מסכת ברכות - ב. | הרב עמנואל טולדנו [001]

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ממתי קוראים את שמה בערבין, אני חושב שצריך לומר.

זאת אומרת, בלילות,

בערבין.

ממתי קוראים את שמה בערבין?

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם.

ועד מתי?

עד סוף השמורה הראשונה.

דברי רבי אליעזר

והחכמים אומרים עד חצות.

חכמים חולקים רק על עד מתי.

על ממתי הם לא חולקים.

יש במשנה שני חלקים.

מתי מתחיל הזמן שאפשר וכבר חייבים לומר קריאת שמה?

טוב, יש זמן עד סופה השמורה הראשונה.

ממתי

קוראים שמה בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם.

זאת אומרת, הרי יש,

אני זוכר, בצעירותי

היה פה רב ניסים גאון, על הדף

בשס אחרת. כן, יש.

והוא

מביא שלושה פסוקים.

מתי הטמא יכול לאכול קודש?

פסוק אחד,

מיד שטבל יכול לאכול קודש.

זוהר הרטמן, מרהנט גורמיט.

דו הרסט, לא שחזוג. אתה שומע מה אני אומר.

פסוק אחד אומר,

שטמא,

שטבל, אוכל קודש.

פסוק אחד אומר,

ובא השמש ותאר,

ואחר יאכלו.

ופסוק שלישי אומר,

אחרי שיביא את הקורבן,

אז יאכל.

אז שלושה פסוקים האלה, הגמרא דורשת ביבמות.

שיש בזה,

יש הרי מעשר שני,

יש תרומה ויש קורבנות.

בשר הקורבנות, קודשים.

זה נקרא קודשים.

נגיד אדם מביא תודה.

זה שלומי.

זה קודשים.

הבשר הוא שלמים, או מביא אסם ועטת.

הבשר,

שמה אז הבשר נאכל לכהנים.

לא לבשר של האשם ושל האטאת,

נאכל לכהנים.

אבל בשר של שלמים, הבעלים אוכלים אותו, גם בישראל.

אבל זה קודשים.

ואם הוא היה טמא וטבל,

לא מספיק לו עד שיעריב שימשו ועד שיביא קורבן, אם הוא היה חייב קורבן.

למשל, אם הוא מצורע או זב,

אז צריך

צריך

גם לטבול ביום השביעי,

ויעריב שימשו, ומחר יביא קורבן, ואז יאכל את הקודשים.

אבל הפסוק שאומר שאוכל אחרי שבע השמש

זה על תרומה.

והפסוק שאומר שאחרי הטבילה יכול לאכול,

זה נדבר על מעצר שני.

הרי מעצר שני כתוב בתורה,

לא אכלתי באוני ממנו ולא אכלתי ממנו בטמא.

אסור לטמא לאכול מעצר שני.

אבל אם הוא טבל,

מיד הוא יכול לאכול מעצר שני. זה קל.

הקדושה של מעצר שני היא קלה,

לא כמו של תרומה.

אבל בשביל לאכול תרומה, זה קודש יותר גדול,

אז צריך לא רק לטבול,

שיעריב השמש שהשמש ישקע,

עד צאת הכוכבים.

אז כאן אצלנו מדברים משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן.

לא במעצר שני, מעצר שני גם בבוקר.

אטבול ויאכל.

אבל בערב,

בלילה, מתי קוראים את שמה בערבין?

מתי קוראים קריאת שמה של הלילה?

משעה שהכוהנים נכנסים לחותר מתן, הגמרא מסבירה שזה הוצאת הכוכבים.

בעמוד ב' הגמרא מביא אז זה הוצאת הכוכבים.

אז הכוהנים,

שטבלו באותו יום,

יכולים לאכול

תרומה

אחרי צאת הכוכבים.

אף על פי,

אפילו אם הוא כזה טמא שצריך גם להביא קורבן,

אבל בשביל תרומה לא צריך את הקורבן.

רק ערב שמש, זה נקרא ערב שמש.

כמה זה יפה לראות את רבנו ניסים גאון פה

מביא את כל הפסוקים ולקחת חומש ביד,

לראות את הפסוקים, והוא אומר שלוש דרגות של קדושה.

מעצר שני,

תרומה וקודשים,

בשר קודשים,

בשר תודה או לכהנים אפילו, בשר אשם.

ישראל לא יכולה לאכול בשר אשם, זה רק לזכרי כהונה.

אז מה כתוב במשנה?

באותו זמן שהכוהנים נכנסים, הגמרא שואלת, למה צריך לומר ככה?

יגיד, תגיד לנו בצאת הכוכבים,

מה אתה צריך לומר לי?

לתלות לי את קריאת שמע באכילת התרומה של הכהנים.

אז הגמרא אומרת להשמיענו דרך אגב שאפילו אם יש חובת קורבן,

הקורבן לא מעכב.

זה הגמרא למטה.

הכא משמע לן דכפרה לא מעכבה.

כדתניה ובה שמש וטהר בעד שמשו מעכבתו מלאכו בתרומה.

ואין לך פרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.

אז מאותה שעה שהכוהנים שהיו טמאים תבלו

והעריב שמשן,

אז זאת אומרת, צאת הכוכבים,

מאז זה הזמן של קריאת שמע.

