ויסעו כל עדת בני ישראל ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה ויצמא שם העם למים. למה לא נ יתן להם מים לפני שצמאו וצעקו אל משה, והרי זה הכרח גמור לקיומם, אי אפשר לחיות בלי מים, אז למה לא ניתן להם לפני שצמאו וצעקו?

הביאור בזה, הנה תכלית הבריאה היא שנכיר את טובות הבורא יתברך שמו ושהכל מאיתו, אם לא נכיר את טובות הבורא ושהכל מאיתו, אז אנחנו לא נכיר טובה לה' ולא נהיה מחוברים אליו, כאילו אנחנו חיים בזכות עצמנו לא צריך לפנות אליו, לא מרגישים את הטובות ולא מבינים שהכל מאיתו.

ענין הכרת טובות הבורא יתברך מלבד היותה מידה טובה אמיתית ומחויבת מצד עצמה, יש בה עוד תכלית עיקרית ונעלה יותר, כי בזה שאתה מכיר טובה למי שהיטיב אתה בעצם יודע שיש פה ידיעת ה' והשגחתו והכרה כי הכל ממנו בהשגחה פרטית, כי הוא מספק לך את כל צרכיך, הידיעה הזו מלבד היותה יסוד המצוות, וטהרת הלב, וסיבה לבטחון בה' יתברך היא עצמה התכלית. להכיר את טובות הבורא עלינו.

וכמו שכתוב, ואולם בעבור זאת העמדתיך למען תדע, הרי שאפילו הרשעים העמיד אותם הקב"ה לתכלית הידיעה הזאת, פרעה הרשע, הקב"ה העמיד אותו, והשאיר אותו חי למען תדע, אפילו רשעים העמידם הקב"ה לתכלית הידיעה הזאת שלמדנו עכשיו, שידע שהכל זה מאיתו יתברך, כי האדם נברא להכיר ולידע, ועל ידי הכרת טובות הבורא מתחזקת הידיעה הזאת, כי על ידי ההכרה הברורה שמקבל מה' יתברך, הרי הוא רואה עצמו קשור אליו יתברך ומתחזקת הידיעה הזאת בלבבו, אם אתה יודע שאתה מקבל מה' וזה הכרה ברורה, אתה רואה את עצמך קשור אל ה' יתברך, ואז הידיעה הזאת מתחזקת בלבבך, וזוהי ההשבה אל הלב שעליה נאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך". הקביעה של הידיעה הזו בנפשותינו יש לה דרגות לאין שיעור, וההכרח שתהיה קבועה כמו השגה חושית, כמו שברור לך שאתה הולך למכולת וקונה חלב שיש במכולת חלב, אתה צריך בהרגשה חושית להבין שלא החנווני נתן לך את החלב מהמקרר, אלא ה' מסר לך את החלב. ככה אתה צריך להרגיש חושית שכל מה שאתה מקבל, כל מה שאתה משיג, כל מה שיש לך, זה יד ה' הנותנת, לא החנווני ולא המקרר ולא הפרה ולא אף אחד, זה ה' הוא הנותן צריך להרגיש את זה בהרגשה חושית.

והרבה יותר מזה, עד שזה יהיה בבחינת דעת, כי הדעת היא נכבדת יותר מהשגה החושית, דעת לא צריכה אפילו הרגשה חושית, כשאני אומר לך שתיים ועוד שתיים כמה? אתה אומר לי ארבע, תוכיח לי, לא צריך להוכיח, זה דברים פשוטים, זה הדעת יודעת, כשאני אומר לך שאלכסון הוא ארוך יותר משתי הצלעות שהוא חותך אותם, זה דעת, זה לא צריך להוכיח, זה ברור שאלכסון הוא תמיד יותר ארוך משתי הצלעות. אצלנו צריך שזה יהיה בבחינת דעת, שלא צריך לחפש כל פעם תוכיח לי תוכיח לי תוכיח לי, דעת. וגם אמיתתה יותר מהשגת החושים העלולים לטעות, והאמיתיות של הדעת שאדם קונה חכמה בינה ודעת, חכמה זה כשאתה למדת אז אתה מחכים, בינה זה להבין דבר מתוך דבר, דעת זה הגמירות, גמירות דעת, פירושו שאצלך זה מוחלט הדבר, אין על הדבר הזה יותר עוררין, אבל על דברים שאתה משיג בחוש אפשר להלבלבל, אפשר לטעות, אפשר שאדם רואה ולא רואה בדיוק מה שהוא רואה, שומע ולא שומע בדיוק מה שהוא שומע, הוא גם לא מבין למה אמרו ככה, למדנו היום בבוקר למי ששמע. איי, שאדם כביכול הוא מודה לקב"ה ובעצם הוא מבקש.

