מסכת ברכות - ו. | הרב עמנואל טולדנו [016]

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מין אומר,

אין תפילה של אדם נשמעת

אלא בבית הכנסת

שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפילה,

במקום רינה שם תהיה תפילה.

זה כתוב, זה שלמה המלך אמר,

לשמוע אל הרינה והתפילה בבית המקדש.

אבל מה אומרת הגמרא?

במקום רינה שם תפילה. אומר רשי, מה זה במקום רינה?

הרי בבית כנסת

החזן לוקחים חזן שיש לו קול ערב

והוא אומר את התפילה,

התשבחות ושיר, וגם לפעמים כל הקו, תלוי באיזה עדה זה.

אצלנו במרוקו

היו למשל אומרים את השירה, אז ישיר משה,

כל הקהל יחף

בקול נעים.

אז איפה יש רינה?

בבית הכנסת.

אז משמע פשט בגמרא אפילו לא בגלל הציבור, שבבית כנסת יש ציבור מתפלל. מה?

בבית כנסת זה מקום שמרננים בו הקדוש ברוך הוא.

אז אפילו שאין ציבור,

זה לא נוגע לציבור,

זה המקום.

בית כנסת,

התפילה נשמעת.

ומעניין,

לא שומעים את התפילה שלך.

מה נגיד?

לא שומעים את התפילה, אבל זו תפילה קיימתי.

אז אתה לא נשמעת אלא בבית הכנסת.

אי אפשר להתפלל

חוץ מבית הכנסת.

שאתה יודע שלא שומעים אותך

איזה תפילה זאת.

לכאורה מצוי בבית הכנסת

שנאמר אלוהים ניצב בעדת אל.

אומר רשי, מתפללים, לא בבית כנסת קבוע.

עשרה יש שכינה, אלוהים ניצב בעדת כלא. אבל כאן הכוונה במקום שמתבעדים.

אם ניצב בעדת כלא בבית מועד, אומר רשי, בבית מועד שלו.

במקום שמתוועד. שלא, מה זה שלא?

בעד הסכים. הבית הוא שלו.

אם, זה מה שאני אומר, בעדה.

הבית הוא שלא מתוועדים כנסת,

אפילו בלי ציבור.

שנאמר אלוהים ניצב בעדת כלא במקום שהוא בית מועד.

מקום שמתוועדים בו.

אפילו בבית כנסת ריק.

יש

שחילה לו באיזה בית.

פעם אחת.

אז כשנאמר אלוהים ניצב בעדה, זה כאן עדה.

הרי ידוע שעדה זה עשרה.

כמו עד מתי

לעדה רעה זאת.

זה המרגלים ששכינה עימהם,

שלושה דיינים,

שנאמר בקרב אלוהים נשפוט.

הקדוש ברוך הוא שופט, בקרב אלוקים נשפוט.

בקרב אלוהים. אז האלוהים הזה

זה חול, דיינים.

אז מה זה ישפוט? הקדוש ברוך הוא שופט, הוא נמצא שם.

ואין בית דין קרויים אלוהים אלא בישולים. יש הודעות והלוואות,

גם הוא יכול.

אבל לכפות

צריך שלושה.

אז שם בית דין זה רק בשלושה.

ממשיכה הגמרא, ששכינה עימהם,

שנאמר אז נדברו,

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו,

והקשב ה' בישמע ליראי ה' ולחושבי שמו.

מה זה ולחושבי שמו. רגע, אז מה הגמרא לומדת?

הגמרא לומדת

מי של רעהו, אז אתה רואה ששתיים, מי של רעהו.

כתוב פה שתיים, אז אתה רואה. רואים מכאן

ששניים שיושבים ועוסקים בתורה, אז נדברו,

יראה ה' איש אל רעהו,

והקשב ה' וישמע.

ה' נמצא? שומע?

מה הוא חושבי שמו?

מה הוא חושבי שמו?

ומינין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עימו,

מה הוא חושבי שמו?

חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ללא עשאה,

נחשב כאילו עשאה.

אז גם כן,

נדברו איש אל רעהו,

הקשב ה' ונשמע לראה ה' ולחושבי שמו.

איך לומדים את זה?

כתוב המילה אולחושבי.

אפילו אם רק חשבו את שמו. רק חשב.

עומר רבאסי,

עומר רבאסי, חשב האדם לעשות מצווה ונאנס ללא עשאה, מעלה עליו הכתוב כי לא עשה.

מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עימו,

שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי,

אבוא אליך וברכתיך.

אז כאן, מה זה בכל מקום אשר אזכיר את שמי?

אשר ישכר שמי

על מצוותי ודברייה.

כשאומרים דברי תורה ומזכירים דברי הקדוש ברוך הוא,

או מזכירים המצוות שלו, המצווה שהוא מצווה.

אז הוא,

השכינה שורה עימם.

כמו להזכיר, להזכיר ולחשב גורם.

גורם שיזכרו את שמו.

כן. אני חושב שיש במקום אחר,

אה,

שיש פשוט,

כלומר בכל מקום

שאני נותן לך רשות להזכיר את שמי,

וזהו בשעה שלומדים,

שמותר להזכיר שם השם דרך לימודו.

בכל מקום מאשר אזכירא את שמי

אבוא אליך וברכתיך.

אפילו אם אתה יושב יחיד.

וכי מאחר, ואפילו חד

תראה מבעיה.

הרי אם שכינה, גם באחד שלומד,

שכינה עימו,

אז חוש כאן שניים.

אז למה הבאת לנו מקודם,

איניין לי שניים שעושבים ועוסקים בכלל?

נדברו איש אל רעהו.

כל שכנסיים. הרי אפילו אחת.

אומרת הגמרא,

תראה,

מכתיבת מין לא יהיו בספר הזיכרונות.

חד לא מכתיבן מלב את ספר הזיכרונות.

תראה מכתיבן מלב את ספר הזיכרונות.

אבל חד לא.

אז מסביר התוספות, מה זה

לא מכתבה מלב צבע זיכרונות. הרי יש משנה באבות,

וכל מעשיך בספר נכתבים.

אמנם שמה הכוונה עבירות.

הרי מקודם כתוב, עקב ובן מלא ללא מלא.

תסתכל בשלושה דברים ואין הטובה דבר.

לא על מה כתוב ומה כתוב לפני זה.