ועד מתי?

עד סוף האשמורה הראשונה.

דברי רבי אליעזר,

והחכמים אומרים עד חצות,

וחכמים מודים ברשע.

מאימתי? גם הם מודים.

לעריף, הרב אלפס מדייק את זה,

שחכמים חולקים רק עד אימתי,

אבל מאימתי? כולם מודים, זה מצאת הכוכבים.

ועל אימתי? לפי רבי אליעזר,

עד שליש הלילה,

כי שלוש אשמורות עברו הלילה,

משמרות של כוכבים שאומרים שירה לקדוש מלכה.

אז שלוש אשמורות,

עד סוף האשמורה הראשונה זה שליש הלילה, עם שלוש אשמורות בלילה.

אז אשמורה ראשונה זה שליש הלילה.

דברי רבי אליעזר, והחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר,

עד שעה גם נוסר,

זה הגמרא מבארת.

המחלוקת היא מה זה, מאיפה לומדים חובת קריאת שמע?

כתוב בתורה, ודיברת בם בשבתך ובביתך ולכתך בדרך ובשוך בך ובקומך.

מה זה ובשוך בך?

זמן שכיבה

או מתי שהולכים לשכב?

אז רבי אליעזר אומר, מתי שהולכים לשכב?

אנשים מתאחרים לפעמים,

אבל עד שליש הלילה הם כבר ישנים.

מזמן שהולכים לשכב,

אבל לפי רבן גמליאל שאומר עד שיעלה עמוד השחר,

הוא אומר ובשוכבכך, כל זמן שכיבה.

כל זמן שבני אדם שוכבים, זה כל הלילה.

ועל רבנן הגמרא מסתפקת אם הם מודיעים לרבן גמליאל

שזה זמן שכיבה כל הלילה, רק אמרו עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה.

ככה כמבואר לכאורה במשנה.

למעשה באו בניו מבית המשתה,

אמרו לו, לא קראנו את שמע בניו של רבן גמליאל.

אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חייבים אתם לקרוא.

כי גם רבנן מודים שעיקר הזמן זה כל הלילה.

רק למה אמרו חכמים עד עצות?

להרחיק את האדם מן העבירה. זה רק לכתחילה.

אבל דיעבד,

גם לרבנן יכולים לקרוא כל הלילה,

קריאת שמע.

אז כאן רשי עומד,

רשי שואל,

הרי ידוע איפה היה גר רשי?

בצרפת. בצפון צרפת.

בטרואה.

קוראים לעיר העיר טרואה.

או באטוסול מביא טרויש.

כי אטוסול מביא טרויש.

טרויש.

אבל היום קוראים לזה טרואה.

סמא ירש.

זה צפון צרפת.

זה צפון-מזרח יותר, אבל העיקר שזה בצפון.

כמעט,

אפשר לומר, קצת למטה מפריז.

אבל כמעט הקו מפריז.

אני הייתי בפריז.

בקיץ צאתי הכוכבים ב-10 בלילה.

לפעמים ב-11 בלילה.

אז מה עושים היהודים? כולם מחכים עד 11 בלילה ושיתפלל לומר קריאת שמע בצאת הכוכבים.

הצאת הכוכבים זה ב-11 וחמש דקות. אני הייתי שם, טוב, זה ביוני.

אבל לפני כן, ביוני ובמארס

ובמאי

יותר מוקדם, בתשע.

ובכל זאת, האנשים לא...

כל היהודים בצרפת

מתפללים מפלאגה מנעה.

בעוד היום.

וגם הפועלים הולכים לישון.

ראיתי בעיר,

הם ישנים ב-1907 ו-2020 בערב, אבל עדיין שמש.

הולכים לישון.

אבל היהודים, מצד קריאת שמע,

הם לא... אז איך הם יעשו?

אז לכן הם מתפללים מפלאגה מנחה.

פלאגה מנחה

זה שעה

ורביע לפני 12, לפני 12 שעות.

שעה, זאת אומרת, 11 ושלושת רבעי שעה.

עשר ושלושת רבעי

זה פלאגה מנחה.

שעות זמניות.

המנחה, מנחה קטנה, זה שעתיים וחצי.

מתשע וחצי. יש מנחה קטנה ויש מנחה גדולה.

מנחה גדולה זה מיד מיד הצהריים.

שמן הדין זה זמן של תעמיד. אפשר לשעות תמיד מיד בצהריים.

מיד שמתחיל קצת השמש להריב, זה עד ה-12 וחצי, כבר אפשר להקריא. מן הדין.

אבל בפועל הקריבו, במציאות,

הקריבו בתשע וחצי.

הקריבו, שחטו בשמונה וחצי והקריבו בתשע וחצי.

ואז זה זמן הריצוי, זמן

של זריקת הדם.

זה עד 12,

כמה שעות יש ביום?

12 שעות.

זמניות.

כל פעם משתנים גודל השעה בחורף,

גודל השעה היא קטנה,

ובקיץ יותר גדולה.

אז אומר,

פלאג המנחה זה חצי של מנחה קטנה.

זהו,

מאותו זמן מתחילים להתפלל מעריבה. בצרפת.

