התנאים לכתרה של תורה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה.

מי שרוצה לזכות בתורה ולקבל עליו עול תורה לכל ימיו,

עליו להתבונן באותם העניינים שחכמים זיכרונם לברכה העמידום כתנאי לקבלת התורה.

ומאחר שחכמים זיכרונם לברכה אמרו לו,

ניתנה תורה לדרוש

אלא לאוכלי המן,

הרי על מי שמתכונן לקבל תורה לבחון עצמו אם הוא עומד בתנאי הזה.

כי אף על גם שהתנאי של אוכלי מן נאמר בדור מקבלי התורה,

ודאי שגם בנוגע לקבלת התורה המתחדשת מדי שנה נאמר התנאי הזה.

אז מה אמרו חכמים?

לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, גם היום.

מי שרוצה שאור התורה ייספק בכל עצמותיו,

עליו ללמוד מדור מקבלי התורה שלא היה להם מזונות,

כי אם ליום אחד

וסומכים ובוטחים על הקדוש ברוך הוא,

שגם למחר יספיק להם מזונם.

ואם כי אי אפשר להגיע למעלה זו ממש,

אבל עד כמה שכן ניתן להגיע לכך,

לקבוע בעצמו כי באיזה מצב שיהיה,

הרי הוא מקבל עליו עול תורה בדוגמה לאוכלי מן.

ומי שמתנה את לימוד התורה בזה שידאגו לכל צרכיו,

ואם לא יסייעו הוא יעזוב את לימודו,

הרי גם אם יימצא מי שיסייע בידו לא יזכה שהתורה תיקלט בפנימיותו,

ייתכן שילמד בכולל ונדמה שלומד היטב ואף על פי כן אינו זוכה לכתר תורה לעולם.

כל זאת כיוון שהוא לא מאלה שיכולים לחיות כאוכלי המן.

אם הוא טרוט כל הזמן בפרנסה,

וכל הזמן הוא דואג מחובות ומבעיות ומדברים,

לעולם לא יזכה לכתרה של התורה.

רק מי שמשים עצמו כמדבר,

או מישהו כאוכלי המן,

שאין לו הבטחה על מחר,

אדם שיודע לחיות כך,

התורה תספק בו, לא יהיה לו רגע של הפרעה,

רגע של מחשבה, של דאגה, של טרדה, של בלבול.

הכל יהיה מאה אחוז נטו לתורה.

אבל אם יש לו דאגת מחר,

אז המחשבות רודפות מחשבות, וחצה רודפת חצה, ודמיון רודף דמיון,

ומאיפה הוא יביא, ואיך יעשה, ואולי הוא יבוא, ואולי הוא יגיד, ואולי הוא יט...

וככה הבן אדם לא יכול ללמוד.

אז לא ייספק בו התורה. הוא ידע קצת תורה, הוא יהיה זה, אבל כתר תורה.

זה תנאי אחד.

תנאי שני שהעמידו חכמים, זכרונם לברכה, בפני הבעל קבל תורה הוא ממדבר מתנה.

כיוון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל,

ניתנה לו תורה במתנה.

זו הגמרא בנדרים נה.

וכן אמרו,

אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו,

תלמודו מתקיים בידו.

ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.

כי אם אדם לא משים עצמו הפקר,

אז כל דבר לא יכבדו אותו, לא יחשיבו אותו, לא יתייחסו אליו,

לא שאלו אותו, לא ביקשו ממנו תירוץ, לא הוקשו לו קושייה, כל דבר יטריד אותו שוב פעם.

אז לכן,

מכאן שמי שאינו עושה עצמו כמדבר אינו זוכה לתורה.

ואנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום, נצור לשוני מרע ושפתיי מדבר מרמה

ולמקלליי נפשי תדום

ונפשי כעבר לכל תהיה.

ורק לאחר מכן אנחנו אומרים, פתח ליבי בתורתך.

אם יש את התנאים האלה,

יכול להתקיים ההמשך.

כי רק לאחר שעושה עצמו עפר לכל,

שהוא כלום,

הוא שותק למקלליו ואינו מרגיש שפוגעים בו, כי הלא עפר הנהו.

כמו שמשה רבנו אמר, ואנחנו מה?

אז הוא זוכה לכתר תורה.

או כמו שאומר הרמב״ם,

שאין התורה נמצאת בגסי הרוח,

אלא ממי שהם ענבים ושפנים,

כי התורה נמשלה למים.

מה המים עוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך?

כך התורה עוזבת מקום גבוה והולכת למקום משבורן.

משה רבנו אמר, ואנחנו מה?

