ויכוח הלבנה עם הקב"ה | הרב אמנון יצחק שליט"א

"ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים". רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה, מהי רבותא בשרגא ובטהרה מאי יהני, בשרגא אומרים וטהרה. אמר לה זילו בך ישראל ימים ושנים, אמרה לו יומא נמי, אי אפשר דלא מנו בית קופתא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים", זיל יקרו צדיקים בשמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, חזיא דלא קמית ודתא, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, והיינו דקאמר רבי שמעון בן לוי, מה נשתנה השעיר של ראש חדש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה, שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח. מבהיל על הרעיון מה שקורה פה. רבי שמעון בן פזי מטיל לנו שני פסוקים שהם לכאורה סותרים זה את זה, פסוק ראשון אומר "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" אז שני המאורות היו גדולים בשווי, שווים בגדלם. אבל יש פסוק שאומר, המאור הגדול ואת המאור הקטן, מדובר באותם שני מאורות, או איך זה התקטן? מה קרה שמה? 
התירוץ, שהיה משא ומתן בין הלבנה לקב"ה, היא טענה טענה, אמרה הירח לפני הקב"ה, ירח זה לשון זכר ולשון נקבה, אמרה הירח לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? שני מאורות הגדולים? אז מה הוא אמר לה, את צודקת, לכי ומעטי את עצמך. יש לך טענה, הטענה נכונה, בבקשה, לכי ומעטי את עצמך, כמו שאומרים תמיד קריינא דאיגרתא איהו לבית פרוונתא - קורא האגרת יהיה השליח גם למסור אותה. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? כאילו למה אני צריכה אני להמעיט את עצמי, בגלל שאמרתי דבר הגון? אז ה' רוצה לפצות אותה על מה שאמר לה שהיא תמעט את עצמה, הקב"ה לא חוזר בו ממה שהוא אמר, אז הוא רוצה לתת לה פיצוי. מה הפיצוי? אומר לה לכי ותמשלי ביום ובלילה, הלבנה נראית גם ביום וגם בלילה. אז היא אומרת לו, מהי רבותא? מה היתרון שיש לי? מה יתרון יש לנר להאיר בצהריים? אני אאיר בשעה שהשמש נמצאת בשמים? מי יראה אותי בכלל? מה. אמר לה את יודעת מה, זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמר לה את יודעת מה, אני אדאג שיקבעו עם ישראל את הימים והשנים לפי מולד הירח, לפי הירח. אמרה לו גם לפי השמש קובעים, יומא נמי, אי אפשר דלא מני בית תקופתא, דכתיב "והיו לאותות" והיו שניהם, והיו לאותות ולמועדים, שניהם, שני המאורות הם גם לאותות ולמועדים, איי. אז הקב"ה אומר לה, טוב, זיל ליקרו צדיקים בשמך, את יודעת מה, תשמעי משהו, כל הצדיקים ייקראו על השם שלך שאת ממעטת את עצמך ואת נהיית קטנה אז כולם, כל הצדיקים ייקראו על שמך. למשל, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. ראה שלא מתיישבת דעתה, כל מה שהוא אומר לה, כמו שאומרים היום, לא קונה, לא קונה. מה אמר הקב"ה? הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. נו, ובזה נתיישבה דעתו או לא נתיישבה דעתו. אז תיכף נראה, אני לא רוצה להקדים את המאוחר. וזה מה שאומר רבי שמעון בן לוי, מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', שמה כתוב על השעיר שהוא לה'. אמר הקב"ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח, גמרא בחולין ס'. טוב. 