שוער רשי, הרי קריאת שמע, צריך להיות יוצאת הכוכבים. הרי כאן כתוב,

משעה שהקונה מניחה שמדיין יוצאת הכוכבים.

וגם רבנן מודים.

רבנן חולקים רק על הסוף, על עדי מתי.

אבל על מאי מתי רבנן לא חולקים.

אז כולם יודעים שזה יוצאת הכוכבים.

אז איך אנחנו, כך רשי שואל, איך אנחנו קוראים

בעוד היום?

אומר רשי

שאנחנו באמת לא יוצאים ידי חובה

בקריאת שמע. אם קוראים לפני צעד הכוכבים, לא יצא.

רק אנחנו חוזרים וקוראים בקריאת שמע על המיטה.

אז באותה קריאת שמע שעל המיטה,

אז יוצאים בידי קריאת שמע.

זה צריך ללמד ליהודים

שיכוונו לצאת במצוות קריאת שמע בקריאת שמע שעל המיטה.

אצלנו זה לא בעיה, אצלנו הזמנים,

ברוך השם אפשר להתפלל בצאת הכוכבים,

אבל בצרפת, באנגליה עוד יותר,

ובפולניה,

כל הארצות הצפוניות,

אז שם עצת הכוכבים הוא

מאוחר.

ואז הם היו מתפללים ביום,

אבל מפלג המנחה.

כי דעת רבי יהודה שמפלג המנחה

זה כבר נגמר זמן מנחה.

זה לקמאן בפרק תפילת הסחר,

דעת רבי יהודה, שזמן מנחה

עד 11, עד עשר ושלושת רבעי שעה.

נגמר הזמן של מנחה, ואז מתחיל מייד

זמן ערבית.

אז אנחנו מתחילים מזמן מפלג המנחה, אבל אומר רשי,

לא יוצאים מידי חובה של קריאת שמע.

כי בעיקר שמה כתוב, שוח בך.

בזמן שהולכים לשכב,

וביום לא הולכים עדיין לשכב,

אז רשי אומר שעיקר קריאת שמע זה מה שקוראים

אחרי זה על המיטה.

בואו נקרא קצת את הרש.

נקרא רש.

ממתי קוראים את שמע בערבין?

משעה שהכהנים נכנסים לחול בתרומתם, כהנים שנטמאו וטבלו,

ואיפה לב? איפה הוא לב?

הוא ארגן את הכול והוא לא בא?

איפה הוא לב?

כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן,

והגיע איתם לאכול בתרומתם. מאותה שעה קוראים קריאת שמע.

למה תולים קריאת שמע באכילת הכהנים?

זה רק כדי ללמד אותנו עוד דבר,

שכהנים יכולים לאכול בתרומה אפילו שחייבים להביא כפרה,

כי כפרה לא מעכבת באכילת תרומה, רק ערב שמש.

זהו צ'ת הכוכבים.

עד סוף האשמורה הראשונה,

שליש הלילה,

כדמפרש בגמרא,

ומשם ואילך עבר זמן,

דלא מקרה תו זמן שכיבה.

ולא קרין ננבה בשוכבך.

אחרי שליש הלילה זה לא הזמן שהולכים לישון,

זה זמן ששוכבים, אבל לא זמן שהולכים לישון.

אנחנו צריכים זמן שהולכים לישון,

לפי רבי ליזר.

ומכמה אחינמה לפני צאת הכוכבים, זה גם לא זמן שכיבה,

לא ישנים לפני צאת הכוכבים. לפי כך,

הקורא קודם לכן,

מי שקורא לפני צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו.

אם כן, למה אנחנו קוראים אותה בבית הכנסת?

כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.

ואחי, טניה בברייתא בברכות ירושלמי.

אם אנחנו לא יוצאים את זה כעצמה לפני צאת הכוכבים, אז בשביל מה קוראים את זה?

כדי לעמוד

לתפילה שמונה עשרה מתוך דברי תורה.

זה ירושלמי אומר ראשי.

ולפיכך חובה עלינו לחזור ולקרוא אותה משתחסך.

ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו, יצא.

אומר, מה שיוצאים בקריאת שמע שעל המיטה,

אבל בקריאת שמע שעל המיטה קוראים רק פרשת שמע ישראל.

ויהיה אם שמוע לא אומרים.

זו גמרא מפורשת.

התוספות מביא את הגמרא.

לקמאן הגמרא אומרת בדף ס' עמוד ב'.

הגמרא אומרת בדף ס' עמוד ב'.

הנה,

הגמרא כאן אומרת, הנכנס לישון

על מיטתו,

אומר,

משמע ישראל עד והיה אם שמוע.

זו גמרא מפורשת,

שקריאת שמע על המיטה מספיק פרשה ראשונה, פרשת שמע ישראל.

אחרי כן כתוב בגמרא,

ואומר, צריך לומר המפיל,

ואומר, ברוך המפיל חבלי שינה על עיניי ותנומא על אף הפית.

הוא אומר, אישו מטעין, יהיה רצון מפניך שתקייבני לשלום,

ותנחל כי בתורתך,

ותנחל כי

לדאם

תרגילני לידי מצווה ואל תרגילני לידיעלה ותבינו.