אז גם אמיתתה של הדעת היא יותר מהשגת החושים העלולים לטעות, ומדרגות האדם היא לפי מדרגת הדעת שבו, אז איך אמרנו, כל ת"ח שמה, שאין בו דעת, מה הדין? נבלה טובה הימנו, אז ז"א אין בו דעת, אין בו דעת. אז נבלה טובה הימנו.

מדרגת האדם היא לפי מדרגת הדעת שבו, ויסוד הדעת הוא בענין האמונה שהיא כיסוד לכל התורה כולה, וצדיק באמונתו יחיה, והיא התכלית בעצם, האמונה, יסוד הדעת הוא בענין האמונה שהאמונה היא כיסוד לכל התורה כולה.

והנה, בענין הרגשת הטובה אנו מרגישים יותר בקבלת הטובה, והנה בענין הרגשת הטובה אנו מרגישים יותר בקבלת הטובה אחרי שנצטערנו הרבה בהיעדרה, אדם רוצה לאכול, לאכול לאכול אין אוכל אין אוכל, פתאום מביאים אוווו איזה טובה ישתבח הבורא, פששששש. אדם מחכה רוצה שיהיה שרכב יבוא יקח אותו הוא מחכה, הוא מפספס את הפגישה וזה וזה וזה, הגיע, פשששש איך רווח לו, הצלת אותי, הצלת אותי. ז"א ככל שיעדר מן הטובה לכשתבוא הטובה הוא יכיר בערכה לאין ערוך. הרגשת הטובה אנו מרגישים יותר כשמקבלים את הטובה אחרי שנצטערנו הרבה בהעדרה, ולא רק בנוגע להכרת הטובה לנותנה הוא כן, אלא שעצם הרגשת הטוב אינה אלא בהרגשת היפוכו, כמו שאמר הכוזרי בטעם שחייבו חכמים ברכות הנהנין, כי יכיר האדם שאין זה מוכרח מצד המציאות שיקבל הטובה, והכל הוא חסד מהבורא יתברך, וחייב ליתן ברכה והודאה לה' יתברך על הטוב, ועל ידי זה לא רק שמכיר טובה לנותן יתברך, אלא שעל ידי זה הוא מרגיש בעצם הטובה באמת, למה חייבו אותנו ברכות הנהנין? ברכות על כל דבר שאנחנו נהנים ממנו? כמו שאוכל פירות, אוכל לחם, שותה יין וכו', למה? בגלל שמזה אדם מכיר שהוא לא מוכרח מצדה מציאות לקבל טובות, אלא זה חסד של הבורא יתברך, וחייב אדם ליתן ברכה ולהודות לה' יתברך על הכל, בזה הוא מכיר טובה לנותן אבל הוא גם מרגיש בעצם הטובה באמת.

אי אפשר להכיר טובה לבורא יתברך אם אינו מרגיש בגוף הטובה וההטבה, אם אתה לא מרגיש בעצם שקיבלת טובה אז איך תכיר טובה למי שנתן? אז צריך שאתה תרגיש טובה, שאתה מרגיש שזה טובה בשבילך, רק אם מרגיש שהכל חסד גמור מאיתו יתברך יכול להכיר טובה כראוי.

