הקרבת קרבן הפסח | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 27.03.2018, שעה: 09:15
- - - לא מוגה! - - -
כל הכבוד ש...
בטוחים וטיפולים כלל, אמן. אמן.
סדר קורבן פסח בזמן בית-המקדש.
מרובים היו האוכלוסין שעלו לרגל לירושלים לחג המצות
משאר הרגלים,
שבכל הרגלים העלייה לירושלים יש בה שלוש מצוות עשה,
מצוות ראייה,
מצוות חגיגה ומצוות שמחה.
נפרש אותם בהמשך.
בחג הזה ישנה גם מצווה הקרבת קורבן פסח ב-14 לחודש,
ומצווה זו היא כוללת,
ויש בה הרבה פרטי מצווה.
מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
בתוך המצווה הזאת של הקרבת קורבן פסח.
בשאר הרגלים, אם עבר אדם ולא עלה לירושלים,
כתוב שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך,
אם אדם עבר ולא עלה לירושלים, בשאר רגלים,
דהיינו בסוכות ובשבועות,
לא כתבה התורה עונשו.
כשם שלא פורש בתורה עונש המבטל כל מצוות עשה אחרת,
חוץ ממילה
שעונשה כרת,
זו מצוות עשה,
ביום השמיני ימול בשרעור לתור.
אבל אין לנו עונשים על מצוות עשה שכתובים בתורה חוץ ממילה ופסח.
באילו המבטל בזדון מצוות עשה זו של הקרבת קורבן פסח במועדו,
עונשו מפורש בתורה העונש החמור כרת.
הוא מת בין גיל 50 ל-60.
בכל הרגלים
אין העלייה לרגל של הנשים חובה עליהן.
ובקורבן פסח גם הנשים חייבות כאנשים,
ואף על פי שהן פטורות משאר מצוות עשה שהזמן גרמן.
כל מצווה שתלויה בזמן,
נשים פטורות בדרך כלל.
יש שיוצאים מן הכלל מעט.
פה,
אפילו שזו מצווה שבאה בזמן, ולכאורה הן צריכות להיות פטורות,
פה הן חייבות.
לפיכך,
רב מאוד ההמון
החוגג
שעלה לירושלים לחג הפסח יותר מלשאר הרגלים.
מיליונים,
מיליונים עולים לירושלים.
עם ישראל מצטופף בירושלים.
אמרו חכמים,
מה צבי זה, אין עורו מחזיק את בשרו?
אחרי שאתה מפשיט את הצבי מהעור,
אם תרצה להחזיר אותו על הצבי,
הוא לא חוזר.
אף ארץ ישראל, בזמן שיושבים עליה,
מרווחת
בזמן שאין יושבים עליה, מקווצת.
ולכן אתה מוצא בירושלים,
שכל הרואה אותה היום בתחומיה,
מה זה ירושלים?
זה העיר
תוך החומות.
זה ירושלים.
לא ירושלים רבתי היום מסביבותיה, רק
בתוך החומות. זה ירושלים.
כל מי שרואה אותה היום בתחומיה,
מטמיע בו.
אומר, האחי כנסו בה בשעתו
אלפי רבבות עולי רגלים על כל המון תושביה,
כהנים, נמיים, ישראלים,
וכיצד ילינו בה?
איפה יש מקום לישון?
וכיצד חגגו בתוכה? איך אפשר לזוז?
ואיך נכנסו כל אלה בעזרה בשעת שחיטת הפסח?
ועל אוצר המקום הזה אתה מאכיל אפילו כמספר הזה של קנים.
אם תרצה להכניס שם קנים,
במספר האנשים לא ייכנסו, קנים.
מה שטח העזרה, אתם יודעים?
135 אמה על 135 אמה זה 70 מטר בערך על 70 מטר.
מאות אלפים יכולים להיכנס?
אלא
שבזמן שישראל ישבו על אדמתם
והקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו בירושלים,
לא אמר אדם,
צר לי המקום שאלים בירושלים,
או צר לי המקום שיכנס בעזרה.
המקום צר, אין מקום להיכנס.
אין מקום להיכנס.
אף על פי כן,
אין חכמים מונעים דבר זה בין הניסים
שהיו במקדש.
לא מונעים את זה כנס אפילו.
שכן זוהי סגולתה של ירושלים,
וזה טבעה
שמקום יש בה עבור כל בניה מקרוב ומרחוק.
כל זמן שהם באים לירושלים ונכנסים לעזרה,
יש מקום.
אין הגבלה.
מעט המחזיק את המרובה.
וכשאין הם באים,
באותה שעה מתקבצת ירושלים.
ממקום המקדש נראה צר מאכין,
שלא כסגולתם ולא כטבעם של ירושלים ושל בית המקדש.
כל זה למה?
שלא יבואו זרים לשם.
כי אגידו, מה זה ירושלים? זה כל ירושלים.
עזב אותך, מה אתה מדבר? החצר אצלי בבית כבר יותר גדולה. מה אתה?
יש לי דונמים.
במונסי, מה קרה לך?
כדי שלא יבואו זרים לשם ולא ימצאו במנוח.
פעם אחת ביקש אגריפס המלך
לדע כמה מניין אוכלוסין שבירושלים.
אמר להם לכהנים,
הפרישו לי קוליה אחת מכל פסח ופסח.
מכל קורבן פסח תפרישו.
הפרישו לו 600,000 זוגות של כליות.
כפליים כיוצאי מצרים.
זאת אומרת,
זה קורבן פסח.
ועל הקורבן
יש בני חבורה.
אתה הבאת כבש?
כמה יכולים בני חבורה להיות,
להשתתף?
אדם לא יכול.
אדם חייב לאכול את הפסח בחבורה. הוא לא יכול לאכול אותו לבד.
נגיד, אתה מביא כבש לעצמך לבד ואתה יכול גם לאכול את כולו.
כי אחרי חצות לא משאירים אותו.
באש יישרף.
אז
אפילו אתה לא צריך, הדין הוא שיהיה בחבורה.
וכמה יכולים להשתתף?
עד כדי שיהיה לכל אחד כזית בו.
כמה כזיתות, 30 גרם בערך, יש בכבש?
יש מספיק, כן?
אז תכפילו את מספר בני החבורה כפול המספר הזה.
ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו מנויים יותר מעשרה.
אז פעמיים יוצא, זאת אומרת, מיליון ומאתיים
כפול עשר,
שתיים עשרה מיליון.
כי אין לך,
זה במינימום,
כי אין לך פסח,
והפסח,
זאת אומרת קורבן פסח וקורבן פסח, שלא נמנים עליו לפחות עשרה בני החבורה.
זאת אומרת, שתיים עשרה מיליון.
תנר בחייה, אפילו ארבעים ואפילו חמישים.
לפעמים ארבעים וחמישים יש נמנים.