לא לידי חקר ולידי עוונו ולידי מצווה ולשלוט ולידי מצווה,

לשלוט ויצר טוב ולשלוט ויצר רע.

את הצייני זה,

אומרים ברוך המפיל. בסוף אומרים ברוך המפיל, תאזרם המאיר לעולם כולו וכבודו.

אחרי כן מתחילה הגמרא שם,

כשאדם מתעורר אז הוא אומר אלוקי נשמה

אז פיקושה

מה?

זה רשי

זה רשי אומר

השואלים הטוסות האלה לא אומרים רק פרשה קטנה

ומה אם שלוש פרשיות? לכאורה קריאת שמע

זה שלוש פרשיות.

לא יודע.

יכול להיות שרשי סובר שרק פרשה ראשונה

היא דאורייתא

ולא רצו להחמיר על הציבור לקרוא עוד פעם כל הפרשיות.

קוראים את זה מקודם.

יש באמת

מקום להסביר שרק פרשה ראשונה היא דאורייתא.

מאיפה לומדים החיוב לקרוא קריאת שמע?

שכתוב ודיברת בם

בשוך וחבקומך.

מה זה ודיברת בם?

במה?

בם.

מה זה בם?

בפסוקים הקודמים,

שמע ישראל, השם הקשר מאחד,

ואהבת את השם אלוקיך, אברהם.

צריך לדבר בפסוקים האלה.

זה חוזר על מקודם.

ודיברת בם.

מה זה ודיברת בם?

מה זה ודיברת בם?

תדבר בפסוקים שמע ישראל,

ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבו בנפשו.

והיו הדברים האלה אשר אנוכים צוויך היום על לבביך.

ודיברת בם, תדבר בהם. מכאן לומדים מצוות עשי לקריאת שמע.

הפסוק

אומר על הפסוקים האלה, על פרשה ראשונה,

אנחנו אומרים כל הפרשה, בסדר.

דיברת בם בפרשה הזאת.

אבל על והיה אם שמוע,

כתוב אחריכם, ודיברתם בם.

וגם בוים שמה כתוב. מה כתוב שם לך?

מה?

מה כתוב שם לך?

לדבר חלדה.

אבשוך לך ומקומך. מה לא כתוב שם? איך כתוב?

ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם.

בשבטך ובביתך ולכתך בדרך אבשוך לך וקומך.

אבל כתוב, ולימדתם אותם את בניכם לדבר בו.

כאן זה לא, לא כתוב חיוב

עליך לדבר בו.

תלמד אותם לדבר.

אז יש אומרים שרק פרשה ראשונה דאורייתא,

וכיוון שהוא קרא כבר בציבור שלוש פרשיות,

אז זה כאילו,

ניישב את רשי קצת,

שעיקר החיוב של דאורייתא בקריאת שמע זה רק פרשה ראשונה.

הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו,

ויהיו הדברים האלה על לבביך.

ייחוד השם, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.

להבין,

שמע ישראל, השם,

להבין שיש בורא עולם,

להבין שיש.

שמע זה מלשון הבנה

כמו נעשה ונשמע.

מקבלים מעצמנו לעשות ואחרי כן להבין.

נעשה ונשמע, ואחרי כן נשמע.

אז שמע ישראל, השם, אדם יבין שיש בורא אלו,

שהוא נמצא

אלוקינו ומנהיג אותנו, השם אחד.

ואהבת את השם אלוקיך.

ואהבת את השם אלוקיך,

וכו', ואביך ואביך ואביך ואביך ואביך ואביך ואביך ומודד.

והיו הדברים האלה על אביך ודיברתם בהם.

הרי מאיפה, לגבי

התפילין

ולגבי המזוזה,

מה עם הפרשיות שצריך לכתוב במזוזה?

פרשת שמע ופרשת ויין שמוע, נכון?

מאיפה ידיים שרגל שתי פרשיות במזוזה?

כי פה כתוב, וכתב תמה.

על מזוזות בטחה, וגם בויים שמוע כתוב וכתבתם

אז שתי הפרשיות האלה זה דאורייתא ומזוזה

שתי הפרשיות האלה

זה דאורייתא ומזוזה

אבל לגבי תפילין

יש עוד פרשת והיה כי הביאך

גם פה כתוב הוקשרתם לי את העדיך וגם בפרשת השנייה הוקשרתם

ועוד בפרשת והיה כי הביאך ועוד איזה פרשה

כמה פרשיות יש בתפילין? ארבע

שמע והיה עם שמוע קדש לי כל בכור

למה כל הפרשיות האלה הם צריכים לכתוב בתפילין?

כי בארבעתן כתוב וכתבתם

הוקשרתם לאות על ידיך

והיו לטוטפות ונעניה. הדברים האלה

תקשור אותם על הידיים והיו לטוטפות ונעניך

על המזוזה כתוב רק פעמיים וכתבתם בבעיה ובשמה

מזוזה זה שתי פרשיות

תפילין ארבע פרשיות

ואז כתוב ארבע פעמים, כתוב

הוקשרתם לאות על ידיך

אז רשי אומר שבאמת לא יוצאים מהם

אבל תוספות מקשה אם ככה, איך מועיל

קריאה שמעון המיטה זה רק פרשה אחת, אבל אני שבנו קצת, רשי צובר

שרק פרשה ראשונה היא דאורה איתה

ורק פרשה שונה זה אורייתא והשאר זה רבה מאוד.

