בס"ד 07/08/2014 ספר דברים - פרשת עקב: מעשה קוף בעלמא

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) כבר עמדו על כך: שתבעו את האדם הראשון על אשר לא דקדק בדיבורו כראוי, והתבטא בפני הקב"ה (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" שאפשר לפרש זאת כאילו הוא כופר בטובתו של הקב"ה שנתן לו אישה זו. אז זאת אומרת: אדם הראשון מגיב לחטאו ואומר, "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא" פיתיתני "וָאֹכֵל", אז משמע משזה מהלשון הזה שהוא כופר בטובתו של הקב"ה, הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי מה אני אשם? הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, זה נשמע כפירה בטובה, והמשגה הקל הזה בדיבורו שהוא נכשל פעם אחד בחייו גרם השפעה רעה על כל המין האנושי עד שמייחסים לו את כל עת הכפירה של דור הפלגה.

"אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה) בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם וכי בני חמורים בני גמלים הם? מה צריך להגיד אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם? אלא אותו אדם הראשון שכפר בטובה אף הם כפרו בטובה ועשו "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד) להילחם כביכול בקב"ה וכפרו בטובתו. אז התייחס הכפירה של דור הפלגה לאדם הראשון,

עובדה זו מלמדת לנו חמור העניין של דיבור, וכמה רעה עלול להשפיע בעולם. ואם באדם הראשון שלא הוזהר על הדיבור כך, כל נגרם, אנחנו שיש לנו אזהרות רבות על הדיבור - על אחת כמה וכמה.

כמה הנזק יכול להיות לו ולבאים אחריו, שהרי אברהם בדיבור אמר כמה מילים (בראשית טו, ח) "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", אמר השם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", על כל מילה 100 שנה גלות, דיבור? זה לא פשוט דיבור.

חכמים דורשים על הפסוק: "ודברת בם", בם ולא בדברים אחרים, מה זה "ודברת בם" רק בדברי תורה! ולא בדברים אחרים. כלומר: שעצם הדיבור שלא בדברי תורה עבירה היא, כי בזה ביטול מצות עשה של תלמוד תורה, והרי אמרו: "תלמוד תורה כנגד כולם", ואם העונש של ביטול תורה הוא כנגד כולם. זאת אומרת: אם בשבת שעה שלושים טריליון מצות, אז שעה של ביטול תורה 30 טריליון עבירות,

מה שאתה מקבל - זה מה שאתה מפסיד, אם כן עונש ביטול תורה כנגד הכל, זה אמור בדברים בטלים סתם שאין בהם שום סרך איסור, לא מדובר עונש למי שמדבר דברים אסורים חס ושלום, גם מי שמדבר על סרך איסור לא דבר שהוא איסור גמור, לא רק דברים בטלים, בטלים פירושו של דבר שאין בהם שום טעם, אין שום סיבה שאתה תגיד אותם שהיא מחייבת, סתם, קוראים לזה פטפטה, מדברים גלו גלת גלו גלת, אמר אמרה אמרו אמרו, "שמעת מה אומרים? מה אמרו? מה אומרים". על אחת כמה וכמה אם יש בהם איזה סרך איסור מה העונש.

והנה אמרו חכמים זכרונם לברכה: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים את עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה כן? יהיה אילם גם בדברי תורה? תלמוד לומר: "צדק תדברון", זה גמרא בחולין פט'.

רואים כמה חמור הדיבור, שחכמים זכרונם לברכה רואים עיקר אומנותו אדם בזה שימנע את עצמו ממנו לגמרי ויהיה כאילם, זאת אומרת: שימנע את עצמו מן הדיבור לגמרי ויהיה כאילם. "אלם", צדק תדברון, אלם, מה אומנותו של אדם? אומנותו של אדם שיהיה אילם, ולא עוד אלא שאם לא היינו מוצאים פסוק מפורש "צדק תדברון" שבדברי תורה כן חייבים לדבר, היינו אומרים שלעולם יעשה עצמו אילם אפילו מדברי תורה. אם לא היה לנו פסוק מפורש.

והנה מצינו בדוד המלך עליו השלום שאמר על עצמו "ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו", בתהילים לח', זאת אומרת הוא השתמש בכלי הביטוי והאזנה שלו בפה ובאוזניים רק לדברי תורה בלבד, ולגבי עניינים אחרים הוא כאילם וכחרש. ולגבי דברים עניינים אחרים הוא כאילם וכחרש.

וכמו כן אמר: "תבוא לפניך אנקת אסיר" בתהילים עט', כשראה את עצמו כאילו כולו אסיר ואין לו רשות להשתמש בכל איבריו וחושיו רק לעבודת השם. כמו שאסיר לא מורשה לעשות מה שהוא רוצה והוא מוגבל, ככה מבין שהוא מוגבל אסיר, דוד המלך השתמש באיבריו רק לרצון הבורא יתברך, רק לעבודת השם.