ביאור המאמר, אומר המכתב מאליהו, הביאו כפרה עלי, מה זה הביאו כפרה עלי? כתב המהר"ל מפראג ז"ל, שגדר כפרה לה', מה זה גדר כפרה לה'? מה זה המושג כפרה לה'? זה סילוק תרעומת שיש מצד הבריות עליו יתברך. שנראה כאילו יש חסרון במעשה ה' במה שאור הלבנה מתמעט בכל חודש, זה כאילו נראה חסרון, הולך ומתמעט הולך ומתמעט זה נראה חסרון במעשה ה'. אז איך מסלקים את התרעומת מצד הבריות? זה הגדר שנקרא כפרה, תיקון התלונה, איך מתקנים את התלונה של הבריות כלפי ה' שיש חסרון בבריאה כביכול שהלבנה מתמעטת? תיקון התלונה הוא בזה שנדע שה' יתברך חפץ בקטנות, שזה חפצו שיהיה התמעטות, דהיינו התמעטות וענווה, וזו מעלה עליונה, כי היא גורמת התקרבות אל ה', אדרבא, המיעוט הזה שבעיני הבריות תזה נראה חסרון, הוא הוא שגורם את הקרבה לה' יתברך, ולכן על זה בא ומורה קרבן ראש חודש, כי קרבן פירושו התקרבות, אז מה שבעיניכם התמעטות - זה בעצם התקרבות, הביאו עלי קרבן, וזה כפרה, זה משלים את מה שאתם לא הבנתם שכאילו יש פה חסרון, אין פה חסרון אלא זה גורם להתקרבות, דהיינו עיקר ההתקרבות לה' הוא כשהלבנה במיעוטה הגמור, עיקר ההתקרבות לה' זה דוקא כשהלבנה במיעוטה הגמורה, היינו כשהאדם מבטל את עצמו לגמרי. 
לפי היסוד הזה עכשיו שלמדנו במהר"ל ניגש לבאר בס"ד את המאמר. מה היה פה בדיון, תשמעו דברים חבל על הזמן, חבל על הזמן. אז קודם כל אנחנו צריכים לעשות הקדמה קטנה להבין, שהנה טענת הירח היא ודאי במחשבת האדם, ז"א הטענה של הירח שהיא טוענת זה כמו מחשבת האדם, כמו שהאםד מסתכל על דברים ככה הטענה של הריח, כמו הסתכלות של בני אדם. כמו שכתבו התוס' בעבודה זרה י"ז. עכשיו עלולה להתעורר במחשבת האדם כשהוא מסתכל בעין שכלו על ענינים אלו, כשם שעילוי גדול הוא לנברא, הנברא זה נגיד הירח במקרה הזה, כשם שיש עילוי גדול הוא לנברא כשהאדם מתגלה כבוד שמים על ידו, כשאדם רואה שעל ידי הדבר הזה נעשה כבוד שמים, כך חסרון הוא לנברא, כגון נגיד הריח, שנגרם על ידו תרעומת והסתר לאדם, אז אם הלבנה מתמעטת וכביכול יש טענה לאנשים למה היא מתמעטת, אז זה גם כלפי הנברא הזה, זה גם כן חסרון. 
נמצא שהטענות והאמירות של הנבראים שהם טוענים, כגון הירח שטענה לפני הקב"ה, הם מבטאות את מצב מציאותם בבריאה לפי השגת האדם לגביהם, איך האדם משיג אותם, לכן הן טוענת כביכול מה שהאדם טוען על מציאותם, האם הם גורמים לקידוש ה' או הפוך. 