התוספות מתרץ

תירוץ אחר

התוספות אומר תירוץ אחר

כי הרי יש מחלוקת לקמאן

בפרק תפילת הסחר

יש מחלוקת

האם מתי זמן מנחם

וגם זמן מעריב, ושניהם תלויים אחד בשני.

רבי יהודה אומר זמן מנחה עד פלג המנחה ולא יותר

ומאז מתחיל זמן מעריב

זמן ערבית

רבננו אומרים זמן מנחה עד השקיעה

ומאז מתחיל

זמן ערבית

והגמרא שם אומרת

מאחר שלא נאמר הלכה כמו מי

אם כמו רבנן

או כמו רבי יהודה

דעבד כמר עבד דעבד כמר עבד. כל אחד יכול לעשות

איך שהוא רוצה.

יעשו... למה ביאור?

הוא מקבל...

לעניין זה אני תלמיד של רבי יהודה.

אפילו שרבונן חולקין על רבי יהודה,

אבל לעניין זה אני מקבל את רבי יהודה כמו רבי,

רבי שלים,

וכתוב במסכת שבת

באתרי

רבי אליעזר הם משחיזים סכין

בשבת בשביל מילה.

איזמן למילה. למה?

כי מכשירי מילה דוחים את השבת. זה רבי אליעזר.

אבל בכל החכמים חולקים.

אבל מי שנמצא באתרי במקומו של רבי אליעזר עושה כמו רבי אליעזר.

אז רואים מכאן שהאדם יכול לעשות כמו רבו אפילו להקל.

לכן גם פה כאילו שיכול אדם לעשות

או כמו רבי יהודה ולהתפלל ערבית מיד מפלג המנחה

או כמו רבונן.

רק אומר תוסף שלא יעשה תרתי דה סתרי.

וזה הם שואלים שאנחנו הרי מתפללים מנחה אחרי פלג המנחה.

אז זה לא כרבי יהודה.

לרבי יהודה נגמר הזמן.

ומצד שני אתה רוצה להתפלל ערבית גם כן מפלג המנחה.

זה תרתי דה סתרי.

טוב, זה תוסף שואל שזאת אומרת באמת עדיף

שאדם או שכל הזמן יתפלל מפלג המנחה

או יתפלל ערבית מפלג המנחה או יתפלל תמיד מנחה אחרי פלג המנחה זה כמו רבונן.

אבל לא לעשות יום אחד ככה ויום אחד ככה

וכל זקן באותו יום עצמו לעשות תרתי דה סתרי.

אדם מתפלל מנחה אחרי פלג המנחה ומייד מתפלל מעריב ועוד לא עוד לא עוד.

אז אז זה

ביום אחד אתה עושה

כרבי יהודה וכרבי בנן זה לא טוב.

זה לא טוב.

מה עשה הקיץ?

שש ועשרה.

מה?

שש ועשרה?

שש ועשרה.

מתי התחלנו?

חמש וחצי?

זהו. אז כאן

זה הראש.

הראש

אומר שלא לעשות פעם ככה.

אבל על הטוב שלא צריך ביאור.

הראש אומר לא לעשות יום אחד ככה יום אחד.

גם זה לא טוב.

גם זה?

אבל זה יותר טוב מאשר באותו יום עצמו.

בהלכה נפסוק שכן אפשר. יום אחד ככה ומעט.

אבל זה לא כל כך

מובן ולא כל כך טוב.

שלא יכול להיות. כי אם ככה, מספיק פעם אחת בחיים הוא עשה...

ברברו יצבור עשה יום אחד וכי טובים.

קשה להבין את זה.

אם פעם אחת בחיים הוא כבר עושה שיטה אחת, לא יכול לשנות.

אז הוא עבר מישיבה לישיבה.

הוא עד למד בישיבה ועבר לישיבה אחרת.

אז הוא עשה עכשיו, הוא עושה כמו הרב הזה.

גם, מה שלא מובן בתוספות,

הרי קריאת שמה, אנחנו פוסקים כמה שמה דאורייתא.

יש מחלוקת בזה בדף כא,

אם קריאת שמה דרבננו, קריאת שמה דרבנו.

אם דאורייתא או דרבנו, דף כא.

אבל אנחנו פוסקים קריאת שמה דאורייתא.

בדאורייתא לא צריך לומר דעביד כמרעביד, דעביד כמרעביד. הכולה הזאת

שאפשר להקל פעם, תעשה כך, פעם זה,

בדרבנו.

למשל בערבית, ערבית, תפילת ערבית, דרבנו.

אבל בקריאת שמה שהיא דאורייתא,

איך תעשה פעם הזמן ככה, פעם הזמן ככה, פעם כרבי דבא, כרבנו?

בדאורייתא לא שיח, הכולה הזאת כל כך.

מה, יש אומרים שפלג מנחה אפשר גם קריאת שמם?

הרי זה התוספות בל יושב.

איך בצרפת

וצרון צרפת מתפללים ערבית מפלג המנחה?