ולא עוד אלא שהוזהרנו גם על ההרהור לא רק על הדיבור, אנו קוראים בפרשת "שמע", "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ודרשו חכמים זכרונם לברכה: "ובכל נפשך", בכל נפש ונפש שברא בך, ככתוב במדרש דברים רבה פרשת ב': מה זה "בכל נפשך"? בכל נפש ונפש שברא בך, ומה המשמעות של נפש? משמעותה של נפש זה מחשבה. וכן פירש הרמב"ן את הפסוק "ונפש כי תחטא", בספר ויקרא ד', בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגה, הזכיר כאן את הנפש, "לו יש את נפשך לעשות" מה זה "לו יש את נפשך לעשות"? לו יש את רצונך לעשות, נפשך זה גם רצון, רצון מחשבה, אז לכן בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגה, אז הזכיר כאן "נפש כי תחטא",

זאת אומרת: חייב אדם להשתלט על המחשבות שלו, על כל הרהור והרהור שעולה על לבו, על כל נטיה ונטיה שבשכלו, הוא צריך לכוון אותם לכוונת השם, ואם זה כך בהרהור על אחת וכמה שיש לשעבד את הדיבור רק לעבודת השם, כי הרהור זה זורם לך, אבל דיבור זה אתה כבר מחליט להוציא אותו, הרהורים לא תמיד אתה שולט בהם הם באים הם נובעים מהרצונות שלך, אבל שמה זה יותר קשה כאילו לעכב או להסיט או לבצע. אבל בדיבור יש לך שליטה אתה יכול להחליט אם אתה פותח את הפה או אתה לא פותח, אתה מגיב או לא מגיב, אז אם על הרהור ככה מחייבים אותנו על כל נפש ונפש "בכל נפשך" "ואהבת את השם בכל נפשך" זה בכל נפש ונפש.

זאת אומרת: צריך לאהוב את השם בכל מחשבה ומחשבה שלך, שלא יהיו מחשבות מבוזבזות לשטויות ולהבלים, שיהיו לעבודת השם ולאהבתו, ואם זה ככה בהרהור, אז בודאי על כמה וכמה זה בדיבור, אומנם אין הדיבור נובע אלא מתוך ההרהור, ואין לחכות בהכוונתו לדברי תורה ולעבודת השם עד שיצא לפועל, לא צריך להמתין, אלא בהרהור בעודנו באיבו בבחינת הגות ומחשבה ועדיין הוא נקרא נפש כלומר הנפש השכלית - יש לשעבדו ולכוונו לאמונה ולדעת. ישר לקחת את ההרהור לכיוון המעשי של אמונה ודעת לאהבת הבורא ועבודתו.

מה יקרה אם הוא יסיח את הדעת מהרהור אחד? זה פוגע בכל הנפש, כפי שמשמע מדברי הרמב"ן האמורים, שאם המחשבה שוגגת בדבר אחד כבר נאמר על כך המקרא "ונפש כי תחטא", מה זה נפש? אמרנו זה המחשבה, אז "כי נפש תחטא" זאת אומרת אתה צריך לשמור על כל מחשבה ומחשבה, כלומר: כל הנפש חוטאת. באשר אין לאדם להשאיר שום משהו בעצמו שלא יהיה משועבד לעבודת השם,

לדוגמא: לאדם יש עיניים, הוא צריך לשעבד אותם לראות את הרב שנותן דרשה, כי אם לא הוא משעבד אותם לשינה, אז הוא לא שומע את הדרשה, אז צריך שהאברים יהיו משועבדים לעבודת השם ולא לשר של השינה, במקום להיות משועבד לאלוקים הוא משועבד לשר של השינה, של הס"מ אז מה עשינו? אז הנה הוא כבר חוטא!.

זה קצת קשה להבין! כי תורה זה חמצן, "כי הם חיינו ואורך ימינו", ואתה מתאר לך פתאום בן אדם תולש את החמצן מעצמו? הוא זקוק לחמצן אם אין לו חמצן הוא מת, הבן אדם תולש לו את החמצן לעצמו, תולש את החמצן? זה סימן שהוא חולה! כי בן אדם בבית חולים אתה רואה אותו שהוא נושם דרך החמצן ופתאום אתה רואה אותו שהוא תולש את החמצן סימן שהוא חולה משהוא אצלו לא בסדר בראש, צריכים לשים עליו השגחה, אז אם בן אדם שומע דברי תורה ויכול להירדם-אז הוא חולה צריך לשים עליו השגחה.

אז מסיח את הדעת מהרהור אחד הרי זה פוגע בכל הנפש, כפי שמשמע מדברי הרמב"ן האמורים, שאם המחשבה שוגגת בדבר אחד כבר נאמר במקרא "ונפש כי תחטא", כלומר כל הנפש חוטאת, באשר אין לאדם להשאיר שום משהו בעצמו שלא יהיה משועבד לעבודת השם, ואם נשאר בו משהו או רגע שאין הוא מרגיש שעבוד זה - הרי כמוהו כמורד במלכות שמים.

