"ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו כאשר דיבר ה' ביד משה", הרמב"ן פרק ד' סנהדרין הלכה א', ומשה סמך ליהושע ביד שנאמר ויסמוך ידיו עליו ויצווהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם, ושרתה עליהם השכינה. ואותם הזקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים, ונמצאו הסומכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו. זה מה שאומר הרמב"ם, איך היה הסמיכה לדורות.

ויש להבין למה הוסיף הרמב"ם, ושרתה עליהם כשינה, דלכאורה אין זה מענין הסמיכה. ובהכרח כוונתו לומר כי זהו דרך השראת השכינה עלז קני ישראל מדור דור, שבכח גדולי ישראל הוא למסור את השכינה כביכול הלאה לדור הבא, וזהו ענין הסמיכה נפלא מאד.

ומשזכינו לזה התברר לנו עתה נוסח קדושת יוצר, וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמ ים זה מזה, ונותנים רשות זה לזה, להקדיש ליוצרם בנחת רוח, חידוש גדול שמעולם לא שמענו כמותו,  תמיד אנו שומעים על קבלת עול מלכות שמים, אבל האם עמדנו פעם על כך ממי מקבלים אותו? עול מלכות שמים, ממי מקבלים? וזה הלא משמעות הביטוי, מקבלים עלינו עול מלכות, ממי מקבלים? שאם יש מקבלים יש מי שנותן, וכולם מקבלים עליהם ממי? יש נותן.

הגאון מבאר כאן כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. כלומר, כל מלאך מקבל ממלאך הגבוה ממנו, ונותן רשות לקטן ממנו.

מעתה אנו מבינים כי דין מלאכי השרת ודין תלמידי חכמים אחד הוא, סוד השראת השכינה אצל שניהם טמון בקבלת עול מלכות שמים מהגדול ממנו, כך המלאכים וכך הנסמכים שבדיינים, ואף אנו נוסיף כך התלמידים מרבותיהם, כי לא די שהתלמיד חכם יקבל עול מלכות שמים מעצמו על עצמו, אלא הוא מוכרח לקבל מרבו. בזה שאדם נהיה תלמיד לרבו, רבו האמיתי כמובן, הוא מתחבר אל השרשרת הגדולה המקשרת אותנו אל משה רבינו מפי הגבורה. והוא מקבל את התורה כצורתה, ז"א בשביל להתחבר לשרשרת הגדולה שמקשרת אותנו אל משה רבינו, צריך להיות מחוברים לתלמידי חכמים אמיתיים. כי החיבור יכול להיות רק אמת עם אמת, אמת עם שקר לא מתחבר. ולמדנו כבר מי זה תלמידי אברהם ומי זה תלמידי בלעם, הם יכולים להיראות אותו דבר, אבל אלה שייכים לבלעם ואלה שייכים לאברהם, כמו שהיו נביאי הבעל הם נראו כמו אליהו, אבל הם היו כולם חוץ מאליהו. נו, ומה תחשוב שאליהו צודק? כולם נגדו כולם אומרים אחרת ממנו, כולם אומרים שהוא קנאי, והוא קיצוני, נו, אז היה לו רק תלמיד אחד אלישע, כל השאר הלכו אחרי נביאי הבעל.

אז לכן בזה שאדם נהיה תלמיד אל רבו הוא מתחבר אל השרשרת הגדולה המקשרת אותנו אל משה רבינו מפי הגבורה, והוא מקבל את התורה כצורתה, בלי שינויים בלי אינטרסים. הסמיכה אינה אלא גולת הכותרת, הסמיכה היא השיא שבקבלה הזו, ואם הסמיכה בטלה אך השרשרת קבלה החיה בין רב ותלמיד, לא בטלה ולא תבטל לעולם, ותמסר בעזרת ה' פנימיות התורה וצורתה לאמיתה מדור לדור עד סוף כל הדורות.

זהו הענין של שימוש תלמידי חכמים, כך כתוב במדרש ויקרא רבה פרק ג' ז', שם כתוב, קרא ולא שנה הרי זה עם הארץ, דהיינו אדם שבקיא במקרא אבל לא שנה משנה הרי זה עם הארץ, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים דומה כמי שנעלמו ממנו סתרי תורה, עד כאן המדרש. גדול שימושה יותר מלימודה, שימוש תלמיד חכם הוא יסוד כל העליה, ולזה כמה דרושה דרישת האמת, כמה צריך התבטלות בפני הרב, כמה אהבת ביקורת צריכה לקנן בלב תלמיד זה הרוצה לא רק ללמוד מרבו, אלא גם לשמש אותו. אז כיון שגדול שימושה יותר מלימודה, וזה היסוד לכל עליה, אז צריך לדעת שצריך דרישת האמת לגמרי, התבטלות מלאה, ואהבת ביקורת, כי מי שרוצה ללמוד מרבו צריך גם לשמש אותו.