אז לשיטת תוספות זה גם בשביל קריאת שמם.

מה? לשיטת תוספות זה גם בשביל קריאת שמם.

על קריאת שמם מדברים. כל המשנה הזאת זה לא על ערבית.

המשנה שלנו,

ממתי קוראים את שמה בערבי?

על קריאת שמם מדברים, לא על התפילה.

על זה כתוב, בצאת הכוכבים.

שואל רשי, אז איך אנחנו קוראים לפני כן?

הרב תוספות אומר, כי לא קיימה לנו כמו המשנה הזאת,

אלא כמו אולי הלכה כרבי יהודה,

שנגמר זמן מנחה בפלג המנחה, ומאז מתחיל זמן ערבית.

ראשית,

מה זה נוגע?

ראשית, קשה.

מה זה עניין לתפילה?

וכי בזמן קריאת שמע זה כתוב, ובשוך בך, בזמן שסוחבים.

בזמן שהולכים לשכב.

אז מה זה, לרבי יהודה הולכים לשכב?

לפי רבי ר' נעצית הכוכבים.

בזה אין מחלוקת.

המחלוקת היא

לגבי מנחה ומערים,

אבל לא לגבי

זמן שכיבה.

לא מצאנו שהם נחלקו על קריאת שמע.

ועוד, מסטוסות אומרת, הכולה של דעביד כמרעביד, דעביד כמרעביד,

זה מצאנו לגבי תפילת ערבית.

זה דראבונון.

אבל לגבי דאורייתא גם נעשה, הכולה הזאת פעם ככה, פעם נעשה ככה.

בגלל זה ההבנות שהם צריכים לחזור.

בגלל זה היה הרבה קודם, שהם צריכים לחזור לקריאת שמע שעל המיטה,

הם צריכים לחזור, כי זה דאורייתא.

הם לא יוצאים לדרוך הבא. הם חייבים לחזור, אז זה בקריאת שמע.

בטח, לדאורייתא באמת כתוב את זה ש...

לא, אפילו אם היד רבונן צריך לחזור.

לפי שלא, לא קראת בזמן.

אם הדין הוא צריך לקרוא בצאת הכוכבים,

אז מי שלא קרא בזמן הנכון צריך, כאילו לא קרא.

אז רגע, אז לפי זה יוצא שפרשה ראשונה אצלם, לא מספיק, הם צריכים לחזור על כל ה...

לפיכך זה יוצא, זה ככה תוספות מקשה. כל הקריאת שמע. זה מקשה התוספות. על רשי אנחנו חוזרים רק פרשה ראשונה,

הרי בקריאת שמע על המיטה

אומרים רק פרשה אחת.

זה גמרא מפורשת.

אז אם לא יוצאים לפני צאת הכוכבים,

אז לא היה מספיק לחזור רק פרשה ראשונה.

לכן אומר התוספות שאנחנו מקילים כרבי יהודה,

שיוצאים את החובה במה שקראנו בבית הכנסת.

אבל המחלוקת של רבי יהודה ורבונן היא לגבי ערבית,

תפילת ערבית,

ולא לגבי קריאת שמע,

שזה תלוי בזמן סחיבה.

וכי נחלקו רבי יהודה ורבונן מתי אנשים הולכים לשכב?

נצפוק ונחזה מעמד הבר, בוא נצא עוצה ונראה מתי אנשים הולכים.

אנשים הולכים לשכב מוקדם טוב. היום השתנה קצת,

היום השתנה קצת בגלל החשמל,

אבל פעם כשהיה חוסך,

אז אנשים הלכו מוקדם הביתה.

היו יהודים שקצת למדו

בבית מדרש, ואחרי כן הולכים. אגב, כן, זה לא היה מאוחר.

היום הולכים לשכב יותר מאוחר.

אבל זה בכלל, זה לא טבעו של עולם.

טבעו של עולם זה איך שהבריאה הייתה.

אז לא היה חשמל.

אנשים היו הולכים לשכב מוקדם,

היו הולכים לשכב

להישאר בלילה עם נרות.

יצא אדם לפעולו ולעבודתו עד הערב,

ולא יותר.

זהו.

אז תראו, אני אגיד לכם,

קושייה

שהרב סחי הקשה לי מיום ראש השנה,

לפני אולי עשרים שנה,

לפני שכבר זקן מופלק.

אבל אני הייתי בא לבקר אותו בכל שבת ובחר.

אז לראש שנה אחרי הצוהריים הייתי בא, מוצא אותו בישיבה,

חושב.

מה הוא היה חושב?

הייתה לו קושייה על המשנה הזאת.

הוא הבין,

אכילה של הכהנים בתרומה, אחרי שטבלו, צריך ערב שמש.

צאת הכוכבים.

משעשע כאן מתחסים, זה צאת הכוכבים.

והרי באמת, זה ספק מתי זה צאת הכוכבים.

הרי יש בין השמשות.

התוספות מסביר בפסחים דף ב',

שיש כוכבים כבר בזמן.

יש כוכבים,

מייד אחרי השקיעה יש כוכבים.

בשקיעה כבר יש כוכבים, רק הם קטנים, לא רואים אותם.

וזה הספק.