דם מלא מלא ובמחו, האם לא יועיל בראשונה,

כל מעשיך על ספר נכתוב.

אז שמה דובר על העבירות.

אבל אומר התוספות, קל וחומר מצוות.

מידה טובה עדופה, מידת פורענות.

אז אם כן נכתב בספר,

כתבו, כתוב כל מעשיך בספר נכתבים.

אז מה הגמר? אפילו על אחד.

אומר על זה התוספות,

זה נכתב בספר הפרטי שלו.

אבל כששניים לומדים,

נכתב בספר הזיכרונות הכללי.

גם ככה זה.

למה שניים יותר טוב מאחד?

אומר אמר סוהר כי שניים, כשהם לומדים,

אחד מעיר לשני.

מעמידים את הדברים יותר ברור.

יותר על בוריין.

אבל אחד, הוא יכול לטעות, לחשוב זה וזה ככה, אבל זה לא הפסל.

תוהים עם השניים מנו איפות.

נכון.

וכי מאחר דאפילו תרי תלתה מבעיה?

אז למה כתוב עוד פסוק?

אלוקים ניצב ועדת אל בקרב אלוקים ישפוט.

ואין אלוהים פעל משלושה, אין דיינים פעל משלושה.

קל וחומר שלושה עם שניים, חושק עם שלושה.

אומרת הגמרא,

יכולנו לחשוב שדין זה לא תוירק,

זה שלמה בעלמא הוא.

הרי באמת בדין,

בדין טוב

ושופטים צדק,

זה מרבה שלום.

למה?

כשאחד יודע שהוא לא צודק,

אז הוא נכנע.

ככה הם רבים, כל אחד חושב שהוא הצדק איתו.

אבל כשיש בית דין הגון

ופוסק כמו שצריך,

אז נכנעים.

הבית דין עושה שלום, אפילו בלי פשרות.

פשרה זה ודאי שלום.

אפילו בלי פשרות,

עצם הדבר שהדיין פסק,

אז נכנעים הבעלי דין

והם מפסיקים לריב.

אז הייתי אומר שדין זה לא תוירק,

זה רק שלמה בעלמא.

כמה שמענן שלשוות בדין, דין עצמו זה תוירק.

הרי הם פוסקים מלאכות.

דין עיני היינו תוירק. מה? כמה שמענן, בדין עיני היינו תוירק.

כן.

זהו, העיקר זה תוירק.

לא, לא.

מה שאלוקים,

למה יש שכינה בבית דין?

כי הם דנים בלפיד תוירק.

אז זה תוירק גם.

אבל לא מצד שזה פסף,

פסף, איזה חשיבות מיוחדת בדין.

לא בגלל שהם בדין.

בגלל שדין זה תויר. או אם כן הם לומדים תורה כמו שלושה שלומדים.

שלושה שלומדים לא גרועים מבית דין.

בקרב אלוקים ישפוט.

עומר רב אבין ברב אדם אמר ביצחק

מניין שכנית... רגע, רגע. וכי מאה אחת, וכי מאה אחת, זה אפילו תלוף תעשור מבויה.

אה, עשרה קדמה שכינה ואתיה.

תלתה עדי יתווה.

שלושה אחרי שהם יושבים ומתחילים, אז השכינה באה.

אבל עשרה שמתכוננים ללמוד,

עוד לפני שהם יתברשו ללמוד כבר השכינה מחכה להם.

אה?

עצם עם עצמתם.

עצם עם עצמתם יש פרשים.

מי שלא?

מי קורן, למה?

מה?

מה רשי אומר?

מי קורן, אם טוב בעד השכין, מי קורן משמע. מהיקרא, אלוקים ניצב בעד השכין.

מי קורן. ועשרה...

מי קורן. מי קורא קודם.

אפילו לפני שהם הגיעו.

עומר רב אבין בר עדה,

ברב עדה אמר ביצחק,

מניין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין,

שנאמר נשבע השם בימינו ובזרוע עוזו.

במינו זו תורה,

שנאמר ממינו אשדת לנו,

ובזרוע עוזו אלו תפילין,

שנאמר השם עוז לעמו ייתן,

ומניין שהתפילין עוזם,

מה זה עוז? עוז זה עוצמה,

כוח.

דכתיבי ראו כל עמי הארץ,

כי השם נקרא עליך ויראו ממך.

וטניא, רב אליעזר הגדול, אומר,

יש איזה סיפור מהגאון.

היה שם איזה גוי

שהיום צער יהודים.

אמר להם הגאון,

תעברו עם תפילין.

אבל הוא עוד אס עליהם צרות.

אז מה עשה הגאון? יצא הוא עם התפילין,

ואז הם נבהלו וברחו.

אמר להם, בגלל שהתפילין,

לא מספיק התפילין.

אם אדם מקסר את מחשבתיך,

אני לא יודע מה הוא אמר, אבל

מחשבתיך עם התפילין,

אז הם מפחדים.

על כל פנים זה עוז.

התפילין זה עוז.

דומני שרב עובדיה יוסף

אמר שטוב שחיילים ילכו להילחם עם התפילין.

אה, כן.

כך הוא אמר לחיילי צהל, הוא אמר.

אבל לא איכות.

שילכו עם תפילין,

להילחם.

מה?

גם כוונת הלב בשירי.

מה? מה?

אלה ילכו עם כוונת הלב בשירי.

מוטי,

מה הוא אומר?

אלה ילכו עם כוונת הלב בשירי.

אה, לא באמת מכוונת הלב השירי.

זה מספיק.

זה ודאי עזרה.

ללכת עם תפילין.

פעם כשהיה יהודים,

כשהיה דוד המלך,

החיילים שלו, בטח הלכו עם תפילין.

כל יהודי צריך ליבוא תפילין כל היום.

פעם הלכו עם תפילין, והתפילין זה עוצמה.

אז זה צוק איתן, זה ללכת להילחם.

איך אמר אדוננו דוד?

הרי הוא בא ויציע עצמו להילחם עין גולייתו.

אמר לו שאול, אבניאט, הבחור צעיר, לא מיומן,

אתה תלך להילחם עם אחד וכזה שהוא מלומד מלחמה וגיבור.

אמר לו, אחי, אני הולך לבד?

אני לא הולך לבד.

אני לוקח איתי את הקדוש ברוך הוא.

אני לא הולך לבד.

הראיה,

גם את הארי ואת הדוב יכע עובדיך.

