31-3-15

מאמר השוחד יעוור עיני חכמים.

בעת שישב בעת אוהב ישראל זצ"ל מאפטא על כסא הרבנות בקול וסוב, באו פעם לפניו שני בעלי דין לדין תורה, יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם, תוך משא ומתן בדין דחה אותם על הסף, מבלי שהוא ידע שהם קיבלו שוחד כמובן. יעצו הדיינים לבעלי הדין כי ישחד גם את הרב, אך כיצד עושים זאת? הלא בשום פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד, יעצו לו אפוא לשלשל בחשאי סכום כסף ניכר לכיס בגדו של הרב, בעל הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך. למחר, כאשר הרב ישב להמשיך בדין התורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וקם בו רצון להסכים עם דעת הרבנים, מיד דחה את ישיבת בית הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו של עולם כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר, עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל הדין שם בכיסו את הכסף לשחדו.

מכאן רואים כמה כוחו של השוחד כל כך גדול, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל זאת משפיע זה על שכלו לסלף דעתו. ז"א השוחד זה כח סגולי שמסוגל לעוות את שכלו של הדיין. זה הפירוש של הפסוק "ויסלף דברי צדיקים", אמר הרב מאפטא זצ"ל, אפילו אם הדיין מוסיף להיות גם לאחר קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו. אייי.

נביא ארבע מעשיות שמביאה הגמרא בכמה תנאים קדושים שהתרחקו וחששו מאד מכל נדנוד הכל קטן של שוחד, עד שפסלו את עצמם מלדון דין תורה.

מעשה ראשון, מעשה בשמואל שהיה עובר בגשר, ובא אדם ונתן לו יד לסייעו, אמר לו מה מעשיך? מי אתה ולשם מה באת למקומי? אמר לו דין יש לי, אמר לו פסול אני לדין, מפני שהושטת לי יד בלבד. אז עצם הסיוע שזה דבר אנושי, רגיל, אבל אני כבר אהיה משוחד לדון אותך לכן אני פסול.

מעשה שני, מעשה ברבי ישמעאל ברבי יוסף, היה רגיל אריסו שהיה מביא לו סל פירות בכל שישי בשבת, יום אחד הביא לו בחמישי בשבת, הקדים ביום אחד, אמר לו מה שונה עכשיו? אמר לו דין יש לי, הבאתיו לאדוני, ז"א אני כבר בא לדין בלאו הכי אז הקדמתי להביא, לא קיבל ממנו, אמר לו אני פסול לך לדין, הושיב זוג מרבותינו שידונו לו, ובעת שהלך משם היה מהפך בזכותו ואמר בלבו, הלאוי אם היה רוצה היה טוען כך ואם היה רוצה היה טוען כך ויזכה בדין, שמע את עצמו אומר כך, אמר, תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי ממנו את סל הפירות הזה - שזה שלו, ואם הייתי נוטל שלי הייתי נוטל, הוא לא הביא לי משלו מתנה הוא לא הביא מאתיים שקל תקנה לי סוכריות תברך אותי תעשה לי תיקון, אלא ומה אני שלא נטלתי ממנו את סל הפירות הזה, ואם הייתי נוטל שלי הייתי נוטל בדין, שהרי הוא אריסי בפרדסי, כך, כך היה שנטה ליבי את דבריו לסייעו בטיעוניו, אז מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה איך זה מהפך את ליבם ומסית אותם מדרך האמת.

מעשה שלישי, מעשה ברבי ישמעאל בן אלישע, הביא לו אדם ראשית הגז, מגז צאנו, שהוא חייב להפריש לכהן אחד משישים, ורבי ישמעאל בן אלישע היה כהן, שאל אותו מהיכן אתה? אמר לו ממקום פלוני, אמר לו משם ועד כאן לא היה כהן לתת לו? אמר לו דין יש לי, ואמרתי אגב דרכי אביאנו  לאדוני, לא קיבל ממנו, ואמר לו פסול אני לך לדין, הושיב לו זוג מרבותיו שידונו אותו, ובעת שהיה הולך משם ובא אמר אם היה רוצה היה טוען כך, ואם היה רוצה היה טוען כך, אמר תיפח רוחם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי את הצמר שהביא לי, ראשית הגז, ואם הייתי נוטל את שלי הייתי נוטל כי הוא צריך לתת לכהן, מדין חיוב ראשית הגז, אם כך היה שנטה ליבי אל דבריו לסייעו בטיעוניו, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה תיפח רוחם של מקבלי שוחד.

