קרבן וקירבה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 18.03.2018, שעה: 08:01
\n
- - - לא מוגה! - - -
\nדבר אל בני ישראל ואמרת אליהם
אדם כי יקריב מכם קרבן לה'
מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם
הספורנו אומר אדם כי יקריב מכם קרבן לה'
כי יקריב
בעצמכם
בווידוי דברים והכנעה
על דרך
ונשלמה פרים שפתנו
וכאמרו
זבחי אלוהים רוח נשברה
כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת
מסביר הספורנו, אדם כי יקריב מכם
ההקרבה צריכה להיות מכם
כי יקריב בעצמכם על ידי וידוי דברים,
על ידי הכנעה
על דרך ונשלמה פרים שפתנו
זאת אומרת
האדם בשעה שהוא מתוודה את הדברים צריך שיהיה בהכנעה
כמו בתפילה
כאמרו זבחי אלוהים רוח נשברה. הזבח הכי רצוי לפני הקדוש ברוך הוא
זה שהרוח של המקריב
תהיה נשברה
כי אין חפץ בכסילים
המקריבים בלתי הכנעה קודמת
אם יבוא אדם
להקריב קורבן
ולא ייכנע לפני השם על חטאיו
הוא נקרא כסיל
והקדוש ברוך הוא לא חפץ בקורבנו והוא לא ישיג את תכלית הקורבן
והרמב״ן זיכרונו לברכה כתב הטעם
כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה
ציווה השם
כי כאשר יחטא ויביא קורבן
יסמוך ידיו עליו
כנגד המעשה,
יתוודה בפיו
כנגד הדיבור
וישרוף באש הקרב והכליות
שהם כלי המחשבה והתאווה
והקרעיים
כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו
ויזרוק אדם על המזבח
כנגד דמו בנפשו
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה
כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו
וראוי לו
שישפוך דמו וישרוף גופו
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה.
וכיפר הקורבן הזה שיהיה דמו תחת דמו,
נפש תחת נפש.
ראשי אברי הקורבן
כנגד ראשי אבריו
והמנות
להחיות בהן מורי התורה שהתפללו עליו
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטאו תמיד.
נסביר את דברי הרמב״ן.
הרמב״ן כותב, הטעם של הקורבן, שהאדם מבין.
כיוון שכל מעשה בני אדם נגמרים על ידי מחשבה, דיבור ומעשה.
אדם חושב,
המחשבה מביאה אותו לידי דיבור ולידי מעשה.
זאת אומרת,
כיוון שכל מעשה בני אדם נגמרים במחשבה ודיבור ובמעשה,
אז צריך לתקן את זה.
כיוון שהוא חטא במחשבה, בדיבור ובמעשה,
צריך לתקן את זה.
אז ציווה השם
שכאשר חוטא האדם,
יביא קורבן,
תמורתו,
חליפתו,
במקומו.
מה שנעשה בקורבן,
בעצם היה צריך להיעשות בו,
על חטאו.
אז כשהוא מביא את הקורבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה.
אז מביא את הקורבן
וסומך ידיו על ראש
הקורבן,
ומתוודה
בשעה שהוא סומך.
השמיכה
זה כנגד המעשה. היות שהוא עבר עבירה במעשה,
אז מעשה השמיכה
זה תיקון על המעשה שעשה,
והווידוי שהוא צריך להתוודות גם יהיה כנגד הדיבור.
אז סומך ידיו כנגד המעשה,
מתוודה בפיו
על החטא,
זה כנגד הדיבור שהוא חטא בדיבור,
וכנגד המחשבה,
אז הוא שורף באש את הקרב והכליות,
שהם כלי המחשבה והתאווה.
בקרביים יש את המעיים,
יש את הקיבה,
יש את הקרס.
והכליות הן יועצות, כידוע.
אז כלי המחשבה והתאווה,
אלה הם הקרב והכליות.
אז זה כנגד
המחשבה שהיה של העבירה והתאווה שהייתה לו.
ואת הקרעיים גם כן,
שורפים באש,
כנגד ידם ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
הרגליים הובילו אותו לחטא והידיים עשו את המעשה,
אז צריך להקריב אותם
ולשרוף אותם באש.
זה היה ראוי לעשות בעצמו.
הקרעיים
זה הרגליים למטה מן הברך,
מן הפרסה עד הברך.
זה נקרא קרעיים,
משום ששם קורעת הבהמה.
לכן זה נקרא קרעיים.
