דינם של בינונים | הרב אמנון יצחק

השיעור לעילוי נשמת אספיר בת גניה ע"ה.

לשון הרמב"ם פרק ג' הלכות תשובה, הלכה ג': וכשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים. אם עשה תשוב נחתם לחיים. ואם לאו, נחתם למיתה.

"הלחם משנה" מקשה: ואם תאמר כי לא עשה תשובה, על מה נחתם למיתה? המחצה של מחצה מטה כלפי חסד. זאת אומרת הוא אומר: ידוע לנו שאם אדם מחצה זכויות, מחצה עוונות, יש מידה ממידותיו של הקב"ה שנקראת "מטה כלפי חסד", מכיוון שהוא מחצה למחצה אז מטה כלפי חסד שיהיה כאילו זכויות, רובו זכויות. אז למה פה זה לא עובד? הרי הוא מחצה למחצה. זה בינוני. כבר תירצו בזה שבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה. ואם לא עשה, הרי עוון אחד נוסף על העוונות. אפשר לשאול על זה הרבה שאלות, אבל תירוץ. אבל תוך כדי שנלמד נשמע גם דברים שיסבירו את הדברים.

אז אנחנו אומרים שוב: תירצו בזה שבאלו עשרה ימים של תשובה, הוא חייב לעשות תשובה. ואם לא עשה, הרי עוון אחד נוסף על העוונות. למה היום הזה בימים האלה הוא חייב לעשות תשובה? ואם הוא יעשה מצוות אחרות, אז למה זה לא טוב? בדברי "הלחם משנה" צריך עיון: דאינמה שנחתם למיתה משום שהוא בטיל מצוות עשה דתשובה, אם כן יעשה כנגד זה מצווה אחת, אפילו אחת רק, והרי זה שוב בינוני ומחצה על מחצה מטה כלפי החסד. והדרא קושיא לדוכתא וחוזרת הקושיה להיות אותה הקושיה. שאם הוא מחצה למחצה, למה לא פועלת מידת מטה כלפי חסד. לא עשה תשובה זה עבירה נגיד, עשה מצווה כנדה נהיה שווה שוב, ולמה לא תפעל אותה מידה שאמרנו בהתחלה וחזרה הקושיה? אז למה הוא נחתם למיתה? ובאמת דברי הרמב"ם עצמם קשים, דילמא אם עשה תשובה הרי הוא נחתם לחיים? הרי כל מצווה אחרת שהוא יעשה היא תהיה מכרעת את הכף לזכות, ויהיה נחתם לחיים. למה צריך דווקא? הרי אם הוא היה מגיע לראש השנה בלי תשובה, כשרובו זכויות אפילו במצווה אחת יתרה על העוונות, אז הוא היה נחתם כצדיק. צדיק בדינו, לא צדיק במציאות. אבל שוקלים האם רובו זכויות או לא, וכרגע בדין, רובו זכויות, אז בדינו הוא צדיק, לא שהוא צדיק. כי יכול להיות שיש לו 500 עבירות, יש לו 600 מצוות. אז מה, זה נחשב צדיק שעושה 500 עבירות? אבל בדינו, בדינו הוא יוצא צדיק. אז אם הוא היה בא לפני כן בלי מצוות התשובה, והיה מגיע שרובו זכויות הוא היה עובר. למה כשהוא מגיע לראש השנה בתחנה הזו הוא מחצה למחצה? הוא חייב  דווקא תשובה. ואם לא, למיתה. אז אם הוא מוסיף כנגדה? ואם היה מוסיף שתיים? אז בלא הכי הוא מכריע. למה מחייבים אותו דווקא תשובה? למה הרמב"ם אומר דווקא תשובה, ואם לא תשובה, מיתה. והרי פשוט: שאן מדברים באחד מחצה למחצה זה דתי. ואם הוא דתי אז מיד אחרי, מיד אחרי, מיד אחרי ראש השנה, במוצאי ראש השנה כבר יש לו מצוות "קריאת שמע" דאורייתא. אז למה זה לא מכריע? ואחר כך יש לו תפילות, יש לו ברכות ויש לו ברכת המזון, ויש לו עוד.. אז מה הוא עשה? עשרת ימי תשובה, מה? הלך לישון עד יום הכיפורים? מה קרה? למה הרמב"ם אומר רק תשובה?