מעשה רביעי, מעשה ברב ענן, הביא לו אדם סל דגים גדולים מאגמי הים, אמר לו מה מעשיך? מי אתה? ולמה תביאנו אלי? אמר לו דין יש לי, לא קיבל ממנו, אמר לו פסול אני לך לדין, אמר לו את דינו של אדוני אני צריך ויקבל נא אדוני שלא ימנעני מלהקריב ביכורים, כמו שאמרו חז"ל, כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים. אמר לו רב ענן, לא רציתי לקבל, ועכשיו הואיל ואמרת טעם מקבל אני. מה זה אמרת טעם? הסברת למה אתה מביא לי. שלחו לפני רב נחמן, כתב מכתב לרב נחמן ושלח את המכתב בידו, אמר לו ידון אדוני את האיש הזה, שאני ענן פסול לו לדין, אמר רב נחמן, מי ששלח לי כן משמע מכך שקרובו הוא, זה לא נכון, הוא לא קרובו, הוא פסול לדין בגלל השוחד, אבל יש גם פסלות מצד קרובים, אז הוא חשב שאם הוא שולח אותו ואומר פסול אני לדון אותו אז הוא חושב שהוא קרוב שלו. היה עומד לפניו עכשיו, רב נחמן היו לפניו עכשיו דין של יתומים, הוא צריך ממש לדון בדין של יתומים עומדים לפניו, אמר מצות דין יתומים הוא מצות עשה, מצות עשה של "ושפטתם צדק", אבל מצות עשה של דין זה שבא לפניו האיש הזה עכשיו שנשלח ע"י רב ענן, נוסף בדין הזה גם כבוד התורה, לכבד ולהעדיף את קרובו של רב ענן. אז לכן זה עדיף מדין היתומים. דחה בינתיים מלדון את דין היתומים וירד לדין שלו. כיון שראה בעל דינו של אותו האיש קרובו של רב ענן כאילו, את הכבוד שעשה רב נחמן לבעל דינו, נסתתמו טענותיו, נסתמה בינתו מלהציע את דבריו מתוך רגש של פחד שהעדיף רב נחמן את יריבו. עכשיו אותו איש שבא היה לו בעל דין, ושניהם צריכים לדון, והוא ראה איזה כבוד שהוא מוותר על הדין של היתומים לכבודו של זה שנשלח רב ענן, נסתתמו טענותיו אומר מה הטעם שאני אדבר כאן, אני רואה שהכל נוטה לכיוון זה שהוא מכבד אותו כל כך. זה היה המעשה.

ורב ענן היה רגיל שאליהו הנביא בא אליו, והיה שונה לו מדרשים שנסדרו אח"כ כסדר אליהו, יש סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא, והוא היה אומר לו מדרשים, אליהו הנביא היה בא אליו, לרב ענן, עכשיו כיון שכתב כך לרב נחמן, בקשר לאיש ששלח אליו לדין, וכתב לו שהוא פסול לדון אותו לכן הוא מבקש אותו שהוא ידון אותו, הסתלק ממנו אליהו ולא שב להופיע. ישב רב ענן בתענית כנגד זה שאכל מהדגים שההוא הביא דורון וביקש רחמים, הוא חשב שבגלל זה, ואעפ"כ היה אליהו יושב בתיבה ושונה לו, שהיתה יראת אליהו מבעיתתו מאז מכדי שיוכל לישב לפניו בגילוי, מה פירוש? בסוף אליהו חזר, אבל אם קודם הוא היה יושב מולו בחברותא ומלמד אותו, מאותו מקרה הוא כבר לא היה יכול לשבת לפניו בגילוי כי הוא היה נבעת ומפחד מאליהו הנביא, עד שהוא עשה לו תיבה שבה היה אליהו נמצא ומלמד אותו מתוך התיבה. למה זה היה ככה? כנגד שבעל הדין של חברו נבעת מלפני רב נחמן ונענש גם רב נחמן בפחד. לכן עשה לו את התיבה הזו, וזה מה שאמרנו, סדר אליהו רבה, סדר אליהו הגדול, אותם מדרשים שקובצו מפיו של אליהו הנביא, והסדר הזה נקרא סדר אליהו רבה, זה כששנה לו אליהו בגילוי לפני המקרה, וסדר אליהו זוטה הקטן, סדר אליהו הקטן, זה ששנה לו מתוך התיבה לאחר המקרה של רב ענן.

כל המעשים האלה באים ללמד אותנו כמה יש לאדם להזהר לעשות משפט צדק, לברוח מכל שמץ, שום דבר הדומה לשוחד, אפילו שוחד דברים, שרק מכבדים אותו משהו אפילו בדברים, לא בכסף, לא בממון, לא בעסקה, בלי כלום, ורק מי שעושה זאת לא ימוט לעולם. הבעיה שזה לא רק זה, שלא רק השוחד מטה את הדין ומוציא כתבי פלסתר גם אני מצטרף לנ"ל, ואסור לקרותו רב, ואסור לשמוע דרשותיו וכו' וכו', וראוי לנידוי, לא, אלא הוא מפיל את כל העדה אחריו לתהום הנשיה לגיהיני גיהינום במחלוקת שלא לשם שמים משום כבודו הסרוח. וכולם יפלו בעדתו. עדת רצבא.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.