איך יכולתי לגבור על הארי?

איך

ודוב ושני גוריו, ואריה ושני גוריו,

איך הצלחתי?

כי בורא עולם היה איתי, ואמר לו,

הרי זה אם הקדוש ברוך הוא זימן לי

אריה ודוב להילחם איתם,

כשהם גנבו טלא מן העדר.

הוא הלך והציל את הטלאים.

איך זה הקדוש ברוך הוא זימן לי בשביל לרמז לי שאני אוכל להילחם?

וזה, והוא אמר לו, טוב, לך השם איתך.

וברוך השם, הרי תמיד אמרתי,

הקריירה, תחילת הקריירה הצבאית של דוד

הייתה מלחמה עם גוליית.

זו פעם ראשונה שהוא נלחם עם אדם.

קודם נלחם עם אריה, עם זה, אבל עם בן אדם

ועם הנשק.

ומה היה?

אתה בא אליי בחנית ובחרב,

ואני בא אליך בשם השם

אלוקי מערכות ישראל

אשר חירבת,

והוא אומר לו,

היום הזה ייסגר לך השם בידי,

והכרעתי את ראשך מעליך.

כזה

ביטחון היה לו בשם.

ודוד קידש שם שמיים במלחמה הזאת.

וידעו כל הקהל

כי להשם המלחמה, כי השם,

ושיש אלוקים לישראל.

זה היה קידוש השם. זה היה

במלחמה האחרונה, בצוק איתן,

היה שם

איזה מפקד שקידש שם שמים.

קראו לו עופר וינטר.

עופר וינטר.

הוא אמר לפני הכניסה לקרב,

הוא אמר, תמיד הם עושים את זה,

אמר, דיבר.

הוא אמר,

והוא אמר להם, ואמרו, שמע ישראל השם אלקנו השם אחד.

והוא אמר להם, אנחנו לוחמים לא בכוחנו, אלא בכוח, בקדוש ברוך הוא.

טוב, הרשעים צעקו עליו.

אבל הוא קידש שם שמים.

מעניין יהודי מפקד.

מעניין,

שפעם ראשונה, הם אוסרים עליהם. מה?

הם אוסרים עליהם.

הם אוסרים עליהם.

לא, הם מורידים אותם מהתפקיד, ברגע שהם מורידים אותם.

מה, מה?

הם מורידים אותם מהתפקיד, שקוראים כזה דבר כזה.

כן, אז הורידו את עופר.

אני לא יודע.

אבל הם לא אפילו כי השפיעו על הערבים.

הם לא רוצים לראות את זה. הוא היה

מפקד חטיבה בעזה,

מן המפקדים החשובים.

אבל הוא אומר, אני יכול להיגמר.

אנחנו לוחמים בשם השם אלוקינו.

לא

קידש שם שמים. מה?

בחברות שהיו הרבה ניסיונות סיבוביים,

השאלו את החיילים איך הצלחתי להתגבר על הניסיונות סיבוביים.

אז אמרו שבזכות השיעורים של הרבנים שהם רבים הבסיסים, זה עוזר להם מאוד.

אז הם הציעו את השיעורים.

אמרו שאין את זה.

מה הוא אמר, מוטי?

אתה לא שומע?

תגיד לי מה הוא אמר.

עשו שיעור, הסכימו שיש שיעורי תורה

של החיילים.

בזכות זה הם התגברו על הניסיונות של הסיבוביים.

מי זה אמר?

שזה בזכות זה?

לכן החיילים אמרו שהם הצליחו להתגבר על הסיבוביים,

כי הרבנים שהביאו למקומות שיעברו לתורה זה מאוד עזר להם.

המפקדים שמעו את זה וביטלו את השיעורים של הרבנים.

מהו מפקדים והם ביטלו?

ומה עשו המפקדים?

ביטלו את השיעורים.

למה ביטלו?

כי הם לא רוצים שיתחרדו.

לא רוצים שיתחרדו.

אז הם מעדיפים ליפול בידי הפלסטינים.

הם מאמינים גם בנשק והם מאמינים בגבי הזרוע.

מה? הם מאמינים בכוח הזרוע.

כוח הזרוע?

כוח הזרוע?

ככה זה עד שאני אדבר.

זה לא טוב. מה עם ישראל אף פעם לא בכוחי אמר השם.

לא בחייל ולא בכוח.

כי אם ברוחי אמר השם.

כל ההיסטוריה של העם היהודי היתה ניסים ונפלאות.

רק לדבר על אופן כוח כוח לעשות חי.

כי הוא נותן לך כוח לעשות חי.

אבל שם החייל זה כסף.

שם פירוש הפסוק

על הממון.

זה לפני כן כתוב.

וכספך יבה ותהיה עשיר.

ורם לבביך ושכחת את השם כי הוא נותן לך כוח לחזות חי.

והוא יעיב לך עטה למקנה נכסין.

אומר התרגום.

הרי איך מתעשרים?

הקב'ה נותן עצה.

הוא יכול להפיל בן אדם, הוא יכול להעלות אותו.

נגיד למשל אדם יש לו מניות.

הוא בדיוק נותן לו למכור את המניות

בדיוק לפני שהם התייקרו.

אחרי כן נפלו ומחר התייקרו.

לפעמים הוא קנה ונפלו.

דאיהו יאיב לך עטה למקנה נכסין.

זה אמר לי איזה בן דוד אחד

על אבא שלו.

אנחנו ממרוקו, לא מתימן.

אנחנו ממרוקו.

כן, ומקנה.

ומקנה.

אז שמה במרוקו? במקנה.

אני מכיר את היהודי, את האבא שלו.

יהודי מלובש יפה.

כל יום הוא מלובש

עם לבוש מרוקאי, עם ג'לבה,

מלובש יפה.

כל יום

מתפלל וזה והולך למושב זקנים.

אם שם היה להם,

או לומדים חוקרי ישראל ולומדים תהילים, קוראים תהילים.

ממה הוא מתפרנס?

והוא כמו איזה גביר מתנהג.

ממה הוא מתפרנס? אז זה אומר לי

פעם אחת הוא מצא אריזה של גבינה מהולנד,

הולנדית.

יש גבינות, הגבונות האלה משולש.

לא גבינה קשה, גבינה כמו גבינה צהובה.

זה קצת רך.

לקח את האריזה, רואה את הכתובת.

מאיפה הייצור? איפה זה?