הנה ההולך במדבר וכלו מימיו, ובדרך פלא המציאו לו קיתון מים, אין לשער גודל שמחתו והודאתו. ואילו הנמצא בישוב ושותה מים לצמאו, אינו מכיר טובה במידה זו והוא רחוק בתכלית מהכרה כזו, והרי הכל נהיה בדברו. הכל נהיה בדברו שהגיע קיתון של מים לאמצע המדבר בדרך פלא, והכל נהיה בדברו שיש לך עשרה סוגי משקים על השולחן ואתה עומד ובורר לך מה כדאי לשתות, אתה אומר לו לא זה לא קר, תביא קרח גם, זה אל תביא לי פלסטיק תביא כוס גבוה ככה שיהיה זה, עם שפה דקה שאני ארגיש ככה אתה יודע זה, תביא קש, אתה יודע מה תביא קש, לא קש כזה תביא קש כזה שמתקפל גם. שהכל נהיה בדברו, גם במדבר זה נהיה בדברו וגם על השולחן, הכל נהיה בדברו.

ואילו לא חידש הקב"ה את עולמו בכל שעה, הרי היה צמא בישוב כמו במדבר, המחיה בכל יום תמיד, המחיה בכל יום תמיד מעשה בראשית, הקב"ה מקיים את העולמות כל רגע ורגע, אם לא אז מאיפה יהיה לך עכשיו שתיה? אם ה' לא היה ממציא בכל רגע ורגע את מציאות הנמצאים – לא היה כלום.

הרי הוא היה צמא בישוב כמו במדבר, ובמה נגרעה הטובה אם המציאוה לא בשפע? ושלא יצטער, מה היא נגרעת הטובה הזאת, מה בגלל שיש לך ריבוי של הטובה והיא נמצאת לך בשפע ואתה לא מצטער להשיגה, אז מה זה לא טובה? בגלל שזה מצוי אז אתה כבר לא צריך להכיר טובה לבורא?

אחרי תענית אייי, איך אדם מרגיש את הטעם של האוכל, יחביבי יחביבי חביבי, אבל אם הוא אכל לפני כמה שעות אז הוא מפוצץ, אני לא אני לא, הברכה במצב כזה ובמצב כזה משתנה, כי אתה לא מכיר טובה אתה לא יודע, אתה צריך להכיר טובה בכללש המערכות שלך עובדות ואתה יכול לנגוס במשהו, שאתה יכול לבלוע, שאתה יכול לטעום, כל כך הרבה דברים יש בדרך עד ש, אתה צריך להודות ולשבח ולהלל.

אבל קשה על האדם להכיר זאת, רק כשהוא מרגיש את סבל ההעדר, אז הוא מרגיש בטובה שבאה אחריו ומכיר טובה לבעליה.

והנה, יציאת מצרים וכל ההנהגה הניסית במדבר, שלא היה שמה שום ענין טבעי, לא במאכל ולא במשקה ולא בבגדים, שמלתך לא בלתה מעליך, ורגלך לא בצקה, מוקפים ענני כבוד, עמוד אש לילה, כל זה תכליתם היתה לנטוע לדורות ענין ההשגחה הפרטית, ושגם ההנהגה הטבעית היא מחודשת מהבורא, וגם לאחר כל הניסים והנפלאות ביציאת מצרים ובים סוף, הנהיג הקב"ה את עם ישראל בהנהגה זו ארבעים שנה, כדי להשריש בהם היטב את הדעת והאמונה בזה, ואת הבטחון באלקים. ולזה בענין הבאר, אף שהיה נס גלוי בתמידות, אך כדי שתהיה ההכרה בתוקף כראוי היה מוכרח שיצמא העם למים וירגישו את ההעדר, כדי שאח"כ בקבלת הטובה ירגישו בה ביותר, ותיחקק יותר בנפשם הכרת ההשגחה. נמצא שמה שהוצרכו להיעדר מקודם, כדי שתהיה הרגשה חזקה וגדולה בענין הכרת הטוב לבורא, אתם שומעים? לפעמים הולך הכל חלק פתאום תק, אה, נתק, לא הולך, לא זז, נתקעים במשהו, לא מה מי, הלו התרגלת, שכחת להכיר טובה, בוא בא, נעשה לך העדר כמה זמן, עכשיו תפנה למי שנתן, תזכר בכלל שהוא נתן, תתחיל לבקש, הוא ישמע כמה אתה מכיר באמת בענין ולפי זה הוא ישחרר.