עכשיו, שני המאורות הגדולים מרמזים על שני אופנים של הגעת האור של הקב"ה הרוחני להשגת האדם. הקב"ה משפיע עלינו אורות עליונים כדי שיהיה לנו השגות ברוחניות בעבודת הבורא, שני המאורות הגדולים מרמזים על שני אופנים, יש שני אופנים של הגעת אורו יתברך הרוחני להשגה של האדם. יש על ידי השכל, יש על ידי הלב. אז יש הגעת אורו יתברך על ידי הלב, ויש הגעת אורו יתברך על ידי השכל. בעולם המתוקן, במצב שעלה במחשבה להבראות, לפני קלקול וחטא אדם הראשון, בעולם המתוקן או באחרית הימים לאחר התיקון הגדול, אז בעולם המתוקן במצב שעלה במחשבה להבראות, השכל והלב שווים בכוחם ופועלים ביחד, וכל מה שמושג בשכל מיד מושב אל הלב בשלמותו. ז"א שני המאורות הגדולים, זה הבחינה של שני המאורות הגדולים, שניהם משמשים אותו תפקיד, זה משפיע על השכל, זה משפיע על הלב, בשווה, אין ביניהם פירוד, הכל מושלם, כמו שאנחנו אומרים היום "וידעת היום והשבות אל לבבך" אתה צריך לעשות את העבודה הזאת, וידעת - אתה יכול להשיג, אבל אתה צריך לעבוד עכשיו להשיב, בעולם המתוקן לא צריך את העבודה הזאת, מה שנכנס - נכנס לשניהם בשווה. בעולם המתוקן במצב שעלה במחשבה להבראות השכל והלב שווים בכוחם ופועלים ביחד, וכל מה שמושג בשכל מיד מושב אל הלב בשלמות, אין שום סתירה ביניהם ואין שום דחיה ואין שום דבר. ז"א מה שאתה משיג אתה עושה, אין התנגדות, אין כלום, הכל ברור, הכל מאה אחוז פיקס. ובמצב זה אין גדלות הלב סותרת לעבודת ה' התמימה, במצב כזה אם הלב הוא גדול, יש לו גבהות "ויגבה ליבו בדרכי ה'" אין זה סתירה לעבודת ה', אין פה גאוה כאילו או משהו כזה. במצב זה אין גדלות הלב סותרת לעבודת ה' תמימה, כמאמר הכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'" כי גבהות זו היא לגמרי לשם שמים, וכן יהיה בעולם התיקון לעתיד לבוא, כמו שאומרים יהי רצון למלאות פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה. זה הפסוק אומר, "והיה אור הלבנה כאור החמה" יחזור להיות כמו שהיה בהתחלה. 
אבל באה הלבנה וטענה טענה, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? מה פירוש, עכשיו למדנו שכן, שבעולם המתוקן הם משתמשים בכתר אחד, אין שום בעיה, אין סתירה ביניהם. פירוש, מה היא אומרת, העולם שהוא במציאות כמו שהוא כרגע במציאות חסר, וחסרונו הוא שהלב אינו סובל שותפות שווה בשווה בכח השליטה, והלב תובע לעצמו גדלות. מה זה תובע לעצמו גדלות - היינו שעבודת ה' הפנימית, שהיא עבודת הלב, תוכר ותכובד בעולם יותר מהשגות השכל. בעולם שהוא לא מתוקן צריך שהעבודה הפנימית היא תהיה העיקר ולא עבודה חיצונית של השכל כלפי חוץ רואים שהוא עושה זה וזה אבל אין עבודה פנימית, צריך שפיו וליבו יהיו שווים, רחמנא ליבא בעי. אז ז"א, מה הטענה של הלבנה? העולם כאשר הוא במציאות הוא חסר, וחסרונו הוא מה? שהלב אינו סובל שותפות שווה בשווה בכח השליטה, והלב תובע לעצמו גדלות, היינו שעבודת ה' הפנימית תוכר ותכובד בעולם עוד יותר מהשגות השכל. מה אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי עצמך בעולם הבלתי מתוקן, בעולם הבלתי מתוקן מה שאת אומרת זה לא הדרך, הדרך זה לכי ומעטי את עצמך בעולם לא מתוקן. התיקון של הלב זה לא בזה שהוא יוכר ויכובד יותר מן השכל, לא, דווקא שהלב יהיה בהתמעטות, ואז משיגים את הגילוי שהוא בא על ידי ביקורת עצמית ומוסר. לכי ומעטי את עצמך בעולם לא מתוקן, צריך שהלב יקבל כמו שצריך ביקורת ומוסר! לא שיהיה לו גבהות. 
והירח מושל בלילה, מתי מושל הירח? הוא מושל בלילה. כי גם בהסתר רב, כמו במציאות של העולם הזה, גם בהסתר רב שלא מגיע לשם אור השכל, יגיע אור ההתמעטות. מה שהשכל לא מצליח להחדיר לתוך הלב אז אור ההתמעטות יועיל, כי בזה זוכה להתקרב אל ה'. השכל בא לומר לאדם, לתת לו אור גדול, להסביר לו איך צריך לעבוד את ה'. אבל הלב בעולם לא מתוקן לא מסוגל לסבול הכל לקבל את הכל, מה עושים? אז התמעטות, אם עושה התמעטות ההתמעטות מקרבת אל הקב"ה. השיטה היא - מוסר וביקורת זה גורם שהאדם עם ליבו יוכל להתקרב אל הקב"ה. אז היא טענה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אתה רוצה למעט אותי, אני שטענתי את הטענה, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון. 