במובן. שלח מכתב,

תשלחו לי

חבילה,

אני אנסה לשווק,

אני אהיה סוכן שלכם.

ואמרו, כסף אני אשלח, אני לא יודע איך הוא יסתדר,

על כל פנים.

שלחו לו,

לקח את החבילה וחילק

בכמה מכולות אצל הצרפתים.

הייתה שכונה שרק צרפתים גאוש.

ונתן למכולות

כמה עתיכות

שיעניינו את הציבור.

אחר שבוע הוא בא אף פעם,

מה נשמע?

תביא לנו עוד.

אז בא אם כולם מבקשים.

אז הוא כבר הזמין

הרבה יותר,

לאט לאט עד שהיה משווק

בשני ערים, במקנס ובפס.

ופעם בחודש

היה הולך לנמל

להביא את המטען, להביא את כל הקופסאות והילדים.

במשאית

והיה לו כבר עוזרים שישווקו לפה ושם.

ממה

דהיהו יאיו לך עטה למקנה נכסית.

נתן לך עצה להתעניין על הגבינה הזאת

והנה הוא התעשר מזה.

מי זה היה?

דוד טמסטייט.

אבא של דוקטור טמסטייט.

אני זוכר אותו ממרוקו.

לא ידעתי במה הוא מתפרנס,

אבל הוא סיפר לי, הבן, הדוקטור,

סיפר לי איך אביו

היתה לו פרנסה.

בקלות.

למה?

היה צריך פעם בחודש

לנסוע לנמל, להביא הטרנספורט,

ואחרי כן, היו לו כבר עוזרים שמשווקים סוכנים,

ומכר את הגבינות, וככה

היה לו פרנסה.

כל יום הלך ללמוד.

הלך לומר, אלה, לא תלמידי חכמים, אבל למדו חוק לישראל, למדו עקרות תהילים,

כי הוא יאיו לך עטה למקנה נכסית,

כי הוא נותן לך כוח לעשות את זה.

אם תראו בפנים הפרשה,

תראו שמקודם מדובר על כסף.

כשירבה לך כסף וזהב

וזה ובתים אשר לא בנית ובורות

חצובים אשר לא חצבת ורב לבביך ושכחת

את השם אלוקיך וידעת כי השם אלוקיך הוא

נותן לך כוח לעשות חייל.

מה זה חייל? חייל זה ממון.

הוא נותן לך עצה למקנה נכסין.

זה תלוי בבוראון. שם מוריש ומרשים.

אדם יכול לעשות עסק,

וכר שלך הוא מצליח אותו,

ואז יש לו פרנסה בשפע,

ולהפך יכול להפסיד.

אשר מוריש ומעשיר.

משפיל אף מרומם.

מאשפות ירים אביון.

יסבוסו מדוגלהוט.

מה למדנו כאן?

או, עכשיו אנחנו מדברים.

עומר רב אבין ברב אדה אמר ביצחק,

מניין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין,

שנאמר נשבע השם במינו ובזרוע עוזו.

במינו זו תורה שנאמר ממינו אשדת למו.

ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר השם עוז לעמו ייתן,

ומניין שהתפילין עוז הם לישראל, השם עוז לעמו ייתן תן להם עוצמה.

מניין שהתפילין זה עוז לישראל,

בטח שיותר טוב ללכת עם תפילין למלחמה.

מיניים שהתפילין הם עוז לעם ישראל,

שנאמר וראו כל עמי הארץ

כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך.

ותניא רב אליעזר הגדול,

אלו תפילין שבראש.

לא כתוב מה זה שם השם נקרא עליך,

אבל זה אלו תפילין שבראש.

יש כאן ברשי,

לא רשי פה, רשי במנחות, אותו סוד מביא אותו.

מה זה שם השם נקרא עליך,

אלו תפילין שבראש?

כי בתפילין שבראש יש שין,

יש שין

בתיבה, בפגדים,

ויש דלת,

זה הקשר שעושים אצלנו, עושים את זה דלת, יפה, לא כמו אשכנזים.

דלת, נכון.

אצלנו עושים ממש דלת,

פה, מאחורה.

קשר דלת.

אז יש כבר רוב שם השם, כבר יש בתפילין שראש.

ואיפה היוד?

שקאי.

היוד הוא בתפילין של יעד.

כשעושים קשר,

כמו יוד.

הקשר הזה שבתפילין שראש, אז הוא אומר,

תפילין שבראש,

רוב האותיות של השם נמצאים בראש, שין ודלת.

אבל ביד יש רק יוד.

ועל זה שואל התוספות,

אם שין ודלת

זה שם השם,

אז למה יש,

אז אם כן,

כתוב למען תהיה תורת השם בפיך,

לומדת הגמרא, בתפילין כתוב, למען תהיה תורת השם בפיך,

לומדים חזן

שלא עושים תפילין,

רק מאור ואימה טהורה.

תורת השם בפיך, ודבר המותר לפיך.

משמה לומדים.

עכשיו, אם רצועות יש בהן שם השם,

אתה אומר, רוב שם השם הוא ברצועות,

אז אם ככה צריך רצועות גם כן מעור טהור.

ואילו, משמה שלא בטוח, מה כוונת התוספות?

הנה.

אלו תפילין שבראש פירש הקונטרס לפי שיש בהן רוב שם של שקאי,

שהשין

כתובה בקמת שבבתים,

והדלת ברצועות.

ותימה משבת פרק ומי מדליקין.

דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת השם בפיך.

לא למד רצועות מתורת השם בפיך, הרי יש שם השם,

אם כתוב על זה ממש

שם השם,

אז צריך להיות עם המותר בפיך,

מתורת השם בפיך.

ועוד פרק בת רד עם גילה,

קרא לרצועות, תשמישי קדושה ועלמא.

על כן אומר הטוסות, אלא יש לומר

אלו תפילין שבראש

לפי שאין בגובהו של ראש.

וניראין דשייח'

מה? וניראין.

וניראין. הם גלויים,

לא כמו התפילין שליד שהם מכוסים.

לכן, וראו כל עמי הארץ, זה חוזר על תפילין שראש או על תפילין שליד.

לא בכלל מה שאמר רשי, כי תפילין שראש יש בהם שתי אותיות משם שכאי.

לא בכלל זה. כי אם ככה היה צריך להיות שהרצועות

נצטרך לעשות אותה מעור ואימה טהורה מן הלימוד של תורת השם בפיכו.