אז כבר עמד על זה הגאון רבי יצחק בלזר, בספר "כוכבי אור", בסימן ה', ותירץ: דעבירה זו שאינו עושה תשובה בשעה שהקב"ה מתקרב הוא ממציא עצמו כביכול לבני אדם וקרוא להם לשוב אליו, עבירה זו קשה היא עד מאוד וכל מצווה שיעשה אינה יכולה להיות כנגדה. לכן עבירה זו מכרעת לכף חובה. אלא אם כן עשה תשובה, אז הכריע את עצמו לכף זכות ונחתם לחיים. כאין מה שאמרנו קודם, בדרשה הקודמת, לפי הרב גלינסקי שהסביר במעשה רב והקצב, שאם אתה ממציא את עצמך אליו הוא לא מוכן לבקש מחילה, אז ההקפדה היא כזאת גדולה. ואם ה' מטריח את עצמו כביכול להמציא את עצמו אלינו, ואתה כביכול מצפצף, לא עושה תשובה, היה לך חודש הרחמים והסליחות, היה לך יום הדין יומיים, ויש לך עשרת תשובה, ובורא עולם ממציא ופשוט את ימינו לקבל שבים, ואתה מתעלם, זו עבירה כזו גדולה, שאת כל המצוות שתביא בעשרת הימים האלה לא יוכלו להשוות כנגה. לכן, נחתם למיתה. תירוצו של רבי יצחק בלזר, בספר "כוכבי אור". זה תירוץ אחד.

אומנם, יש לבאר באופן אחר. עוד ביאור: והנה ידוע בשם הסבא מנובהרדוק, זכרונו לחיי עולם הבא, שאמר: מה דאיתא בגמרא בינונים תלויים ועומדים, מה זה הלשון הזה בינונים תלויים ועומדים? תלוי ועומד, מזה? הוא אומר שזה תלויים כמשמעו. תלויים זה ממש עם חבל על הצוואר. וכשאדם החבל נתון בצווארו ורגליו עדיין על הכיסא, והתליין מוזמן להדוף את הכיסא מתחת רגליו, אלא שעדיין יכול לקבל חנינה מאת המלך. ככה בינונים תלויים ועומדים כל עשרת ימי תשובה. רחמנא ליצלן! אדם מתהלך מחייך לכולם היי, ביי, מה נשמע, והוא לא יודע שהוא תלוי. הוא עם חבל על הצוואר, על כיסא, ורק רגע אחד יגידו לתליין "טזז", והוא הלך. הנה אתם רואים, רחמנא ליצלן, פיגוע שניים לא חלמו בכלל. אחת עומדת בתחנה, הולכת לאין שהוא, לקרבת משפחה, לשוק, למשהו, לא יודע מה, ומקבלת פתאום צרור יריות ומתה. נופלת. מתי זה נגזר? בראש השנה.  ואחד רודף, איש יס"ם רודף אחרי המחבל והופך להיות נרדף ונרצח. מתי זה נפסק? בראש השנה. מה חלם? מי חשב? מי ידע שסימנו אותו כבני מרון העוברים בשבט כמו כשים ומסמנים זה לחיים, זה למיתה, זה לחיים, זה למיתה. אף אחד לא יודע! ויש כאלה שהולכים עם החבל על הצוואר והם לא יודעים שהם תלויים. אז אומר הסבא מנובהרדוק שהלשון תלויים ועומדים לא אמרו חכמים סתם, אלא כמשמעו. וכך המצב שלהם עשרת ימי תשבה שממתין להם האם לחון או לא. וזה רק על ידי התשובה. 

