קושיא של הרב שך על משנה בברכות | הרב עמנואל טולדנו [003]

 

- - - לא מוגה! - - - 

זה היה בראש השנה, ביקרתי את הריבו אחר הצהריים.

מצאתי אותו טרוד, עסוק.

מייד שהתקרבתי אליו.

אומר לי, יש לו קושייה במשנה הראשונה של ברכות.

המשנה אומרת,

ממתי קוראים קריאת שמע בערבין?

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם.

כוהנים טבולי יום,

זאת אומרת, היו טמאים, טמאי שרץ,

טמאי מת,

היו טמאים.

טבלו ביום השביעי,

לא יכולים לאכול עוד בתרומה.

בערב צריך ערב שמש או של תרומה.

אז הוא אומר, מה זה ערב שמש?

זה את הכוכבים.

אבל הרי

יש דין של בין השמשות.

בין השמשות זה ספק

אם

הכוכבים שנראים, שלא נראים כל כך בשקיעה,

הם הצאת הכוכבים שעליה.

הפסוק אומר בספר נחמיה,

שמהו היום?

היינו עושים מלאכה מעמוד הסהר עד צאת הכוכבים.

והיה לנו הלילה משמר ויום למלאכה.

הפסוק קורא מעמוד הסהר

עד צאת הכוכבים שהיו עושים מלאכה.

עשינו מלאכה ביום.

והיה לנו היום למלאכה.

והלילה משמר היו שומרים מהאויבים שלו, נתנו להם לבנות

החובה של העיר.

אז כתוב שם בפסוק הזה

מעמוד הסהר עד צאת הכוכבים זה יום.

אז למה בין השמשות? מה זה ספק בנשמשות?

מהשקיעה זה ספק.

למה ספק?

הפסוק אומר עד צאת הכוכבים.

היה לה עד צאת לכוכבים זה יום.

למה אתה אומר זה ספק בנשמשות?

אומר התוספות מפצעים דף בית.

כי יש כוכבים גם בשעת השקיעה.

רק לא נראים כל כך. לא נראים.

אני לא זוכר כעת בדיוק הלשון של תוספות אם לא נראים או לא נראים כל כך.

ולכן אנחנו מסופקים שאולי אלה הם הכוכבים שכתובים בספר נחמיה.

והיה לנו מעמוד השער עד צאת הכוכבים היה לנו היום למלאכה.

אז כל האחרונים אומרים שבתוספות כתוב

שבין השמשות זה לא ספקה דמציאות.

אם זה חלק מהיום או חלק מהלילה.

זה לא, לא יודעים איזה חלק זה. לא זה הפשט.

כתוב הרי מה זה יום. יום זה עד צאת הכוכבים.

רק אנחנו מסופקים על איזה כוכבים מדבר הפסוק.

האם על הכוכבים הגדולים שאנחנו רואים בסוף

או הכוכבים הקטנים שיש בשקיעה.

אז אומרים כל האחרונים יוצא מן התוספות שזה ספקה דה דינא.

ובספקה דה דינא זה ספקה דה דינא. בסדר.

מהי נפקא מינא אם זה ספקה דה דינא או ספקה דמציאות?

שבמסכת ביצה דף ג'

במסכת ביצה דף ג'

עמוד ב'

כתוב ביצה

שיש ספק אם נולדה בערב יום טוב

או נולדה ביום טוב, אחד יש לו לול.

אז הוא יצא לפני לבית הכנסת בשביל מנחה עוד היה יום.

וכשחזר מיד הוא ראה שיש ביצה.

הוא מסופק אם הביצה הזאת נולדה מערב יום טוב או נולדה ביום טוב.

אז היא ספק אסורה באכילה ביום טוב.

אבל כיוון שהאיסור הוא רק מדרבנון,

רבנן אסרו לאכול ביצה שנולדה ביום טוב.

אז אם ככה נגיד ספקה דרבנן לקולה,

שיהיה מותר לאכול את הביצה בנשמשות.

