"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שיעור שני באותו ענין בהקפה נוספת.

השאלה המפורסמת, למה התורה מקדימה כאן את היראה לפני האמונה. לפי מושגינו קודם אדם מאמין אח"כ הוא ירא. על זה מובא בזוהר הקדוש בראשית נ"ט ע"א, כל בר נש דדחילי לקודש אבריך הוא, שריא עימי מהימנותא כדכא יאות, כל מי שהוא ירא את הקב"ה נמצאת עמו האמונה כראוי, ומאן דלית שריא בית דחלא דמרי לא שריא עימי מהימנותא, אבל מי שלא נמצאת עמו היראה של הקב"ה, לא נמצא אצלו גם האמונה, אין לו אמונה.

ולאו איהו כדיא למהוי לחולקא בעלמא דאתי, ולא ראוי הוא, לא כדאי הוא שיהיה לו חלק לעולם הבא. מי שאין לו יראה שקודמת לאמונה לא ראוי הוא לעולם הבא. הרי שדוקא אדם הירא את הקב"ה שורה עמו האמונה כראוי, והוא האדם השלם בעבודת בוראו ונמצא שהיראה היא ההתחלה לאמונה.

הרמב"ם מביא בספר המצוות שלש מצוות באמונה ואלו הן:  מצוה ראשונה היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלוקות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה והוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו "אנכי ה' אלהיך", אז הפסוק מעשרת הדברות זה אמונה שיש אלקים והוא העילה והסיבה והפועל לכל הנמצאים. דהיינו שיש ממציא ראשון שהמציא לכל הנמצאים בעולם וזהו הקב"ה. את זה לומדים מ"אנכי ה' אלהיך" ומקיים בזה מצות עשה, מצות האמונה, מצוה להאמין בבורא שהוא קיים והוא הפועל והוא הסיבה לכל הנמצאים.

מצוה שניה, היא הציווי שציוונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסיבתו הראשונה אחד, והוא אומרו יתברך "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

מצות האמונה השניה היא להאמין באמונת ה יחוד, שהכל הוא באחדותו יתברך שפועל המציאות וסיבתו הראשונה אחד הוא, וכל מה שמתרחש בכל העולמות כולם בכל רגע מהבריאה בתחילתה עד שיהיה בסופה זה הכל אחד שמנהל את הכל משגיח בכל ופועל בכל.

על זה אנו אומרים את הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", אל יחיד ומיוחד שולט בשבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות השמים, ומשגיח בהם, לא רק פועל בהם אלא משגיח בהם. המאיר לארץ, עכשיו המאיר לארץ, מעריב ערבים, פוקח עורים, כל בנוכח בהווה. אז ה' אחד. זו המצוה השניה של אמונה, מצוה ראשונה זה להאמין שיש בורא לעולם והמציא אותם מהאפס והתוהו, דבר שני שהכל נמצא, כל הפעולות וסיבות הכל זה מאיתו יתברך אחד. זה נקרא האמנת היחוד,  מצוה שלישית של אמונה, היא שציוונו להאמין יראתו יתברך ולפחד ממנו, אז הציווי להאמין יראתו, פה הרמב"ם אומר להאמין יראתו, מה שאלנו בהתחלה, צריך להיות קודם יראה ואח"כ אמונה, ופה מה אומר הרמב"ם, להאמין יראתו יתברך ולפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות ליבם ובקרי, שאומרים כל דבר זה מקרה מקרה וטבע וכו'. אבל נירא ביראת ענשו בכל עת, שאדם תמיד יהיה ירוי, פוחד מהעונש מאת האלקים אם יעבור על דבריו. וזהו נאמר "את ה' אלהיך תירא", מצות אמונה שלישית.

