להכיר הברכות והתוכחות | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

הדרשה

מספר חומת המצפון

בשם הנחלת אליעזר.

כתוב בפסוק

אלה הדברים אשר דיבר משה על כל ישראל

בעבר הירדן.

כתוב במדרש רבה,

אמר רבי יחד בר רבי חנינא,

ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם

והברכות מפי משה.

ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם

והברכות מפי משה.

אלא

אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו,

ואילו בירכה משה

היו אומרים אומות העולם שאוהב בלעם.

אז התוכחות לא היו מתקבלות לישראל כי ישראל היו אומרים

שבלעם הוא שונא שלהם ולכן הוא מוכיח אותם.

ואם הוא היה מברך אותם, את עם ישראל,

אומות העולם היו אומרים שאוהב ברכן.

אז אם האוהב בירך אותם,

אז זו לא ברכה שלמה.

אמר הקב' ברוך הוא

יוכיחן משה שאוהבן

ויברכן בלעם ששונאן,

כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.

אז על-ידי זה שדווקא בלעם הוא המוכיח,

ודווקא משה,

שהוא האוהב,

הוא שבלעם,

שהוא השונא, הוא המוכיח,

הוא המברך,

ומשה,

שהוא האוהב, הוא מוכיח.

אז פה מתבררות ברכות והתוכחות ביד ישראל,

כי רואים שזו אמת,

כי דרך השונא להוכיח

ודרך האוהב לברך,

וכאן זה הפוך.

טבעו של האדם

להיות נמשך אחר רצונותיו ותאוותיו

על אודות העונג והעושר

שכביכול זוכה להם בעולם הזה.

אז הטבע של האדם

להיות נמשך

אחרי הרצונות והתאוות שלו,

אחרי העונג והעושר שבעולם הזה,

שיצוא כביכול, זו המטרה,

לזה הוא נמשך.

ולכן מי שבא ומוכיח אותו,

ומטיף לו דברי מוסר ותוכחה,

הרי הוא שונא,

שכביכול הוא מונע ממנו את מה שהוא רוצה בעולם הזה,

את התאוות שלו, את ההנאות שלו.

אז מי שמוכיח

שאצל האדם מטבעו הוא שונא,

שאיננו רוצים שיחיה חיי אושר ונוחיות כביכול.

אז מצד האדם המוכיח,

זה נרעב בעיניו,

שהוא לא רוצה שיחיה חיי אושר

ונוחיות בעולם הזה.

ורק מתוך שנאתו, כביכול,

הוא בא להוכיח על כל סטייה מדרך התורה.

אז מתוך השנאה, ככה הבן-אדם מסתכל,

שמתוך השנאה הוא רוצה להפריע לו,

והוא מוכיח אותו על כל סטייה בתורה,

כל סטייה מהדרך של התורה.

וזה בעצם מפריע לו,

למנוע ממנו טענות,

וזה מתוך שנאתו,

והוא השונא שלו.

הואיל וכך,

אי-אפשר היה למסור את התפקיד של התוכחה לבלעם,

כי ממנו בוודא לא יקבלו.

אז אם בלעם היה מוכיח אותם,

אז היו אומרים, כמו שאומר המדרש, שונא מוכיחנו,

והיו טענו את זה בשנאתו.

ואם השונא מוכיחם, זה רק בשביל להפריע להם ליהנות בעולם הזה.

וממילא, למנוע מהם את מה שהם רוצים,

ולא יקבלו את התוכחה,

כי הוא שונא שלהם.

ולכן, להפך,

בעניין הברכות,

אם לא היה משה מברכם ולא בלעם,

היו ישראל אומרים,

שמה? שמשה,

מול אומות העולם,

כי רק בעיני אומות העולם

זה נראה הדבר שהוא מברכם.

אומות העולם רואים שמשה מברך,

אז רואים שמשה מברכם.

למה? כי משה רבנו אוהב אותם,

ובוודאי שהברכות הן לטובתם.

אז אומות העולם היו אומרות,

ישראל היו אומרות שאומות העולם מסתכלות על זה ואומרות שזה ברכות שמשה מברך

מתוך אהבתו.

אבל ישראל עצמה היו אומרים,

מי יודע אם הברכות נמדדו בהתאם לטובתם?

כי משה רבנו,

לפי מדרגתו, לפי המושגים שלו,

שבעולם הזה זה לא התכלית שלו,

הוא מבין שהעולם הבא זה התכלית,

והעולם הזה לא נחשב כלום בעיניו.

אז כל ברכתו אותם,

הוא מברך אותם לפי השיגתו ומדרגתו,

כהשקפת העולם שלו.