המעלות הראשונות ממ"ח המעלות שהתורה נקנית בהן, זה תלמוד ושמיעת האוזן. מעלה זו פירושה להיות אך ורק שומע, תלמוד הוא שמיעת האוזן, אז צריך להיות שומע, לנטוש את התשוקה להגיד בעצמו ולחדש חידושים, ולמצוא כל הענין והסיפוק בשמיעת דברי הרב ובדקדוק בהם. וכמובן אין הדברים אמוראים בקבלה עיוורת של דברי הרב, אלא בהבנה הרחבה ועמוקה כמה שאפשר. רק תלמיד ותיק זה המשמש את רבו כל צרכו, נועד להיות בר סמכא בתורה. מה נואלו צעירי התלמידים המסתפקים בשמיעה שטחית של שיעורים ושיחות מוסר לצאת ידי חובתם, בלי מאמץ לרדת לעומק הדברים, ומצפים להפטר בהקדם מעול שמיעת השיעורים, מרוב תשוקתם להיות עצמאיים בלימוד. ז"א שלא יהיו כבולים לסדרים ולשיעורים וכו', אלא שיוכלו לעמוד בזכות עצמם עצמאות בתורה. זה טפשות, מה נואלו צעירי התלמידים הללו. בל ישלה אדם עצמו בדורנו לחשוב כי לפנימיות התורה או אפילו לדרך לימוד אמיתית או לדרך עבודה אמיתית יוכל להגיע בלי שימוש, בלי לשמש תלמידי חכמים לאורך שנים רבות אי אפשר להגיע, לא לפנימיות התורה ולא ללימוד אמיתי, וודאי שלא לעבודה אמיתית. אם בדורות הקדמונים העמידו את כל ההצלחה בתורה על שימושה דוקא, בדורנו על אחת כמה וכמה שהשכל אצלנו, השכל האמיתי הוא במעט אנשים וגם חלש. השגיאות מרובות וידיעת התורה כצורתה מועטת מאד. תלמיד שלא שימש כל צרכו אפילו יהיה ראש ישיבה ופוסק הלכות בר סמכא בתורה לעולם לא יהיה. וכשהתלמיד משמש את רבו הוא מגיע לבגרות בתורה, הוא נושא ונותן בה כראוי, ואפילו אם יהיה התלמיד הזה מחכים את רבו, כמה אהבת ביקורת דרושה לו, להציע חידושיו לרבו ולהתכונן לבטל דבריו ודרך מחשבתו בפני דעת רבו.

הקוצקער רבי הביא לפניו המהר"י מגור את ספרו שכתב והוא אמר לו יפה, אבל צריך לשרוף אותו. והוא שרף אותו, עם כאב עם בכי, אבל הוא שרף אותו, נו מי יכול לעשות דבר כזה?

בספר רבינו מובא שהרב עובדיה יוסף אמר, שאם רבו הרב עטיה היה אומר לו לשרוף ספר שהוא כתב הוא לא היה שומע לו. אז לא כל אחד יכול להגיע לדרגה של ביטול גמור בפני רבו עד שיכול לבטל את כל חידושיו בפני רבו.

מאידך, גם החיקוי העיוור הוא חסרון בשימוש תלמידי חכמים, אבל אסור להיות חקיין, אתה רואה איך הרב עושה אתה גם כן מחקה, לא מבין, לא יורד לעומק הדברים, חקיין. יש כאלה רואים את האדמו"ר איך הוא מתפלל את התנועות ועושים את זה גם כן, זה חקיינות, אם באת מהקופים זה מתאים לך.

השימוש הוא לא לוותר בשום אופן על הבנה ישרה, וכל אשר התלמיד מרבה לשמש את רבו הוא מרבה דעת, ומתחזק שכלו ומתלבנת גישתו העצמאית להבנת התורה. אז ז"א, משה רבינו סמך את יהושע בינון לידיו, וכך סמך את השבעים זקנים, והם את האחרים וכו', ואומר הרמב"ם ששרתה עליהם שכינה. ז"א עצם הסמיכה כשאדם מקבל וכולם מקבלים עליהם מהנותן שזה הרב שלו שמסמיך אותו, מקבלים עליהם, כך מעבירים השראת שכינה. אבל צריך להיות גם ונותנים רשות זה לזה, להקדיש ליוצרם בנחת רוח, יש בעיה שלא כולם נותנים רשות זה לזה, אלא רק הם בעצמם הם קיימים ואין לזולתם שום מקום. זאת טפשות ואיוולת, כי לכל אחד יש את חלקו בתורה ולכל אדם יש מה לומר בתורה, והחכם מקשיב לכולם ובורר את הדברים ולוקח כראוי, אבל צריך לזכור את זה, לקבל השראת שכינה צריך לקבל ממי שגדול ממך וששימשת אותו, והסמיך אותך, וגם צריך לתת אח"כ רשות זה לזה כדי שכולם ביחד יקדישו ליוצרם בנחת רוח.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.