ויזרוק את הדם על המזבח
כנגד דמו בנפשו.
זה לא המקריב זורק,
כי מקבלת הדם והלאה
זה עבודת הכהן, כהן כשר,
שעושה זאת.
וזריקת הדם על המזבח
כנגד דמו בנפשו, בעצם זאת הכפרה שלו.
כי בדם יש את הנפש,
והנפש היא כנגד נפש.
וכל זה הוא עושה, האדם,
כדי שיחשוב בעשותו כל אלה,
כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו.
וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו
על החטא שהוא חטא כנגד השם.
אבל לולא חסד הבורא,
שלקח ממנו תמורה,
הקדוש ברוך הוא הסכים ברחמיו
שייקח תמורה במקומו.
וזהו הקורבן.
וכיפר הקורבן הזה,
שיהיה דמו תחת דמו,
ונפש תחת נפש.
אז זאת אומרת, הקורבן גורם לקרבה.
האדם מתרחק על ידי החטא מהשם,
ועל ידי הקורבן הוא מתקרב שוב אל השם.
למה? כי הוא רואה מה היה ראוי להעשות בו בגופו,
אז הוא מבין כמה חמלה וחסד ורחמים מאת השם
להצילו בתמורה.
עכשיו
בהמנות
להחיות בהן מורי התורה שהתפללו עליו.
אז נותנים מנות,
הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים.
זאת אומרת,
אבל הכפרה כבר הייתה בדם בעצם כשזרקו אותו על המזבח.
אז כיוון שזרקו אותו על המזבח סביב, מה זה סביב?
בצידי המזבח, בזוויות.
בהתחלה בא הכהן וזורק את הדם
על הקרן
שהיא
דרומית,
לא, מזרחית-צפונית,
ואחר כך דרומית-מערבית.
והוא נותן שתי מתנות, שתיים שהן ארבע,
נותן טינה אחת באלכסון,
זה פוגע בצדי המזבח וזה בא לשני הצדדים, ואחר כך בצד השני הנגדי באלכסון,
ואז
יש לו כפרה גמורה.
למה צריך
גם שהבעלים יאכלו ואז יתכפרו?
הרי עיקר הכפרה זה דווקא בזריקת הדם, כי נפש תחת נפש.
אלא מה שגרם לו לעשות את החטא, גם צריך כפרה.
על הדחף הראשוני והסיבה הראשונית לעשיית החטא, הגורמת,
גם על זה צריך כפרה.
ובשעה שאוכלים הכהנים את המנות הראויות להם,
אז מתכפרים הבעלים.
והם, בשעה שהם אוכלים, הם מתפללים
על מי שהקריב את הקורבן
כדי שתהיה לו כפרה.
וקורבן התמיד, היו מקריבים קורבן תמיד
בשחר בבין הערביים, שני קורבנות תמיד,
בעבור שלא יינצלו הרבים מחטאו תמיד.
וזה היה מכפר שלא יעבור, כמו שאומרים, חצי יום בלי כפרה.
כל קורבן,
לשון קריבה ואחדות.
ויש מפרשים שכאשר הכהן היה אומר לו דברי כיבושין,
זה דברי תוכחה,
ומסביר לו עד כמה החטא
פוגם בו
ובנשמתו
ובעולמות העליונים,
היה בזה מעורר אותו לחשבון נפש,
עד שבעל הקורבן החוטא היה מתעלף.
עד כדי כך הייתה התרגשותו מהחרטה על החטא,
שעל ידי הקורבן
היה מתקרב ומתאחד לשם יתברך.
אז הקורבן מטרתו קריבה ואחדות.
אז היה הכהן
אומר לו דברי כיבושין,
מסביר לו כמה החטא פוגם בו
וכמה בנשמה שלו
וכמה בעולמות העליונים הוא עשה פגם.
והיה מגיע למצב של עילפון
ומתרגש מהחרטה
על מה שחטא,
ועל ידי הקורבן
היה מתקרב ומתאחד עם השם יתברך.
נו, עד כאן נפלא,
הכול מצוין.
עכשיו אנחנו לומדים דבר מדהים,
שלא כל אדם נותן דעתו על הדבר הזה,
כי כשלאנשים יש התרגשות ורצון לקרבה,
הם עלולים גם לפגוע באחרים.
מרוב הדבקות והרצון,
הם עלולים לפגוע באחרים.
ותשמעו עד כמה זה חמור.