תורת השם דבר המותר בפיכו. וזה הרי שם השם הזה.

אלא הכרחך

שלא

בגלל זה.

אב התפילין שליד מכוסים?

רק בגלל שהם עגולים ואלה מכוסים.

אב המכוסים דכסים? מי אמר שתפילין שליד מכוסים?

תכתיב לך לאות על ידיך ולא לאחרים לאות.

כתוב היה לך לאות.

לך יהיה אות.

אתה יודע שאתה לובש תפילין.

אבל אחרים לא רואים את התפילין שליד. אז זה לא ורואו.

זה לא לאות לאחרים. זה לא. זה לא ורואו כל עמי אורץ. זה ורואו. זה רק על ה...

כן.

אז מה היא? ותניא רב אליעזר הגודל אומרת.

זה חייב שיהיה מכוסי התפילין באמת? חייבים שאילן?

לא, לא חייבים לכסות.

כתוב לך לאות ולא לאחרים לאות. לא צריכים לאחרים.

לא צריך שיהיה גלוי.

לא צריך, אבל לא.

ותניא רב אליעזר הגדול אומרת.

השם,

וראו קרעמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך,

אלו תפילין שבראש.

אמר לי רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין,

מה אתה אומר, מנין שהקדוש ברוך הוא לובש תפילין?

מה כתוב בתפילין דה מראה עלמא?

אמר לי רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, הנה תפילין דה מראה עלמא

של בעל העולם,

מה כתיב בהו?

אמר לי רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין,

הנה תפילין דה מראה עלמא מה כתיבאו,

אמר לי ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?

ומי משתבח קדשה בריך ובשבחה יהודי ישראל?

הנה, דכתיב את השם האמרת היום והשם האמיר לך היום.

אמר להם הקדוש ברוך הוא,

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם,

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעל העם שני מר שמה ישראל אשם אלוקינו אשם אכול.

המילה אמירך יש אומרים שזה מלשון להפריד.

הפרדנו את הבורא עולם שהוא יחיד בעולמו.

אז גם הוא מפריד אותנו מן העמים.

אתם יחידים אצלי.

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעל העם,

שנאמר, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

הפסוק ומי כעמך ישראל זה פסוק בספר

דברי היומים.

ומי כעמך ישגעת בארץ

אשר הלך האלוהים לבדות לו עם לשום לך שם גדולות

ונוראות

לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גויים.

אשר פדית.

בספר דברי היומים א' יז', פרק יז'.

אמר לי רבה חברת הרבה לרבה שהיא

תינח בחטבתה.

הרי בתפילין של ראש יש ארבעה בתים.

בכל בית יש פרשה אחת.

בתפילין של יעד אין בתים.

בבית אחד כותבים כל הפרשיות בקלף אחד.

אבל בתפילין של ראש ארבעה קלפים נפרדים.

אז מה עושים?

והקדוש ברוך הוא מניע תפילין

של ארבע תיבות.

אז אמרת פסוק מי כעמך ומה הוא כותב

ומה יש בתיבה שנייה.

בשלמה ישראל יש שמע ישראל,

יש ויהיה עם שמוע,

ויש ויהיה כי יביאהך, ויש קדש לי כל וכל.

למה? שבכל אחת מן הפרשיות האלה כתוב

והיו לאות בעיני עיניך

וכשרתן לאות על ידיך והיו לתותפות בעיני עיניך.

הרי מוטי, אתה יודע מאיפה יודעים כמה פרשיות כותבים בתפילין?

ארבע פרשיות.

ובמזוזה רק שתיים.

שמע ויהיה עם שמוע.

למה?

כי במזוזה לומדים מכתבתם.

וכתבתם על מזוזות בתיך.

כתבתם על מזוזות שלך כתוב בשתי פרשיות.

בפרשת שמע ופרשת ועם שמוע.

בפרשת קדש לי כל וכל לא כתוב מזוזות.

אבל תפילין כתוב בארבע פרשיות בתורה.

והתורה אומרת לכתוב,

לכתוב שמה וכתבתם,

כתוב את ויהיה עם שמוע.

לא, וקשרתם לאות על ידיך

ששמה

והיה, ויהיה כביאך וקדש לי כל בכור.

פעם חקרתי,

אני לא זוכר, אמרתי פעם בשיעור,

האם הפירוש הוא שהתורה רוצה, איך עושים תפילין?

ארבע פרשיות

של התורה.

תפילין של ראש

בבתים ושמה בקרב אחד.

או שלא הפשט הוא תיקח את הפרשיות של התורה ותעשה אותן תפילין.

וזה מה שתעשה בתפילין.

אלא זה חפצה אחר.

זה עכשיו עושים

עושים ספר של ארבע פרשיות.

עושים

דין אחר.

מה אמרת? אתה יודע, שכחתי והיו לי דברים טובים.

אני חושב שבריסקרו מדבר על זה בספר.

הרי כן ראיתי,

אבל אני דיברתי על זה כשהייתי אומר שיעור באורח חיים בבית הכנסת מוצאי שבת.

לפני שנים

היה אבא, היה הרב יפאל הילס,

נכון לברכה.

ניבדל לחיים.

זבולון היה,

זבולון אלאלוף, רב זבולון,

גם הוא היה משתתף.

ורבי שלמה,

זכונו לברכה,

הדוד,

לא זה של שלמה הער.

אז אני דיברתי והיה לי נפקא מינא.

נפקא מינא,

יש איזה פרשה שהיא סתומה.

נפקא מינא,

כמה להפריד,

לא זוכר כבר על נפקא מינא, אבל

האם זה ספר חדש של ארבע פרשיות?

או לא, הכוונות תורה.

תיקח

הפרשיות האלה ותשים אותן.

אבל זה לא

ענא יזח,

לא דבר חדש.

יש עלי נפקא מינא, אני לא זוכר.

על כל פנים,

זהו מה שכתוב.

נמשיך.

אז הגמרא מתרצת.

מה כתוב בטווילים של הקב' בשאר התיבות?

אז הגמרא אומרת,

אמר לי, כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו,

כשם אלוקינו וכל קוראנו אליו.

ויש עוד פרשה, ומי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו, כ' אלוהינו וכל קוראנו אליו.

מה עוד?

ומי גוי גדול,

יש איזה שני פרשיות.

