ביאורי תפילה - חלק מא - אביי הוה מסדר וכו' - חלק ב | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

ועורי תפילה, חלק מ״א,

אבי מסדר,

חלק ב׳.

ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות.

כמו שביאנו בשיעור הקודם,

בהטבת חמש נרות

קודמת לדם התמיד,

כדי שיהיה פעמיים הטבת הנרות.

ואז הוא מתחיל, הוא מתחיל בחמש נרות,

כי אם הוא מתחיל את המצווה, עושה רוב המצווה,

הוא משאיר את הכי פחות שאפשר, שזה שתי נרות.

למה? כדי לקיים

בטיבו את הנרות, נרות לפחות שתיים,

אז הוא משאיר לפעם השנייה לפחות שתיים.

ככה הביא העץ יוסף.

ודם התמיד הוא קודם להטבת שתי נרות,

ואז הוא משלים את הטבת כל השבעה נרות.

הרי עדם התמיד.

בהטבת שתי נרות

קודמת לקטורת.

בהטבת שתי נרות

קודמת לקטורת.

והיינו להקטעת הקטורת.

וזו השיטה של אבא שאול,

שכל הטבת הנרות,

כל השבעה,

זה לפני הקטורת.

אז מפסיקים בדם התמיד בין החמש נרות לשתי נרות,

אבל כל השבע נרות

לפני

הקטורת.

זה אליבא דאבא שאול, מה שאמרנו, ואליבא דאבא שאול.

לפי חכמים,

הסדר הוא דם התמיד,

אחר כך חמש נרות,

הטבת חמש נרות,

הקטרת הקטורת,

ואז הטבת שתי נרות.

אז הקטורת

זה בהפסקה שבין שתי ההטבות של הנרות,

ולא כל השבעה לפני הקטורת.

ולפי אבא שאול, כל השבעה לפני הקטורת,

ורק אחרי הטבת שתי נרות,

עושים,

מקטירים את הקטורת.

וקטורת לאיברים.

הקטרת הקטורת קודמת לאיברים

של הקורבן התמיד,

שמעלים את זה על מזבח החיצון,

להקטירן.

זה העלאת האיברים, זה אחרי הקטורת.

וזה גם נלמד מהכתוב, בבוקר בבוקר.

דהיינו,

לפני הקטרת התמיד,

עושים את הקטורת, בבוקר בבוקר.

באיברים למנחה,

להקטרת קורבן התמיד

ולאיברים

קודם למנחה.

זה מנחת נזקו של תמיד,

שכתוב בפרשת התמיד,

ועשירית עייפה סולת למנחה.

דיברנו את זה בפרשת התמיד,

בשיעור

מבורי תפילה.

ומנחה לחבטים.

מנחה, תמיד, שהזכרנו, זה קודם לחבטים, זה חבטי כהן גדול,

שהוא מקריב כל יום,

עשירית עייפה.

זה נקרא חבטים, עד שם שזה נעשה במחוות.

וזה הוא עושה בבוקר מחצית,

ובערב מחצית.

אז המנחה קודם לחבטים,

לחבטי כהן גדול.

בהכתרת מנחה של תמיד, היא קודמת

לחבטי כהן גדול. למה? בשביל שהיא צריכה להיות סמוכה

לתמיד, שנאמר

עולה או מנחה.

אז המנחה צריכה להיות סמוכה לעולה, לכן זה קודם לחבטים בשביל להיות סמוך

לעולה, יהיה עולה, ואז מנחה.

למה תמיד זה עולה?

ואז מנחה.

אחר כך חבטים.

וחבטים לנסכים.

חבטי כהן גדול,

זה קודם לנסכים.

שהכתרת חבטי כהן גדול

קודם לניסוך היין.

מביא עץ חיים בשם הרמב״ם,

בפרק שני ממעשה קורבנות.

שהסולת והיין

שמביאים עם הקורבן הם נקראים נסכים.

זה השם שלהם ממש, נסכים.

ולפי זה יש לומר שמה שכותב עץ יוסף,

נסכים, יין.

למה? כי הוא מתכוון לומר שעצם היין שבא מהמקוון נקרא נסכים.

אז פה הוא אומר, שלא מדובר גם על הסולת, אלא רק על היין.

בנסכים למוספים.