זה הרי ברור, כמו שנלמד בעמוד ב',

שהיום נגמר בצאת הכוכבים.

מן עמוד הסער, עד צאת הכוכבים זה יום. לומדים את זה מפסוקים בעמוד ב'.

כולם אומרים, זה עד צאת הכוכבים,

אז נגמר היום.

רק השאלה היא,

איזה כוכבים?

הכוכבים שרואים,

או הכוכבים הקטנים שיש בשעת השקיעה,

שאנחנו לא רואים אותם.

זה ספק מהו,

איזה כוכבים כיוון הפסוק.

אז אם ככה, הוא שואל שאלה.

אדם,

הוא שואל, ברמב״ם כתוב,

בפרק א' מתרומות,

הרמב״ם אומר

שתרומה בזמן הזה זה דה רבונו,

אפילו בזמן בית שני.

בזמן שהיה בית המקדש

של בית שני, שעזרה ונחמיה.

אבל לא עלו כולם,

ותרומה, חיוב תרומות ומעצרות,

צריך שיהיה ביעד כולכם,

שכולם יבואו.

אז בביאה ראשונה יהושע נכנס עם כל ישראל.

עברו את הירדן ודרכו על אדמת ארץ ישראל.

כל ישראל באו לכבוש את הארץ.

אבל בבית שני

לא באו כל ישראל, לא כולם עלו עם בבל,

וחוץ מעשרת השבטים שלא ידעו איפה הם.

גם שבט יהודה ובנימין,

יהודה, שבט יהודה, גם כן לא עלו כולם.

אז כיוון שלא עלו כולם,

והתורה אומרת, דווקא אם יש ביעד כולכם,

בבואכם אל הארץ חלה תרימו תרומה.

וגם,

אז אם כן, אם, אם,

אם לא באו כולם,

התרומה היא רבונם.

אם יהיה איזה טמא שטבל,

והגיעה השקיעה.

הוא לא יודע,

טבול יום,

אסור לו לאכול בתרומה.

עד שאת הכוכבים, אבל אולי זה כבר את שאת הכוכבים מיד בשקיעה.

הרי זה ספק, זה בנשמשות.

אולי זה כבר את שאת הכוכבים.

ואז מותר לו,

רק מה? הספקה לאורה הייתה לחאורה.

אבל היות ותרומה בזמן הזה, דרמבונם,

היות ותרומה בזמן הזה, דרמבונם,

אם תרומה דרמבונם,

ספק הדרמבונם לכולם.

טבול יום יוכל לאכול מן השקיעה בזמן הזה ובזמן הבית השני.

כמובן שתרומה דרמבונם,

כך הרמב״ם פוסק

בסוף פרק א'

מהלכות תרומות ומאסרות,

שתרומה בזמן הזה, דרמבונם, אפילו בזמן בית שני.

אם כן, המשנה הזאת מתי נכתבה?

בזמן בית ראשון?

נכתבה בזמן בית שני או אחרי כן?

זה רבנו הקדוש כתב את המשניות.

אז מה הוא אומר?

קוראים קריאת שמע בזמן שכוהנים נכנסים לאכול ותרומה.

הוא אומר שהכוהנים יכולים להיכנס לאכול ותרומה כבר מן השקיעה.

ואילו קריאת שמע עשי דאור הייתה?

צריך לחכות עד זה את הכוכבים.

אז זה לא מתאים, המשנה לא בסדר.

מי שראה שהכוהנים נכנסים לאכול את התרומה, הדאור הייתה.

לא הדאור הייתה, אז מה בפשטות?

הרי זה... אתה הולך על התרומה אליטית.

אבל הרי משמע,

המשנה באה לומר לך, אתה רוצה

לומר קריאת שמע,

תסתכל מתי שהכוהנים נכנסים,

תרומה קריאת שמע.

מה הוא אומר?

זה רק בא ללמד אותנו,

אגב אורחב,

את הדין של

התרומה האמיתית, מתי נכנסים לאכול? לא, זו תרומה אמיתית פשוט. זה בא לגלות לנו מתי קוראים קריאת שמע, בזמן שהכוהנים נכנסים לאכול.

הוא ממש לא ילך.

עירייה רדיקה, אתה שומע את הקושייה

של הרבי,

אם תרומה בזמנו זה דראבונו,

ככה כתב הרמב״ם.

אז טבול יום שטבל,

אסור ללכות מתרומה.

עד שיעריב שימשל, עד שיצא את הכואבים.

אבל בין השמשות,

ספק אם יצאו כואבים או לא.

וספקא דראבונן לכולה.

אז הוא יוכל לאכול תרומה דראבונן.

תרומה דאורייתא הוא לא יכול לאכול,

אבל בזמן הבית השני, בית שני,

הרמב״ם אומר שתרומה דראבונן.

אין בזה כי אין דאורייתא תעקול?

מה?

אין בזה כי אין דאורייתא תיקון?

עזרת.

אספקא דראבונן לכולה, גם בדברים שפעם היה דאורייתא.

לא, תרומה, שעשו תרומה, שתרומה דראבונן,

הם תיקנו שאפשר, תרומה דראבונן הם לא הולכים לשירות, אז לא תיקנו כי אין דאורייתא?