והוא זכה לכתרה של התורה.

וכשהיה איזה פגם דק

לגודל ערכו של משה רבנו,

מיד בא לכלל כעס, בא לכלל טעות.

אפילו הענב מכל האדם אשר על פני האדמה,

אם בא לכלל כעס, שזה משהו, מציאות קטנה שבקטנה מהגאווה,

משהו קטן, קטן,

בלתי נרגש,

כבר בא לידי כעס, בא לכלל טעות.

במהלך החיים שלנו אנחנו לא רואים סתירה בין קבלת תורה לגאווה.

אין אנו מבינים שייתכן ואחד יעלה במעלות החוכמה,

אבל לא במעלות התורה.

לא מבינים את זה.

אך האמת שרק לאחר ונפשי כי עפר לכל תהיה,

יכול לבוא לפתח ליבי בתורתך.

כמו שפרש הגאון

שלב הוא מקום התאווה,

ופתיחת הלב לתורה זה ניצול כוח התאווה שבלב לתורה.

כמו שהיה אומר לי המנוח הרב בירנבוים, זכר צדיק ברכה, שזכיתי להיות חברותו שלו,

היה אומר לי, אתם יש לכם טייבה?

למה יש לכם טייבה? לשוקולד? שוקולד? שוקולד?

אני יש לי טייבה.

טיירה, טיירה, טיירה.

ובקושי היה ישן שעה ביממה.

אני הייתי חרוטה שלו בארבע בלילה,

אחרי מישהו שהתחיל בשתיים,

וגם בצהריים.

והוא היה ישן בקושי שעה.

ובדרך זה פירש,

ובמצוותיך תרדוף נפשי.

דהיינו, יצר חמדת הממון

יהפך לחמדה למצוות.

מצוותיך תרדוף נפשי, לא ממונך תרדוף נפשי.

מי שזוכה למדרגות הללו,

לנצל את כוחותיו לצד הקדושה,

הוא אשר זוכה לדבקות בתורה.

כי כדאי לזכות לתורה,

חייבים להיות בית קיבול לתורה.

וכפי שמרגיש את העני שבו,

באותה מידה מצטמצם הכלי קיבול שלו.

כמה שיש יותר עני,

יש פחות כלי קיבול.

וכפי שממעט עצמו ועושה עצמו לעפר,

כך מתרחב הכלי קיבול לקבלת התורה.

פעם אמרנו על זה,

עני ועין זה אותן מילים.

וסמ״ך א׳סטרו אוחרו ואינסוף זה א׳סמ״ך.

אם אתה עני סטרו אוחרו.

ואם אתה עין אתה מניח מקום לאינסוף.

אתה רוצה להיות בית קיבול, תמעט בעני.

אתה מרבה בעני באגו,

אתה מעט בבית קיבול.

משה רבנו,

היה גם עניו מכל האדם.

וכתוצאה מכך הוא גם מקבל התורה.

ואיך אצלנו מצוי לייחס מידת הענווה?

לאדם שהוא עני מרוד,

ושהוא גם בר דעת גדול איננו.

או שהוא מכוער בחיצוניותו וכיוצא בזה. אז הוא יכול להיות עניו.

כאילו, מה יש לו להתגאות? אין לו כלום.

אבל לייחס ענווה?

לאדם נאה,

שהוא גם בר דעת ומופלג בעושר, זה לא מצוי.

אבל בגמרא מצאנו את כל המעלות הללו בחד המחתה עם מעלת הענווה.

אמר רבי יוחנן,

אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו,

אלא על גיבור ועשיר,

חכם וענו.

וכולן ממשה

נדרים ל״ח.

ומתוך מה שלמדנו מגמרא זו,

כי גם גיבור מופלא כמשה,

עשיר מופלא כמשה,

וחכם כמשה,

יכול להיות גם ענו מופלא כמשה.

למדנו גם כי פירושה של ענווה אינה מה שמצוי לפרש כענווה.

פשיטא שמשה רבנו ידע שבחוכמה הוא גדול מכולם,

ובכל זאת הוא היה גם ענו ושפל רוח.

אברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ואפר,

מאף על פי שידע על מדרגותיו הגדולות ועל עשירותו האדירה.

הפירוש האמיתי של ענווה היא

כי אף על פי שהוא גיבור, עשיר וחכם,

אין מגיע לו הלל עבור כך. זה הוא יודע.

על התהלל חכם בחוכמתו, ועל התהלל הגיבור בגבורתו,

ועל התהלל עשיר בעושרו.

כי אם בזאת התהלל המתהלל, השכל וידוע אותי,

ירמיה ט',

שכל ההשכלה והידיעה אינה נחלתו.