אתם זוכרים את השיעור שנתנו מ"ערבי נחל", שכל רגע חלק מהנשמה נפרד מהאדם וכל רגע או שהוא מצוה או שהוא עבירה?

תחברו את זה עכשיו לפה תראו איך זה תואם בדיוק!.

וזהו עיקר חובתנו בראש השנה;

חכמים זכרונם לברכה אומרים: אמר הקב"ה, "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" אין הכוונה "אמרו" זה רק באמירה, כי יאמר אלף פעמים אין שום דבר בזה זה לא כלום, אלא צריך לקבל עליו עול מלכות שמים על כל איבריו וחושיו, ועל כל דיבוריו והרהוריו, מתי? בכל עת והכל שעה, אם הוא יחסיר מלהמליך את הקב"ה אפילו על דיבור אחד או הרהור אחד או אפילו רגע אחד -כאילו לא קיבל עליו עול מלכות שמים כלל,

אם קיבלת עול מלכות שמים אז אתה עבד של השם, ואם אתה עבד של השם איך יכול להיות שאתה משתמש באיברים שלו למטרות שלך?

נגיד: אתה עבד נתנו לך רכב אתה צריך לנסוע לחלק דואר זה התפקיד שלך, פתאום אתה עושה גיחה לכינרת מה זה? מה זה? מה זה? נתנו לך את הכלי הזה למטרות שנתנו לך, איך אתה משתמש בזה בלי רשות זה מובן נכון?

נתנו לך את כל האיברים והכל לעבודת הבורא ואתה פתאום לוקח את כל ההרהורים לאיפה שאתה רוצה, מדבר דיבורים מה שאתה רוצה, עושה מעשים מה שאתה רוצה, אתה משתמש בכלים שקבלת למטרה מסוימת ואתה עושה בהם דברים שאסור, זה נקרא שאדם מורד במלכות שמים!, כי הוא לוקח את זה ומורד! עושה מה שהוא רוצה.

"וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", עכשיו תראו דבר מדהים!

בקריאת שמע אפשר להתפעל התפעלות אדירה כי אנחנו רואים שאנחנו לא מקיימים מצוות תפילין אפילו פעם אחת בחיים, פעם אחת בחיים. זאת אומרת: אתה בטוח שאתה מניח תפילין כל יום נכון? גם אני בטוח, גם אתם בטוחים שאנחנו מניחים תפילין, כן אבל פה כתוב שאנחנו לא הנחנו תפילין אפילו פעם אחת, איך יכול להיות? לא מקיימים מצות תפילין אפילו פעם אחת, מאיפה לומדים?

ממקרא מפורש: "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך", פירוש: מה זה בכל לבבך? שלא יהיה לך בלב שום אהבה אחרת רק אהבת השם יתברך, אם הלב שלך מלא מלא באהבת השם - זה נקרא ואהבת בכל לבבך, מה זה "בכל" אין מקום לשום אהבה אחרת חוץ מאהבת הבורא, אם הכנסת אהבה אחרת זה על חשבון אהבת הבורא, אז לא קיימת "ואהבת בכל לבבך",

כמו שכתוב "ימלא פי תהילתך", אז אדם שאוכל גת ומתפלל הוא עובר עבירה, אדם שלועס מסטיק ומתפלל הוא עובר עבירה, למה? ימלא פי תהילתך, הפה שלי צריך להיות לא מלא גת - מלא תהילתך, ואם אתה לקחת מקום על חשבון הפה שלך אז אתה לא מקיים "ימלא פי תהילתך", אז לכן אדם צריך להבין שהוא צריך לאהוב את השם בכל הלב ממש.

רגע אז איך הוא יאהב את אשתו ואת בניו ואת זה ואת זה? זה מכוח הציווי של הקב"ה, הקב"ה אומר שצריך לאהוב אותם, אז אם הוא אומר אז אתה מקיים את אהבת הבורא בזה שאתה מקיים את ציוויו בזה אין בעיה,

אבל אם הוא אומר לא לאהוב את הרשעים ואתה כן אוהב אותם - אז זה על חשבון אהבת הבורא, במקום שתאהב את הבורא אתה אוהב אתה הרשעים, "אוהבי השם שנאו רע", איך יכול להיות שאתה מכניס לתוך הלב שלך את אהבת הרשעים? אז זאת אומרת: כל אהבה שתהיה מותרת זה רק מה שהשם מתיר, ואז ממלא אתה מקיים את אהבת הבורא בכל לבבך, אבל מה שהשם לא מתיר?

אז לכן "חובת הלבבות" אומר: אישה שמתו שבעת בניה אמרה לקב"ה משבחת ואומרת: "בליבי אין אהבה אחרת רק שלך"!