מאי,

מה עושה בשאר בתי מאי? אמר לה, כי מי גוי גדול,

או, נראה פה תיכף,

כי מי גוי גדול

אשר לו אלוקים קרובים אליו, כאשר מלוקינו וכל קראנו אליו,

ומי גוי גדול

אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים

ככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם.

אז עמיר דו, כמה יש לנו? יש לנו מי כעמך ישראל ואחד בארץ, זה בדברי הימים.

פסוק מדברי הימים.

ופה פסוקים מן התורה,

כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים, זה גם כן שיבה

של עם ישראל.

עם ישראל,

רק העם הזה יכול לבקש ולהתפלל לבורא העולם

בכל עת ובכל זמן,

אשר לו אלוקים קרובים אליו

בכל קראנו אליו.

וקרוב אליך לדעת.

מה זה בכל קראנו אליו?

בכל מצב,

בכל זמן

ובכל מקום.

זה שבורא העולם צריך לדעת,

יש לנו את הבורא העולם.

יש לך בעיה?

בוא צר לי, אקרא אדוני, ולאלוהי השביע,

אשמע מהיכלו קולי, ושבעתי לפניו תבוא באוזניו.

יש לנו את הבורא העולם, מתי שיש צרה לבן אדם?

דוד המלך אומר, מתי שהיה לי צר,

הייתי פונה לקדוש ברוך הוא והוא היה עונה לי.

ושבעתי לפניו תבוא באוזניו.

זה שבח של עם ישראל,

שאין בכל הגוי. מה שאלתי קושייה?

הרי שלמה המלך התפלל שאפילו הגוי

שיבוא והתפלל בבית המקדש תשמע לו

ותענה לו.

אבל זה רק אם הוא בא לבית המקדש.

אבל מרחוק,

אפילו יכוון לכיוון המקדש, הוא לא נענה.

כמו שאומר, יש עוד פסוק.

ישבעו הגויים מתפללים ולא נענים.

יש פסוק.

שבעו אל מושיע.

ולא ענם.

ישבעו לשם ולא ענם.

יתפללו לאל לא מושיע. אחרי כן הם פנים לעבודה זרוע שלהם.

הקדוש ברוך הוא לא עונה להם.

אז שמעת? זה תירוץ

כתוב בספר דעת ואמונה, התירוץ הזה.

מה זה מגוי גדול אשר לו אלה אם קרובים אליו.

כי השם אלוקינו ולכל קוראים אליו.

הרי שלמה המלך התפלל שגם הגוי אשר יבוא ויבקש ממך תענה לו.

אבל זה הוא צריך לבוא.

אבל שעם ישראל בכל קוראים לו. מכל מקום אפשר לדבר.

הנה יוינו הנובי.

יוינו הנובי.

מאיפה הוא התפלל? ממעי הדג הוא התפלל.

והשם שמע את תפילתו.

ממעמקים קראתי לך השם. מעמקים.

איזה מעמקים.

ועוד הים עליו.

לא רק

יונה הנובי התפלל לשם.

ראיתי בעיתון אתמול או שלשון.

שהעיראקים כבשו את הקבר של יונה הנביא.

היו שם דאעש.

והם כבשו את זה.

יונה הנביא כבור בעיראק.

זה למדתי מן העיתון.

למה?

ידוע הרי, יונה נינווה זה בעיראק.

עד היום יש במפה

של העולם, אתה תראה המפה של עיראק,

איפה נינווה?

יש עיר, קוראים לה נינווה.

ונינווה, הוא בא שמה והם עשו תשובה ולא קרה להם כלום.

אבל אחרי זה, שהוא כתוב, כן... מה, מה?

אבל אחרי זה בסוף שנים, הם כן כתוב בסוף, לא?

וזכתר, מה אתה אומר?

אומרים שאחרי זה הם חזרו לספורם.

מה?

הם חזרו לספורם אחרי זה.

חזרו בתשובה.

לא, אחר כך. נינווה.

חזרו בשאלה.

מי אומר?

איפה זה כתוב? זה כבר לא כתוב בתנ״ך.

זה כבר לא כתוב בתנ״ך. אבל על כל פנים,

רבי יונה נשאר בעיראק.

הלך עד נינווה.

כשנסיעה אז לא הייתה רכבת.

נוסע על חמור עד שמגיע לעיראק.

אמנם נינווה זה לא בצד המערבי של עיראק,

זה צפון-מזרח.

אז הם אומרים בעיתון שהעיראקים כבשו את קברו של יונן נובי.

מעניין.

למדתי מן העיתון דבר אחד טוב.

איפה הקבר של יונן נובי?

אתה מכיר את יחזקאל הנמיג עכשיו.

יחזקאל מפורסם.

יחזקאל גם,

זה בעיראק יחזקאל?

או בפרס?

בעיראק. בעיראק. של מרדכי? לא, בעיראק. אה, של מרדכי בפרס.

יש איזה

בחור, לא בחור, אברך, אני יודע, אברך.

הוא נשוי.

קוראים לו, איך קוראים לו?

גבאי מברסלב.

הוא אזרח צרפתי.

יש לו פספורט צרפתי.

והוא נסע לפרס

בשביל הקבר של מרדכי הנביא.

והוא מספר, ראיתי כתבה שלו בעיתון,

באחד השבועונים,

שהוא מספר איך הוא היה והם עקבו אחריו, אבל לא הפריעו לו.

הוא הלך לקבר של מרדכי הצדיק

ואתרן.

וגם, גם אתר קבורה על יד מרדכי אתר, הייתה מלכה.

אולי היא נתנה צוואה שיקברו אותה על יד הדוד שלה.

גם הוא בעלה, נכון?

גם בעלה, אבל זה לא היה מפורסם.

זה היה בצנעה.

אז היא אמרה, זה דוד שלה, זה כולם יודעים.

נודעת דבר שמרדכי

הוא דוד של אסתר.

ראש אמרה המועבר, כמו שאמרה המועבר,

אמר על שרי שהיא אחותו.

כן, כאן זה היה,

אני חושב שלא ידעו אותה. חזל אומרים,

בוודאי, הרי לקחו אותה, אבל הם לא ידעו

שהיא אשת מרדכי.

הם חיפשו נערות בתולות.

היא לא הייתה בתולה.

אסתר.

היא הייתה אשת מרדכי עוד לפני שנתפסה לעיר חזר.