כי אם נחלת השם והוא עצמו אינו אלא בית קיבול לחוכמה,

לגבורה ולעושר.

החוכמה והגבורה והעושר ראויים אומנם להילול,

אבל ההילול מתייחס

אומנם לבעל החוכמה,

גבורה ועושר.

אבל האדם אינו בעלים עליהם כלל.

אז אם כן, רבויסאי,

כיצד ניתן להגיע להיות דקה ושפל רוח?

אם לא, שיקבע לו זמן שיתבונן ברצינות,

אם הוא מוכן

וכמה הוא מוכן לקבלת התורה?

ומה מקום מעמדו בנוגע לתפילה?

לקבוע זמן להתבונן במאמרי החכמים, זיכרונם לברכה,

על ההכנות לקבלת תורה,

כדי שיוכל גם הוא לזכות לקבל תורה.

הלוא יש שעה קבועה ללימוד מוסר,

שבאותה שעה אפשר לפעול את הרצינות בתפילה,

אפשר לייסר את המידות,

אפשר לתקן השקפת עולם.

למה צריכים אנשים בעלי דעת לחפש חיזוק כדי לשמור על סדר מוסר?

היכן הרצינות הפנימית המחייבת לו לבטל אפילו רגע אחד מסדר מוסר?

הלוא כל החיים בהווה ובעתיד תלויים

בשעה אחת של מוסר.

כמה שנים יכול להמשיך בחור ישיבה ללמוד בישיבה,

ובשעת לימודו איך ילמד?

וכמה יתעמק בלימוד?

הכל תלוי

בשעה של מוסר.

אחד שאל את הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק ברכה,

מאחר שאין לו אלא חצי שעה פנויה ביום,

במה יעסוק אז? בעיון התורה או בלימוד מוסר?

ענה לו למד מוסר,

ותמצא שיש לך יותר מחצי שעה פנויה.

מי שחפץ לזכות לקבלת התורה,

אה,

יתחזק בלימוד של המוסר.

זה יחזק את היום כולו,

זה יחזק את כל החיים כולם,

ובזה יטהר ויזכה לקבל תורה.

אז זה רק מי שרוצה, מי שלא רוצה,

מה שמצוי הוא אוסף,

ותו לא.

אבל אין לו חיוב,

הוא לא מחייב את עצמו.

שיעורים קבועים,

זמן ללמוד,

זמן לחשבון נפש, ללמוד מוסר כראוי,

והתבוננות,

ביישום,

מייד לקום וליישם.

זה הדבר.

ככה בונה האדם את עצמו ואת עתידו.

בלי זה לא יהיה לו כוח

להחזיק מעמד.

הרחוב שוטף, הרבה בלבול, הרבה קשקוש.

אם לא יהיה לו כל יום, בוקר וערב, מוסר, מוסר, מוסר, מוסר.

חצי יום עבר, הוא כבר השתנה.

עוד שני דיבורים, התחלף.

עוד שלושה טלפונים, השתבש.

וכן הלאה.

רק המוסר יכול לייצב את האדם ולהחזיר אותו למתכונתו הנורמלית.

בלי זה חבל על הזמן.

רוב העולם לא לומדים מוסר.

למה?

המוסר מצליף בנו.

הוא מראה לנו את האמת ואיפה אנחנו רחוקים ממנה.

אז ככה צריך להבין. הנה, למדנו שיעור מוסר, ואנחנו רואים כמה אנחנו רחוקים ממה שכתוב.

ואם לא נלמד את זה, אז עוד נחשוב שבאמת יש לנו במה להתעלל.

אז לכן צריכים לשים על לב

איך לעמוד על הדברים שראינו ושמענו.

להיות מאוכלי המן, פירושו בעלי ביטחון גמור בשם.

להיות כמדבר, לשים עצמו הפקר לקון.

להיות ענו ושפל ברך, שלא יטריד אותו שום כבוד

בשום דבר שבעולם.

ממילא אם יש לו ביטחון והוא לא מחפש כבוד ולא כלום, הוא פנוי לקון.

תעמיס כמה שאתה רוצה.

שום דבר לא יטריד אותו, לא ירגיז אותו, לא יוציא אותו משווי משקלו.

הוא יכול כל הזמן להיות טרוד רק במצוות השם.

כל השאר הוא לא רואה, לא מרגיש, לא חש ולא כלום.

איזה עושר זה.

בלתי תלוי בדעת אחרים.

בלתי תלוי.

זה הדבר הכי גדול.

בלתי תלוי.

רק בקדוש ברוך הוא.