אז תכפיל עוד.
אז זה יכול להגיע,
נגיד אפילו רק עוד כפול,
24 מיליון.
איפה כל אלה נכנסו?
לאן הם נכנסו?
בר קפרה אומר, אפילו 100 יכולים להיות בני חבורה על שא.
כולם צריכים להיות שם, חוץ ממי שהוא טמא
אז לכן הוא לא מקריא בגלל טומאתו,
או מי שהיה בדרך רחוקה ובשבילו יש פסח שני.
חודש אחרי,
בי' ד' איאר
יש פסח שני לאנה שהיו טמאים או בדרך רחוקה ולא יכלו להגיע.
עכשיו תשמעו דבר מדהים.
אני אומר ליהודים שהם חייבים להגיע לפה להתפלל בבית מדרש מעט,
בבית מקדש מעט,
אם הם במרחק 18 דקות מפה בנסיעה.
כן?
יש אנשים שאומרים, לא, אני במרחק 20 דקות נסיעה,
אז אני פטור.
כן, תשמעו.
איש ישראל,
בין שהיה בארץ ישראל, בין שהיה בחוץ לארץ,
אם לא היה רחוק מירושלים
יותר ממהלך של 30 יום,
שזה בערך 1,400 קילומטר,
חייב היה לעלות לירושלים ולהקריב פסחו.
כלומר,
אפילו עני שבישראל,
שאין לו חמור לרכב,
והוא רחוק הרבה מירושלים,
כיוון ששמע 30 יום קודם הפסח שהתחילו שואלים ודורשים מלקות הפסח,
חייב לכתת רגליו, ברגליים,
30 יום כדי שיגיע לירושלים להקרבת הפסח.
שמעתם את החיוב?
וארבעה ימים קודם הפסח
כבר עולי הרגל מרובים מאוד בירושלים,
שכן כל חבורה שעמדה להימנות
על קורבן אחד שלחה מביניה
אחד או שניים
לבקר את פסחם ממומים
לפחות ארבעה ימים קודם יום שחיטתו.
היו צריכים לבוא לכהנים מומחים
שיודעים לבדוק כל
קורבן וקורבן,
שלא יהיו בו מומים,
כי בעלי מום פסולים להקרבה.
וזה צריכים לעשות ארבעה ימים לפני.
אז כדי לעשות זאת,
נגיד נמנו עשרה על קורבן,
הם צריכים לבוא עם הקורבן
לפני הכהנים הבודקים.
שיבדקו ויבקרו,
ביקורת תהיה.
מבקרים את הקורבן.
אז כמה כבר היו אנשים
אם רק שלחו שניים
בשביל ללכת לבדוק?
ולמדנו אתמול
שהנציב הרומי שהעיד מה היה שם בירושלים,
אמר שכבר הכריזו מתחילת חודש ניסן לכל מי שיש לו בקר בסביבות ירושלים והכול,
לבוא למכור את זה כדי שיוכלו לקנות, שיספיקו לבקר ולהכין את הכול.
ומי שלא הביא את זה בזמן,
עשו לו סנקציה ולקחו את כל ממונו.
זהו, לא שואלים אותו יותר, הכל
הקדש למקדש.
נאמר בקורבן פסח,
בעשור לחודש הזה,
ויקחו להם איש
שא לבית אבות,
שא לבית,
והיה לכם למשמרת
עד ארבעה עשר יום לחודש הזה.
אז מי בעשור לחודש, מ-10 לחודש ניסן?
עד ארבעה עשר שמקריבים את הקורבן,
קיבלו חכמים, זיכרון המברכה,
שהיו מבקרים את הפסח ארבעה ימים קודם השחיטה,
לראות אם יש בו מום.
ולא רק פסח מצרים,
אלא פסח דורות,
במשך כל הדורות שיבואו,
צריך ביקור ארבעה ימים קודם,
חוץ מפסח שני שאינו טעון ביקור.
הגיע יום ארבעה עשר בניסן.
היה עם שבירושלים רב מאוד כחול הים,
וקול המונה נשמע למרחוק,
קול אדם וקול בהמה.
אתמול
שמענו מהנציב הרומי,
שלא ראו דשא בכלל בירושלים, הכול לבן,
מהצמר של הכבשים.
מאות, מאות אלפים
של כבשים.
שהרי הרבה אנשים מישראל אינם פוחתים בחג הזה מחמישה קורבנות,
כמיסת ידו.
שמעתם?
הרבה אנשים מישראל בקורבן פסח
לא היו פוחתים מחמש קורבנות.
תכפיל עכשיו בחמש אם כולם מביאים.
יואו, חמישה קורבנות אלה, מה הם?
חגיגת ארבעה עשר,
קורבן
שנקרא חגיגת ארבעה עשר.
קורבן פסח,
עולת ראייה,
שלמי חגיגה
ושלמי שמחה.
מה זה?
חגיגת יו דלת
זה קורבן שלמים
שמקריבים ביוד' בניסן.
חגיגת ארבעה עשר זו רשות היא ולא חובה.
זאת אומרת, אם אתה תביא או לא תביא, זה רשות.
לא חובה.
אף על פי כן,
היו הכול מביאים אותה
כדי שיאכלו ממנה בשר,
כדי שובעם.
וכדי שיהיה בשר הפסח נאכל על השובע.
אחרי השובע.
כתורה וכמצווה.
לכן אלה שלוקחים שתי כזיתות בסוף,
אז הכנגד קורבן חגיגה,
והאפיקומן כנגד קורבן פסח.
אז זה בסוף.
שתי אלה
פסח.
קורבן פסח הוא היה כבש תמים,
זכר. תמים זה בלי מום,
ממין זכר, לא נקבה.
וזה היה לקורבן פסח,
וזה הקורבן השני.
זה חובה.
עולת ראייה.
כל העולה לרגל חייב להביא,
כמו שכתוב, ולא יראו פניי רקם.
זאת אומרת, אתה לא יכול לבוא בידיים ריקות.
הרי קורבן שלישי,
והוא נאכל כולו למזבח,
ואין לבעלים חלק בו.
זאת אומרת, מזה הוא לא אוכל כלום.
זה כולו קרב על גבי המזבח.
זה נקרא עולת ראייה.
אז כבר שני קורבנים.
קורבנות חובה להביא.
שלמי חגיגה,
אף הם של חובה,
שלושה קורבנות חובה כבר.
ככתוב,
שלוש רגלים תחוג לי בשנה.
ואת החוג היינו בקורבן חגיגה
שמקריבים אותו שלמים
לכבוד החג
ובשרו נאכל לבעליו.
זה קורבן רביעי.
שלושה קורבנות חובה ושלושה ניתן לאכול מהן.
לכן מי שלא יודע, רק שלושה חגים יש
שבהם מביאים את הקורבן חגיגה הזה.
חג הפסח, חג סוכות וחג שבועות.