ייתר לאכול ביצה של ספק נולדה בערב יום טוב, ספק ביום טוב,

יהיה מותר לאכול אותה.

אומרת הגמרא לא אומרים ספקד רבנן לקולה כשיש לו מתירים.

למה לא להיכנס לספקות?

תחכה עד הערב עד מוצאי יום טוב ותאכל אותה בהיתר גמור.

לא אומרים ספקד רבנן לקולה בדבר שיש לו מתירים.

אבל האחרונים,

הפרח והשגת אריה,

הפרח מביא

מהראש בביצה דב חבוב.

יש שם ספק בביצה

האם יש מוקצה לחצי שבת

או אין מוקצה לחצי שבת.

זאת אומרת, למשל,

אדם שהיו לו תאנים,

תאנים

שהוא בתחילת השבת הם היו בסדר.

עוד באמצע השבת

נפל עליהם מים וכבר לא היו ראויים.

ואחרי כן, בצאת השבת, בסוף השבת הם התייבשו.

השאלה אם יש מוקצה לחצי שבת, כמו שאומרים,

מגודל יתקצאי בין השמשות

מוקצה לכולי יומא.

זה בין השמשות, אם זה היה מוקצה בין השמשות.

אבל הגמרא בדף חבוב בביצה מדברת

שבין השמשות זה לא היה מוקצה.

רק באמצע השבת נהיה מוקצה, ושוב,

לא היו מוקצה.

האם אומרים גם מגודל יתקצאי, גם באמצע השבת?

מגודל שנהיה מוקצה באמצע השבת נהיה מוקצה,

אפילו כשאחרי כן ירד הסיבה של המוקצה.

וזה מחלוקת המוראים.

אומר על זה הראש,

וכיוון שזה ספק,

זה רק דין דרבנן מוקצה, ספקא דרבנן לכולם.

מה, כשהפרי חדש, הרי יש לו מתירים.

אתה יכול לחכות עד הערב ואין כבר איסור מוקצה.

אומר הפרי חדש, כשזה מחלוקת המוראים,

לא אומרים להחמיר אם יש לו מתירים.

מתי אומרים? אם זה ספק של מציאות.

אומרים אם יש לו מתירים, למה תיכנס לספק?

אבל אם זה מחלוקת המוראים,

אפילו יש לו מתירים מקינים. אמרתי כבר ההסבר מקודם, ההסבר זה דבר נפלא.

ההסבר,

הכוונה של הפרח היא מצוינת,

מובנת.

כשיש מחלוקת בין אמוראים,

אני לא מקל,

ספק אתה יכול להקל, לא יטרחו אותך.

לא ככה פשט,

אלא הלכה ודאי כדברי המיקר.

כך אמרו בעבודה זרה דף זין.

כשיש מחלוקת

בין חכמים,

כשיש מחלוקת בין חכמים,

הלך אחר הגדול בחוכמה ובמניין,

בין בדאורייתא ובין בדרבנן.

הולכים אחר הגדול.

אבל אם הם שניהם שקולים,

בדאורייתא הולכים אחר המחמיר,

ובדרבנן הולכים אחר המקל.

אומר הפרי חדש, מה שהולכים אחר המקל זה לא בכלל ספק,

ספק הדרבנן לכולה.

לא בכלל ספק.

אלא הלכה ודאי כדברי המיקר.

כך נאמרה הלכה. אם זה מחלוקת בדרבנן,

הלכה ודאי כדברי המיקר.

אם כן זה בתורת ודאי הלכה ודאי כדברי המיקר.

אז מה אכפת לך שיש לו מתירים?

כשזה ספק במציאות,

למה אומרים ספקה דרבנן לכולה?

מספק. לא רצו חזל להחמיר. אמרו, אתה יכול לאכול מספק.

אבל זה ספק איסור.

אז אנחנו אומרים, אם יש לך אפשרות

לאכול בהיתר גמור, לא הקילו חזל.

הקילו חזל שתיכנס לספק איסור

כשאין אפשרות אחרת. אם לא תיכנס, אם לא תנקל לו, אז הוא לא יאכל בכלל.