כדי שתהיה הרגשה חזקה וגדולה בענין הכרת הטוב לבורא, שעל ידי הציפיה הגדולה למים מעצם הפחד מוות, כי אין, אין, ויצמאו העם, ואז אז תקבע הידיעה אצלם כראוי, אז תקבע הידיעה אצלם כראוי. והרגש הכרת הטוב מחזקת הקשר למיטיב, וממילא מתחזקת הידיעה. ועוד שתהיה מבוררת ביותר ההנהגה של השגחה פרטית וכי אין עוד מלבדו. אז ההעדר גורם שאדם יבין שאין עוד מלבדו. ומה שהיה צורך כל כך הרבה ניסים וגילויים כדי להשריש לדורות את ההכרה הזאת, כי מלבד חולשת ההכרה בכלל בענינים רוחניים, הרי עצם ענין הבחירה שניתנה לאדם וכן מה שהוא רואה מסביבו, הרבה אנשים שמרבים בענין ההשתדלות, וגם מה שהוא בעצמו מורגלים בתחבולות קומבינות להשתדל בעניניו, וגם ישנה הנהגה שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, הוא רוצה להאמין שהפרנסה באה מהעבודה אז אומרים לו הנה, בא תראה שזה ככה, תיפול בפח, תיפול תמשיך לחפש ככה ולא תכיר שיכלת לשבת גם בכולל וללמוד ולקבל את הכסף עד אליך, כל זה מגביר את החושך וההטעיה מאד מאד, ואז מתעלמת, דהיינו נעלמת ממנו ידיעת העיקר והיסוד, לזה באו הניסים והנפלאות שביציאת מצרים והנהגה הניסית במדבר ובפרסום רב וכל העם למגדול ועד קטן חיו בזה ארבעים שנה, כדי לקבוע את הידיעה האמיתית לדורות, ולכן ירמיהו הנביא שמר את צנצנת המן, שבדורו היו חלושי אמונה, הוא הוציא להם ואמר תראו במה הקב"ה פרנס את אבותינו במדבר, אתם רואים זה המן, זה כל מה שהם אכלו, מפה היה את כל הטעמים והכל. לא היה במן טעם של מים ושל בשר, למה? אם יהיה כל הטעמים לא יהיה תלונות. אבל כשאין את זה, "ויצמאו העם למים" עכשיו הם צריכים את יתברך. ומה המרחק היה מאיפה שהם היו מאיתם לאלימה? מאות מטרים, ושמה היה עיינות, פה הם התלוננו התקדמו עוד מאות מטרים ושמה הם מצאו עיינות. מעיינות. פה הם שהו יום אחד ושמה עשרים יום, תבננו ישבו חביבי תמרים היה להם שמה תמרים, שבעים תמרים 12 מעיינות, אהההיה איזה יופי, נאות מדבר. כמה המרחק? זהו, אם היית עושה עוד כמה פסיעות והיית בוטח בה', הכל היה לידך. רק אתה זריז, אבל אתה לא יודע שהזריזות הזאת היא מיותרת, ואם תבטח בה' לא תתלונן, תקבל יותר מהר, אם תתלונן אז ימתחו אותך כמו קפיץ, בשביל מה?

ומה שהיה צורך כל כך הרבה ניסים וגילויים זה היה כדי להשריש כמו שאמרנו לדורות את ההכרה הזו.

אמרו חז"ל ביבמות ס"ד דלפיכך האבות לא היו ראויין להוליד מתחילה, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של הצדיקים, אתם שומעים? יש חזנים שהקב"ה מתאווה לתפילתם, אבל לא "השמיעיני את קולך" אלא אם זה יהיה בפנימיות של הפנימיות של התפילה, ולא להסתכל כל פעם לצדדים אם מבסוטים מהמוואל ומהזה, וזה יגרום לאנשים רוממות, שיוכלו להתפלל כמו שצריך, אפשר שזה בדיוק מה שמכוון הקב"ה, כי הוא רוצה שיתפללו לפניו, אבל איזה תפילה, כמו של האבות. מתאווה הקב"ה לתפילתם של האבות, ושל הצדיקים.