כשיש שבת, ימים טובים,

כשיש מוספים,

אז הנסכים קודמים למוספים.

למה שנאמר זבח נוסכים?

זבח, נסכים לנסכים.

הנסכים צריכים להיות סמוכים לזבח,

ורק אחר כך המוספים.

הכוונה לזבח שקורבן התלמיד,

לפני המוספים.

למוספים

לבזיקים.

מתגורסים בזיכים.

מוספים לבזיקים.

יש שני

מזיכי הלבונה.

יש שני כלים קטנים

בין שתי המערכות של החם הפנים,

שעשויים מזהב,

ושם יש לבונה.

בזיכי הלבונה,

כשנותנים אצל החם הפנים

כל שבת,

ומקטירים כל שבת,

אז המוספים קודמים להקטרת הבזיקים.

והוסיפה ארץ חיים.

למה יש את הלבונה?

למה שמה הטעם שמים שם את הלבונה?

כשהלבונה הייתה להזכרה.

הכוונה כקטורת.

למה? בשביל שהיו מסלקים את לחם הפנים.

אז הלבונה היא לזיכרון,

כי לא היה מהלחם עצמו לא גבוה כלום.

ולכן שמים את הלבונה שזה יהיה לגבוה.

זה מה שכותב עץ יוסף,

והוא חלק לגבוה.

הבזיכי הלבונה, בזיקי הלבונה הם חלק גבוה.

כי בלחם הפנים אין

לגבוה.

לכן צריך

את הלבונה בשביל

שיהיה חלק לגבוה.

אז המוספים קודמים לבזיקים.

ובזיקים קודמים לתמיד של בן הערביים.

שנאמר בו ויקרא

וו ה

וערך עליה העולה, והכתיר עליה חלביה שלמים.

ואז אנחנו מוסיפים כאן,

עליה אשלם כל הקורבנות כולן.

יש גוסים.

ועליה אשלם כל הקורבנות כולן.

אז וערך עליה,

הכוונה על המערכה

של העצים הגדולה,

של קורבן התמיד במזבח החיצון.

אז עליה,

הוא עורך את העולה, את הקורבן התמיד.

תמיד של שחר.

והכתיר עליה הכוונה,

עליה הכוונה על תלמיד של שחר, על העולה של תלמיד של שחר.

עליה הוא מכתיר

חלביה שלמים.

כל החלבים של כל הקורבנות השלמים.

הוא מכתיר

אחרי קורבן תמיד של שחר.

ואז דורשים עליה,

עליה חלביה שלמים מלשון השלמה, שלמים מלשון השלמה.

שעליה השלם כל הקורבנות כולן, פירושו כל מעשה הקורבנות, הכול

יהיה

אחר קורבן תמיד של שחר, ולא יישאר שום דבר מאלה אחר קורבן

של בן הערביים,

וקורבן של בן הערביים צריך להיות אחרון במעשה הקורבנות.

אז זה דורשים בלשון השלמה, השלם כל הקורבנות כולם,

הר תמיד של שחר.

וכאן אנחנו מתפללים את התפילה אנא וכוח.

כשאתה בארץ חיים,

צריך לכוון בו הרבה,

ואנא וכוח.

צריך לכוון בו הרבה,

ויש בו מין בית תיבות,

נגד שם בין מין בית, הכוונה בין מין בית אותיות,

ארבעים ושתיים אותיות.

שהשם הזה לשבע שמות,

שבעה שמות,

כל שם

בין שש אותיות,

יחד

במין בית אותיות.

ויאמר שתי תיבות

ויפסיק.

ועל זה הדרך כל אנא וכוח,

גם הסידורים, תראו יש פסיק,

כל שתי תיבות

צריך להפסיק.

אבל בצורה כזאת,

כשהוא מנעים את המשמעות

בצורה נכונה, אבל תהיה הפסקה תמיד

בין שתי תיבות, ויש בכתב סוד בזה בשם הארי.

אז כמובן לא לשנות מהמשמעות,

אבל צריך שתהיה הפסקה בין שתי תיבות.

כל שתי תיבות הפסקה.

אנא בכורה, גדולת ימיניך.

מתגורסים גדולת,

עם ו', ואז הם בלי דגש.

צבדים גורשים,

עם קיבוץ, ואז זה

גדולת, עם דגש.

גדולת ימיניך.

אז אנחנו מטללים, אנא השם,

בכוח גדולת ימינם, מסמדת החסד והרחמים.

תתיר צרורה,

תתיר ותשחרר את כנסת ישראל הטרורה בגלות.

קבל רינת. אז אנחנו נוספים להתפלל מהקדוש ברוך הוא.

שקבל את רינת, שבח

עמירה ישראל.

ומשבחים את הקדוש ברוך הוא.

שגבנו.

אומרים, עמך,

שגבנו. כי צריך להפסיק. יש שתי תיבות. עמך, שגבנו, מפסיקים.

אבל המשמעות היא, קבל רינת, עמך.

אז קבל רינת, מפסיקים. עמך,

אבל שיהיה בנגינה טעם שזה קשור לקבל רינת.

קבל רינת, עמך,

שגבנו.

שגבנו, תחזקנו ורוממנו.

טהרנו, מטומאת חטאינו. זה טהרנו נורא. טהרנו, מטומאת חטאינו נורא.

אתה השם הנורא, שהכול יראים ממך.

נא גיבור.

ללשון בקשה.

מהשם בעל הגבורה.

נא גיבור.

דורשי ייחודיך.

כתב העץ יוסף.

אלו שהם לומדים תורה קדושה כדי לייחד ייחודים.

דורשי ייחודיך.

אז אנחנו מבקשים, דורשי ייחודיך.

כי בבת שומרים.

מכל צער, כמו שהאדם שומר בבת חינוך.

שאם יהיו בצער, לא יוכלו ללמוד את התורה הקדושה.

ברכם תהרם.

ברכם בממון,

שלא יהיה להם כל כך דוחק.

ותהרם מהרהורים רעים.

רחמי צדקתך תמיד גומלם.

תראו, שרנו מתפללים.

עשה עמנו צדקה כרוב רחמיך, והושענו למען שמיך.

אז אותה צדקה,

רחמי צדקתך תמיד אנחנו מתפללים,

תמיד גומלם.

חסין קדוש.

אתה השם, חסיד, זה לשון חוזק וקדוש.

זה לשון פרוש ומובדל.

אנחנו מבקשים מהשם, ברוב טוביך נהל עדתך.

עם ישראל, תנהל ותנהג אותם

לטוב ברוב טוביך.

יחיד גאה,

שהשם היחיד ורק הוא

גאות לבש.

השם מלך גאות לבש.

כי הכל באחדותו יתברך ואין בלתו.

אז רק לשם הגאות.

יחיד גאה.

אז עוד פעם מתפללים, לעמך פנה,

להיטיב עימה.

למה? לפי שהם זוכרי קידושתך,

שמקדשים שמך בעולם.

שבעתנו קבל,

שמה זעקתנו,

יודע תעלומות.

פה כותב העץ יוסף שהוא מצא,

שהפירוש של זה,

כי זה אנו צועקים כמה שנים ואין אנו נעלים.

כנראה הוא מתכוון, הפירוש הזה,

שיודע תעלומות. השם יודע תעלומות. למה?

לא רק תעלומות של מקמך אוהבנו,

והכל השם יודע מה חסר לנו וכולי.

הוא גם יודע את התעלומות, כי למה אין אנו נעלים?

אנחנו מצדיקים עלינו, כביכול תדעי.

וכאן אומרים פסוק ברוך,

אומרים ברוך

השם

אז זה שומרים, לומר את זה רק בלחש.

ככה מביא העץ חיים בשם סדר היום, וככה נוהגים הספרדים.

אבל העץ חיים כותב

שאומרים את זה בקול רם.

הוא כותב שם שככה זה ברור ופשוט,

והוא לא צריך להאריך בדבר פשוט.

ככה הוא מכריע וככה המנהג של התימנים.

אבל הספרדים מקפידים דווקא לומר בלחש.

ברוך השם,

שיתרבה שמו של כבוד מלכותו של הקדוש ברוך הוא

לעולם ועד לעולמים.

יש בו גם שבח שאנחנו משוואים הודעה, שאנחנו גם מודים

שכל הברכה

שהוא מקור כל הברכה של כל העולם.

שזה מכבוד מלכותו, יש ברכה לכל העולם.

זה גם שבח.

זה גם מלשון הודעה.

נו, נו, נו, נחפש על מה שבדיון.

יריבי, תורו.