מתו לה שבע בנים ואומרת: אני משבחת להשם שאין בליבי אהבה אחרת רק שלך, זה נקרא: "ואהבת בכל לבבך",

וכן מה זה "בכל נפשך"? אתה מוכן למסור את נפשך ממש ממש ממש.

יש דבר אנחנו יודעים שיש שלוש מצות שעליהם נאמר "יהרג ולא יעבור", שפיכות דמים, עבודה זרה, וגילוי עריות.

ויש עוד מצוה אחת אומר רבי חיים מוולוז'ין שצריכה להיות גם כן במסירות נפש, איזה היא?

מצות התשובה. מאיפה הוא לומד? "ושבתה עד השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך "ושבת",

צריך לשוב נגיד אם היתה יודע שצריך לשוב עכשיו כמו רבי אלעזר בן דורדיא, ואיך שאתה מקבל את התשובה אתה מת! חייב לעשות תשובה ולמות, אז כל שכן אם בן אדם בלאו הכי הולך למות! כבר אומרים לו שהוא הולך למות, אז ודאי וודאי שהוא צריך לעשות תשובה. אחרת מה הוא עשה? בשביל מה הוא היה פה?.

אז צריך למסור נפש בכל נפשך.

"ובכל מאודך"

מה זה? ובכל ממונך זה בעיה, אנשים קמצנים על החיים שלהם הרי הם מפסידים, קמצנים על החיים שלהם, הרי נתת צדקה רק עכשיו זה נהיה שלך, כל זמן שזה נמצא אצלך זה רק ברשותך, זה לא שלך, זה יכול להיאבד, זה יכול להתבזבז, זה יכול להיות כל מיני סיבות שזה לא יישאר ולא תשתמש, וגם אם השתמשת, נגיד אכלת פלאפל נשאר לך משהו מזה? כלום!

נגיד קנית איזה חפץ שהרי סופו שהוא יכלה, אז יש לך מזה משהו? לא, לעולם הבא יש לך מזה לא, אז כל מה שהיה לך לעולם הבא אין לך כלום, רק מה שאתה העברת לעולם הבא זה שלך, אז לאהוב את השם בכל ממונך וכל מאודך זה בכל ממונך תהיה חכם.

אתה לא רק אוהב את השם אתה גם אוהב את עצמך, אם לא, אתה שונא את עצמך! אתה קמצן על עצמך,

כמה פעמים הערתי: כל תפילה ותפילה צריך לשים צדקה, משהו צדקה "בצדק אחזה פניך" זה זכות שאדם מקדים להתפלל ומקדים ליתן צדקה, מה הבעיה לשים שקל, זה סיפור לשים שקל? הרי אתה זוכה בזה שהתפילה שלך היא אחרת, "בצדק אחזה פניך, וצדקה תציל ממות", אז מה הבעיה לשים? עצלות! קמצנות, לא יודע מה? לא מבין את זה, בן אדם פעולה פשוטה, פעולה פשוטה שיכולה לזכות אותו הוא לא עושה,

כל שכן שאדם שלא נותן דברים שהוא יכול להרויח מהם שיהיה לו לחיי העולם הבא לנצח נצחים, דברים שהם ברורים שאין גדול כשכרם והוא לא עושה, לא עושה.

אבל אם בבית צריך להחליף כיסא כורסה להחליף מזגן להחליף מקק להחליף מכונת כביסה להחליף זה אז זה יופי זה הוא יקנה ויעשה משהו טוב ויתמקח והכל, אבל בצדקה - אנשים חלשים מאוד!.

אבל כתוב במפורש ואתה אומר כל יום אתה אומר: "ואהבת את השם בכל" ממונך, "בכל מאודך", זה הממון שלו שהוא נתן לך, אז תכבד את השם מהונך, "כבד את השם מהונך!" אם תכבד אותו לא יתן לך עוד?

אבא שנותן לבן שלו כסף קנה לאבא שלו ספרים, אבא שלו לא יתן לו עוד פעם כסף? הוא ראה הבן שלי חכם לא בזבז את הכסף עוד נתן כך וכך, בטח! אני סומך עליו, אני יודע שהכסף הוא ישתמש בו לטובה,

אחר כך אנשים שואלים: "למה הם לא עשירים?"

-      כי השם יודע אם הוא יתן לך כסף ועוד תבזבז ועוד תשכח אותו, אז תישאר במצב שלך מותק כל הזמן תבקש את הלירה.

וכן "בכל מידה ומידה שמודד לך אתה צריך לאהוב אותו", כל מידה שהשם מודד לך, אם הוא נותן לך מידת רחמים מידת הדין, אם הוא נותן לך עשירות, נותן לך עוני, נותן לך חולי, נותן לך בריאות, בכל מידה ומידה איך שהוא מודד אתה צריך לאהוב אותו, בכל מצב צריך לאהוב אותו.