עם כל זאת,
אפילו במצב של דבקות והתרגשות עצומה,
צריך היה להיזהר
שלא לפגוע במישהו גם באמצע דבקותו.
במי יכול עכשיו המקריב קורבן לפגוע
אם הוא בא בהכנעה ומתוודה והכול, במי הוא יכול לפגוע?
אז אפילו לא באדם,
אפילו לא בבעל בחירה,
אלא אפילו בבריה,
חיה או בהמה דקה.
צריך להיזהר לא לפגוע בהם.
כתוב
ושמח ידו על ראש קורבנו ושחתו פתח אוהל מועד.
אומר בעל הטורים
ושמח ידו כתיב בבקר.
כשהאדם מקריב בקר,
עגל
או פר,
כתוב ושמח ידו.
ובצאן ובעז,
שזה בהמת דקה,
כתוב את ידו,
ושמח את ידו,
לא ושמח ידו,
את ידו.
למה?
כפי שהבקר חזק
יכול לסמוך בכל כוחו.
מה שאין כך בצאן ובעז,
שהם חלשים,
לכך נאמר, ושמח את
דמשמע ברפיון.
אז כשאתה סומך
את הידיים על הפר או על העגל, יש לו כוח.
אתה צריך בכל הכוח לסמוך
ולהתוודות.
אבל כשיש לפניך עז
או כבש,
אם אתה תלחץ יותר מדי, אתה תכאיב לו, למרות שהוא עומד לשחט,
אבל צריך ברפיון, לא לצער את הבהמה.
איי איי מה קורה בבתי המטבחיים, מכות חשמל,
בדקירות, בשביל שייכנסו לתוך המסלול,
להגיע לבוקס
ולהפך אותם.
כמה עינויים עושים להם. העיקר, יאללה, יאללה, לשחוט.
זה צער בעלי חיים. רואים פה שצריך להיזהר.
אפילו האדם המקריב קורבן,
אבל הבהמה הזאת שתהיה קורבן,
למה תצער אותה רגע לפני שהיא נשחטת?
אתם שומעים?
כמה התורה מדקדקת.
שאפילו כשאתה רוצה להתדבק, שלא יהיה על חשבון מישהו אחר, ואפילו לא על חשבון בהמה.
לכן,
בעז, בכבש,
ברפיון.
ושמח את ידו. ברפיון, אומר בעל התורים.
אז אפילו בשעה שהוא עוסק בקורבנו כדי לאחד ולקרב את לבבו אל השם יתברך,
והוא נמצא במצב של התרגשות והתעוררות,
מכל מקום ידקדק
שקורבנו יהיה תמים ושלם בתכלית השלמות
בכל הצדדים,
שלא לפגוע במישהו,
שלא יצא שכרו בהפסדו.
וזה כולל מניעת פגיעה בבעלי חיים.
אף שיש לסמוך על הקורבן בכל כוחו, בכוונתו,
מכל מקום על הצאן
ועל העז,
יש לנקוט זהירות יתרה שלא לסמוך עליהם בחוזקה,
מפני שהם חלשים ועלול להביא להם צער.
אפילו שבין כך עומדים להישחט ולהקריב,
אבל כל זמן שהם חיים יש למחט בצער רב.
תשמעו דוגמה קשה.
אבל מבהירה.
רבי ישראל סלנטר,
זכר צדיק וברכה,
איש המוסר,
גאון המוסר,
פגש אדם אחד שהיה שקוע במחשבותיו
בין כסה לעשור.
כסה זה ראש השנה.
למה הירח מכוסה בראש חודש?
ועשור זה יום הכיפורים.
בעשירי בתשרי יום הכיפורים.
והוא מצא אותו בעשרת ימי תשובה.
בין כסה לעשור.
ומאימת הדין,
פעם היו אנשים הולכים עם אימת הדין כל הימים מחודש אלול, ובפרט בעשרת ימי תשובה שהקדוש ברוך הוא נמצא, דרשו השם בהימצאו,
קראוהו בהיותו קרוב.
אותו אדם הלך עם אימת הדין על פניו.
שקוע בסרעפיו.
והוא לא שם לב
על רבי ישראל שעבר לידו
ולא בירך אותו בברכת שלום.
מה הגיב
רבי ישראל?
אמר לו, בשביל שאתה מודאג מיום הדין אני השם?
עובר לידך יהודי,
ואתה לא מבחין בו
ולא אומר לו ברכת שלום.
בגלל שיש לך אימת הדין,
אז אני צריך להיפגע מזה שאתה לא אומר לי שלום?