ויש לפרש על דרך זה, שאחרי שירגישו בחסרון ויתפללו על זה, תהיה הידיעה מהשגחה הפרטית בתכלית השלמות, אז האדם מודע עד כדי כך שהכל מושגח בפרטיות ויגיע לתכלית השלמות בהשגה זו. אחרי שהשיגו בתפילתם מה שהיה נגד הטבע שלהם, כי הם נבראו עקורים, האבות נבראו ככה, שהם לא יכולים להוליד, לא שה' עיכב אותם רק, הוא הוליד אותם עקרים, וגם להם עם גודל קדושתם והשגתם, תהיה מזה תועלת לחיזוק הידיעה. וגם להם עם גודל קדושתם והשגתם, תהיה מזה תועלת לחיזוק הידיעה. כתוב שמשה רבינו קיבל וזכה למ"ט שערי בינה, ןלמה לא נתן לו ה' שער החמישים. שיהיה לו עוד על מה לעבוד באמונה בשער החמישים, שהוא יעבוד עוד להשיג את השער הזה לבד. וגם להם עם גודל קדושתם של האבות הקדושים, רגל במרכבה, וגם עם השגתם תהיה להם מזה תועלת לחיזוק הידיעה. הרי ראינו שהקב"ה טען למשה רבינו שאני נגליתי לאבות הקדושים בשם שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם, ז"א יש עוד השגות שיכולים להשיג, אני נודעתי לך בשם הזה, והם לא הרהרו אחר מידותי. אז ז"א גם להם לאבות הקדושים עם גודל קדושתם והשגתם תהיה מזה תועלת לחיזוק הידיעה, כי ההתקרבות היוצאת מהשגת המבוקש על ידי תפילה מחזקת הידיעה ביותר, כי ההתקרבות היוצאת מהשגת המבוקש על ידי תפילה, מחזקת את הידיעה יותר. איזה התקרבות? אחרי שהם זכו לילדים, שזה היוצא מהשגת המבוקש, הם השיגו את הילדים שהם רצו שיהיה להם, אז ההתקרבות היוצאת מזה שנגרמה בעקבות התפילה, תחזק אצלם את הידיעה ביותר שאין עוד מלבדו.

ולפיכך גם להגיע ל"וידעת היום והשבות אל לבבך" מן ההכרח הוא להכיר בטובות של הבורא, הן הכוללות, והן המיוחדות לכל אחד ואחד עד אין שיעור. ולהכיר ביותר את החסדים הרוחניים והטוב האמיתי שהנחילנו הבורא ע"י התורה. חמדה, חמדה, אייי. הקב"ה נתן לנו כלי חמדה, שבו ברא שמים וארץ, מה אנחנו מחזיקים ביד? לא את הפטנט של דור ארבע או דור חמש, לא איזה פטנט של מיקסר מיוחד או מכונית הייבריד או איזה משהו, אנחניו מחזיקים ביד את כל הסודות של כל הבריאה, את ספר התורה שאיתו ברא הקב"ה את כל העולם. איסתכל באורייתא וברא עלמא, את זה נתן לנו ביד, כלי חמדה, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, עוד דרגה, וזה חוץ מהצלם אלקים שיש לכולם, אז תראו כמה ה' אוהב אותנו, ויש לך את זה, וכל מילה שאתה לומד תרי"ג מצוות, איך אתה לא מאושר עלי אדמות?

אם היוא ומרים לבן אדם בא תשב פה, כל שיחת טלפון אלף דולר כל שיחה שאתה עושה, כל שיחה, הוא היה מפסיק לשוחח? הלו בלבלבלבל אלף דולר, הלו בלבלבלבל אלף דולר, בלבלבל אלף דולר, פה אומרים כל מילה תרי"ג תרי"ג תרי"ג תרי"ג, למה אתה מפסיק? לא מאמינים, לא מאמינים, לא מאמינים, אם היו מאמינים לא זזים, לא זזים. אייי.