ואחר כך כתוב: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום" מה זה והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום? שאמור למעלה "על לבבך", ושמא תשכח זאת, צריך והדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך, כל הזמן! כל הזמן אתה לא יכול לשכוח אותם, ושמא תשכח אותם! אז מה לעשות לא לשכוח?

תעשה לך אות "אות" שלא תשכחם, "וקשרתם לאות" "אות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", מה המטרה לזה? וקשרתם לאות! שלא תשכח! את ה"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", תשים את זה ושלא תשכח!.

פירש הרמב"ם זכרונו לברכה בשמות יג': "מה זה לשון יטיפו בר, לשון יטיפו נוזלים כמו נוטף", יטיפו בר, מה זה יטיפו בר, תהיה נוטפת בין עיניך הידיעה הזאת, מהמוח תהיה נוטפת בין עיניך, "והיו הדברים האלה" כן? הם צריכים להיות בין עיניך.

משל לאדון שציוה את עבדו לעשות לו דבר,

ואמר לו: "לא תשכח זאת, לא תשכח זאת, אז לכן אני אומר לך תעשה לך סימן, אל תשכח תעשה סימן! תעשה סימן!" וקשר לו קשר במטפחת כדי שיזכור ולא ישכח,

נו, עשה העבד קשר במטפחת ולא זכר למה קשר, לא זוכר למה קשרתי? אני יודע שאני צריך לזכור משהו ואני לא זוכר, הרי זה שבר את עול אדוניו מעליו, בשביל מה הוא אמר לו "תקשור"? כדי שיזכור,

נמצא אם ככה שאין אנו מקיימין מצות תפילין. למה? כי הם אות זכירה ושימה, על זיכרון מה שלמעלה, ואנחנו קושרים את הקשירה, ולא זוכרים את הזכירה שבשבילה מה המטרה? נצטווינו לקשור את הקשירה!, שצריך לאהוב את השם בכל הלב, במסירות נפש בכל הנפש ובכל הממון!, אתה זוכר את זה כשאתה מניח תפילין? אז לא הנחת תפילין כי זה המטרה להנחת תפילין, מי אומר את זה? הרמב"ן אומר את זה.

והנה נחקור עכשיו מה סיבת הדברים? מה סיבת הדברים שאנחנו עושים מעשים ואנחנו לא עומדים על הכזב שבהן, שאנחנו עושים את המעשים שהיא בדרך של כזב, למה אנחנו רחוקים מהמטרה המכוונת? ונראה כך, כי פנימיות זה דבר שקשה לאדם להתייגע.

"והנה נחקור עכשיו מה סיבת הדברים? מה סיבת הדברים שאנחנו עושים מעשים ואנחנו לא עומדים על הכזב שבהן", שאנחנו עושים את המעשים שהיא בדרך של כזב, למה אנחנו רחוקים מהמטרה המכוונת? "ונראה כך, כי פנימיות זה דבר שקשה לאדם להתייגע", לעשות פעולה חיצונית מה הבעיה להעביר את זה מפה לפה? אבל להעביר את זה מפה לפה עם הכוונה הנצרכת הפנימית -זה קשה.

להתפלל מה הבעיה 5 דקות, דיברתה בללללללל. אבל הכוונה הפנימית זה הבעיה,

להניח תפילין מה הבעיה לוקח פחות מדקה טררר, טרררר, מזיז... טררררם. טרררם. שלום מתחיל לדבר, הלו! ומה עם הכוונה הפנימית? מה עם הכוונה הפנימית, שום דבר.

לשים תפילין ולשים מזוזה ולנשק כשנכנסים ויוצאים אין בעיה, אבל קראת מה הרמב"ם אומר כשנכנסים ויוצאים מה צריך לחשוב בשם השם והכוונה ומה צריך לחשוב? לא, כוונה פנימית זה לא, וכן הלאה, כל דבר מעשה חיצוני אין מה בעיה לעשות, אבל הפנימיות של כל דבר להתבונן בכל דבר, לעשות אותו על פנימיותו-זה דבר שקשה להתייגע.

"לשבר ולזכך את הלב ממידות ותאווה זה דבר קשה מאוד. לכן תראה",

תקשיבו טוב עכשיו!

"לכן תראה כי מעט המה יראי אלוקים בארץ, מעט ולמה? כי יגיעת הפנימיות דבר קשה הוא לאדם מאוד!".

הוא לא מדבר בין החילונים והדתיים והחרדים, לא, בין כלל הכי חרדים שיש בעולם - מעט המה יראי השם, מעט.

