ.

רצון היה לה לעשות רצון קונה,

ואינה עוברת בשום אופן מלעשות רצונו יתברך.

ומעתה,

מה אלו

שנעשו לא לשכר ולא להפסד?

אין מקבלים שכר,

ואין מקבלים פורעניות, כי סוף סוף אין אצלם אותו העניין של שכר ועונש כמו אצל האדם,

לאחר זמן, כמו שאמרנו.

אבל יש פרקים שהם נדונים, אמרנו, כמו שאמרנו קודם.

כי סוף סוף אין אצלם אותו עניין שיש אצלנו של שכר ועונש.

מכל מקום הם אינם עוברים על רצונו יתברך.

אז אתם,

שאם זכיתם תקבלו שכר,

איזה הכרח צריך להיות רצונו יתברך באדם,

עד כי ממש

לא יוכל לעשות אחרת בשום אופן.

היה אחד מגדולי ישראל שפעם אמרו שמישהו גנב, אז הוא אמר לא יכול להיות.

אמרו לו, למה לא יכול להיות? הוא אומר, כתוב, לא תגנוב.

תמים?

לא תמים.

איך אפשר לעשות נגד הבורא אם הוא אמר לא תגנוב? לא יכול להיות.

מה, יש דבר כזה שמישהו גנב?

לא יכול להיות.

איך זה יכול להיות?

הוא לא קולט שאפשר שבן אדם יגנוב, אבל השם אמר לא תגנוב.

פלס!

לא יכולה להיות מציאות שבן אדם עובר על רצון הבורא. איך יכול לעבור על רצון הבורא?

ועוד לא תגנוב.

כשאני הגעתי לבני ברק לא האמנתי שדתי יכול לשקר.

היום אני צריך להאמין שדתי יכול להגיד אמת.

אבל

רצון השם יתברך, לא יכול להיות. כתוב, לא תגנוב.

איך יכול להיות?

יכול להיות דבר כזה?

כתוב שמוח בין אחיכם ושבטי צדק, יכול להיות אחרת? איך יכול להיות?

זה דתיים זה?

איך יכול להיות?

וזהו שפיר מה שחנניה, מישאל ועזריה נשאו קל וחומר מצפרדעים.

כי הרי כבר ראינו ולמדנו מה זה טבע ומהו הסוד של הכרח אשר בטבע.

הסוד של ההכרח שבטבע זה לא שהם מוכרחים,

אלא שזה סוד רצונו יתברך.

ועל רצונו יתברך ודאי הולכים במסירות נפש.

גם צפרדעים, הם יכלו לשנות, הם רצו.

אבל הם הלכו לעשות רצונו יתברך במסירות נפש,

לכן אפשר לשאת קל וחומר לעצמן.

והלכו חנניה, מישאל ועזריה ברצון לכבשן האש.

מכל דברינו אלה אנחנו רואים בפשטות גמורה איך שכל הייצור,

כל הנבראים,

דבוקים בו יתברך ממש,

היד הראשונה,

לבוראם ולקונם.

כולם עושים רצון קוניהם באהבה.

נשאר לנו, רק אנחנו, להיות לפחות כמותם.

רגע.

יש מאמר נפלא,

נפלא ומדהים,

שדוד המלך, עליו השלום,

היה לו עימות

עם צפרדע,

שהוא השתבח,

שהוא עושה

את רצון הבורא יותר ממנה.

והיא אמרה לו שהיא עושה יותר ממנו.

הנה.

אמרו עליו על דוד המלך,

בשעה שסיים ספר תהילים,

זכה דעתו עליו.

אמר לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולהר,

יש בריאה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני?

באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת.

אמרה לו, דוד,

אל תזבוח דעתך עליך שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך.

שמעתם?

בגבג כל היום.

אפילו חוץ מהבגבג, בגבג, בגבג.

עצם זה שהיא בבריאה עושה את רצון קונה והיא גם משמשת אוכל לבעל חי אחר,

אין לך שירה יותר גדולה מזאת. זאת אומרת,

היא מוסרת נפשה על רצון הבורא שהיא תהיה מאכל לבעל חי אחר.

יש לך שירה יותר גדולה מזאת?

חוץ מהגע, גע, גע, גע?

אז אל תזבוח עליך דעתך,

דוד המלך.