צריך להכיר ביותר את החסדים הרוחניים ואת הטוב האמיתי שהנחילה לנו התורה וגם את טובתו הפרטית שלכ ל יחיד, גם את טובתו הפרטית של כל יחיד, שזכה להסתופף בחצרות ה', ולהגות בתורה, וגם יבין שבעצם אין מגיע לו שום דבר, שום דבר, ה' לא חייב לאף אחד שום דבר. וגם יבין שהכל רק לטובה וחסד מאת הבורא, ובזה יכיר ב יותר את הטובות ואת המתים ויהיה שמח בחלקו. ויהיה שמח בחלקו. זה אדם צריך להבין, אבל מה לעשות שרוב האנשים לא מבינים את הדברים, לא מבינים את הדברים כי הם לא מתבוננים בטובות, אילו היו מתבוננים בטובות מתחילת בריאתם, איך הקב"ה הפך אותם מטיפה סרוחה והוציא אותם וסמך אותם ביד הורים שגידלו אותם וחינכו אותם והשקיעו בהם וטיפלו בהם וריפאו אותם והכל, וככה המשיך הכל ושם אותם פה וחיתן אותם ונתן להם ילדים וכו' ועשה להם ככה וככה וככה ופרנס אותם, אוווווו כמה טובות, איפה תחזיר לקב"ה? על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו, מלפנים יבבי, מתחיל עכשיו המסלול כמה טובות, וכל זה על כל שירות ותשבחות של דוד בן ישי עבדך משיחך, ז"א כל השבחים בנשמת כל חי שאנחנו צריכים באילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רננה ושפתותינו כמרחבי רקיע .... כל זה וכל זה ועל כל שירות ז"א זה אנחנו צריכים להוסיף פי כמה וכמה על כל ספר תהילים של דוד המלך ולא נגיע להודות אפילו על אחת ורוב רבי אלפים ורוב רבי רבבות. ובן אדם מה, איזה תודה הוא מודה לה', איזה תודה. אתם יודעים מה התודה הכי גדולה שה' יאהב? שאתה שומע לו ואתה אומר אני הבנתי, אני יושב פה ללמוד כי אתה רוצה ואני רוצה לעשות רצונך, אני רוצה לעשות לך נחת רוח זה הכל, לא רוצה עם שכר בלי שכר לא מעניין אותי, רוצה לעשות לך נחת רוח, לעשות נחת רוח, מה זה הריח ניחח? שה' אמר ונעשה רצונו, זה נקרא לריח ניחוח קרבני לה'. מה זה? ה' ביקש ואני עושה רצונו, זהו, זה הכל, זה השמחה הכי גדולה.

ואמרתי שפעם פגשתי בעל תשובה אחד שאמר שהוא החליט לחזור בתשובה, הוא לא מאמין שהוא יצא מגיהינום אי פעם, שאלתי אותו אז למה אתה חוזר בתשובה? אז הוא אומר אני אגיד לך את האמת, אני יודע מה גודל העבירות שאני עשיתי בימי חיי, אי אפשר למחול על זה, אי אפשר, זה לא בר מחילה, מה שאני עשיתי ה' ירחם ה' ירחם אבל ברור לי שאני הולך לגיהינום, אז למה את העושה תשובה? הוא אומר שמע, ציערתי את הקב"ה כל כך, כל כך אני יודע, ציערתי אותו כל כך, אני חוזר בתשובה רק להחזיר לו נחת רוח, זה הכל, אני יודע שהוא ישרוף אותי ויעשה לי כך וכך, אבל בשביל לעשות לו נחת רוח כנגד מה שעשיתי לו צער. אמרתי לו אין תשובה יותר גדולה מזאת, יחביבי, איזה גדר הגעת, ללא מטרות שכר, ללא שום דבר, נטו לעשות רק את רצון הבורא לעשות לו נחת, איזה תשובה, איזה מדרגה, ישתבח הבורא. וזה אדם חילוני שהגיעו להכרה הזאת, לא אדם שלמד ספרי מוסר. נו, יהי רצון שנשיג משהו מכל מה שלמדנו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.