אתם שומעים?
גם כשאדם נמצא במצבים כאלה מאחרים,
חייב
לדאוג שלא ייפגע שום אדם ממנו אפילו בשעה שהוא דבוק.
יש מעשים שאדם,
לדוגמה, היו גדולי עולם שהיו לומדים לומדים לומדים לומדים לומדים, ואף אחד היורה לידו
הוא לא שומע.
והיה פעם מישהו שהתינוק בחה והוא לא שמע.
אז היה תלמיד חכם יותר גדול שגער בו
ואמר לו,
עם כל הכבוד שאתה דבוק בלימוד,
אבל לא לשמוע את התינוק
זה בעיה.
והיה תלמיד חכם
שהיה קושר, חוץ מכבודכם לרגליים,
קושר
חבל
שקשור למיטה של התינוק,
ואם הוא היה שומע אותו שהוא בוכה,
אז היום הוא מזיז את הרגל ככה בשביל להזיז את המיטה של התינוק.
אבל לא להפסיק מהלימוד.
ממשיך ללמוד ועושה ככה, וממשיך ללמוד.
אז צריך להיות מחובר למציאות, למרות שאתה
בדרגות גבוהות ודבוק והכול,
אבל לא לגרום צער למישהו, אפילו לא לבעל חי.
התורה הקפידה שאדם לפני שהוא אוכל ייתן לבעלי החיים
שברשותו לאכול קודם.
איפה יש תורה כזאת בעולם?
זאת חנוכת המזבח.
ביום אם משך אותו מאת נשיאי ישראל.
רבי שמעון אומר,
מה תלמוד לומר מאת נשיאי ישראל?
קודם כל, נשיאי ישראל הביאו נדבה מעצמם
והם הקריבו את הקורבנות מממונם.
אז רבי שמעון שואל,
מה תלמוד לומר מאת נשיאי ישראל?
מלבד שנתנדבו מעצמם
והיה קורבן כולן שווה,
כאורכן כך רוחבן,
כך משקלן,
זאת אומרת, כל הכלים
שהיו צריכים לעבודה הזאת, מחטה וכו',
הכול היה שווה
אורך ורוחב, וגם משקל הבהמות היה שווה.
לא אחד הביא יותר גדול ואחד הביא פחות ואחד זה,
כולם שווה,
ולא הקריב אחד מהם יותר על חברו,
הם דאגו שכל אחד יהיה שווה, שווה, שווה,
שאילו הקריבו אחד מהם יותר על חברו,
לא היה קורבן, אחד מהם דוחה את השבת.
אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חלקתם כבוד אחד לחברו,
ואני חולק לכם כבוד,
שתקריבו ביום שבת שלי,
כדי שלא יהיה הפסק בקורבנכם.
אני קורא לכם את המדרש
עם ביאורו.
מלמד אותנו הכתוב
שנתנדבו כולם את הקורבנות מעצמן
מבלי להידבר זה עם זה,
בלי לתכנן.
כל אחד הביא מדעתו,
ומכל מקום קורבן של כולם היה שווה בכמות ובאיכות.
כאורכן,
כך רוחבן,
כך משקלן,
של הקערות, המזרקות, הכפות,
ומשקל הבהמות שהקריבו בדיוק אותו משקל.
ולא הקריב אחד מהם יותר על חברו,
שנאמר כאן מאת
נשיאי ישראל,
והם כוונו ברוח הקודש
להביא קורבן שווה בערך ובגודל ובכמות ובאיכות,
שאילו הקריב אחד מהם יותר על חברו,
לא היה קורבן אחד מהם דוחה את השבת.
אבל על ידי זה שהם הביאו באופן שווה,
נחשב להם כאילו הקריבו...
יחד בכל יום
ונחשב כל אחד כקורבן ציבור
שדוחה שבת.
קורבן ציבור דוחה שבת,
וכיוון שהם הביאו בדיוק בשווה כל אחד, נחשב
כאילו הקריבו יחד בכל יום,
ואז זה נחשב שכל אחד כקורבן ציבור שדוחה שבת.
אבל אם היה מוסיף על חברו היה נחשב קורבן יחיד
ולא היה דוחה את השבת.
אבל עכשיו שהם הקריבו בשווה,
אמר להם הקדוש ברוך הוא,
אתם חלקתם כבוד אחד לחברו,
שלא להוסיף זה על קורבנו של זה,
ואני חולק לכם
כבוד שתקריבו ביום שבת שלי,
של נשיא אפרים,
אלישמע בן עמיהוד,
הקריב
ביום השביעי הוא שבת,
כדי שלא יהיה הפסק בקורבנכם.