שלא יתבלבלו בין דאורייתא לדראבונן.

תרומה דרבנון, תראה, למשל תרומת ירק.

זה דרבנון. זה דרבנון, בטח, ספקת דרבנון היא קוראה, זו משנה.

אנדרוגינוס כהן מאכיל בתרומה דרבנון

ואינו מאכיל בתרומה דאורייתא.

משנה ביבמות דפי א',

אנדרוגינוס הוא ספק איש, ספק אישה.

אם הוא קידש אישה,

אשתו אוכלת בתרומה, אשתו של כהן אוכלת בתרומה.

וכהן כי יקנה נפש קניין כספו,

הוא יאכל בו.

אבל אנדרוגינוס זה ספק איש, ספק אישה. ואם הוא אישה, הקידושים זה לא קידושים.

אין פה אשת כהן.

אבל בכל זאת אוכלת בתרומה דרבנון,

אוכלת בתרומה דרבנון, אוכלת בתרומה דאורייתא.

וגם דבר שפעם היה דאורייתא,

אם עכשיו הוא דראבונן,

איזה משנה למלך מדבר על זה, אם אומרים בזה ספקת דראבונן.

אבל אני הבאתי בספר עוטאור על תרומות ומעצרות

ראיות עצומות

שאומרים ספקת דראבונן, אפילו דבר שהיה פעם דאורייתא.

ואחת הראיות עכשיו בראש שלי,

עטוסות עם נחות דף סמכובבו, אומרים

שהיות וספירת העומר בזמן הזה דראבונן,

אפשר לספור בין השמשות.

כי ספקת דראבונן לכל העטוסות אומר,

היות וספירת העומר בזמן הזה דראבונן,

שאין עומר,

היום זה רק מדבר שם בגמור המחלוקת.

אז לכן אפשר לספור מיד בין השמשות, מיד בשקיעה.

הטוסות היה מפורסם עוד פעם.

מרן אומר לא למהר, אבל

הטוסות אומר שבין השמשות לארץ,

הרי ספירת פעם עומר, פעם הייתה דאורייתא.

והיה אז היה ודאי לא היה יכול לספור בין השמשות.

ובכל זאת היום אומרים ספקת דראבונן לכולם.

אבל היה תמידים גם ביום השני.

מה?

ארבעת המינים. ביום הראשון היא נענע גם בבין השמשות, אם הוא לא נענע כל היום.

תתקרב קצת, אני לא שומע פה.

ארבעת המינים. מה?

ארבעת המינים.

ביום ראשון דאורייתא. אז הוא נענע גם בבין השמשות.

מה?

חייב לנענע. חייב גם בבין השמשות לנענע.

אם הוא לא... חייב לנענע. אם הוא שכח.

מה? מה? הוא אומר שאם הוא שכח כל היום לנענע,

אז מבין השמשות הוא חייב

ספק דורייתא אבל הוא לא חייב אבל טוב

שמה זה דראבונן זה עוד ראייה ליסוד של הרב עמאר איך ראש ראייה

אבל היום זה דאורייתא אתה אומר יום ראשון הוא דאורייתא וביום השני מעדיף שנבין השמשות הוא לא חייב לא חייב אפילו שזה בעצם

אם המקור שלו בירושלים זה כן תאורייתא,

אז זה ראיין לגבי ראיין. אבל בגבולון העיקרו זה רבונו.

ואם כל זה הוא פטור, אז איפה הוא ראיין?

לא טוב. וזה מי אמר לך?

מי אמר לך?

רגע, אולי גם ביום שני צריך להחמיר.

אין על זה, לא כתוב על זה, זאת אומרת. הראש כותב, ככה הראש כותב.

הראש?

הראש, נדמה לי,

כותב שבו היום הראשון גם יברך בבין השמשות.

נדמה לי, לא בטוח.

זאת אומרת, לברך על הספירת העומר.

אפילו זה ספק.

גם על זה אומרים.

על פי הספק הדברים כול אומרים, זה ודאי זמן.

אבל אתה מדבר על דאורייתא,

לברך בין השמשות על דאורייתא.

וזה נדמה לי, אני לא בטוח בברכה.

אבל הוא חייב, הוא חייב.

ביום הראשון הראש כותב שהוא חייב,

וביום השני הוא לא חייב.

אנחנו רואים פה שאפילו שתיקנו דבר שיש לו יסוד מהתורה,

כשפניך מאוד לא חייבים.

הקולפונים, יש ראיות ברורות.

יש במסכת פסחים לגבי שיעורכם.

יש שיעור, עומר,

יש שיעור.

ואם

יש שיעור.

ואם הוא עשה פחות מכשיעור,

בבצק.

אבל עשה כמה פסקות.

אחרי כן,

שם אותן בסל,

הסל מצרף.

אז איך הדין, אם שם על שולחן

שולחן

שאין לו לבזבז,

שאין לו מסביב?

מסגרת. זה ספק בגמרא.

אומר השך,

היום חלד רבנוס וכאלה במליקו.

אף על פי שפעם היה דאורייתא חלם.

רבי חנניה בן נעקשי אומר, רצה הקדוש ברוך הוא זכות ישראל.

אברכך חלבה להם תרום מצוות שנאמר עליהם.