אז אנחנו מקינים.

אבל אם יכולים,

אם

יכול להיות מותר, בוודאי, למה נקל לו?

רגע, אבל בהלכה ודאי כדברי המיקר זה בהלכה ותורת ודאי.

לכן לא אכפת לי שיש לו מתירים.

ורבי עקבי גר,

בדרוש החידוש,

בסוף הספר, המערכה על עירובין,

מביא שהבית מאיר אמר שהכולה הזאת שהולכים אחר המיקר

זה רק אם יש מחלוקת אמוראים.

אבל בתיקו,

אין אף אחד שאומר מותר ודאי.

בתיקו זה כמו ספקה דמציאות, הוא אומר.

אבל רבי עקבי גר חולק.

הוא אמר, נו, קצת הסבר.

שגם בזה אם יש לו מתירים,

מקילין אפילו יש לו מתירים.

אם כן, שואל הרבי, הרי כאן זה ספקת דנא

בין השמשות, אומר התוסות.

ספק, מהם הכוכבים שעליהם כיוון הפסוק.

הכוכבים של השקיעה הוא כוכבים יותר מאוחרים.

אז זה ספקת דנא. ספקת דנא אפילו יש לו מתירים, מקילין.

אז אם כן,

תבול יום כהן יכול לאכול

תרומה דה רבנון,

תרומת ירק תמורת פירות לפי רוב הראשונים,

אפילו מן השקיעה בכלל בין השמשות ספיקה דה רבנון לכולם.

אז אם כן, והרמב״ם, הקראתי את הרמב״ם בסוף פרק א',

הלכה חווה מתרומות ומאסרות,

שבזמננו התרומה היא רק מדרבנון ואפילו בזמן עזרא,

בזמן בית שני,

כי לא הייתה ביעד כולכם.

התורה מחייבת בתרומה רק אם באו כולם לארץ, בזמן שכולם בארץ,

כמו שהיה בכיבוש יהושע.

יהושע נכנס עם כל ישראל.

אבל בימי עזרא עשרת השבטים לא היו,

וגם מהשני שבטים לא כולם עלו עם עזרא.

אם כן, לא הייתה ביעד כולכם,

אומר הרמב״ם שהתרומה היא רק מדרבנון.

אז אם כן, בזמן בית שני,

כהן טבויום היה יכול לאכול אפילו תרומת דגן דירוש יצהר, כי הכל דרבנון.

היה יכול לאכול בין השמשות, מן השקיעה.

והמשנה אומרת לנו דוגמה. המשנה הזאת לא מדברת בזמן בית ראשון,

בזמן שהיא נכתבה.

זה בזמן רבי.

אז הוא נותן לך, אומר לך דוגמה.

אתה יודע מתי, תקרא קראת שמע,

תראה מתי שהכוהנים נכנסים.

הרי באמת הכוהנים יכולים לאכול

מן השקיעה,

כי בין השמשות,

כי מן השקיעה זה כבר בין השמשות.

ואם כן, זה ספק לילה,

ואפילו שיש לו מטירין,

נגיד לו, לא תאכל בספק יצור, תעכה עצי את הכוכבים,

שאז ודאי אתה טהור גמור.

לא, אבל בספק הדדינים אפילו יש לו מטירין מקינים.

זו הייתה כושה, ואז התפלפל הרבי.

ברוך השם, היה הוא טמא עליי שאני בעניינים.

אמרתי לו, כבר הרבי דיבר איתי פעם על ה.. לא על הכושה.

זאת זאת.

אבל על רבי עקוויגר ועל הבית מאיר, הוא כבר דיבר איתי מלפני שנים.

בסדר.

אבל תירוץ לא עליו ידנו.

והיום אני אמרתי לכם, היום תירוץ.

שהגמרא כאן, בדף ב',

אומרת מן מאי די וטהר,

ובה שמש,

ביעת שמש.

והי וטהר,

טהר יומה.