והנה, יש הרבה דינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, שהאדם אפילו אינו עומד עליהן שהוא מוזהר בהם בכלל, הרבה דינים בין אדם למקום ובין אדם לחבירו; הוא לא יודע שהוא מוזהר! מדובר על אחד שיודע את כל השולחן ערוך, לא מדובר באחד שהוא עם הארץ - זה בטח שהוא לא יודע, מה זה? אחד שיודע את כל השולחן ערוך ולמדן ולומד והכל, הרבה הרבה דינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, הוא לא עומד בהם שהוא מוזהר בהם,

והסיבה לכל זה: כי חסר לו היראה או הפנימיות שיראו לו איך להזדהר ולהזדרז במעשים אשר הוא עושה, כי רק למי שיש לו פנימיות, הפנימיות זה מעין נובע שמראה לו, היראת שמים שיש לו, היא מעוררת אותו להיזהר,

איך אמר הגאון מוילנה, "אני יש שולחן ערוך הרבה יותר גדול של רבי יוסף קארו!",

השולחן ערוך שמחייב אותנו זה של מרן הבית יוסף,

הוא אומר: "לי יש שולחן ערוך הרבה יותר גדול!",

מה פירוש? הוא יודע שזה לא מצטמצם בהלכה שכתובה פה, לה יש מאות אלפים של סיטואציות של מצבים של כאלה וכאלה שהם כלולים פה ואתה לא רואה אותם, ואתה אומר: מה פתאום זה מה שכתוב, זה מה שכתוב מעיקר הדין, מה אתה רוצה ממני פפפפפפ. הלו תבין מה הכוונה? מה המכוון מה רצו פה בדין הזה? אלא אנשים, לא, הוא לא מתעורר כי אין לו יראת שמים, למה לי לחפש עוד כל מיני דברים? למה לי לחפש? זה נובע מזה שאין לו יראת שמים, אם יש יראת שמים אתה פוחד שאולי זה נכלל גם כן בזה, אולי גם זה נכלל? לכן ירא שמים יצא את כולם, לכן ירא שמים לא מחפש קולות, הוא יצא את כולם: יש מי שאומר כך ויש מי שאומר כך, ויש מי שאומר כך, 'על פי הדין אפשר לעשות כך'. נו, הוא לא רוצה, ירא שמים יצא את כולם, מה אני שאני לא מסתבך עם שום דבר ובטוח שאין שמי שאומר שמה אני עושה כרגע זה לא בסדר, לא רוצה שאפילו אחד יגיד לי לא בסדר, זה נקרא ירא שמים, ירא שמים יצא את כולם.

וכן במידות: מי שיש לו בפנימיותו תוקף עוז הכשר המידות, לא נקל להבין שדבר זה נובע ממידה רעה, אחד שמתוקן במידותיו והוא עובד כל הזמן, אז הוא יודע שמה שהוא עושה עכשיו או מה שהוא הולך לעשות מי שמאיץ אותו זה מידה רעה. אם זה קינאה אם זה זה אם זה זה.

אתם רואים כשיש אנשים כשאתה מדבר איתם אז הוא אומר לך: "כן נכון נכון", מאשר לך כל דבר, בשביל מה הוא מאשר לך כל דבר, מה, אתה לא יודע מה אמרת? בשביל מה הוא צריך לאשר לך? שלא תחשוב שהוא לא יודע, גם הוא יודע את זה, לכן הוא אומר לך "כן כן כן כן",

אתם יודעים פעם אנחנו עשינו כתבה בעיתון: "ארבע כנפות", אז כתבנו "שארבעים שנה להוצאותו להורג של אייכמן ימח שמו וזכרו" 40 שנה, אבל באמת לא היה 40 שנה כבר היו 42 שנה, אבל כיוון שהכרנו את התליין שהוציא אותו להורג אז אמרנו נעשה כתבה, אבל צריך סיבה למסיבה מה אתה באמצע שנה מספר לנו על אייכמן והתלין שלו, אז אמרנו שזה ארבעים שנה להוצאתו של ההורג של התליין,

אחרי שבועיים! "ידיעות אחרונות" העתיק אותנו, כמובן שהוא לא יגיד שהוא העתיק אותנו, הוא נתן שישכח כאילו, ופרסם את אותה כתבה בדיוק! וכתב "40 שנה להוצאתו להורג של אייכמן".

זאת אומרת אתם מבינים? כריט בריט, מה זה עיתונות? 'העתק הדבק', זה לוקח מזה וזה לוקח מזה....

בקיצור אם אתה רוצה לראות שכל דבר מהנהן לך כן? תגיד לו איזה כרטה והוא יגיד לך כן ואז תשאל אותו מאיפה כן? כן.

זה כמו שאמרו לי פעם שהולכים לכל מיני באבות ואומרים להם "הם יודעים דברים הם יודעים דברים!"

אמרתי לו: "תגיד יש לך אחים אחיות?"

אמר לי: "לא יש לי רק אחים",

תגיד לו: "שתי אחיות שלי לא נישאו הרבה זמן, אתה יכול להגיד לי למה הם לא נישאו עד עכשיו?"

אז הוא ימציא לך איזה כרטה

אז תגיד לו: "אבל אין לי שתי אחיות", ככה זה עובד אנשים מכריטים.