עכשיו נראה את ביאור דבריו: דמה שאמרו בינונים תלויים ועומדים, אין הכוונה שהמשפט שלהם נדחה עד יום הכיפורים. דבר זה אינו נראה כלל. שכן ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. אז יום הדין נגזר ביום הדין מה יהיה עם כל אחד מבאי העולם. והוא היום שהקב"ה כביכול יושב על כיסא דין, "ומלך במשפט יעמיד ארץ", וכל באי עולם נידונים בו וגם הבינונים. אלא שבעצם נידונים הבינונים למיתה. כאותו תלוי הנתון בחבל שהוא כבר נידון למיתה. אלא שהקב"ה רב חסד, חפץ להמתין להם ונתן להם זמן עד יום הכיפורים, אם ישבו יחון אותם. וכנראה שלכך מתכוון הסבא מנובהרדוק, זכרונו לחיי העולם הבא. אז זאת אומרת תלויים ועומדים עם גזר דין מוות. רק בגלל שהם מחצה על מצחה, ובגלל שה' ממציא את עצמו, נותן להם אפשרות לחנינה. אתה רוצה חנינה? תגיד שאתה מתחרט על כל מה שעשית, קבל עתיד, תתוודה ונגמור את הסיפור. נוריד אותך מהכיסא, נסיר מעלייך את עניבת החנק ותלך הביתה  לשלום. אתה לא רוצה? עם כל היד המושטת? דחף לו את הכיסא, ונגמר הסיפור.

ומה שהקשה "לחם משנה" למה נחתם למיתה במחצה על מחצה אם לא עשה תשובה? הרי אמר "הלחם משנה" מחצה למחצה מטה כלפי חסד. אז למה נחתם למיתה אם לא עשה תשובה? יש לומר כדי לזכות בחיים צריך רוב זכויות. וללא רוב זכויות אין לאדם זכות קיום בעולם. וממילא נידון למיתה. והבינונים נשפטים בראש השנה כמו שאמרנו, כמו כולם. אלא שחסד הקב"ה עימהם להרוויח גזר דינם עד יום הכיפורים. ובזה יבואר הטעם מדוע לא יועיל לבינוני אם יעשה עוד מצווה אחת להכריע את המאזניים לכף זכות? והוא מפני שכבר נגמר דינו למיתה! ואין שוקלין מחדש זכויותיו ועוונותיו. כשם שלא יועיל לרשע שנחתם למיתה, אם ישעה מצוות הרבה שיכלו להכריע את הכף, כי הרי נגמר דינו למיתה, והא הדין לבינוני. אלא התשובה היא ורק היא מועלת. למה? היא עוקרת את העוונות למפרע ומבטל אותה. וחסד מיוחד ניתן לבינונים שיוכלו לתקן את גזר דינם על ידי תשובה עד יום הכיפורים. כי בעצם לא הייתה הכרעה, כי הם היו מחצה למחצה. אם הכלל רובו קובע, רובו זכויות צדיק, רובו עוונות רשע, בינוני זה לא צדיק לא רשע, גם צדיק גם רשע. מה זה? זה בין הארבעים. ספק יום ספק לילה, ספק צדיק ספק רשע. צריך להכריע. אבל כבר נחתם הדין, אז אתה לא יכול להוסיף עוד. זה כמו להבדיל, להבדיל במשפט הישראלי, אז שמה אחרי שאתה מביא את כל הטיעונים והבאת תצהירים והייתה חקירת העדים, ואומרים עכשיו צריך לעשות סיכומים, אתה לא יכול להוסיף עכשיו מה שלא היה בכתב התביעה ולהתחיל מחדש 'אה! נזכרתי יש לי עוד מישהו. אה...", זה נגמר! המשפט נגמר. עכשיו רק להכרעה עושים סיכומים ורואים. אז פה כבר עשו סיכומים. עשו סיכומים כבר. רואים מחצה למחצה. נו, אז לפעמים השופט שואל את הנאשם "אתה מתחרט או לא מתחרט", למה הוא שואל אותו? כי בהכרעת הדין זה יוסיף לשיקול דעתו של השופט כיצד לפסוק את דינו. מה עניינך אם הוא מתחרט או לא? המעשה נעשה. מה אכפת לך אם הוא מתחרט? אפילו במשפט הישראלי. לדוגמה הנשיא קצב לא יצא בחזרה הביתה ולא קיבל שליש, למה? כי הוא לא מתחרט. והוא אומר שאין לו על מה להתחרט. בסדר. אז המשפט הישראלי אומר לו אתה לא מתחרט, אנחנו חושבים שאתה אשם, אתה חושב שאתה לא אשם, אין בעיה, תישאר שם. שליש מקבלים רק אם יתחרט. גם הן יודים את התשובה וזה. עשה תשובה,,לא תתחרט, כן תתחרט. מעתיקים קצת. מכל מקום רואים שהקב"ה ממתין להם עד יום הכיפורים.  אבל מה הוא רוצה מהם? תשובה. למה רק תשובה? כי היא מבטלת את כל העוונות למפרע. אבל אם ישעו עוד זכויות, לא! כבר נסגר התיק. התיק הוא מחצה למחצה. אי אפשר להוסיף עכשיו.