כל השאר זה מועדים שלא נקראים חגים.
בוודאי לא חג העצמאות.
שלמי שמחה.
זה גם של חובה, אז ארבע קורבנות חובה.
מן הכתוב, ושמחת בחגיך.
ואין שמחה אלא בבשר.
איזה בשר? בשר קדשים.
וצוותה התורה להקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה.
אז חוץ
משלמי חגיגה שנאמר, תחוג לי בשנה, שזה שלמי חגיגה,
כתוב שצריך להביא עוד קורבן שהוא נקרא שלמי שמחה,
שנאמר, ושמחת בחגיך.
ואין שמחה אלא בבשר.
וזה בשר הקודשים וכו'.
אז יש חמש קורבנות אלה. שלושה מהן
הם ככל הרגלים.
ואלה שהזכרנו למעלה.
לעניין שלוש מצוות עשה שבכל הרגלים.
ושניים מיוחדים לפסח בלבד, זה הפסח, קורבן הפסח,
בחגיגת ארבעה עשר,
שזה בא עם הפסח.
עכשיו תיאור של הפסח בעזרה.
העבודה של קורבן פסח
הגיעה לעיצומה ביום ארבעה עשר בניסן.
עולי הרגל שהתכנסו
מכל פינות הארץ,
היו מכינים עצמם להקרבת קורבן הפסח,
וכשחל פסח
ביום חול,
היו מקריבים גם את שלמי חגיגת יום יד,
והיו זהירים ביותר לבחר את כל החמץ שברשותם.
ולא מפני איסור חמץ בלבד,
אלא אף כדי שלא לעבור על לאו מיוחד שנאמר בתורה.
לא תסבח על חמץ
דם זבחי.
אסור לסבוח את הפסח,
והחמץ קיים.
זו מצווה בפני עצמה.
לא רק בגלל שאסור להשאיר וצריך לבחר,
אלא גם יש איסור שלא תסבח על חמץ.
כל זמן שצריך חמץ לא תסבח את קורבן הפסח,
את דם זבחי.
והיו ממהרים לטהר עצמם בערב הרגל
כדי שייכנסו לרגל, והם טהורים.
והיו עיני הכול נשואות
אל גג ההצטבה שבהר הבית,
שם היו מונחות שתי חלות של תודה פסולות.
כל זמן שהיו מונחות
היו כל העם אוכלים חמץ.
וכשבתחילת שעה חמישית
מן היום בא שליח בית דין
והיה נוטל חלה אחת,
לא היו אוכלים
ולא היו שורפים את החמץ,
אלא היו נהנים בו בשאר הנאות,
כמו מאכירים לבהמה או מוכרים לנוכרי וכדומה.
הייתה להם עוד שעה
לא לאכול כבר,
אבל ליהנות מן החמץ על ידי האכלת בהמות ומכירה לגוי.
וכשרע העם שניטלו שתיהן,
דהיינו שתי האכלות של תודה שהיו פסולות,
כשרע העם שניטלו שתיהן,
מיד הועלו מדורות בכל מקום ושרפו את החמץ.
וכדברי אבא שאול,
שתי פרות היו חורשות בהר המשחה.
כל זמן ששתיהן חורשות, כל העם אוכלים חמץ.
ניטלה אחת מהן, לא היו אוכלים ולא היו שורפים.
לאחר שניטלו שתיהן, היו כל העם שורפים את החמץ.
בשבע ומחצה, בשעות זמניות מן היום,
זאת אומרת, אם אנחנו מחלקים את היום לא לפי שעות זמניות,
אלא ל-12 שעות של היום,
נגיד מ-18 עד 18,
זה 12 שעות.
בשעה שבע וחצי,
זה 13 וחצי לפי
זמננו היום, 13 וחצי בצהריים,
היה נשחט התמיד של בן הערביים.
בדרך כלל הוא נשחט בין הערביים,
אבל בגלל שצריכים להקדים אותו פה באופן חריג,
כדי שיספיקו לשחוט את הפסחים.
אז הוא היה נשחט
התמיד של בן הערביים בשבע ומחצה,
ובשמונה ומחצה
היה קרב.
ומייד לאחר מכן,
זאת אומרת מ-14.5, כאילו, לפי הזמן שאמרנו,
התחילו בהקרבת קורבן הפסח.
ואם חל ערב הפסח להיות בערב שבת,
אז היה תמיד נשחט בשש ומחצה,
וקרב בשבע ומחצה.
ואחר כך הפסח אחריו,
כדי שיוכלו למהר לצלותו מבעוד יום,
אם זה היה בערב שבת.
אז כדי שיספיקו גם לצלות אותו,
אז היו צריכים להקדים עוד שעה שיספיקו לצלות אותו.
אז זאת אומרת,
ביום רגיל,
עד שש,
נשאר להם בסך הכול משתיים וחצי,
שלוש וחצי שעות,
להספיק את כל
מיליונים קורבנות.
מצוות עשה לשחוט את הפסח
בארבעה עשרה לחודש ניסן נחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים
או מן העיזים בלבד.
זכר בן שנה,
באחד האיש,
באחת האישה,
חייבין במצווה זו.
ומי שביטל מצווה זו בזדון,
ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב,
והוא לא היה טמא,
ולא בדרך רחוקה,
ולא עשה פסח שני,
חייב כרת.
אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים.
שחיטת הפסח
אחר חצות,
ואם שחטו קודם חצות,
פסול,
ואין שוחטין אותו אלא אחר תמית של בין ההרביים,
אחר שמקטירים קטורת של בין ההרביים,
מאחר שמטיבים את הנרות.
ועד סוף היום
ניתן להקריב.
השוחט את הפסח בזמנו
והיה לו כזית חמץ ברשותו, לוקה.
אחד השוחט
ואחד הזורק את הדם
על קרנות המזבח
ואחד המקטיר את האמורין,
זה החלקים, הנתחים של הקורבן שעולים למזבח.
אם היה ברשות אחד מהם או
ברשותו
אחד מבני החבורה שאוכלים את הפסח הזה כזית חמץ
בשעת הקרבה,
הרי זה לוקה.
הפסח כשר.
הקורבן הזה כשר,
אבל האיש הזה, או אחד מאלה שאמרנו מהכהנים שעושים את המלאכה והיה להם חמץ כזית
באותה שעה שהיה מלאכת הפסח,
אז הוא לוקה.
שלוש כיתות בשחיטת קורבן הפסח.
שלוש נגלות בעברית מחודשת.
הפסח נשחט בשלוש כיתות,
שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.
קהל עדת ישראל.
שלוש כיתות.
כיצד הוא נשחט?
נכנסה הכת הראשונה
עד שתמלא העזרה.
אם אתם זוכרים, אמרנו אתמול בשם הנציב הרומי שהיו 12 כהנים בפנים שהיו בודקים כמה יכולים להיכנס
וסוגרים נועלים את הדלת מבפנים כי כבר זה מלא.