"אבל בן אדם שעובד על המידות שלו הוא יודע שמעשה זה נובע ממידה רעה. מה שאין כן מי שחסר לו הפנימיות הוא לא עומד על זה, מפני כי הרגש אינו מביא לו את הידיעה, רגש לא מוביל לו את הידיעה, הנה כי יש יותר לומדי תורה מיראי אלוקים",

יש יותר מלומדי תורה המון לומדי תורה 100 200 אלף לומדי תורה, אבל יש מעט יראי אלוקים, מה זה יראי אלוקים: שיראתם קודמת לחוכמתם, שיראתם קודמת לחוכמתם, צדיקים מועטים המה יותר מהלומדים, מה הטעם? מה הטעם שיש הרבה לומדים והם מתייגעים בפלפולי תורה אבל הם לא מתייגעים ביראה, לא לומדים מוסר, למה? למה מתייגעים בפלפולה של התורה שעות על גבי שעות ומוסר בקושי רבע שעה חצי שעה אולי שעה, למה? למה הם לא מתייגעים ביראה? וכל גדולי הראשונים השקיעו כל כך בספרי יראה "רבינו יונה" וכו' "רבינו בחיי" וכו', כולם השקיעו בספרי יראה, הרמח"ל וכו' כולם, מה הם בזבזו את הזמן, למה הם עשו את זה? למה זה? והם אמרו שזה היסודות שעליהם עומדת התורה,

והמהרח"ו אמר: שכל מה שאתה עושה עם המידות זה כלום זה כלום אם המידות לא מתוקנות, הכל כלום. אז מה?

"סיבת הדבר הוא כי פנימיות היא דבר קשה, פנימיות היא דבר קשה, ואינו בא לאדם מעצמו רק אחרי עמל ויגיעה!",

עכשיו מה החילוק בין הפלפולים בלמדנות לבין המוסר והיראה? בפלפולי תורה יביא לו העניין מעצמו להתייגע, כשאדם לומד אין לו ברירה הוא חייב להתייגע, הפלפול עצמו מייגע למה? כי הוא רואה שהוא לא מבין את הסוגיה, זה לא מסתדר לו, יש פה קושיה והוא לא מבין את התירוץ וככה הוא חייב להתייגע עד שהוא יישב את הדבר, אם לא , לא, פה הוא מוכרח להתייגע.

אבל לא כך ביראה, ביראה האדם לא מתייגע, כי ביראה הוא חושב שהוא יראי שמים מה יש פה להתייגע? מה יש לבדוק? מה יש פה לחטט מה יש פה לחפש? הכול בסדר! מה, אני לא דתי? מה אני לא חרדי? מה אני לא שומר מצוות? מה אתה רוצה ממני? על מה יש לי לחפש כאילו ביראה? מה צריך לחטט? איפה איפה?

יש הלצה שאומרת: "דוס איז..." (ביידיש) אתם יודעים מה זה? כאב בטן, כאב בטן, מה פירוש: להתעסק ביראה זה כמו כאב בטן, יש כאב ראש ויש כאב בטן, מה ההבדל בין כאב ראש וכאב בטן?

אם ילד אומר: "אמא אמא כואב לי הראש אני לא יכול ללכת לתלמוד תורה", אז היא בודקת לו את החום

והיא אומרת לו: "לך מותק אין לך שום דבר תלך ל... הכל בסדר",

אבל אם הוא אומר: "אמא כואב לי הבטן כואב הבטן..."

איך היא תבדוק, אי אפשר לבדוק את הבטן מה יש בפנים היא לא יכולה לבדוק.

ביראה - ביראה זה כאב בטן, כמו כאב בטן, לא יודעים מה מה נכון כן יש אין, בכאב ראש עוד אפשר לחוש יש חום אין חום מה קורה פה?

אז ככה הם הדברים: בפלפולי תורה אדם לא יכול להטעות את עצמו כי הוא חסר הבנה אבל היראה, שכל היראה היא בנויה על פנימיות כי על זה הוא מכיר הרבה מעשים אשר לא ייעשו רק על פי יראה או על פי מידות או דין, אבל בלי יראה פנימית הוא לא יכיר את זה לעולם, ומה עושה בן אדם חרדי? שומר רק את הדברים הפשוטים שרוב העם נזהר בהם, ועל כן לא יראה לו ולא יראה לו כי יש בו יראת שמים, ככה נראה לו, נראה שיש לו יראת שמים ואין על מה להתייגע, מה אתה רוצה ממני? אני חרדי אני דתי מה אני לא עושה? מה אני לא עושה? תגיד מה אני לא עושה? לא רק מה אתה עושה מה איך אתה עושה אתה מבין? הרי ראינו שעל הנחת תפילין פשוטה אנחנו לא יודעים בכלל על מה אנחנו מניחין תפילין? ועל מה ניתן לנו האות? ועל מה צריכים לזכור, מה צריכים לזכור?