אז על הכול פונים, או אמרנו כאן,

מה הם, נסיים פה מה שאומר,

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם

חטיבה אחת בעולם.

את השם, אתם אומרים, שמע ישראל השם מקנה שם אחד,

ואני אומר מי כמוך יצאים כאחד בארץ.

אמר לי רב אחא

ברא דרבא

דרבאשי

תינח

בחטבתה

בשאר

בשאר בתי

מאי

אמר לי כי מגוי גדול הוא מגוי...

גוי גדול.

אז זה עוד שני פרשיות.

ואשריך ישראל,

מי כמוך עמנו שעב השם,

או אני ישראל, הוקים לקחת לו גוי מקרב גוי, זו פרשה אחרת.

אז יש יותר מדי פרשיות.

יא הכי נפיש להוא.

ולתית חועל יואי.

נפיש להוא.

נפיש אלהוא.

טובי בתה.

מה כתוב? מה זה טובה?

הרבה, הרבה בתה. הרבה.

לא, תפה לא כתוב.

אז אומר,

מגוי גדול,

כי מי גוי גדול אשר לא אלוקים?

ומי גוי גדול אשר לא חוקים ומשפטים צדיקים?

זה בתיבה אחת, כי זה אותו עניין.

גוי מיוחד, גוי גדול, כי זה אותו עניין.

דדמיין לאדדה, די בחד ביתה.

אשריך ישראל ומקמך ישראל בחד ביתה.

או אנישה אלוקים בחד ביתה.

וכיתך עיון בכל הארץ, בחד ביתה.

וכולו

איפה אנחנו?

וכולו כתיבי באדרעי.

כל זה בזרוע.

גם בצביעי שלנו.

כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד, שאותם שליד אין עליו בית אחד.

כדאמרינה ממנחות דף ל״ד עמוד ב׳,

וכל הפרשיות כתובות בו.

עומר רבין ברב,

ברב אדם אמר ביצחק.

כל הרגיל לבוא לבית הכנסת,

ולא בא יום אחד,

הקדוש ברוך הוא שואל עליו.

מה שנאמר,

מי בכם מראה השם שומע בקול עבדו?

אשר הלך חשכים ונוגה לו.

אם לדבר מצווה הלך, נוגה לו.

אם לדבר הרשות הלך, אין נוגה לו.

יפתח בשם השם, מי טעמה?

משום דבר ללבטוח בשם השם.

הוא לא היה צריך

להיעדר מן התפילה.

כיוון שהלוא ללבטוח בשם השם שלא בטח,

ואין נוגה לו.

כי ארור הגבר אשר נטח באדם ושם בשר זרועו.

אבל להפך, אם הלך לגבור, מתזז לו.

לא נוגה לו.

עומר רבי יוחנן,

בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת

ולא מצא בעשרה,

מייד הוא כועס.

שנאמר, מדוע באתי ואין איש?

קראתי ואין עונה.

ואמר בי חלבו, אמר בי רב הונה,

כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו.

אז מה זה באין איש?

מה?

כתוב ואין איש,

לא כתוב עשרה.

טוב, זה לא אומר שאם אין איש, אז צדק לך.

אז מה זה עשרה? לא, לא עשרה. אין איש, אפילו איש אחת.

שאלה מפורסמת.

כן.

אבל ידוע שאפילו שמי

שלא יתפלא, לא מצא מניין,

שידעתי להתפלא בית כנסת ולא בבית.

כן, זה אמרתי מקודם, מתחילת השיעור אמרנו.

בית כנסת זה מקום שהשכינה מצויה.

מצויה. אפילו ביחידות.

יותר טוב בתפילה וציבור.

כאן הוא אומר, כשהוא בא לבית הכנסת, כנראה בבוקר,

והוא לא מוצא אנשים,

אז הוא כועס.

אז נאמר, מדוע באתי ואין איש?

אבל אמר ביחלבו, כל הכובע המקום בתפילתו.

רגע, אז מה שאלת?

מדוע באתי ואין איש?

שמע כשאין איש בכלל.

אבל מה אתה אומר?

בשעה שהיה כזו ואנחנו בא ובכנסת, הוא מצא עשרה.

אבל מצא תשעה, אז למה הוא כועס?

בפסוק כתוב, כועס כשאין אף אחד.

זו השאלה שלך.

כן, לא כתוב, אל תשאל. אז באין עונה רש״י מסביר, רש״י מסביר.

באין עונה,

אומר רש״י שיעור שיוכלו לענות דברים בקדושה.

קראתי ואין עונה.

מי קראתי ואין עונה לומדים.

שלא היה מספיק מתפללים שיוכלו לענות קדושה, כי אין דברים שבקדושה אלא בעשרה.

אומר אבונה, אמר רב חלבו אמר אבונה, כל הקובע מקום לטפילתו,

אלוקי אברהם בעזרו.

וכשמת, אומרים לו אי עניו

איחסיד מתלמידיו של אברהם אבינו.

ואברהם אבינו מנהלן דקבע מקום,

דכתיב השכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם.

ואין עמידה אלא טפילה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל.

עמד שם, איפה הוא שייר בכל הזמן?

אה?

עמד שם, איפה הוא כל הזמן המתפלל?

מקום קבוע.

מה אמרת?

זה מקום קבוע.

מקום קבוע.

יש פה, רבנו יונם מסביר.

מה פה מעלה לקבוע מקום לטפילתו?

שעד כדי כך

אומרים לו אי עניו, איחסיד. אולי שלא יריבו.

שיש שלום, לא יריבו.

לא יודע מלשון לקבוע איתי עם התורה, אולי קשור.

אבל הנה אצל אברהם אבינו מאיפה לומדים? הוא היה לבד שם.

לא היה לו עם מי לריב.

טוב, ולפני שם כן. רואים שקביע מקום לטפילתו?

גם לא בגלל לריב.

הרי מאברהם אבינו למדו את זה.

שם לא היה, לא היה על מה לריב.

לא היה עם מי לריב.

אז מה הפשט? רבנו ינב פה.

זה מיילא בתפילה, כמו טומיק, קורבן תמיד.

זה תמיד. אז גם פה, זה כפול, כמו טומיק. הנה, יש לנו אורח,

אורח חשוב.

הוא יגיד לנו פשט.

כל הקובע מקום לתפילתו,

הרי זו מתלמידיו של אברהם אבינו.