הרי הרמב"ם מונה את היראה פה כמצות אמונה להאמין יראתו יתברך, נמצא כי יראה היא חלק מהאמונה, ולפי הנתבאר במקום אחר עיקר האמונה הוא ציור, הציורים שמעוררים פחד מהדר גאון עוזו יתברך, וגם יראה מהמשפט והעונש השמימי גם הם באמונה יסודם, ז"א מהי היראה בעצם? איך אדם ירא? זה לא שאומר אני ירא את הבורא וזהו, אם אין לנגד עיניו ציור שמרתיע אותו מלעבור עבירה חלילה אז הוא לא ירא. אם אדם עובר עבירה הוא לא ירא, כי איך אתה עובר, הרי אתה יודע שיש עונש, ועונש אתה לא רוצה, ומהעונש עצמו אתה פוחד, אז איך עשית את זה? אלא אתה לא ירא באמת, ואתה גם לא מאמין כל כך, ואולי לא מאמין כל כך, כי אמרנו שצריך להאמין ביראה, דהיינו לדעת שיש עונש על הכל ולצייר את זה, אם לא איך אתה מאמין? אתה מאמין שיש בורא, אתה מאמין שהכל מושגח על ידו, ואתה מאמין שיש גם עונש ועושה, איך יכול להיות שאתה עושה|? אדם שיודע שיכניס עכשיו את היד לאש והוא ישרף הוא יכניס את היד? הוא לא יכניס, למה הוא לא יכניס? כי הוא ירא מהאש, והוא מאמין שהאש הזאת שורפת, למה הוא לא יכניס? ומה האש הזאת יותר קשה מאש גיהינום? אז אם אתה מאמין ואתה ירא, אז אתה לא יכול לעשות עבירה כי עבירה זה גיהינום, אז איך אתה עושה?

והנה האמנת האלוקות, כלומר האמונה במציאות ה' יתברך, היא לבדה מסוגלת לעשות רושם כה עמוק בליבנו, עד לשנות את כל הלך מחשבותינו, מי שמאמין שיש אלקים והוא מצוי, חבל על הזמן, זה יכול להפוך אותו ולשנות את כל הלך המחשבה. ובאמת כותב הרמב"ן בהשגותיו שם בספר המצוות, הוא משיג על הרמב"ם, כי מצוה זו היא קבלת עול מלכות שמים, בכל זאת לרוב המאמינים נשארת אמונה זו מופשטת למדי, זה עדיין לא מעמיד את הבן אדם כירא שמים באמת, כמאמין גדול, זה עדיין  מופשט, רושם עוד יותר חזק צריך להתקבל מהאמונה, אמונת היחוד, שהיא הידיעה הנוראה שאין עוד מלבדו. שום כח בעולם לא פועל, חיזבאללה לא עשה כלום היום, צה"ל לא עשה שום דבר, זה הכל בחשבון מאיתו יתברך בהשגחה גמורה לפי חשבון שמים הידוע לפניו. אין שום כח בעולם שפועל בלעדי רצונו יתברך.

אז ז"א זה נורא, שאדם מבין שאין עוד מלבדו, אז אין טעם שתבקש, תתחנן, תפציר ותחשוב שבהשתדלויות שלך אתה מניע דברים, הפוך, כמה שאתה תעבוד את הבורא ואין בלתו, ורק אותו, הכל יגיע עדיך. לא תצטרך לטרוח כלום, תחשוב על משהו והוא כבר בדרך אליך, לא תצטרך אפילו לעשות שום דבר, כבר ה' יזמין לך את כל חפציך מה שאתה צריך. אם תגיע לדרגה זו, מסביב לך יהיו עוזרים בלי סוף ומסייעים ויגיעו אנשים ובדיוק מה שאתה צריך הכל יגיע מיד. אם אתה מאמין באמונת היחוד.

אכן הרמב"ן כותב שם, כי מצוה זו היא קבלת עול מלכות שמים, שהיא מחייבת את האדם לכל ימי חייו להשתעבד אך ורק לרצון ה', זה אמונה בדרגה גבוהה מאד שאדם מרגיש משועבד לה' כל ימי חייו, שהוא עבד לקב"ה ולא סוטה ולא סר מדברו.

אך גם אמונה זו מתעוררת בכל תוקפה רק לרגעים, בשעת התעלות יתרה, כגון בשעת קריאת שמע, הלואי ויהי רצון, מדברים בדורות ששמע ישראל היה משפיע על האדם ומביא אותו ממש להרגשה שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ומקבל עול מלכותו. וקשה מאד לחיות באמונה זו בכל שעות היום, קשה, ורק ביראת החטא והעונש היא עשויה ללוות את האדם תמיד, לרסן את יצריו ולדרבנו, ורק יראת החטא והעונש היא עשויה ללוות את האדם תמיד לרסן את יצריו ולדרבן אותו למעשים טובים.