צריך לזכור "ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך את השם אלוקיך", אם אתה לא זוכר את זה בשעת הנחת התפילין ושזה יחזיק לך עד מחר אז אתה לא הבנת ולא הנחת תפילין, המטרה שלהם זה לא לשים קופסאות וללכת הביתה...

"אך מי שיש לו יראה פנימית אז הפנימיות נעשית לו מעין נובע להראות לו מעשים חדשים שלא ייעשו על פי שכל היראה", זאת אומרת על פי שכל היראה הם יכולים להיעשות, אבל בלי זה הוא לא יוכל להבין, הרבה מידות והלכות נעשות לו חדשות שהוא צריך לשמור ולעשות, הוא רואה שיש הרבה יגיעות, היראה הפנימית מביאה לאדם הכרח לעמול וליגע ביראת השם,

חייבים ללמוד היטב: רבנו בחיי "חובת הלבבות" "מסילת ישרים" "שערי תשובה" ספרים יסודיים חייבים ללמוד אותם הלוך ושוב הלוך ושוב,

אם הגאון היה לומד אותם הלוך ושוב, ואם אמר שאם הרמח"ל היה חי בימיו היה הולך להקביל אותו והקביל את פניו כ"הקבלת פני רבו", ולפני שיורד לרחוב היה לומד 13 פעם "שער הזהירות" זה יראה כן? והוא היה יראי שמים מורם מעם!, "החסיד" קראו לו, רבי אליהו החסיד, הוא היה חסיד, שמור טהור קדוש, מלאכים היו באים אליו, נשמות של תנאים היו באים אליו, ועם כל זה - כשהוא יורד לרחוב הוא היה לומד 13 פעם שער זהירות.

אז אחד אומר מה אתה רוצה ממני מה אני לא דתי? מה אני לא דתי? מה אני לא דתי? הוא מבין בכלל מה מדברים, זאת אומרת חייב אדם לעסוק בפנימיות של כל דבר ודבר ובפרט ביראה.

והעמל יביא את האדם להכיר יותר ויותר ביראה הפנימית או שילמד ספר "ראשית חוכמה", אי!... ספר קדוש, וככל שתרבה אצלו היראה הפנימית יכיר יותר את המעשים החיצוניים איך לנהל אותם על פי התורה.

נמצא: מי שגם קיים את כל התורה צריך לדאוג אולי חסרה לו יראה פנימית, ולכן הוא לא הכיר מעשים חיצוניים, היוצא מדברינו: כי מפאת חסרון יראה פנימית האדם אינו עומד על כוונת מצוות תפילין וחסר לו כל זיכרון הקשירה, ואשר זה אינו חיצוניות בלבד, והלוא מבואר היטב: כי כל הכוונה בקשירת בתפילין זה על הזכירה! לכן, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" שיטיפו לך את הזכירה ולא תישכח מה המטרה שאתה שם, אז זה לא המצות תפילין אלא זה בכל המצוות כולם.

אז צריך לעמוד על סודם וכוונתם וצריך להפנים את הדברים בכל דבר ודבר, ממלא אם יש לאדם יראה אז הוא בכוון את כל מעשיו לשם שמים.

נסכם: דיבור - צריך להיות דיבור של תורה לאהבת הבורא יתברך,

הרהור - צריך להיות שמור כל נפש ונפש כל מחשבה ומחשבה כמו שלמדנו,

אדם צריך להשתמש בכל איבריו רק לעבודת הבורא כעבד המסור לו, ואם לא - הוא נחשב כמורד!

דבר נוסף: צריך לדעת פנימיותם של דברים, ולעשות הכל מן הפנמיות ואז מתרחבת התורה להבין לאן זה יכול ללכת ולגלוש במעשים שבים אדם למקום ובין אדם לחברו, וכך יזהה האדם: האם זה נובע ממידה רעה או ממידה טובה וכו' וכו', זו עבודה, אבל זו עבודת חיינו, בשביל מה באנו לפה? לעשות מעשה קוף בעלמא?

ככה קוראים חכמים: אדם מניח תפילין ולא יודע מה הכוונה ומה המטרה - זה מעשה קוף בעלמא. כמו שתלמד קוף להניח תפילין זה בדיוק אותו דבר,

אז זאת אומרת צריך לעבוד על הרבה הרבה מאוד מוסר באופן קבוע ותדיר ברצינות, לא כדי שאני ילמוד כדי שאני יידע, אלא בשביל להשתנות ואז ממילא הבן אדם יזכה לעבוד את הבורא

כמו שהשם אמר: "אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני כליכם", לא אמרו באמירה: אתה מלך אתה מלך אתה מלך, "השם מלך השם מלך השם ימלוך לעולם ועד", השם מלך.... השם מלך....

לא! אתם תמליכוני בפועל! זאת אומרת האמירה צריכה להיות מקוימת על ידי המלכת השם ממש, אם הוא מלך - אז אתה עבד, ואם אתה עבד: אין לך רשות לעשות דבר רק מה שהמלך ציוה. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".