ממילא

אז היה חסר בברכה, הברכה לא הייתה שלמה לישראל,

כי משה, לפי המושגים שלו, הוא מברך,

אבל לא לפי

הברכות בעולם הזה.

ולכן אמר הקדוש-ברוך-הוא,

יברכם בלעם,

שהוא שונאם.

אז אם השונא מברך,

בעצם אם השונא מברך,

וזה לא מטבעו לברך אותם,

לוודא שהברכה היא אמיתית ושלמה.

ומילא, אז גם מצד התוכחות

שמשה מוכיח,

אפילו שהוא אוהב אותן,

הוא מוכיח אותן,

אז יתברר שהתוכחת היא אמיתית,

כי באמת התכלית היא העולם הבא.

כי האוהב שלהם,

שוודאי מה שהוא בא ואומר להם, תוכחה,

זה ודאי לטוב אותם.

ומילא התוכחה היא בשביל העולם הבא.

אז ברור שהתוכחה זה בעצם הברכה,

שהוא רוצה שיהיה להם

טוב לעולם הבא, כי זו התכלית.

ומילא,

לכן אמר הקדוש-ברוך-הוא יברכם בלעם שהוא שונאם,

כדי שיתבררו הברכות,

ומשה מוכיח כדי שיתבררו התוכחות בעד ישראל.

היינו, שיהיה מבואר אצלם שהאמת היא כך,

שחיי העושר האמיתי תלויים דווקא בקיום התורה,

וההפך, בביטולם.

אז בעצם הקדוש-ברוך-הוא רצה ללמד את ישראל

שהתוכחות

בשביל העולם הבא,

זה התכלית,

זה חיי העושר שיהיו,

שהאדם

תלוי דווקא בקיום התורה,

שהוא מקיים את התורה והוא בדרך לעולם הבא,

ולא ההפך,

שאם הוא מבטא את התורה,

אז פה זה החסרון והלא הברכה.

כי יוצא בזה מוצאים לנו בדברי הגמרא.

על מה עבדה הארץ?

אמר רב יהודה, אמר רב,

שלא מוכיחו בתורה תחילה.

פירש רשי

וכיוון דלא מברכך גל ידעתי הוא שאינה מתנה חשובה להם.

אז כיוון שהם לא מברכים בתורה תחילה,

אז גילו בדעתם

שזו לא מתנה חשובה להם.

אז גם זה עולה בקנה אחד עם הרעיון שהעלינו.

הם לא הבינו שהתורה היא דרך החיים והעושר

וכי מתנה חשובה היא להם.

הם טעו לחשוב שזה עול ומסע,

עד שלא עלה על דעתם כי צריכים לברך על זה.

זה עצמו הספיק להביא את החורבן

שלכן עבדה הארץ.

זה מה שרב יהודה אמר, רב אמר,

שבגלל שלא ברכו בתורה תחילה,

רשי פירש

שמתוך

שלא ברכו

מתגלה דעתם

שהם לא החשיבו את זה אצלהם, זה לא היה חשוב להם,

לא הבינו שהמתנה חשובה להם,

אלא זה עול ומסע.

וההבנה הזאת שהתורה זה עול ומסע,

פשוט שמקיימים את כולה לגמרי,

אבל חסרון ההבנה הזאת שזו מתנה חשובה,

זה הספיק להביא את החורבן.

ולכן, כדי לבנות מחדש את המקדש ואת כלל ישראל,

לתקן את החורבן,

שנכיר בהכרה ברורה בייחוד בחשיבות התורה,

שהיא מתנה חשובה לנו.

חייבים לעבוד על זה להכיר

את חשיבות התורה בהכרה ברורה

שהיא מתנה חשובה לנו.

וממילא נברך בתורה תחילה,

בגלל שאנחנו מבינים את החשיבות של התורה.

אז ממילא

תתוקן סיבת החורבן,

ואז נזכה לבנות מחדש את המקדש בבדקי ישראל.

כמו שאמרנו לפני כן, שהקדוש-ברוך-הוא

בכוונה תחילה

דאג

שבלעם הוא יהיה המברך, אפילו שהוא השונא.

ומשה, שהוא האוהב, הוא יהיה המוכיח,

בשביל שבאמת תהיה הכרה ברורה לתוכחות ולברכות,

שנבין

שמי שאוהב

הוא מוכיח ודואג

שנבוא לעולם הבא, שנקיים את התורה.

אבל שנבין שזה חיי העושר והמתיים,

שהאוהב

הוא המוכיח.

ואם כן,

נכיר גם בהכרה ברורה

את המתנה החשובה לתורה,

ועם אלה נשכיל לתקן את העניין הזה.