נמצא כי האמונה בפועל הגמור היא אמונת היראה דוקא, ז"א האמונה הראשונה היא מופשטת מיד מדי, זה עדיין זה שאתה מאמין שיש בורא לעולם זה עדיין לא מביא אותך ליראה אמיתית, יש הרבה אנשים, שאל אותו אתה מאמין? בטח אני מאמין, אז למה אתה חילוני? אני מאמין זה הדרך שלי אני יודע מה זה הכל בסדר .... אדם שמאמין ביחוד, אדם שמאמין ביחוד ה' יתברך שהכל מושגח ואין עוד מלבדו והכל הולך על פי ה', אדם כזה קשה לו לעמוד בזה כל ימי חייו בכל השעות ובכל העיתים. אבל יש את האמונה האחרונה, זה האמונה של החטא והעונש, והיא עשויה ללוות את האדם תמיד לרסן את יצריו ולדרבן אותו למעשים טובים.

נמצא כי האמונה בפועל הגמור היא אמונת היראה דוקא, אמור מעתה מה שבא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", נאמר על אמונת היראה. ז"א אם אדם רוצה לעבוד את הבורא צריך להיות מאמין. "וצדיק באמונתו יחיה" על איזה אמונה משלשת האמונות שלמדנו עכשיו? יש אמונה אמרנו במציאוו יתברך שזה אנכי ה' אלקיך, יש אמונה שניה זה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמונת היחוד, ויש אמונה שלישית המצוה של "את ה' אלקיך תירא", על מה מדבר חבקוק? "וצדיק באמונתו יחיה" על אמונת היראה השלישית, כי היא היותר מעשית, שאדם יכול לצייר לעצמו את העונשים שעלולים לבוא עליו וככה יכול להעמיד את עצמו על קיום הדת.

ובזה נעמוד בעזהי"ת על דברי הגאון רבי ישראל סלנטר באגרת המוסר, ששמה הוא כותב: בלי דעת ובלי תבונה נכיר שהאמונה המרחפת בנו שהאלקים שופט הוא לתת לאיש כפרי מעלליו, היא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך, והוא מאמר חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, ומאמר חז"ל, על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. מה זה הפסד מצוה כנגד שכרה? עכשיו אדם לא עושה מצוה, הוא הפסיד את המצוה כרגע לא עשה אותה, מה הרווחת? שתי דקות של מצוה, של טרחה, של עמל של יגיעה, של מה? של חסרון כיס נגיד, של גרוש וחצי, מה מה ההפסד? כמה הפסדת, אם זה בממון ואם זה בזמן ואם זה בטרחה, כמה הפסדת? אבל תסתכל מה השכר שהיית מקבל לנצח נצחים, כנגד הפסד המצוה. מצד שני שכר עבירה כנגד הפסדה, מה זה שכר עבירה? כמה נהנית מהעבירה עכשיו? חמש דקות? חמש דקות, רבע שעה, כמה נהנית, שעה נהנית מעבירה, אתה טרוד בעבירה, שעה נהנית? וכמה שנים תהיה בגיהינום עליה? שהרי אמר רבינו הרמב"ם שכדאי לאדם לקבל שבעים שנה יסורי איוב ולא לעבור על לאו אחד מן התורה. נו זה משתלם. אז אם אדם יסתכל המושלים ביצרם יעשו חשבון, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, אז אדם יעמוד על מה שאמר חבקוק "וצדיק באמונתו יחיה" אמונת היראה.

אכן למורת רוח ודאבון לב, כח הכללי הזה רק מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמת לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אז ז"א אדם יש לו את היראה, יש לו, יש לו, אנשים פחדנים, כולם פחדנים, אבל זה לא נראה, כלפי חוץ זה לא יוצא, זה נסתר אצלו, אבל צריך לשדד את אדמת לבבנו ואיך משדדים וגורמים לשינוי ומהפך שהיראה תבצבץ החוצה ותשלוט עלינו? על ידי הרחבת רעיוני המוסר, שלומדים מוסר אז זה מביא אותך להסתכלות והתבוננות עד שזה מפעיל לך את כל הרגשות של היראה המצויים בך והגיע האדם לידי החלטות שהוא יותר לא נוגע בזה ולא מתקרב לזה ונזהר מזה ומתרחק מזה וכן הלאה.