נכנסה הכת הראשונה עד שתמלא העזרה, תמלא העזרה,
ונועלין דלתות העזרה
ומתחילין לשחוט את פסחיהן
וכל זמן שהיו שוחטים
ומקריבים
קוראים הלוויים את ההלל.
אם גמרו ההלל
ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב,
שונים את ההלל.
ואם שנו
ולא שלמו להקריב,
משלשים,
ומעולם
לא שלשו.
אתם שומעים?
אפילו בתימנית,
שאומרים
אהללויה, אהללו עבדיה אדוני, אהללויה.
איך אפשר להספיק
שלא אומרים שלוש פעמים הלל?
לשחוט
את השליש מהכמות שאמרנו.
רבי יהודה אומר, מימיהם של כת שלישית,
הכת השלישית שנכנסה,
לא הגיעו הלוויים
לאהבתי כי ישמע אדונו יד גולי.
לא הגיעו אפילו לשם.
למה?
כי עמה כבר מועטין.
יש פה איזה רמז,
שאם היו מגיעים
לדרגת אהבתי,
אז לא היו נשארים לסוף, לכת השלישית,
אלא היו נדחקים כבר בהתחלה כדרך האוהבים להיות ראשונים.
על כל קריאה וקריאה של ההלל
תוקעים שלוש תקיעות בחצוצרות.
תקיעה תרועה תקיעה.
הכהנים עומדים שורות-שורות, כמו שהסברנו אתמול,
ובידיהם בזיקי כסף
ובזיקי זהב.
שורה שכולה כסף,
כסף.
שורה שכולה זהב,
זהב.
ולא היו מעורבים הכסף בזהב
כדי שיהיה להם לנוי
שורות-שורות-שורות-שורות-שורות-שורות,
ולא היו לה בזיקים
שוליים,
כדי שלא יהיה ניחום על הקרקע וייקרש אדם,
ואז
הוא ייפסל על המזבח.
שחט השוחט
וקיבל הכהן
את הדם במזרק.
אז לפי זה לא היה להם שוליים, פירושו שתחתית שיכולה לשבת, כי אם ירצו להניח את זה, זה יכול לשבת, אז זה צריך להיות כמו קונוס.
שחט השוחט
וקיבל הכהן את הדם.
גם במזרק, נותנו לחברו וחברו לחברו
כדי שיתעסקו רבים במצווה
עד שיגיע אדם אצל כהן הקרוב למזבח,
שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד
ומקבל בזיך אחר מלא.
ואחר כך מחזיר את הריקן.
הסברנו אתמול איך זה ייתכן.
הרי אם הוא מקבל מפה
ומחזיר מפה, אז כל אחד יש לו שניים. אחד שהוא מעביר ואחד שהוא מחזיר.
איך זה מסתדר?
יבא ביי.
ותולין את הפסח
ומפשיטין את כולו וקורעו
וממחה את קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפרש
ומוציא את האמורים
ונותנם בכלי ומולחם
ומקטירם
הכהן על גבי המזבח.
זאת אומרת,
אחרי השחיטה
תולים את קורבן הפסח.
היו שם אנקולים כאלה,
ובים שהיו תולים.
מפשיטים את כולו מעורו.
אחר כך כורעים אותו.
פותחים כדי להוציא את האיברים הפנימיים.
אחר כך מנקים את הקרביים,
את המעי.
את הקרס, את הקיבה.
עד שמסיר מהם את הצואה והפרש.
פרש זה מה שפורש מגופו.
ומוציא את האמורים.
האמורים זה החלקים ששייכים למזבח, ששם
מקטירים אותם.
ונותנים אותם בכלי ומולחים אותם.
ומקטיר אותם הכהן על גבי המזבח.
כל זה פעולות שצריכות לעשות בכל קורבן.
וכיצד תולין ומפשיטין?
מסמרות של ברזל היו קבועים בכתלים
ובעמודים
שבהם תולים ומפשיטים.
וכל מי שלא מצא מקום לתלות,
מקלות דקים וחלקים היו שם.
מניח על כתפו ועל כתף חברו,
ותולה את הבהמה על המקל, ומפשיט.
שלמו מלהקריב,
פותחים דלתות העזרה,
יוצאת כת ראשונה,
נכנסת כת שנייה,
יצאה שנייה,
נכנסת שלישית.
כמעשה הראשונה, כך מעשה השנייה והשלישית.
שלמה כת שלישית ויצאת?
רוחצין את העזרה. כמה דם היה שם.
כל העזרה, בית המטבחיים, הכל.
וכל איש נוטל פסחו עם העור, העור שייך לו,
ומביאו לביתו בירושלים. איזה ביתו? איפה ביתו?
באו כולם.
לאן הולכים? הלו, לאן הולכים?
חל ארבעה עשר
להיות בשבת. מה עושים?
ארבע עשר זה בשבת.
כמעשהו בחול,
כך מעשהו בשבת.
ומדיחינה עזרה בשבת,
כי אין איסור שבות במקדש.
אין איסור מלאכה מדרבנן במקדש.
אין כל אחד ואחד
מוליך את פסחו לביתו בשבת. אם זה נפל בשבת,
אז לא מוליכים את הפסח הביתה,
אלא
כת ראשונה יוצאים
עם הפסחים שלהם ויושבים בהר הבית.
השנייה, יוצאים מפסחיהם, יושבים בחיל.
זה השטח בר הבית שסמוך לחזרת נשים.
השלישית,
עומדים במקומן בעזרה.
ושוהינה כל עד מוצאי שבת.
והולך כל אחד בפסחו לביתו.
ואין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר...
אמרת חוסו על השא,
מלמד שמתמנים עליו
כשהוא חי.
ואלו המתמנים על הפסח,
מנויים על הפסח, נקראים בני חבורה,
כמו קהילות פז, מנוי בקהילות פז, מבני החבורה.
כנישתא חדא.
עד כמה נמנים על הפסח?
עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד.
אכילת בשר הפסח
בליל חמישה עשר,
מצוות עשה.
עכשיו האכילה היא
בליל הפסח,
שזה ליל חמישה עשר,
שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה,
צלי אש ומצות
על מרורים יאכלו.
מצווה מן המובחר לאכול בשר הפסח, אכילת שובע.
לפיכך, אם אקריב שלמי חגיגה
בארבעה עשר,
אוכל מהם תחילה,
ואחר כך אוכל בשר הפסח.
למה? כדי לשבוע ממנו.
ואם לא אכל אלא כזית,
יצא ידי חובתו.
ואינו נאכל
אלא צלי אש.
והאוכל ממנו כזית נע
או מבושל,
בליל פסח
לוקה מלקות,
שנאמר,
אל תאכלו ממנו נע ובשל מבושל.