וזהו גם סימן האחווה והאחדות ביניכם,
שאין בין קורבנותיכם הפסק ביום אחד.
זאת אומרת, רואים מפה
כמה חשוב
שאדם לא יפגע בחברו,
אפילו שיש לך אמצעים
ואפשרות יתרה להביא יותר,
כדי לא לפגוע בחברך.
אמרנו שרבי עקיבא איגר,
זיכרונו לחיי העולם הבא,
שהיה צריך לתת דרשות
בשבעת ימי המשתה,
כשהוא התחתן, הוא לא אמר.
ולא הבינו, ידעו שזה גאון, גאון, לא התחתנו איתו סתם.
ידעו שהוא גאון,
ואומרים לו לדבר, לדבר, הוא לא מדבר.
זה כמובן פוגע בחותן.
מה הוא יסביר לציבור? אמרו שזה גאון, גאון, לא מדבר.
לא מדבר.
מה התברר?
שבאותו זמן, באותו עיר,
היה עוד שבע
ימי משתה
של חתן אחר,
שהוא היה גם כן
חשוב מאוד,
אבל לא כמו רבי עקיבא איגר.
ורבי עקיבא לא רצה להגיד דברי תורה כדי לא להאפיל
על החתן השני.
כי היו הולכים גם לפה וגם לפה, והיו שומעים את ההוא,
והיו שומעים את רבי עקיבא.
אז היו כבר מזלזלים באו, אומרים, אה, איזה דברי תורה לעומת רבי עקיבא, זה החתן הזה מסכן, החותן הזה לא מצא משהו טוב.
אז הוא שתק.
לא דיבר בשביל שלא לגרום צער בשבעת ימי המשתה
למחותנים בצד ההוא,
ורק אחרי זה הוא פתח פיו ודיבר.
מה זה גדלות? לחשוב על דברים כאלה שלא ייפגע,
שלא זה, שלא לפגוע במישהו?
רק התורה הקדושה יכולה ללמד דברים כאלה ורמות כאלה.
אז אפשר וייתכן לכל אחד ואחד מן הנשיאים שהיו להם השגות ורגשות שונים זה מזה.
ויכול להיות שהרגשות של נשיא משבט זה היו עונים על הרגשות של הנשיא האחר.
בכל זאת הם הגבילו את עצמם
ושלטו על הרגשות,
כבשו את ההתפעלות העודפת זה על זה,
דייקו כולם לתת קורבן שווה במשקל ובמידה,
כדי שלא יבליט אחד עצמו ולא ינמיך זה את זה.
ומכוח ההגבלה הזו ששלטו על עצמם התקדש קורבנם עד כדי כך
שהיו ראויים להקריב בשבת ונחשב להם כקורבן ציבור.
עכשיו תשמעו עוד דוגמה מדהימה,
לא יאומן כי יסופר.
הגמרא אומרת בשבועות יד,
מי שנטמא במקדש
מצווה לו לצאת בדרך הקצרה,
ואם שהה ויצא בארוכה חייב כרת.
אדם מסיבה כלשהי
נטמא בהיותו במקדש,
אז אסור להיות
טמא במקדש
כרת.
אז מה עליו לעשות?
מצווה לצאת בדרך הקצרה,
ואם שהה
ויצא בארוכה,
חייב כרת.
נשאלת השאלה,
מה האהבה אמנה?
מה הייתי אומר?
שאדם אשר נטמא במקדש
ירצה ללכת דווקא בדרך ארוכה,
בניגוד לטבע האנושי, לקצר את הדרך.
וכאן
צריכים להזהיר אותו ולזרז אותו שילך בדרך הקצרה,
ואם לאו,
הרי הוא מסכן עצמו בעונש כרת.
פשיטא שאדם ילך בדרך קצרה, כך טבעו של אדם גם ללכת בדרך קצרה, ועוד אם הוא יודע שיש סכנה,
מה צריך להזהיר אותו?
מה, מה, מה עולה על הדעת? מה היינו אומרים? למה?
למה שיעשה ככה?
מישהו יכול להגיד תירוץ?
500 שקל, מישהו יודע.
מישהו יכול להגיד תירוץ?
עד עכשיו התירוצים
לא מחייבים לשלם.
טוב,
ובכן,
למה?