ועוד מוסר יש לנו כאן בעניין הזה.

עוד נראה ללמוד מוסר השכל ומידת הכרת הטוב לפי התורה.

כי הטוב נבדד

לא לפי מידת האדם,

אלא לפי מידת התורה.

אצל האדם הוא מסתכל

בכיוון שונה מאשר במה שהתורה מסתכלת.

וזו מחייבת להכיר את הטובה אפילו על דברים שהעיקר בהם

איננו טוב.

רואים בתורה שהתורה,

אפילו דברים שהעיקר בהם לא טוב,

אם רק נמצא חלק קטן מן הטוב בפעולה ההיא,

זה כבר מספיק

שגם על זה יש שכר וחייבים בהכרת הטוב, אפילו שהעיקר של הפעולה

הוא לא טוב.

וזה ההפך מטבעו של האדם.

כי בדרך כלל הוא נוטה לראות רק את הצד השלילי.

בפעולה של חברו.

אז האדם בצד הטבעי שלו

מסתכל רק

על הפעולה,

על הצד השלילי שבפעולה.

אפילו שיש צד טוב,

הוא מסתכל

על הצד השלילי, ואפילו אם הרבה טוב.

אפילו בפעולה שרובה טוב.

ולו דרך התורה ההפך.

שזו הדרך הישרה, שמה?

לציין את הטוב

אפילו בפעולה שרובה אינו טוב.

אז אפילו שרוב הפעולה לא טובה,

אם יש קצת טוב, רק חלק קטן מן הטוב אולי,

זו כבר סיבה מספיקה

בשביל שתכיר טובה

ולקבל שכר גם על זה.

וכפי שמתבהר מעיני המדרש בפרשתנו.

רב לכם סובת ההר,

אמר רבי שמואל

בר רבי גדליה,

אמר הקב'-ברוך-הוא,

ומולות אני פורח,

בשעה שנותן יעקב דורון לעשו.

מה עשו אמר לו?

יש לי רב.

והקב'-ברוך-הוא ראה את זה.

אמר הקב'-ברוך-הוא,

בלשון הזה כיבדו,

בלשון הזה אני אומר לו,

רב לכם סוף.

רואים מזה את הלקח?

אף-על-פי שהלך כנגדו עם 400 איש למלחמה

וגם לקח את המינחה לבסוף,

לא ויתר והחזיר, הוא לקח.

כביכול, פעולה של רובה רעה לגמרי.

בכל זאת לא ביטא הקב'-ברוך-הוא את הרושם של מעט הכיבוד שכיבד ליעקב

למה שאמר לו, יש לי רב.

לא תצטער.

אז זה שעשיו ככה כיבד את יעקב,

ורוב מעשיו ורוב פעולתו רעה לגמרי.

אפילו על המנחה הוא לא ויתר.

הקב'-ברוך-הוא נתן לו שכר

בעד הצד הטוב שמצא בנפשו לומר מילה טובה לאחיו יעקב.

אז על המילה הטובה אפילו לא פעולה,

אפילו רק דברים.

נגד פעולות רבות, בהן 400 איש.

והוא,

בכמה מילים,

שלושה מילים,

אז כנגד המילה הזאת יש לי רב,

כנגד זה

רב לכם סובי טהר.

אז רואים שאפילו שלפי הסתכלות האדם,

וכל פעולה, אפילו רובה טוב,

אם יש קצת רע, מייד מסתכלים על הרע

ושוללים את הכול.

לפי מידת התורה מסתכלים אפילו שרוב הפעולה רעה.

ולא רק רוב הפעולה, גם אם כל הפעולה רעה, רק יש מילה טובה,

מילה של כבוד.

זו כבר סיבה להכיר טובה,

וזו כבר סיבה שהשם אומר,

גמולות אני פורע,

והוא נותן לזה שכר.

אז למדנו שתי דברים.

קודם כול, אנחנו צריכים לתקן את העניין,

שנכיר שהתורה

זו מתנה חשובה,

זה לא עול ומשא.

וזה, הקדוש-ברוך-הוא

דאג שנבין מתוכחות של משה ומברכות של בלעם.

וגם את הכרת הטוב הזה שרואים

מרוב לכם סובי טהר, שהשם רב לכם סובי טהר, שהקדוש-ברוך-הוא

פורע את הגמול.

הוא פורע

על זה שעשה,

אפילו שכל פעולתו הייתה, רק הוא אמר מילה של כיבוד,

זה כבר מספיק לשלם לו על זה.

רבי חנג'מאן הגשי אומר,