ומי שאוכל אותו חי,
ביטל מצוות עשה.
כמובן, אחרי ההכשרה,
מי שיש לו גסות ויכול לאכול בשר חי,
בלי למשל,
בלי לחצי דין,
בלי צלי, בלי טיגון, בלי שום דבר.
אוכל אותו חי.
האדם הזה ביטל מצוות עשה.
אבל לא אוכלים אותו לא נע ולא מבושל.
מה זה נע?
נע הזהיר התורה עליו.
זה בשר שהתחיל בו מעשה האור
ונצלה מעט
ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין.
פחות מחצי בישול כזה, רק תחילתו של בישול.
מה זה מבושל?
הזהירה התורה לא לאכול מבושל את הקורבן,
בין שנתבשל במים,
בין שנתבשל בשאר משקין
או במי פירות,
שנאמר ובשל מבושל.
ריבה הכל, כל סוגי בישול, ובשל מבושל.
לא בישול כזה ולא בישול כזה, שום בישול.
אין צולינטה פסח על גבי כלי אבן
או כלי מתכות,
שנאמר צלי אש,
שהאש תתפוס אותו מכל צדדיו.
צלי אש.
לא צלי דבר אחר.
זאת אומרת שהבשר לא יצלה על ידי חום של אבן
או על ידי מתכת,
כי אם הוא יהיה מונח על גבי אחד מאלה והם חמים,
אז באותו מקום שזה יצלה, זה יצלה מהמתכת או מהאבן. זה לא צלי אש, זה צלי אבן,
צלי מתכת.
בתור אחיווה,
צלי אש.
לפיכך,
אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, האור זה האש,
צולין עליו, כי האש חודרת לכל מקום והיא לא יושבת עליו,
אז זה בסדר.
אבל יש אוסרים גם בזה.
אלא אם כן הבשר אינו נוגע בכלי אלא תלוי באוויר.
באופן כזה זה בסדר.
אבל אם הוא יושב קצת וזה נכנס האש,
עדיין אומרים שבכל מקום איפה שאין חור,
אז יש שם צלייה על ידי כלי כאילו.
ואין צולעים אותו בשפוד של מתכת.
התימנים קוראים לו שפוד, לא שיפוד,
שפוד.
שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו.
אם זה של מתכת,
הוא חם
והוא צולה
את הבשר.
אז לכן,
אז כיצד תולין אותו?
כיצד צולין אותו?
תוחבו מתוך פיו.
מכניסים לו דרך הפה.
עד בית נקובתו,
עד הצד השני, איפה שיוצא שם הרעי.
בשפוד של עץ,
ותולהו לתוך התנור והאש למטה,
ותולה קרעיו, הקרעיים,
ובני מעיו בתנור חוצה לו,
לא בתוכו.
ולא יתנה בתוכו,
כי אם זה בתוכו זה כמין בישול הוא.
ושפוד,
איזה עץ היו לוקחים?
של רימון.
עץ רימון.
בוררין אותו לצלייתו.
למה?
כדי שלא יזרוק מימיו ויבשלהו.
דרך שאר העצים שבאש הם מוציאים את המים שיש בהם.
אבל עץ רימון אינו מוציא מימיו כשמכניסים אותו לאש.
אתם רואים, כשמכניסים עץ הוא מזיע ורואים את המים.
זה לא מוציא.
אז לא יהיה בישול.
כי אמרנו שאסור לצלוט אותו או לבשל אותו במים.
ואם יוצא מהעץ מים, במים חמים,
אז הם מבשלים את המקום שזה נמצא שם.
תראו מה זה, איזה דבורים, איזה דבורים.
נגע הבשר בחרסו של תנור,
יקלוף את מקומו,
כי זה צלי החרס.
נטף מרוטבו
על החרס,
וחזר עליו,
ייטול את מקומו,
שכל המרק והלחש תפרוש ממנו כשיצלה אסורה.
שערי עינה בשר צדי.
אין צולעים שני פסחים
כאחת
מפני התערובת.
אפילו אם יש לך בתנור
מקום לשניים,
לא צולעים שניים ביחד.
כלומר,
שלא יתחלפו זה בזה,
ונמצא הפסח נאכל שלא למנוייו.
ואפילו גדי וטלה.
יש לך גדי ויש טלה, אתה מזהה.
הגדי יותר קטן מהטלה.
רואים,
אז אתה יודע, החבורה הזאת מנויה על הגדי והחבורה הזאת על הטלה.
לא!
לא צולעים שתיים. למה?
אוי ואבוי.
אם אתה לא מנוי ואכלת מה שלא,
לא קיימת את הדין.
אין הפסח נאכל
אלא עד חצות,
חצות לילה,
כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
מדין תורה אפשר לאכול כל הלילה עד שעלה עמוד השחר.
ויש שאומרים שאפילו מדין תורה זה רק עד חצות.
לא רק להרחיק את האדם מהעבירה,
שלא יגיע למצב שחלילה הוא יגלוש.
אז לכן
צריך עד חצות.
לכן אומרים לנו תמיד
למהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, שהוא כנגד קורבן הפסח.
בני חבורה שנרדמו כולם
בשינה באמצע אכילת
הפסח או האפיקומן,
אפילו בתחילת הלילה,
אין חוזרין ואוכלין ממנו.
ישנו מקצתן בתוך הסעודה, לא כולם,
חוזרין ואוכלין.
בזה שנצטווינו לאוכלו צלי דווקא,
לפי שכך דרך בני מלאכים ושרים לאכול בשר צלי,
שהוא מאכל טוב ומוטער.
אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם,
כי אם מבושל.
למה הם אוכלים אותו מבושל?
כדי שימלא את בטנם.
העם לא עשירים גדולים.
כשאתה עושה בישול,
אז בבישול ככה זה נספק בהרבה מים, הרבה לחות, הרבה זה, זה יותר משביע.
ואנו שוכלים את הפסח לזיכרון שיצאנו לחירות
להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש,
ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררה.
בעוד טעם מלבד שאכילת הצליג גם יורה על החיפזון שיצאו ממצרים
ולא יכלו להשהותו עד שיתבשל בקדרה.
אבל עיקר הטעם זה
להראות חירות ושררה שאנחנו בני מלכים עשירים ואנחנו מקריבים וכו'.
במצרים עשו ככה בשביל להראות ששורפים את האלוהים
של מצרים לעיניהם.
כיצד אוכלים את הפסח?
לאחר שאכלו מצה ומרור
מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזמח
ואוכל מבשר חגיגת ארבע עשר תחילה. קודם כל הקרבן שנקרא חגיגת ארבע עשר.
ומברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח ואוכל את הפסח.
אז אוכל משתיים,
מחגיגת ארבעה עשר מן הפסח.
לכל אחד יש ברכה.