ולא עוד אלא,

או, וכשמת,

אומרים לו, איחסי דעניו,

איחסי דעניו.

מתלמידיו של אברהם אבינו. מתלמידיו של אברהם אבינו.

מה ההסבר?

נדמה לי שברבנינה כתוב,

זאת אומרת, עכשיו לא ראיתי, אבל פעם ראיתי,

שכאדם צריך

לכוון בתפילה.

וכשאדם משנה מקום,

אם הוא באותו מקום, הוא כבר רגיל לאותו מקום,

הוא יותר קל לו לכוון.

אם הוא במקום, הולך למקום אחר, זה כבר לא.

אז, וזה ענווה

שהוא מראה שהוא לא יכול להתפלל בכל מקום. הוא בא למקום שלו להתפלל.

ומה העניו וחסיד?

זאת אומרת, חסיד שהוא

היימן דבעי למי וחסידה,

לקיים מילי ברכות, מילי של תפילה.

אז הוא מדקדק להתפלל יפה.

המקום גורם.

למה המקום שלו דווקא? המקום,

בכלל שהוא רגיל למקום הזה.

אז הוא לא, הוא יותר מיושב.

אז היותו לכוון,

יותר קל לו לכוון בזה.

יותר קל לו לכוון.

אמר בי חלבו, אמר אבונה, יוצא מבית הכנסת על יפסע

פסיעה גסה.

נראה כאילו זה מסוי, מחכה מטעה לצאת.

כאילו הבית כנסת מסוי עליו.

אמר הבעיה, לא אמרן אלא למפק,

אבל למעל מצווה למרהק.

לעלות לבית הכנסת?

מצווה לרוץ. מצווה לרוץ, שנאמר, נרדפה

לדעת את השם.

אמר רב זירא,

מרש כי אבה חזינא ליהו לרבונון דקראתה.

כשהייתי רואה

אחד מן החכמים שרץ לדרשה בשבת, לפירקה ושבתה,

אמינא כם חללים שבת,

כמחלינן רבנן שבתה.

שהרי כתוב, אם תשימי שבת רגליך,

עשות חפץ אחד יום קודשי. אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת.

הצווה באה ואווירה.

מה?

הצווה באה ואווירה.

אבל,

אבל כששמעתי שלדבר מצווה מותר,

כיוון דשמענה ליהד אמר ביתנחום, אמר ביהושע ולוי,

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה,

ואפילו בשבת,

שנאמר, אחרי השם ילכו

קריה ישאג,

אנא נמרה התנאה.

לדבר מצווה מותר לרוץ, אפילו בשבת.

ומתי שיש גשם מותר לרוץ?

אדם מתרטב.

נדמה לי שכתוב שהאיסור

לרוץ בשבת,

כנראה כי הוא רץ לעסקים.

בשביל עסקים רצים.

אבל

אם יש גשם, כולם מבינים, זה בכלל הגשם. הוא רץ, לא רוצה להתרטב.

כשהייתי צעיר, שלחתי מכתב לרב חיים פניאבסקי,

אז שאלתי אותו אם מותר לרוץ בשבת,

כתוב בשולחן ערוץ שבחורים המתענגים בקפיצתם,

מותר להם לרוץ.

אבל אם הוא לא מתענג מהקפיצה עצמה,

אבל הוא מתענג,

כי הוא רץ מהר לשם, משם הם אוכלים חמים וזה טעים לו. אז הוא רוצה להתגרד, לרוץ מהר לאכול.

זה עונג שבת. שהוא עונג שבת.

אבל מהקפיצה עצמה אין לו טענות.

קשה לו לרוץ,

אם מותר או לא. לא, הרי כתוב מותר לרוץ כתבון מצווה.

אז לא חמיד. נגיד שהוא רץ לצורך משחק.

הוא רץ לצורך דבר שהוא לא מצווה.

האם מותר לו או לא?

בעריצה עצמה אין לו תענוג, רק במטרה.

אז הוא כתב לי,

במדרש איתא ואין לרוץ בשבת מפני הגשמים.

אז זה גם תשובה למה שכבודו אומר, וגם הכוונה שלו הייתה,

כשאדם רץ מפני הגשם אין לו תענוג מהריצה.

יש לו תענוג מזה שהוא לא מתרתב.

אז הוא אומר שלא לרוץ. רק כשהריצה עצמה היא לתענוג,

אז אפשר, אז יפסיה בציאה גדולה.

או שהריצה היא לתענוג או שנדרם ישראל.

או לדבר המצווה, זה כן, אבל אם זה לא...

שני דברים. זה מעניין.

נראה לי הוא מזכיר שלא לרוץ מפני הגשמים.

אמר רב זירה,

אגרא די פירקא ריהתא.

הזכר של הדרשה

זה הריצה שרצים לשמוע.

אני כל כך טעה לשמוע.

למה באמת?

למה לא נגיד? עצם הדרשה? שומעים את הדרשה?

אז רשי אומר, רובו מינו מבינים.

מה?

כן, נו, אז מה? מה אמרת?

רשי מסביר.

מה אומר רשי?

מה אומר רשי?

רובו מינו מבינים לעם ידא גירסה ולא ימר שמוע מבחינם. עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה,

שרובם אינם מבינים להעמיד גרסה ולומר לשמוע מפי הבננה לאחר הזמן שיקבלו שכר לימוד.

זה לא נכנס להם טוב לראש.

כן, לפחות יש להם את ה... אבל הם רצו,

ולהדפיק שכר זה... השקיעו.

זה מוסיף להם בעילת שמיים.

זה הכוונה, לציבור הכללי שמסביב.

היום אין מניין להגיד קרדיש.

אנחנו שישה, יש פה שישה, אבל

אפשר להביא עוד ארבעה?

אין.

או,

רחמים יש שמה...

אם יקדיש זה חשוב מאוד, הקדיש של אחרי אגדה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך חירבה להם תורה ומצוות,

שנאמר, אדוני החפץ למען צדקו יגדיל תורה ויד יהיה. תשאיר, למה, מהר?

תן לי את הכובע.

תן לי את הכובע.

אה?

היה פה איזה...

אז יש מניין הוהן.

מיר זיינן זקס.

אמרתי אתמול בדרסה,

לא פה, אמרתי

שיעקב אבינו הוכיח

למי שצריך להוכיח מהבנים שלו.