האדם מתרעם, הרי אמרנו שהטענה שלה זה הטענה כמו של האדם שהיה טוען, אז האדם מתרעם על צורך ההתמעטות. הוא אומר מה זה התמעטות, זה לא שיטה ככה מוסר וביקורת וזה, הוא סובר ששאיפת האנוכיות טובה להתעלות רוחנית, היינו שהלב שואף למצב של תיקון שגם הגדלות תהיה לשם שמים, הוא רוצה שגם הלב ששואף באמת למצב של תיקון, שגם גדלות תהיה לשם שמים, לא רק התמעטות, גם גדלות. למה אתה אומר לי מעטי עצמך? מה, בגלל שאמרתי דבר הגון? אז תאפשר אפשרות שאפשר יהיה גם כן על ידי הגדלות לשם שמים גם כן לעבוד עם הלב. מה ענה לה הקב"ה, לכי ומשול ביום ובלילה, נחמה היא, אומר רש"י, ניחם אותה, היינו שסוף סוף יש לה לב כעין שליטה על השכל, כי השכל נצרך להדרכה מהשאיפה של האמת שיש בלב, והרי אמרנו שהכל תלוי בלב, הרצונות באים מהלב, והרצונות באים מתאוות וכל מיני מידות והם מפעילים את השכל, אז יש צד של שליטה של הלב על השכל. אבל מתי אנחנו מדברים שזה טוב, שהשכל נצרך להדרכה משאיפת האמת שבלב, ובלאו הכי הוא עלול לסטות לגמרי מדרך האמת, אבל אם לא יהיה לו את ההדרכה מן הלב השואף לאמת לשם שמים השכל יכול לנטות מדרך האמת, ולהוביל את האדם למחוזות לא רצויים. אז מה הוא פייס אותה, מה הנחמה שאמר לה? לכי ותמשלי ביום ובלילה. אז אני נותן לך את הכח למשול על השכל. סוף סוף יש ללב כעין שליטה על השכל, כי השכל נצרך להדרכה משאיפת האמת שבלב, ובלאו הכי הוא עלול לסטות לגמרי מדרך האמת. מה היא עונה לו? שרגא וטיהרא מאי מהני? נר בחצות יום ואור גדול של השמש, מה מועיל? הלב טוען שלעומת רוב הכמות של אור השכל והצלחותיו המרשימות, אור ההתמעטות של הלב בטל במיעוטו ומעטים המה אשר יכירו את חשיבותו, אדרבא, רוב בני האדם סוברים שביקורת עצמית ומוסר מביאים לקטנות דמוחין ועצבות. מה אתה אומר לי רבונו של עולם שאני אמשול, אני אמשול? אני עם ההתמעטות שלי יכול למשול על השכל? אתה יודע איזה אנשים מחשיבים שכל, איזה שכל יש לו, איזה שכל יש לו. ולעומתו יש אחד צדיק כזה ממעט את עצמו ככה ככה ככה, אפילו שהוא עובד אלקים באמת והכל, רואים אחד גאון פשש אומר דברים וזה וזה ובא אחד כזה צדיק כזה כזה, ככה ככה, אז היא אומרת לו רבונו של עולם, אנשים לא מעריכים דברים כאלה, הם הפוך, שומעים אחד נותן מוסר, אומרים עזוב אותך, דכאון, אני לא יכול, זה מכניס אותי לעצבות, קטנות דמוחין, לא, תן לנו לשמוע חכמות, פרפראות לחכמה, תן לנו ככה, תן לנו ככה, מה זה כל הזמן ככה בום בום, מה זה? אז הלב טוען שלעומת רוב הכמות של אור השכל והצלחותיו המרשימות, אור ההתמעטות שזה אור הלבנה שבלב בטל במיעוטו ומעטים הם אשר יכירו את חשיבותו, אדרבא, רוב בני האדם סוברים שביקורת עצמית ומוסר מביאים לקטנות דמוחין ועצבות, אז מה אומר לה הקב"ה? זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים, אני אקבע שיקבעו את המועדים על פיך, ואז הם יראו שאת צודקת, שאת חשובה. איך? כדי לברר את ההיפך מה שטענת עכשיו, אז אני אתלה את כל קביעות מועדי ישראל בך. מה זה נותן? כי הזמנים של המועדים זה זמני ההתעלות של הנפש והתקרבותה אל ה' בחדשי הלבנה, כי כל המועדים הם מרוממים, לא ניתנו מועדים לישראל לעסוק בתורה, לא ניתנו מועדים.... הכל במועדים, יש התרוממות הנפש. במי זה תלוי יהיה? בך, יקבעו את המועדים לפיך ואז ידעו שההתמעטות שלך, החשיבות שלך היא החשיבות הגדולה ואת הגורמת לקרבה לאלקים. 