כי דשאנו במצוותיו ציוונו על אכילת הזבח,
וציוונו על אכילת הפסח.
קודם הזבח,
ואחר כך הפסח.
והיו אוכלים אותו על השובע. זה בזמן שהיה קורבן ממש.
ואוכלים אותו על השובע.
לפיכך היה אוכל תחילה את שלמי החגיגה.
ולמה הוא נאכל על השובע?
למה צריך לאכול אותו על השובע?
כי אכילת קורבנות צריכה להיות למושחה.
למושחה היינו לגדולה.
כדרך שהמלכים אוכלים.
שאצל המלכים צליבה בקינוח סעודה.
ויש אומרים
שהיא גזרה שלא יבוא לידי שבירת עצם של הפסח,
שזה אסור מן התורה, לא תשברו בו עצם.
שמתוך שיהיה רעב,
הוא ירצה לשבור את העצם כדי לאכול תוכו.
בעצם יש מוח עצמות, הוא רוצה לאכול תוכו.
בטלאים ובזה יש עצם רכה,
אוכלים אותה עם המוח עצמות.
אבל אם הוא יהיה רעב,
אז הוא עלול לשבור את העצם
כדי לאכול את תוכה.
אז לכן לא אוכלים את זה ראשון.
אחרון על השובע,
שהוא לא יחפש את העצם, הוא כבר שבע.
רק הוא אוכל לקינוח עכשיו, הוא כמו מלך.
ויש עוד טעמים אחרים לדבר,
כדי שתהיה גם אכילתו לשם מצווה בלבד,
ולא מחמת תאווה.
עכשיו אתה אוכל את זה כבר לא לתיאבון,
אתה אוכל את זה רק לקיים את המצווה.
כמו שאשכנזים קוראים לסעודה שלישית,
שולוס סודס.
מה זה שולוס סודס?
שלוש סעודות, הם לא אומרים סעודה שלישית.
הם אומרים,
שלוש סעודות.
זאת אומרת, אתה אוכל רק אחת.
שתיים אכלת, אתמול בערב, היום בבוקר,
ועכשיו אחרי הצהריים אתה אוכל.
אז למה אתה קורא לזה שלוש סעודות?
מה, אתה אוכל שלוש סעודות במנחה?
לא.
קוראים לזה שולוס סודס,
בגלל שבסעודה שלישית קשה כבר לאנשים לאכול,
אחרי שאכלו חמין,
אכלו הכול וזה, כבר מפוצצים.
עכשיו, זה ממש מגלה שכל האכילות שלך היו בשביל לקיים את המצווה, לאכול בשבת.
זה מגלה על השלוש סעודות.
זה לא סעודה בפני עד מה שאתה רעב ובא לאכול.
זה אתה לא יכול כבר לאכול. אז למה אתה אוכל?
לקיים את המצווה.
אז זה מגלה את כל השלוש,
שזה נקרא שולוס סודס.
ועוד טעם, כדי שישאר טעם הפסח בפיו.
כשהיו אוכלים את הפסח
היו קוראים את ההלל שנאמר,
השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.
ואלו שאין אוכלים מבשר הפסח, מי לא אוכלים?
הטמא,
לא אוכל בקורבן פסח.
ואם היו רוב ישראל טמאים מטומאת מת,
אז מה דינה? מה הם עושים?
הם עושים את הפסח בטומאה והפסח נאכל בטומאה.
אין מה לעשות.
הערל,
ומי שבניו או עבדיו אינם נימולים,
זה לא אוכל גם כן.
ואפילו שבשעת שחיטת הפסח לא עיכבו, כגון שקנה העבד
אחר
שנשחט הפסח,
או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אחר שחיטת הפסח,
אף על פי כן מעכבים באכילתו.
אז כל מי שיש אצלו ערל,
לא אוכל.
המומר לעבודה זרה,
לא אוכל.
וגר תושב,
לא אוכל.
זה נוכרי שקיבל עליו לא לעבוד עבודה זרה,
ושומר מצוות בני נוח.
ושכיר, לא אוכל.
זה גר שמל ועדיין לא טבל לשם גרות.
ואפילו שהוא קנוי ליהודי לעבדות.
אלה לא אוכלים.
בית שאוכלים בו פסח הוא כמו עזרה שבמקדש.
כל האוכל מן הפסח
אינו אוכל אלא בחבורה אחת.
תשמעו איזה דינים יש בזה.
ואין מוציאים ממנו
מן החבורה שיאכל בה.
והוא מוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמישה עשר לוקה,
שנאמר לא תוציא מן הבית,
מן הבשר, חוצה.
מה קורה אם בשר הפסח יצא חוץ לחבורתו,
בין בזדון
בין בשגגה,
נאסר באכילה,
והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה.
או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים,
שהכול כטרפה ולא קין על אכילתו.
אבר שיצא מקצתו,
חותך הבשר
ויורד
עד שמגיע לעצם
וקולף את הבשר.
כל שבפנים יאכל,
וכל שבחוץ יישרף.
כשהוא מגיע לעצם,
הרי אסור לשבור בו עצם,
קולף עד הפרק,
ומפרק העבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ.
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד,
צריכה כל חבורה מעין לחסות להן היקף,
מחיצה.
אתה נמצא בחדר אחד בסלון,
יש שתי חבורות שמנויות כל אחת על קורבן אחר, צריכים לחסות מחיצה.
שנאמר, מן הבשר, חוצה,
מפי השמועה למדו, שצריך לתת לו חוצה למקום אכילתו.
ואילו בית שיש שם שני פסחים, גם חוצה של פסח זה,
אינו חוץ, אלא הוא מקום פסח אחר.
ואלו הופכים פניהם אילך ואוכלים, ואלו הופכים פניהם אילך ואוכלים,
כדי שלא ייראו מעורבים.
גם מפנים את הגב אחד לשני.
היו המים
שמוזגים בו יינם באמצע הבית.
היה להם יין חי והיו מוזגים אותו, יין מזוג זה נקרא.
היין חי, הוא היה חזק מאוד והיו מוזגים אותו.
שלושה חלקים כנגד חלק אחד של יין.
כשהשמש עומד למזוג
את המים ליין,
קופץ את פיו
ומחזיר את פניו
עד שמגיע עצמו.
על חבורתו ואחר כך אוכל מה שבפיו
שאסור
לאוכל לאכול בשתי חבורות.
אז אם הוא הולך, הוא צריך ללעוז
ולהפנות את פניו לחבורה שלו עד שהוא יעשה את הפעולה ויחזור למקומו, כי הוא אוכל רק במקום חבורה.
ומפני שנעשינו אדונים,
באה מצווה עליו שיהיה נאכל במקום חבורה.
ולא נוציא אותו לחוץ,
כמו דרך מלכי ארץ.