ונראה עכשיו ראייה לכל מה שביארנו כאן. ראייה זה חשוב מאוד. להביא ראייה לדברים. הגמרא בירושלמי פרק א' דראש השנה, הלכה שלישית: רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי ואין הקב"ה רואה את הנולד? פירוש: כיוון שהקב"ה יודע מראש מי ישוב ומי לא ישוב בתשובה, היה לו לדון את הבינונים אף הם בראש השנה. ולגזור את דינם סופית. הרי הוא יודע אם הם יעשו תשובה בעשרת ימי תשובה או לא יעשו בעשרת ימי תשובה, אז היה לו לדון אותם כבר בראש השנה. למה את הצריך לחכות, כאילו אתה לא יודע? אתה יודע ריבונו של עולם. הכל אתה יודע. אז למה אתה צריך להמתין להם? ולמה לא להמתין עד יום הכיפורים? ומשנה מתרץ את הגמרא: ולא שמיע הא דאמר רבי סמיון בשם רבי יהושע בן לוי אין בהקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה? כמו שנאמר "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם". אז הירושלמי אומר שרבי חנינה הקשה קושיה ואומר: למה הקב"ה בעצם לא גוזר בראש השנה את מי שהוא יודע שלא ישוב בעשרת ימי תשובה מהבינונים למיתה? למי שישוב לחיים. למה צריך להמתין עד יום הכיפורים? מה הוא לא יודע את הנולד? הוא יודע. הוא יודע בדיוק מי ישוב ומי לא ישוב. אז למה להמתין? מתרצת הגמרא: וכי לא שמעת, לא ידוע לך מה שאמר רבי סמיון? בשם של רבי יהושע בן לוי שהקב"ה לא דן את האדם, אלא בשעה שהוא עומד בה. באותה שעה של ראש השנה מה הוא? מחצה למחצה. לא מסתכל קדימה מה יהיה איתו. כמו שהוא לא מתסכל קדימה גם מי יחזור מהתשובה שהוא עשה בראש השנה, ובמשך השנה הוא יהיה עבריין גדול. אלא הוא דן באשר הוא שם. באותה שעה שהוא עומד בדין, הוא דן את האדם. אז לכן מה שאת האומר אם הוא רואה את הנולד, כן הוא רואה. ולמה הוא לא דם לפני, בראש השנה? כי ככה הכלל אצלו. הכלל אצל הקב"ה שהוא דן באשר הוא שם. זה חסד גדול! שאין כדוגמתו. כי אם הוא היה דן אותנו על פי, אז לא היינו יוצאים מהבטן בכלל של אמא כי הוא יודע מראש מה היה, אז הוא היה מוותר על עוד...

והנה לפי דברי "הלחם משנה" והגאון רבי יצחק בלזר דה דלא עשו תשובה מצטרף אל העוונות ומכריע לכך חובה. אמרנו שזה שאל עושים תשובה זה עוון כזה גדול שאפילו אם יעשה מצוות זה לא יועיל לפי תירוצם. ומשום הכן נידונין למיתה ביום הכיפורים. כי הם לא עשו תשובה בעשרת ימי התשובה והעבירה שלא לשעות שתובה בשעה שה' ממציא את עצמו וכו', גם תשע הצוות לא יעזור לשנות את המאזן אם נגיד אפילו שאפשר להוסיף מצוות. אם נגיד אם אפילו. וזה תמוה טוב. זה הרבה הרבה מאוד תמוה. מה הקשה רבי חנינה? שהקב"ה יודע את הנולד וכי סלקה דעתך שידנו על חטאים שיחטא בעתיד? והאין שוקלין אלא מה שכבר נעשה? אז מה עלה בדעתו להגיד את הדבר הזה וכי ה' לא  רואה את הנולד? הרי כל הפסק דין של קרש השנה זה על העבר. לא על העתיד. מה עשית עד כאן. אבל לדברנו ניחא. לדברנו זה יבוא נוח ובשלום. כיון שהבינוני כבר נידון למיתה ונגמר דינו בראש השנה אלא שהקב"ה עושה עימו חסד וממתין לו אם ישוב ייתן לו חנינה, על כן הקשה רבי חנינה: הקב"ה יודע מראש מי ישוב ומי לא, ולמה יהיה תלוי  ועומד. מי שיחושב יחון אותו מיד. ומי שלא ישוב ייחתם למיתה מיד. ומתרץ שהדבר הזה גם כן אין האדם נידון אלא באשר הוא שם.