אז מה עונה לו הלבנה? יומא נמי מנו ביה תקופתא, מה, הרי מועדים נקבעים גם לפי תקופות החמה. ז"א שההתקרבות אל ה' דורשת גם את השכל, מה אני לבד, רק אני קובעים איתי, גם לפי החמה קובעים את התקופות. אז מכאן יוצא שהתקרבות אל ה' היא דורשת גם את השכל, כמו שאמרו חכמים ז"ל, לא עם הארץ חסיד. צריך שכל. או כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, מי שהחליט להקדיש את כל חייו לעבודת ה' התורה, מה אומר בלשונו הטהור, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, ואם כן לא ברור שהלב הוא עיקר, הנה רואים שצריך גם שכל. ואמרנו שאנשים מתפעלים יותר משכל, ממה שהתמעטות. אמר לה הקב"ה, זיל ליקרו צדיקים בשמך, את יודעת מה, אני אגלה לך מה התוכן של מדרגת צדיק, את יודעת מה זה צדיק? צדיק זה התוכן שלו זה השם שלו, אני אראה לך מה מדרגת צדיק. מדרגת צדיק זה כח ההתמעטות. מה שהוא ממעט את עצמו הצדיק, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. כמה שהוא יותר קטן, ואנחנו מה, הוא יותר חשוב יותר גדול יותר עצום. ואני נתתי לך, מעטי את עצמך, שזה עיקר העבודה בעולם שאינו מתוקן. והיא אומרת לא, כמו טענת האנשים, מה אנשים מתלהבים משכל וזה פה ושם, לב מתמעט, ביקורת, מוסר, מה. 
ראה שלא מתיישבת דעתה, גם בזה שהוא אומר לה שכל תוכן הצדיק זה התמעטות, למה היא לא מתיישבת דעתה של הלבנה בזה, שזה טענת האנשים כן, כי עדיין לא ברור לעין כל שגדלות הצדיקים היא דוקא במה שמקטינים את עצמם, זה לא ברור לעין כל, עדיין יש מקום ללב לטעות שיותר קידוש ה' יהיה אם הצדיקים יזכו לתורה ולגדולה גם יחד וינהגו נשיאותם ברמה. ככה טוענת הלבנה. העולם לא מכיר בזה, והעולם לא רואה את הצדיקים שהוא ככה יושב באיזה בית ככה רעוע וכו', אנשים מתפעלים שיש לו גם חכמה אדירה וגם יש לו שולחן של העולם הזה לא חסר לו כלום והוא נוהג ביד רמה. אתם רואים איך אנשים מתפעלים מהגלימה, גלימה לי, גלימה לי... פשש טקס עושים, טקס הנחת הגלימה, יבבי. 