יש לומר כי דווקא במקרה הזה רוצה הוא להאריך את דרכו,
וזאת מתוך אהבה נטועה למקדש ולקודש,
אחרי כל מה שהוא צבר בתוכו מחוויית השהייה במקדש,
מקום הכוהנים בעבודתם,
הלוויים בשירם וזמרם,
וכל האווירה הקדושה והשמחה.
הוא רוצה להשהות עצמו ולהאריך דרכו,
למצוא עוד רגע של שמחה,
עוד רגע של נשימה מאווירת הקדושה,
לספוג עוד דקה מן ההשראה העליונה המרחפת במקום המקדש,
וקשה עליו הפרידה.
האהבה והגעגועים לקדושה עוצרים אותו ומשכיחים מזיכרונו
כי הוא שוהה בטומאה
והוא עלול להיענש על כך.
ועל כך באה האזהרה כי עליו לשלוט אפילו על הרצון והתשוקה הרוחנית שלו,
בדיוק
כשם שהוא חייב לכבוש ולהשתלט
על תשוקה לא טהורה.
אז צריך לשלוט גם בתשוקות הטהורות,
לא רק בלא טהורות.
אדם צריך להיות בשליטה.
עוד דוגמה,
וכמו זה היא האזהרה מהשם יתברך
שנמסרה על ידי משה עבדו במדבר
לפני התגלותו על הר סיני לתת את התורה.
ויאמר אדוני אל משה
רד העד בעם
פן יהרסו אל אדוני לראות
ונפל ממנו רב.
רש״י אומר
שלא יהרסו מצבם
על ידי שתאוותם אל השם לראות
ויקרבו לצד ההר.
הגבל את ההר, צריך להגביל, לעשות גבול, שלא יעלו.
לא יעלו בהר.
הם ירצו לראות שכינה.
רוצים להתדבק בשם.
הוא אומר, תזהיר אותם.
שלא יהרסו מצבם על ידי שיש להם את האהבה אל השם לראות
ויקרבו לצדה.
ובהמשך הכתוב
וגם הכהנים הניגשים אל העם יתקדשו.
אומר רש״י
אף הבכורות
שהעבודה בהם,
הניגשים אל השם להקריב קורבנות,
אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות.
גם הם צריכים להיזהר לא לעלות.
ופעמיים הוזהרו והותרו
שלא לעלות אל ההר.
ויאמר אדוני
לך רד
ועלית אתה ואהרון עמך
והכהנים והעם
אל יהרסו לעלות אל ה'
פן יפרוץ בם.
מפרש רש״י
לך רד
ואחד בהם שנית
שמזרזין את האדם קודם המעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה.
אז זאת אומרת
רואים שהתאווה יכולה להעביר אותם
ויעלו בהר וימותו.
זאת אומרת מרוב הרצון לדבקות.
כמו שכתוב ארבעה
עלו למרום,
אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ ומת.
למה?
כשאדם מגיע לעולמות העליונים במקומות
של קדושה הוא נמשך,
נסחף ומאבד את הקונטרול, את השליטה.
והתורה מחייבת אותנו לשלוט בעצמנו.
לא לפגוע בבעל חי.
לא להתרומם מעל השני במקום שהוא ייפגע,
כמו הנשיאים.
לא לעלות למרות שיש לך תאווה גדולה לעלות אל ה'.
לא להיות שקוע אפילו באימת הדין ולא להתייחס למאן דהוא ולא לומר לו שלום.
נקודות, נקודות שאדם צריך לשים לב אליהן אפילו בשעה שאתה בשיא של השיאים אתה צריך להיות מחובר כמו שאומרים לקרקע.
מרוב התשוקה והכיסופים לראות את השם הם עלולים לעבור את הגבול ואת התחום שהטבו בפניהם.
וכן העיר והדגישה אבן עזרא זיכרונו לחיי העולם הבא באומרו
והם חושבים
כי לכבודו יעשה כן מרוב תאוותם לראות את כבודו.
יש לשלוט על ההשתוקקות של הנפש אפילו שהיא עינלאית,
כשם שצריכים לשלוט על השתוקקות שאינה טהורה.
על האדם לפעול בעצמו
כי השתוקקותו הטהורה לא תהיה עשירה במקום אחד וענייה במקום אחר.
עליו להקפיד
שלא ייפגע מישהו על ידו
ושלא יבוא מישהו לידי צער בגללו ובשל השתוקקותו.
והדבר הזה מצוי בפרט שעושים מצוות.
כי כשאדם עושה מצוות הוא חושב הוא עושה מצווה.