וצריך ללמוד דעובדה דישמעאל דומה לעניינו. הרי מאיפה לומדים את כל הדין הזה "באשר הוא שם"? מישמעאל, הבן של הגר, הבן של אברהם. שהיה מושלך ועומד למות, והוא היה חולה שמדרך הטבע אין לו סיכוי לשרוד וגם כלו המים. והיא לא ראתה באר לידה. מכיוון שראו מלאכי השרת שהקב"ה עומד לעשות לו נס, "ותראה באר מים", פתאום היא רואה באר מים, אמרו: מי שעתיד להמית את בנייך בצמא, בזמן החורבן שיברחו מירושלים, אז חיכו להם הישמעאלים עם נודות נפוחים אוויר ולא מים, והרגו אותם, אז מי שעתיד להמית את בנייך בצמא, אתה מעלה לו באר? עושה לו נס? הוא לא ראוי שיעשו לו נס. אבל הם לא טענו שיש להמית אותו. הם טענו שהוא לא ראוי לעושת לו נס. שאם כן היו צריכים לטעון כן גם שהוא נהיה מסוכן. כי אם הטענה בגלל שבניו עתידים להמית את בנייך בצמא, למה צריך לחכות עד שהיה מסוכן? גם לפני שהוא יהיה מסוכן כדאי לחסל אותו שלא יהיה לו צאצאים, שלא ימותו אחר כך את הבנים שלך, את עם ישראל. אז זה לא תלוי במסוכן או לא מסוכן גם לפני כן. אבל הם לא טענו שצריך להמית אותו. הם אמרו שהוא לא ראוי לנס. אז לפי זה יבוא טוב מאוד הירושלמי: דישמעאל היה אף הוא כמי שנגמר דינו למות. כי הוא הי מסוכן. מסוכן פירושו של דבר אם ה' לא עושה נס, הוא מת. בשביל שהוא יחיה צריך לעשות נס. אם לא יהיה נס אז באופן טבעי הוא מת. אלא שהקב"ה חפץ לעשות עימו חסד ולהצילו ממוות. ואז טענו המלאכים הרי הוא עתיד להמית את בני ישראל בצמא, ואינו ראוי שיעשה עימו נס, אמר להם הקב"ה: "באשר הוא שם". לפי מעשיו עכשיו אני דנו. עכשיו הוא צדיק או רשע? אמרו המלאכים צדיק. אמר באשר הוא שם. אני דן אותו לפי מה שהוא עכשיו. עכשיו הוא צדיק, הוא ראוי לנס. אם כן, הכי נמי? ככה. אין הבינוני נחתם למיתה אפילו שידוע שהוא לא ישוב. אז למה בראש השנה ה' לא גוזר? אם הוא יודע שבעשרת ימי התשובה לא ישוב, למה הוא ממתין לו עוד כמה הוא לא ישוב? באשר הוא שם. כמו ישמעאל. אני רוצה לעשות איתו חסד. הוא לא ינצל את זה, אין בעיה. אז הוא ימות. אבל אם הוא יעשה, אני רוצה לשעות לו נס. תחיית המתים. כי הוא כבר מת, כי הוא כבר מת! נגזר עליו מיתה. הוא כבר עומד תלוי על הכיסא.