מלכי ארץ לא מתפזרים, יוצאים באמצע הארוחה וזה,
לא מוציאים החוצה שום דבר, כל מה שנשאר נשאר במקום,
הכל מוכן והכל נאכל בהיכלם, ברוב עם שלהם, כל המוזמנים
למלך
שסועדים על שולחנו,
אין, לא מוציאים משם החוצה למישהו, מבית המלך מוציאים לאנשים מחלקים לאנשים בחוץ.
זה רק המוזמנים שבאים לבית המלך בהזמנה אישית,
יושבים שם, לא אוכלים בחוץ, רק בחבורה.
אבל דלת הארץ,
בעת שהם מכינים סעודה גדולה,
שולחים ממנה לחוץ,
מנות לרעים.
למה? כי אצלם זה חידוש.
ראית מה בישלנו?
אני אשלח לכם,
אני אשלח לך.
תטעמו, תראו, חידוש אצלהם.
הי, יש להם משהו חדש, איזה אוכל, מטעמים וזה, הם רוצים שכולם יטעמו.
זה דלת העם עושים.
אבל המלכים, מה אומר? תטעמו מה אני אוכל?
מלכים, אנחנו בני חבורה, רק החבורה כמו בני מלכים, לא מוציאים החוצה.
וגם לרוב החיפזון אין פנאי לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין לשליח עד שישוב.
סיבה טכנית גם.
והכוונה הייתה להראות החיפזון והמהירות
כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם,
ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו.
וציווה לעשות העניינים ההם לנצח,
לזכר,
לזכור איך היה העניין.
זאת אומרת, בזמנם, בזמן שהיה מצרים,
אז היו צריכים לאכול הכול בחיפזון,
שלא יתאחר, כי אם היו מוציאים החוצה,
אז הוא לא היה אוכל עם ההמון,
ואז היו יכולים להזיק לו ולהתנכל לו, המצרים.
ולכן היו צריכים לצייח
בבילו יאסונו ממצרים, בחיפזון יצאו למצרים.
אז אי אפשר להמתין לאחד ששלחו אותו להביא איזה
בשר להטעים מישהו אחר.
משתדלים שלא ישחוט לכתחילה את הפסח על היחיד,
אפילו הוא ראוי לאכול את כולו,
אלא מתקבצים חבורות-חבורות.
צריך אדם להשתדל לא להשאיר מבשר הפסח עד בוקר,
שנאמר ולא תותירו ממנו עד בוקר.
ואם השאיר ממנו
עבר על מצוות לא תעשה,
ואינו לוקח על הלאו הזה,
כי הוא ניתק לעשה.
אפשר לתקן אותו על ידי עשה,
איזה עשה, ונותר ממנו באש תשרופו.
אז כיוון שזו תקנה שניתן לשורפו לאחר זמנו,
אז לא לוקים על זה.
וזה שנצטווינו שלא להותיר ממנו,
מה העניין?
כדרך מלכים ושרים
שאינם צריכים להותיר מהתבשיל מיום אל יום,
תשמרו, תשברו את זה.
אל תזרוק, אל תזרוק, שים במקרן, תזרוק.
מלכים לא משאירים מהיום למחר.
ועל כן אמר שאם יוותר ממנו,
שיישרף
כדבר שאין בו חפץ,
כדרך מלכי אדמה,
כמו מלכים.
וכל זה לזכור ולקבוע בלב
שבאותו זמן
גאל אותנו השם.
ומתברך מהעבדות ונעשינו בני חורין
וזכינו למלכות ולגדולה.
אין בזה בל תשחית.
צריך מצוות היום להראות שאנחנו בני מלכים.
השובר עצם בפסח בפסח,
בפסח שהוא טהור,
הרי זה לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו.
אבל פסח שבא בטומאה,
הכוונה, כשרוב הקהל טמא, כמו שאמרנו, זה מותר,
אם שבר בו עצם אינו לוקה, רק בפסח טהור
ולא בפסח
שהקהל היה טמא.
אחד השובר את העצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו מבעוד יום,
בארבעה עשר,
או ששבר אחר כמה ימים,
הרי זה לוקה.
לפיכך, סופין עצמות הפסח של הקורבן,
בכלל הנותר מבשרו,
כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.
אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליה כזית בשר,
או שיש בה מוח.
זה מוח, לא מח עצמות,
מוח עצמות,
שנאמר בפסוק, ומוח עצמותיהם ייגרם.
השובר אחר השובר
בעצם אחת לוקה.
היה גדי קטן ורך,
שעצמותיו רכות, לא יאכל אותן,
שזה נקרא שובר עצם.
ואם אכל, לוקה.
כשאחד השובר עצם קשה או עצם רכה, לוקה.
זה הכלל, כל שנאכל בשור הגדול
אחר שהתבשל,
הוא שמותר לאכול כנגדו ומנגדי הרך, אחר צלייתו.
דינם שווה.
בעניין מצווה זו שהזהירה אותנו התורה לא לשבור עצם בקורבן פסע,
וכן
שאר המצוות המרובות שבקורבן זה,
כתוב בספר החינוך
בפרשת בוא אל פרעה,
מאמר נכבד וזה לשונו.
משורשי המצווה,
לזכור נישא מצרים,
וכמו שכתבתי באחרות, בשאר המצוות,
וגם זה גזעו מן השורש הנזכר,
שאין כבוד לבני מלכים, תשמעו את התיאור,
שאין כבוד לבני מלכים
ויועצי ארץ
לגרר עצמות ולשוברם ככלבים.
כלב אוכל עצמות.
אבל מישהו, מלך,
בן מלך,
יועץ של מלך,
זה נקרא לגרר עצמות ולשוברם ככלבים.
לא יאוט לעשות ככה,
כי אם לעניי העם הרעימים.
ועל כן,
בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים,
ממלכת כהנים וגוי קדוש,
כשרק יצאנו ממצרים ונהיינו
לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש,
ובכל שנה ושנה באותו הזמן
ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה.
נציין את זה.
ומתוך המעשה והדמיון
שאנחנו עושים,
זה גם נקבע בנפשותנו הדבר לעולם.
ואל תחשוב, בני, לתפוס על דבריי ולומר,
ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס,
ולא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו,
ולא יישכח מפי זרענו.
למה צריך הרבה כל מיני, כל מיני, כל מיני, כל מיני דינים והלכות כאלה?
כי לא מחוכמה תתפסני על זה,
ומחשבת הנער...
כשיאך לדבר כן,
מעתה בניבי נא ושמעה זאת,
ועתה אוזנך הוא שמה,
אלמדך להועיל בתורה ובמצוות.
פה הוא אומר יסוד עצום שכל חכמי המוסר
חוזרים עליו ומלמדים אותנו, יסוד עצום.
דע,
כי האדם
נפעל כפי פעולותיו.