אז מה זה מפריעים לי? מה זה?
תראו אצלך סידים
שיש רבה והם רוצים להתקרב אליו,
אז הם דורכים אחד על השני ודוחפים אחד את השני ומושכים אחד את השני בשביל להיכנס.
זה בדיוק הפוך ממה שכתוב פה.
אלא מה?
צריך שיהיה עם חשבון תמיד.
גם אם ההשתוקקות והעלייה הרוחנית גבוהה,
שלא יהיה על חשבון השני.
עכשיו נגיע לבית.
עם כל זה שאתה יהודי יקר שרוצה לעלות במעלות התורה,
לא לשכוח שיש אישה שתלויה בך בבית,
שצריכים להתחשב בה וגם ברצונותיה ולשים לב,
לא לחשוב שאתה מורם מעם ואין לך שום קשר לדברים פחותים ונחותים שמוטלים על מישהו אחר,
אלא צריך להיות מחובר לקרקע ולמציאות
ולראות שזה לא יהיה זה על חשבון זה.
אפשר לשלב את הכול וגם בזה מקיימים מצווה.
אם על בעל חי לא צריך ללחוץ יותר מדי ולסמוך את היד אלא ברפיון
אז גם על בני הבית צריך לשים לב
שהכול יהיה ברפיון, לא בלחץ גדול,
אלא הכול עם שכל ובתבונה.
כמובן שאם יש דברים ברוחניות שעושים שלא כדין,
יש להעיר ואפילו לגעור,
וגם צריך שתהיה אימה,
אבל לא יתרה,
כדי להעמיד את הדת על תלה.
אבל בשאר דברים אין צורך, אפשר להגיע להבנות,
ולשבת,
לסדר את הדברים, לראות
איך להיות מעורבים גם בדברים היום-יומיים.
רבי חנניהו ברגשי אומר,
רצו הכול וכל זה כל ישראל, לפי כוך,
ירבו לעם תרום ושמאל שנה, אמור לעם וסלומן סתיו, ויחדיל תרום ויאדיר.
הבהרה קטנטנה, תודה על הזכות להאזין לנציב יום של היום בשופר קול, בשידור החוזר. ערב טוב אנו מבקשים למסור תודות מעומק הלב בראש ובראשונה - לכבוד הרב, על הזכות להאזין לנציב היום של היום 🙂. אשמח להעביר תודותינו לכל העוסקים במלאכת הקודש... על ההענות, היחס, המסירות והסבלנות... לא ברור מאליו. תהיה משכורתכם שלימה מן השמים. אמן. תודה ושבת שלום💐 משפחת ...
רבנו הטהור והקדוש! אני בהלם. ב"ה בהריון חודש 9 ואחרי 3 חודשים רצופים שבהם השתעלתי ללא הפסקה (ל"ע) עם שיעולים שההרגשה שנקרע הבטן בכל שיעול. לא היה לי יום ולא לילה. יום רביעי ביקשתי מרבנו שיברך: שיעלמו לי השיעולים והכאבים. ותודה רבה לבורא עולם שהעתיר לברכת הצדיק וגם עשיתי כעצת רבנו ושתיתי תה עם דבש והשיעולים פחתו באופן פלאי ממש!!! וגם אם יש שיעול אחת ל... זה לא כואב כפי שכאב. - אין מילים בפי. לא ברור לי איך לא פניתי לפני לרבנו שיברך. אני מודה לבורא עולם ולך רבנו היקר!! תודה על הברכה היקרה מפז! שתהיה שבת שלום ומבורכת לרבנו ולכל משפחתו💐💐 (אמן).