ולא זו בלבד שהקב"ה ממתין להם, לבינונים שישבו. אלא אף מתקרב וממציא עצמו עליהם על מנת שישבו אליו בתשובה. "דרשו ה' בהימצאו קראו בהיותו קרוב". אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. והנה מן הכתוב משמע שהקב"ה מתקרב בימים הללו לכולם. לצדיקים, לבינונים ולרשעים. וצריך להבין מה עניין ההתקרבות לרשעים הגמורים? הרי הם חתומים למיתה? אז מה שייך להגיד "דרשו ה' בהמצאו"? מה יועיל להם? "קראו בהיותו קרוב", מה יועיל להם? ונראה שהוא על פי מה שאמרו ביומא נ"ד שבעת חורבן בית המקדש, היו הכרובים מעורים זה בזה. כידוע הכרובים הם היו פני תינוק, כרבייה. כרבייה, כתינוק. הם היו עם הפנים שלהם זה לזה, זה מראה חיבתו של הקב"ה ואהבתו לישראל. ואם היו פניהם לצד הבית, כאילו הם בכעס, כאילו הם ברוגז, לא מסתכלים אחד על השני, זה מראה שהקב"ה כועס עלינו. ובשעת החורבן, נכנסו גויים להיכל ומה ראו?שמעורים זה בזה. שזה מראה חיבתם של ישראל. ה' עושה חורבן, נהרגים, הוציא אותם לגלות ורואים חיבתו של ה'. מה זה? תמה המהרש"א שם: הא דאמרינן שבשעה ישראל עודים רצונו של מקום, רק שהם עושים רצנו של מקום, אז פניהם היא של אחיו. ובשעה שאין עושים רצונו של מקום, אז פניהם לבית. ואם כן, איך היו מעורים בזמן החורבן? ונתבאר שם: שבשעה שבא הקב"ה להחריב את ביתו, ולהגלות את בניו, הייתה באותה שעה אהבה גדולה לישראל. ורק אז התיר הקב"ה למידת הדין לשלוט בהם. רק אחרי האהבה הגדולה שהייתה, התיר למידת הדין שללוט בהם. שאין אב מלקה את בנו אלא אם כן היא טובה גדולה בשבילו. וצריך לעורר את כל רגשות אהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו.

אני אתן דוגמה מניתוח: יש אבא רוצה שינתחו את הבן שלו ויוציאו לו איזה חלק או איבר או משהו? מי רוצה? הבן לא רוצה ללכת לניתוח, אבל מה לשעות האבא אוהב אותו, יודע שאם הוא לא יעשה ניתוח, הוא הלך. אז הוא מביא אותו ל... ובאותו שעה שהוא לוקח אותו לבי חולים, הוא בוכה בעצמו האבא. הוא אוהב את הבן, הוא יודע שזה סכנה מה שהוא יעבור והכל, והוא מרחם עליו, אבל אין ברירה. המצב יהיה הרבה יותר גרוע אם לא יעשה בו את הדין הזה של הניתוח. כי אז יכול להיות שהבן יהיה גמור. אז החורבן זה ניתוח לעורר את עם ישראל. מה הם גרמו. ובאמת מיד הם חזרו בתשובה. ואחרי חורבן בית ראשון, לקח להם רק שבעים שנה לחזור בחזרה ללבנות בית שני. ומה שמתים חלק מיתתם כפרתם. והם יגיעו לעולם האמת לטובה. אז זאת אומרת באותה שעה היה גילוי גדול של אהבת הבורא יתברך, עם החורבן, הגלות והכל. כמו כן, הוא עניין ההתקרבות לרשעים בעשרת ימי התשובה. שאלו מה מועיל שה' ממציא את עצמו בעשרת ימי התשובה גם לרשעים? הרי נחתם דינם למיתה. אז מה זה מועיל? אלא בשעה שנתחמים למיתה, יש התעוררות של אהבה גדולה מצד הקב"ה כביכול כלפיהם. לעומת מידת הדין הקשה המתוחה עליהם שהיא תובעת את מיתתם בגלל מעשהם המקולקלים.  ולפי מה שנתבאר שגם על הבינונים נגמר הדין למיתה, הרי אמרנו שגם הם עומדים וכרוכים כבר למיתה, ורק אפשרות של תיקון על ידי תשובה ניתנה לבינוים כיון שאין הכרעה, כי הם מחצה למחצה. אם כן, ההתקרבות לבינונים על מנת  שיעשו תשובה, היא דם כן מאותה סיבה של התקרבות לרשעים, שזה גילוי אהבתו הגדולה וטעם אחד לשניהם. רק אלה הוכרעו למיתה בגלל רובם, רוב עוונות, ואלה מחצה למחצה. ממש על סף התהום. וה' מרחם עליהם.