מי אמר לך

שאובה שמש זה השקיעה?

אבל כתוב, וטהר, וטהר יומה.

שהיום

נהיה נקי מן האור.

מי אומר לך ככה פשט, אולי דילמה ביעת אורו הוא?

אז רשי מסביר,

דהיינו, הוא ביום שמיני בבוקר.

אולי, מתי יכול ללכות בתרומה? רק למחרת בבוקר.

והפרה מעכבת.

ומאי וטהר? טהר גברה.

ובה שמש ביעת אורו, וטהר גברה.

ועל זה אומרת הגמרא, אני אומר גרסת רשי.

אז רשי אמר רבה ברשילה,

אם כן היא מכרה ואיתהר.

מה זה וטהר יומה?

כדאמרי אינשי,

ערב שימשה וידכה יומה.

נהיה טהור היום.

מה זה טהור?

אומר הרמב״ם,

שאין כבר שום אור בשמיים.

אתם, אם ראיתם פעם בשרתון,

בשקיעה, אתה רואה השמש שוקע מאחורי הים,

אבל בשמיים עדיין יש אור אדום.

ועד שיטהר היום מן ההדמימות הזאת,

אז זה נקרא

וטהר יומה. ובאה שמש השקיעה,

ואחרי זה יטהר יומה, אז יכול לאכול מן הקודשי.

אז אמרתי, אם הפסוק אומר לנו מתי כהן טבול יום יכול לאכול,

הפסוק אומר לך מתי.

מתי שהשקיעה, אחרי השקיעה ויתר יומה.

זה בתורת ספק.

זה בתורת ודאי.

בתורת ודאי לגבי דין טבול יום עד שיצוא הכוכבים.

ולכן ברמב״ם משמע שיש מלכות.

אם זה היה רק מטעם ספק,

אז בין השמשות לא יהיה מלכות.

וברמב״ם כתוב פשט ופסוק.

וובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקודשי.

בתחילה,

ובא השמש כאת אחמה,

וטהר יומה

וטהר יומה

שכבר

נהיה טהור מן האור,

מן ההדמימות.

אז זה בתורת ודאי. אז לא קשה כל הכושיה של הרבי.

גם בזמן,

גם בתרומת ירק,

או בזמן הזה יש כל התרומה ידרבנן.

תבול יום אסור לו לאכול מן השקיעה.

אל תגיד זה בין השמשות ספק, בין השמשות בדרבונן להקל.

ואפילו כשיש לו מתירים כי זה ספקא דדינא.

אז על זה התשובה, אבל זה לא ספק.

הפסוק אומר לך בפירוש,

עד שיטהר היום.

כאן התורה אומרת,

אפילו אם נשקיע על זה כבר לילה,

אבל לגבי טבול יום,

צריך לחכות עד שיטהר היום.

זה מה שאני אמרתי,

אבל הרבי הלך ולא יכולתי להגיד לו, אני רק יודע כמה הוא היה שמח.

בדברי תורה.

כמה אפילו

הייתי מביא לו, ועוד מביא לו ברמב״ם, משמע שיש מלכות.

והפשט בגמרא, זה באמת הפשט הזה כתוב בתוסות.

התוסות אומר...

טוב, זהו התירוץ שפה בתורת ודאי אסרה תורה לטבול יום, לאכול ונשמשות. בתורת ודאי. עד שיטהר היום כל האור ילך.

אז זה בתורת ודאי.

אז גם אם זה יהיה תרומה דה רבן, תרומת ירק, או תרומת בזמן הזה, אפילו בדגן תירוז דה רבנון,

בזמן הזה אסור לו לטבול יום מספק.

אם כן, המשנה היא בסדר.

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומה,

זה צאת הכוכבים ממש,

שאז האור בשמיים הלך,

והשמיים נהיו טהורים.

זהו, זה היה הקושייה והתירוץ.

רבי חנניה בן נער קשי אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך יקבע להם תורו מצדות שלמה.

אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה וידיעיר.

מי אומר קדיש?