כבוד הרב היקר ב"ה אני באמצע בישולים לשבת קודש שומעת שו״ת ביוטיוב ועצרתי להקליט את הקטע הזה שריגש עד דמעות, כמה הרב איש חסד ועזרה לזולת, איך אכפת לו מכל יהודי. ושמחת את הבחור שלא היתה ידו משגת לתפילין והוא ממש הודה שמעו את השמחה שלו! איך הרב מתקתק את הענינים בכיתי מהשמחה של הבחור, והנדיבות של הרב והאכפתיות שיהודי יניח תפילין וגם הגדיל ודאג לו לתיק!! יה"ר שנזכה לדבוק בך ובאורחותיך תמיד לנצח! ישר כוח לרבנו הצדיק והיקר שהשי"ת ישמרהו אמן התרגשתי ממש!! זכינו בזכות גדולה שקשורים לכבוד הרב!!🌹
כבוד הרב היקר שליט"א שלום וברכה! רציתי לשתף לתועלת הציבור, היה לנו מקרה שהבת שלנו בכיתה ב' חזרה מצוברחת ושיתפה אותנו שיש ילדה שמציקה לה ואף שוברת לה את חפציה האישיים ועוד... (ל"ע) ב"ה בזכות כבוד הרב היקר שליט"א שלימד אותנו 'וקנה לך חבר...' - החלטנו לקנות מתנה קטנה בצירוף שוקולד קטן עטוף יפה באריזת מתנה עם פתק שהבת כתבה: "לחברה הכי טובה שלי" והיום מסרה את המתנה לילדה ה "מציקה"... - הילדה הייתה בהלם מוחלט וב"ה מאותו רגע השתנה בהתנהגות כלפי הבת שלי 360°, במקום שנאה מצאנו דרך להרבות אהבה! תודה רבה לכבוד הרב היקר שליט"א שמלמד אותנו חכמת התורה, הדבר הכי יקר בעולם!!!!!
כבוד הרב, יישר כוח על המסירות וההשקעה בהדרכת הציבור. כל מי שמבין את הדרך האמיתית של התורה והערכים שלה, יודע שכבוד הרב הוא חלק בלתי נפרד מכבוד התורה וזיכוי הרבים. לעיתים מופיעים כותבים או פעולות מתוך עין צרה, אך המסר החשוב נשאר – ב"ה הרב מוביל בדרך נכונה, חכמה ומחנכת, ומאיר את הדרך לכלל הציבור (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
פששש, רבנו הטהור והקדוש! ב"ה מהרגע הראשון הרב ידע כיצד להתמודד עם השאלה המאתגרת מצד הבחורים, ומצליח להאיר את החכמה הגדולה שלו לכל הנוכחים. בזכות הרב, גם כאשר מופיעה עזות פנים או חוסר הבנה, ניתן ללמוד כיצד להבחין ולכוון את הלבבות בדרך התורה. גאווה גדולה להיות חלק מהדרך שהרב מתווה לנו, וללכת בעקבות חכמתו והדרכתו (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
תודה לרבנו היקר על מסירותו הבלתי נלאית למען הציבור ולמען התורה. ב"ה הרב מקדיש מזמנו הפרטי והאישי כדי ללמד, לעודד, לחלק ספרי קודש ולחנך – לעיתים כמעט 20 שעות ביממה למען כולם. הסיפור עם הבחורים שמתקשים להבין את המסירות הגדולה שלו ממחיש עד כמה רב ההבדל בין העשייה הגדולה של הרב לבין התנהגות חסרת ניסיון או חוסר הבנה של צעירים. הרב ממשיך להוות דוגמה חיה של מסירות, השקעה ונחישות למען התורה והציבור (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
שלום וברכה, יישר כוח לכבוד הרב על המסירות וההשקעה בהדרכת תלמידי הדור. גם כאשר מופיעות שאלות או התנהגויות לא מכבדות מצד צעירים, ב"ה הרב ממשיך להאיר את הדרך בחכמה ובסבלנות. מי ייתן ונראה עוד רבים לומדים להעריך את כבוד הרב ולשאוף בעקבותיו בדרך התורה והיראת שמים (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
שלום וברכה לכבוד הרב שליט"א, תודה על ההדרכה וההרצאה המרתקת (פתח תקוה 8.12.25) גם כאשר הופיעה קנאה או חוסר הבנה מצד צעירים, ב"ה הרב ממשיך במסירות ובחכמה לקרב יהודים רחוקים לאביהם שבשמים. נאחל לרב שכל מה שעבר יהיה לתועלת ולכפרה. ויה"ר שימשיך בכל הכוח ובבריאות איתנה, ושהקב"ה ישפיע עליו שפע וברכה, כפי שהיה לרבי יהודה הנשיא זצוק"ל ואף יותר (אמן) תודה על המסירות, החכמה וההשקעה בחינוך ובהדרכה (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
תודה לרבנו על ההדרכה הנבונה ועל היכולת לענות גם לשאלות שמקורן בחוסר בשלות ובהשפעות חיצוניות. במקום שבו צעירים מושפעים ממראית העין ומתפיסות חיצוניות, ב"ה הרב מצליח להאיר את הדרך ולהעמיד את הדברים על דיוקם. אשרינו שזכינו לרב שמכוון, מחנך ומיישר את הלבבות בדרך טובה ובהירה (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).