ובדרך אחרת נראה ליישב את קושיית הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל: מדוע לא תועיל לבינונים מצווה אחרת להכריע את הכף לחיים? מדוע? והנה אף על פי שאמרו "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", מכל מקום, יש דבר אחד אשר על ידו אפשר לשלם לאדם שכר מצווה בעולם הזה. איך אפשר לשלם לו? על ידי החיים עצמם. שנותנים לו את החיים. הוא היה צריך למות, ובגלל מצווה נתנו לו את החיים בעצמם. זה תשלום שאפשר וראוי כנגד מצווה. כי כל עיקר הטעם ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא הוא מפני שאין בכל חללו של עולם כדי שכר מצווה אחת. אם תרצה לתת לאדם על מצוות צדקה, על מצוות ברכת המזון, על מצוות שמע, כל מצווה, אם אתה רוצה לתת לו שכר, גם אם תיתן לו את כל העולם בטאבו, כולל מאדים, כולל כל הכוכבים שראו ומצאו וחיפשו וידעו ונודע, תיתן לו את הכל שלו בטאבו והוא בעלים על כל העולם לאורך זמן, אם לא נתת לו מצוות שכר. כי זה מוגבל בזמן. כמה זמן? 70, 100, 200? שלום, נגמר! אחרי זה מה הוא נשאר? רש מכל זה. אז זה מצווה? זה נקרא שכר? לעומת זאת אם הוא יקבל שכר ולנצח, איך אתה משווה שכר לזמן לעומת שכר לנצח?  אבל כל זה נאמר כיוון שאין בכל חללו של עולם לשלם על מצווה. אבל העצם החיים, אם אתה מקבל חיים, עצם החיים, הינם שכר כה גדול ועצום שיש בו כדי תשלום שכר המצוות! למה? שכן שנינו: "יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא". זאת אומרת חיי עולם הבא זה נצח. אם כל השכר שתקבל שמה, בשיה אחת פה בעולם הזה בתשובה ובמעשים טובים, היא יותר מכל חיי העולם הבא. אז רואים שחיים, לחיות בעולם הזה, "זכרונו לחחים, אל מלך חפץ בחיים, כותבנו בספר החיים, למענך". אז את הרואה שחיים זה למעלה מכל שכר המצוות. אם כן, זכייה של שעה נוספת בעולם הזה, היא שקולה כנגד כל חי העולם הבא. שהרי אפשר לנצל אותה לתשובה ומעשים טובים.

מזה הטעם עכשיו, אנחנו יוצאים קצת כדי להראות את הדוגמה המתאימה לזה, מזה הטעם נתיירא אברהם אבינו. בשעה שהוא ניצל מכבשן האש, וממלחמת המלכים והוא אמר "ואנוכי עפר ואפר", מהכבשן הוא היה יכול לצאת אפר. ומלחמת המלכים הוא היה יוצא עפר. עפר חוזר לאדמה. אז הוא פחד, נתיירא שמא קיבל כל שכרו. והשאירו אותו בחיים. ואז הוא איבד את כל שכרו. עד שאמר לו הקב"ה: "אל תירא אברם, אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד". וחכמים זכרונם לברכה אומרים בבראשית רבא: כל מה שעשיתי עמך בעולם הזה, חינם עשיתי עמך. כל מה שקיבלת ממני, כל הברכות, הכל, כולל החיים, הכל, הכל, הכל בחינם. לא על חשבון. למה יעקב אבינו אמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדיך", מה זה "קטנתי מכל החסדים"? יש לך קופה של זכויות, אתה רוצה חסד שאני אעשה לך? תשלם. לוקחים מהקופה של הזכויות, זה תמורת החסד. לוקחים וככה קטנתי. קטנתי מרוב החסדים. אתה מבין? זה על חשבון. מה בחינם? לא בחינם. יש לך מה לתת, או! יש לך זכויות, בוא ניקח ונשלם לך מפה אני נותן לך. אצל אברהם הבטיח לך ה' "אני מגן לך". שום דבר ממה שקיבלת בעולם הזה, לא על חשבון משהו. שכרך הרבה מאוד. הכל חינם.  עכשיו לכאורה, זאת אומרת כל השכר מתוקן לאברהם לעולם הבא,ף לא מפסיד שום דבר. לכאורה יפלא. הרי כל כניסתו של אברהם אבינו לכבשן האש, היא הייתה מסירות נפש על קידוש ה'. ומה מקום לחשש? שמא קיבל שכרו במה שנשאר בחיים? הוא התכוון למות על קידוש ה'. הוא נכנס על מנת להישרף. הוא קידש את ה' או לא? הוא קידש את ה'. מסירות נפש. אז למה הוא צריך לחשוש? שאם ה' עשה לו נס, אז הוא קיבל את כל שכרו שמגיע לו, בגלל שהקב"ה השאיר אותו בחיים. למה? יותר קשה שמהתשובה של הקב"ה נראה שהצלה מתוך כבשן באש הייתה עלולה באמת שילום שכרו. כי היה צריך להגיד לא  שאתה מקבל בחינם. משמע שאם זה לא אתה, זה משיהו אחר ואני מציל אותו, אז הוא קיבל כל שכרו. אלא שנתן לו, לאברהם אבינו, הקב"ה דבר בחינם. ונתבאר מזה שכל הזוכה לחיים שלא בדרך הטבע, הרי קיבל כל זכרו בעולם הזה. ולכן נתיירא אברהם. שהרי נתנו לו חיים בנס. עד שאמר לו הקב"ה: "חינם עשיתי עמך". זאת אומרת בסתם אדם שנעשה לו נס, אדם כזה לוקחים לו את כל השכר ונותנים לו חיים בתמורה.

עכשיו על פי הדברים הללו, יבואר לנו הכל. מאחר שנגמר דינם של הבינונים למיתה, ומחסד הקב"ה מאריך להם את גזר דינם עד יום הכיפורים, נמצא כי זכו לחיים של חסד. אז עכשיו מראש שנה עד יום הכיפורים בזכות מה אתם חיים? חיים של חסד. זה תחיית המתים. כגזר דין מוות. וממילא על כל מצווה שיעשו... נגיד שהיינו אומרים 'אז למה אם הוא יוסיף כמה מצוות הוא לא יכריע את הכף?'. בלי להגיד שנפסק דינם והכל, נגיד שאפשר היה להוסיף. גם אם היה אפשר להוסיף לא היה מועיל. למה? כיוון שהיה משלתם להם שכרם מיד על ידי מתנת החיים. עצם זה שאני מחייה אותך כל רגע, זה נס! כי נגזר דינך למיתה. וכן נשתלם להם בזה כל מצוות שעשו בימי חלדם ולא נשאר בידם, אלא חטאים. ואין להם תקנה אלא בתשובה. שהיא מוחקת את כל העוונות. ועל ידיה יזכו להיות נחתמים לחיים כי תשובה עוקרת חטא וממרקת עוון. וכקטן שנולד דמי. על ידי התשובה הוא ייחתם לחיים. כיוון שהתשובה יצחק היא עוקרת את החטא וממרקת את העוון, והוא כמו קטן שנולד. יש פה משיהו חדש. וזוכה להיות נכתב ונחתם לחיים. אף על פי שכבר נגמר דינו למיתה. עושה ה' עימו חסד, שיוכל לשוב ויקרע רוע גזר דינו. "קרע רוע גזר דיננו". ולא עוד אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו מתקרב אליו למען הקל עליו את התשובה. היוצא לפי הדברים האחרונים דבר איום ונורא: שבינוני שלא ניצל זאת, היות והוא חי, אחרי שהוא היה צריך למות, אז גם הוא הפסיד את הזכויות שלו. ונשארים לו רק עוונות. רחמנא ליצלן! ומי יודע מה נגזר בדינו. אפ אלד לא יודע. לכן, "חושו נמהרים לשוב לאלוקים מהר, נותרו עוד מספר רגעים וימים. ולא לפספס את הדבר הגדול ביותר שנברא במיוחד בשבילנו לפני בריאת העולם, למעלה מן הטבע, זו התשובה. בתוספת לדרשה שאמרתי לך שכוחה של התשובה גדולה ביותר מן התורה. כי בתורה אין פתרון למי שחטא במזיד. פשט יותר נכון במזיד. אין לה פתרון, רק מוות. ורק ה' המציא לנו את האפשרות ישוב בתשובה ויתכפר לו. אז אם ה' נותן דבר כזה ורתה לא מנצל, אוי! רחמנא ליצלן! רחמנא ליצלן!