אז באמת רואים שבאיגרת המוסר הגאון רבי ישראל סלנטר אומר, שחבקוק התכוון ביראה שאמר באמונה, צדיק באמונתו יחיה, בהאמנת היראה כמו שאמר הרמב"ם, שזו המצוה השלישית שלנו יותר קל איתה לעבוד ולהשמר

הרי שרבינו גאון ישראל נשמתו עדן בדברו על האמונה המסתתרת בלב כל איש מישראל, מתכוון בפשטות אל יראת העונש שהאלקים שופט הוא, ורק אמונה זו בכוחה להעמיד אותנו על רגלנו בעבודת ה'.

והנה ידוע כי רבנו הגאון רבי ישראל נשמתו עדן, משתית את עבודת האדם דוקא על יראת העונש, מי שרוצה להיות עובד ה' ועבד ה' צריך שהעונש יהיה לנגד עיניו תמיד, ורגילים להבין בזה שהוא היקל עלינו, שלא נצטרך להתעלות אל יראת הרוממות דוקא. עלינו להבין שיראת העונש זה הדרגה הנמוכה בדרגות היראה, יש יראה ועוד יראה ועוד יראה עד יראת הרוממות, שכבר לא פוחדים  מעונשו של הקב"ה אלא מיראתו, מיראת רוממותו. זה כמו שאדם רואה צדיק גדול גדול ויש לו פחד ממנו, הוא פוחד להתקרב אליו, פוחד זה פוחד זה, מה פוחד, הוא ירביץ לך? לא מדובר שהוא מפחד ממנו שהוא יעניש אותו, יש לו יראת הרוממות ממנו, זאת הדרגה הגבוהה ביראה. אבל חושבים לפי מה שדיבר רבי ישראל סלנטר שהוא היקל עלינו, כאילו לא צריך להגיע ליראה, נסתפק ביראת העונש שהיא תעמיד אותנו.

וזה דבר קשה שכל אחד יגיע לדרגת הרוממות, יראת הרוממות, מה שאין כן יראת העונש שהיא מצויה גם אצל פשוטי העם, לפחד כולם יודעים לפחד. אולם לפי מה שלמדנו יתבארו הדברים כמין חומר, כי יראת העונש אינה קולה לעומת יראת הרוממות, אלא בפועל, הבפועל והשיא שבאמונה, בודאי יש לכל אדם לשאוף ליראת הרוממות, אך אמונה בלי יראת העונש עדיין לקויה היא. בדחילו ורחימו, מה זה בדחילו? ביראה, מה זה ורחימו? באהבה, אי אפשר להגיע לאהבה בלי היראה, צריך בדחילו ורחימו, שניהם.

בזה נבין בשטחיות את דברי הזוהר הקדוש, כי רק הירא את הקב"ה שורה עמו האמונה, ורק הוא השלם בעבודת בוראו. איך אמר יוסף הצדיק, "את האלהים אני ירא", ומי שאין יראת בוראו שורה עמו גם אמונה אינה שורה עמו, ואין אדם זה כדאי להיות לו חלק בעולם הבא, כדברי הזוהר הקדוש. כי ציור הוא ברור מעולם הבא דהיינו שכר ועונש יש רק למי שמאמין יראתו  יתברך. מי שלא מאמין יראתו יתברך ואין לו ציורים מזה, הוא רחוק מאד מהעולם הבא.

אז רוב האנשים טועים וחיים בדמיונות, בפרט אלה שעוברים על עבירות דאורייתא בפרהסיא, ואם זה בינם לבין עצמם זה איום ונורא, ואם זה כלפי אחרים זה הרבה יותר נורא, ואם זה כלפי רבים זה לאין שיעור, ואם זה נגד מזכה הרבים אין להם חלק לעולם הבא.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם....