ביאורי תפילה - חלק מד - איזהו מקומן משנה ב | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

בעורי תפילה,

חלק ממ ד',

פרק איזו ומקומן, משנב ב'.

פרים הנשרפים

ושעירים הנשרפים.

אז רבי יהודה בן יקר אומר שהם גם כן מהחטאות הפנימיות

ומקודשי הקודשים,

אבל הם לא כמו הפר

ושעיר של יום הכיפורים,

שאלו, הפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים,

אין להם הזעה בבין הבדים

של הארון,

כן? כמו שאמרנו במשנה הקודמת.

אלה על הפרוכת ומזבח הזהב.

ומזה הטעם כתבם במשנה החדשה,

ולא כלול במשנה הקודמת.

פרים הנשרפים

זה פר של כהן משיח, דהיינו

על שגגת כהן גדול.

לפר העדה,

דהיינו

אם העדה חטאה,

על פי בית דין,

בלאו

שבזדונו כרת ושגגתו חטאת,

זה פר.

פר של כהן גדול, כמו שאמרנו, ופער של העדה.

ושעירים הנשרפים,

אם ציבור חטא בעבודה זרה,

על פי בית דין, הוא מביא שעיר.

וכל אלו הם נשרפים מחוץ לירושלים,

מחוץ לשלוש מחנות, מחוץ לירושלים,

ולא נאחלים לכהנים.

רבו דרן

כלל בפרים והשעירים את פר יום הכיפורים

ואת שיעי יום הכיפורים.

ולדבריו,

נוח דברי המשנה שאומרת,

שעירים נשרפים.

כי למה זה רבים? כמו שאמרנו, זה רק

שעיר של העדה.

ועבוד שיעי ימחא ציבור חטא בעבודה זרה, מביא שעיר.

למה שעירים הנשרפים? לא מה לעשות רבים.

ודבריו ניחא, כי כלול בו שעירים, השעיר של יום הכיפורים.

אבל אלה שחולקים ולא מונים כאן את פר ושעיר של יום הכיפורים,

אז למה זה נקרא שעירים?

בתירץ רבי יהודה בן יקר,

בשם רבו,

בשם רבי אליהו.

חכם שנקרא רבי אליהו.

שזהו למנדה, אמר באוריות,

דף דלת עמוד ב',

שאם עבדו 12 השבטים בעבודה זרה,

מביאים 12 שעירים.

לכן,

זה נקרא שעירים ראשון רבים,

כי לכל שובת השבט צריך שעיר,

כי כל שובת נקרא קהל, וכל קהל צריך להביא שעיר.

ויש מפרשים

שאפילו שזה רק שעיר ביחיד,

אפילו למנדה אמר שרק צריך להביא שעיר אחד כולם.

אבל בגלל שאומרים,

פערים הם נשרפים, אז תנא נקת.

על ידי זה גם לשון רבים בשעירים.

אפילו ששעירים זה ביחיד.

ואז יוסף כתב כטעם הראשון שאמרנו, שלכל שבט ושבט.

לכן זה נקרא,

שעירים מנסרשים בלשון רבים.

אפילו שלא כלול בו

שעיר של יום הכיפורים.

אז אלו שחיטתן בצפון,

וכיבול דמן בכלי שרת בצפון.

כמו שאמרנו, כי הן חטאות,

וכל החטאות בצפון.

ודמן טעון לזהר, לפרוכת ולמזבח הזהר.

על הפרוכת,

כתוב

ויקרא הדלת וו.

ויזה מן אדם שבע פעמים לפני השם את פני פרוכת הקודש.

ועל מזבח הזהר

כתב הרב רבי יהודה בן יקר, שלא נתפרש לו.

מפורש בפסוק, אלא זה נלמד

מפר ושעיר של יום הכיפורים,

שהן חטאות כמותן.

זה כמו פר ושעיר של יום הכיפורים,

שם צריך במזבח הזהב גם הם.

הוא מפרש

שמה שכתוב בפסוק

בפר כהן משיח,

כתוב

ונתן וגומר על מזבח,

וביקרא דלת זן

מסביר ששם זה מדובר על המתנות.

לא על ההזהות.

מה שנותנים.

על המזבח וקרן דרומית.

הרבה דרומית והזמחית צפונית.

אבל הראבן ואבו דרם

הם לומדים,

מהפסוק הזה לומדים שיש על זהב מזבח הזהב.

והוסיף אבו דרם בשם

ספרה

הם עושים שם ספרה, הם מתקנים בהגהות, שזה ספרה,

שכתוב בפר כהן משיח

את כל חלב פר חטאת ירים ממנו, החטאת

פרה חטאת, מה זה החטאת?

לרבות שעירי עבודה זרה לכל האמור בעניין.

מסביר אבו דרם, דהיינו

זריקה,

זעה,

הקטרה, תימורים,

שרפת עניש ער אל מחוץ למחנה,

הכל עומדים

מזה.

וכתב העץ יוסף,

שפר כהן משיח

ולכתחיל הציר שהשחיטה

והקבלה והזריקה יהיה בכהן גדול

רק בדיעבד אם כהן אילוט

שחט או קיבל את הדם או זרק,

יצא.

ולכתחיל הציר שהכהן גדול.

מתנה אחת מהן מעכבת

שנאמר,

כתוב הראוון, שנאמר

ועשה לפר

ואשר עשה לפרח התת.

שלמדו מזה שזה פסוק מיותר

להורות

של לעכב.

שאם לא נתן

את המתנה הזאת,

אחת ההזהות זה מעכב.

מה זה לפר כאשר עשה לפר?

ועשה לפר.

מה זה לפר?

פר של יום הכיפורים.

ואמרו חכמינו, זכרונו לברכה,

מה פר של יום הכיפורים, מעכב?

גם פר של עבודה זרה וכהן משיח מעכב.

ואם כן,

שאין הזעה בבין הבדים.

אז אנחנו מדברים פה

שחיסר בהזעה את הפרוכת,

או של מזבח הזהב.

למה הרב אב״ן קרא לזה מתנה?

כלשון הפסוק.

לא שמדובר על ההזעה,

אבל הוא לא למד את זה מהפסוק, כמו שאמרנו.

לא כמו רב עידא בן יקר שלמד את זה

במקום אחר.

אלא מהפסוק הזה,

שכתוב

מנתן

במזבח.

לומדים בלשון נתינה, אפילו שזה הזעה.

ואחד מהזעות האלה מעכב.

דיברו לא עשה אותם, לא עשה כלום ולא כיפר.

וכתב רבי יהודה בן יקר

שלא מסתפק לנו על הזעות.

פשוט שהזעות זה מעכב.

דיבר אמר שאפילו מתנות,

שבחטות חיצוניות,

חטות חיצוניות זה לא מעכב המתנות,

לדברי בית הלל,

בזבחים למדבר.

אומרים שלא מעכב בחטאות החיצוניות מתנות.

בפנימיות, בחטאות הפנימיות,

אפילו המתנות מעכבות.

לא רק אז,

לומדים בית הלל שמעכב.

שירא אדם

היה שהופך על יסוד מערבי של מזבח.

זה מזבח החיצון, כן?

כמו שכתוב בו, ויקרא ד' יח'

ואת כל אדם ישפוך על יסוד

מזבח העולם.

אשר פתח אוהל מועד, שזה

עדיין מזבח החיצון.

אז מה הטעם ששופכים שמה?

ביסוד, שזה עמל למטה במזבח.

למה שם שופכים את שארי אדם?

בצד מערב, כאילו, דווקא. למה בצד מערב דווקא?

כתב הראוון,

כי זה הכי קרוב.

הוא פוגע בו, כשהוא יוצא מן ההיכל,

הוא ישב פוגע בצד מערב

של מזבח החיצון, לכן שמה,

איפה שפוגע תחילה, שם הוא עושה.

וכן כתב אבו דרן במשנה הקודמת.

שם הוא כותב שפתח אוהל מועד

או למערבו של מזבח.

והוא מסביר למה. כי ההיכל במערב,

והמזבח כנגדו,

אז כשהוא יוצא ממש,

זה כנגד מערב של מזבח.

וכן כתב הרוקח,

מצד שהוא פוגע תחילה במערבה. כשם הוא מסביר,

לא מהטעם הזה,

הוא לא מדגיש את הטעם בגלל הפתח שכנגד מערבו.

אלא הוא אומר,

בגלל שהוא עולה דרך ימין,

והכבש בדרום,

אז הכבש של המזבח בדרום,

והוא צריך לעלות דרך ימין.

וכן, הוא בא מכיוון מערבה של המזבח, בשביל לעלות

דרך ימין

לכיוון דרום, של הכבש.

והוא לא הזכיר את פתחו של האחד.

וצריך עיון, למה הוא צריך להגיע לטעם הזה?

יש את הטעם שהפתח של האחד, שהוא יוצא מיד,

זה במערבה של המזבח.

אז מה זה משנה מאיפה הוא בא אחר כך לעלות לכבש?

אבל מכל מקום, עיקר הטעם שהוא פוגע תחילה במערבו של המזבח,

זה כתוב בגמרא.

בסבחים דף נא עמוד א',

אם לא נתן לו עיקר.

זה כבר פירשנו לעיל, שהטעם הוא

שכבר היה כפרה.

לכן זה לא מעכב, כבר היה כפרה לפני

הנתינה הזאת.

ואלו ואלו נשרפים בבית הדשן.

אז גם הפרים,

גם הסעירים,

הם נשרפים בבית הדשן. מה זה בית הדשן?

למקום שמביאים שם הדשן של המזבח, כל מה שנשאר.

אחר השריפות הקרובה, הכל,

נותנים שם,

זה מחוץ למחנה.

אז שם גם נותנים,

שם גם שורפים אותם,

את הפרים והשעירים.

וכתוב,

על שפך הדשן נשרף.

איפה שופכים את הדשן?

למזבח החיצון,

שם נשרף.

רבי יהודה בן יקר כותב,

שלא נתפרש לו

מניים שנשרף.

אלא ראינו את המחלוקת

שלא נתפרש לו על הנתינה של מזבח הסדהר.

זאת אומרת שהם עומדים את זה

במקום אחר.

ואז אמרו שאבו דרם הביא את הספר, אה חטאת,

שעובדים במעלה עזה,

וזה כולל את המזבחן זר.

אז גם פה אותו דבר.

הוא אומר שלא נתפרש.

הוא עניין שנשרף.

אז זה עיר של עבודה זרה.

אז אותו דבר.

מאותו לימוד שביא הספרה,

אה חטאת, שזה בא לרבות.

מה נבא לרבות?

כל האמור בעניין, כך כתוב בספר.

והסביר אבו דרם,

זה כולל

גם את עניין השרפה מחוץ למחנה.

אז לומדים לשעיר עבודה זרה,

מהחטאה חטאת לרבות,

שזה בא לרבות גם מחוץ למחנה.

וזה גם

עונה על השאלה שמביאים.

למה צריך את הפסוק הזה?

אם כבר לומדים

ממקום אחר.

אז כנראה מה השאלה הזאת,

אז זאת, שאין תשובה, מאיפה לומדים שעיר של עבודה זרה.

כשנשרף,

אז לומדים

מיה חטאת.

זה בא לרבות את כל האמור בעניין,

כולל השרפה מחוץ למחנה, ובזה מיושר

קושייה של רבי יהודה בן יקר על פי הספרה שהביא אבו דהרם.