ז"א, העולם הלא מתוקן בו, אנשים לא, הם רוצים לראות כמו רבי, שזכה לשני שולחנות, גם חכמה גם רוחניות גם תורה וגם עשירות אדירה, אח"כ יש בעיה אחרת, קנאים אומרים אה ראית יש לו צנון כל השנה, יש לו זה יש לו זה, מה זה מה זה מה זה, אבל איך אנשים ממה הם מושפעים? מושפעים מחיצוניות יותר ממה שהם מושפעים מפנימיות, זה שבלב שלו הוא עניו ושפל והולך פשוט וכו' וכו', לא מתפעלים אנשים. לא מתפעלים אנשים. למה הקב"ה נתן למשה רבינו אוצר של סנפירנון בתוך האהל שלו שיתעשר, הרי משה רבינו לא דאג לעצמו אף פעם, הוא לא לקח תשעים חמורים כמו שכל ישראל לקחו כשיצאו ממצרים, הוא לקח את עצמות יוסף, אז ה' הצמיח לו אוצר ממה שהוא פסל את הלוחות, הפסולת לך הפסולת לך הפסולת לך, ומזה נתעשר משה רבינו. נו, מה יעשה עם זה? מה אפשר לעשות עם עושר במדבר? אפשר לקנות משהו? הכל יש, אז מה זה מועיל שיש עושר? אתם יודעים מה הענין? מה הענין? בעל המאה הוא בעל הדעה, ככה אנשים, ככה אנשים, מסתכלים את הבגדים שלו, אם יש לו בגדים יפים ויש לו רקמה ויש לו קטיפה ויש לו.... וואו וואו וואו, זהו זה מתכופפים, אה זה. אתה מבין? 
אז לכן הלבנה טענה שכח ההתמעטות שיקראו לצדיקים בשמך, דהיינו הקטן על שם שאת קטנה, ובזה יכירו העולם שהחשיבות שלך שאת קטנה שמיעטת את עצמך ואת מראה בעצם איך התיקון בעולם צריך ע"י התמעטות, ע"י מוסר, ע"י ביקורת, שזו העבודה האמיתית בעולם הלא מתוקן, עדיין לא נייחא לה, לא התיישבה דעתה של הלבנה כי היא אומרת כן אבל העולם, מה העולם, העולם מה רואה זה הוא מבין, רואה שיש גם רוחניות, צדיקות, וגם עשירות וגם פאר וכבוד, זה הוא מבין, זה הוא מעריך. 
מה אמר הקב"ה בסופו של ענין, הביאו כפרה על שמיעטתי את הירח, שעיר של ראש חודש. מה זה אומר? כיון שהקב"ה מצווה להביא בראש חודש קרבן, קרבן לה', קרבן שזה ענינו התקרבות, דוקא בזמן התחדשות הלבנה שאז היא בעיקר מיעוטה, מעכשיו היא מתחילה להאיר, בזה מראה הקב"ה בפועל לכל העולם שכל ההתמעטות היא העיקר. תביאו עלי קרבן, מתי? מתי? כשתביאו קרבן אתם תתקרבו אלי, מתי אני רוצה שתביאו את הקרבן? במיעוטה של הלבנה אני רוצה שתביאו, בראש חודש, ואז כל העולם ידע, כל העולם יבין שמה שהייתי במשא ומתן איתך זה העיקר. אומר הקב"ה לא להביא את הקרבן בימים אחרים זה וזה, דוקא מתי שיש מיעוט של הלבנה, שמה אני רוצה שתביאו את הקרבן. ובזה סרה תלונת הלבנה, יותר היא לא טענה שום טענה, זהו, עכשיו היא הבינה שעיקר התיקון בעולם החסר עכשיו זה ביקורת ומוסר והתמעטות. ובזה שה' אמר "הביאו קרבן" שזה כפרה עלי, בזה תסור הקושיה ותקונח מליבו של כל אדם. 
ועכשיו ברור שמה שהיא אמרה הלבנה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, היא צדקה, אבל היא לא ידעה מה הטיפול, מה עושים, כי בעולם לא מתוקן אי אפשר כי הלב והשכל לא מסכימים בשווה, "וידעת היום" עוד צריך להשיב, בעולם מתוקן זה בא ביחד, אבל כשהעולם לא מתוקן אז מה עושים? אז הוא אמר לה - הפתרון מעטי עצמך. 
ואנחנו מחכים בעזרת ה' לתיקון העולם, ואומרים שיהי רצון, יהי רצון למלאות פגימת הלבנה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה ואז יאיר לנו ה' את אורו הגדול והשכל והלב יהיו שווים בעבודת הבורא ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".