וליבו,
וכל מחשבותיו תמיד
אחר מעשיו
שהוא עוסק בהם,
אם טוב ואם רע.
ואפילו רשע גמור בלבבו.
וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.
אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה
בתורה ובמצוות,
אפילו לא לשם שמיים,
מיד ינטה אל הטוב,
ומתוך שלא נשמע בנשמע.
ובכוח מעשיו
ימית
היצר הרע.
כי אחרי הפעולות
נמשכות הלבבות.
ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור,
ולבבו ישר ותמים,
חפץ בתורה ובמצוות,
אם יעסוק תמיד בדברים של דופי,
כאילו תאמר דרך משל,
למה שצדיק כזה
יתעסק בדברים של דופי? איך יכול להיות צדיק?
בלבבו ישר ותמים וחפץ בתורה? איך, איך, איך?
אז הוא אומר, למשל, הכריח אותו המלך
ומינה אותו באומנות רעה באמת.
אם כל עסקו תמיד, כל היום באותה האומנות,
ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת ליבו להיות רשע גמור.
כי ידוע הדבר,
ואמת,
שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו.
ועל כן אמרו חכמים, זיכרונו לברכה.
רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות
כדי להדפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקנו,
להיטיב לנו באחריתנו.
כי מתוך הפעולות הטובות
אנחנו נפעלים להיות טובים
וזוכים לחיי עד.
ורמזו זיכרונו על זה באומרם,
כל שיש לו מזוזה בפתחו.
וציצית בבגדו
ותפילין בראשו.
מובטח לו שלא יהיה חטא,
כי אלה מצוות תמידיות
והוא נפעל בהן תמיד. במזוזה הוא פוגש כל הזמן.
לא נשק סתם,
נחשוב בעניינה, כמו שאומר הרמב״ם.
ציצית בבגדו. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם. תפילין בראשו. פעם הלכו עם תפילין כל היום.
אבל היום לפחות כשאתה מניח את התפילין.
מובטח לו שלא יהיה חטא,
כי יש לו מזכירין הרבה,
הוא כל הזמן מתעסק בזה.
לכן אתה ראה גם ראה
מה מלאכתך,
מה עסקיך,
כי אחריהם תימשך.
ואתה לא תיפשכם,
אתה רק תימשך.
ואל יבטיחך, היא צריכה לומר,
אחרי היות ליבי שלם ותמים באמונת אלוקים,
מה ההפסד כי יתענג לפעמים בתענוגי אנשים
לשבת בשווקים ברחובות,
ללכת לסטימצקי,
להתלוצץ עם הלצים,
לדבר על הצות,
או דברי נבלות בסבבה,
וכיוצא באלה הדברים
שאין מביאים עליהם חטאות והאשמות.
הלוא גם לי לבב כמוהם.
מותני,
קטמי עווה ממותניהם, ומדוע הם שכונים אחריהם.
לא, אני רק יורד אליהם בשביל התמיד לקרב אותם עם התותים שלי,
זה לא.
על בניי.
יישמר מפניהם פן תילכת ברשתם,
התא עוד תיפול ברשת שלהם.
רבים שתו מתוך כוס תרעלתם,
ואתה את נפשך תציל.
אתה בא להציל,
ואחר כך תחפש מי יציל אותך.
ואחר דעתך זה,
אחרי שאתה יודע את זה,
אל יקשה עליך עתה מריבוי המצוות
בעניין זכירת נשאי מצרים,
כי הן עמוד גדול בתורתנו,
כי ברבות עסקינו בהן נתפעל אל הדבר,
כי אדם פועל על פי פעולותיו.
עד כאן דברי החינוך.
איזה יסוד עצום.
כשאדם נפעל על פי פעולותיו.
כשמקריבים את הפסח בראשון,
דהיינו בפסח ראשון,
בי'ד' בניסן,
מקריבים עימו שלמים ביום 14 מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות,
ככל זבחי השלמים,
וזו הייתה נקראת חגיגת 14. מתי מביאים עימו את החגיגה הזו?
בזמן שקורבן פסח בא בחול,
ביום חול,
בטהרה ובמועט.
מה זה מועט? שהפסחים מועטים לפי האוכלים המנויים עליהם. כי אם יש יותר מדי,
מיליונים,
אז זו בעיה, לא יספיקו.
ואמרנו שהוא רשות.
אבל אם חל יום 14 להיות בשבת,
או שבא הפסח בטומאה, רוב הציבור היו טמאים מתים,
או שיהיו פסחים מרובים,
אין מביאים עימו חגיגה,
אלא מקריבים רק את הפסחים בלבד.
כי חגיגת 14 היא רשות ואינה חובה.
והיא נאכלת מדינה.
היא נאכלת לשני ימים
ולילה אחד,
כמו כל זבחי שלמים.
אבל בשר חגיגה
שעלה עם הפסח על השולחן
וכל התבשילין העולים עימו עם הפסח
על השולחן בליל 15,
מתבערין עימו, לא משאירים מהם,
והם נאכלין אלא על חצות,
כמו פסח עצמו.
למה?
גזירה חוששים מפני התערובת.
כי אתה אוכל גם את קורבן החגיגה הזה
וגם את הפסח,
ויהיה מותר לך להשאיר מהחגיגה,
כי הוא נאכל יומיים ולילה,
אז אתה עלול לערבב ולא לשים לב, וחתיכה מאיפה היא? משל הפסח לא, ואתה תעבור על איסור השארת נותר של קורבן הפסח. לכן כל שעולה עימו לשולחן עם קורבן הפסח הכול מתבחר עד חצות.
אבל אם לא עלית על השולחן,
מותר לך לאכול אותו לשני ימים ולילה אחת, קורבן חגיגה, לא פסח.
אם כן, אנחנו מיצינו ברוך השם
את הדברים,
ומפה יש לנו גם ללמוד
שצריך אדם למכור חבורה טובה,
להיות בה חבורה טובה,
חבורות-חבורות,
להיות בנוי על הפסח,
על הקורבן,
לקרב את עצמנו לעבודת הבורא בחבורה טובה,
וכל אחד
לא יביט לחבורה אחרת,
לא יצא חוץ למקומו,
אלא
יתחבר לחבורה קדושה,
קהילות פז.
אמן.
רבי חנניהו בר-הגשי אומר,
נסוגו אדוש ברוך הוא זוכל ישראל, לפי כוח
ארבו להם תורו משלוש שנה, אמור אדם ארבע סלמאן,
סלגו ירדל תורו ויעדיר.
בוקר טוב כבוד הרב. ב"ה ההרצאה בברוקלין מרגשת מאוד. כמעט כל הרצאה או שיעור ששמעתי באקראי זה ממש כמו אגרות קודש עונה לכל שאלה שבאותו רגע. תודה רבה ענקית. אין על רבנו הקדוש.🙏 הרב היחיד שדברי תורה חודרים עמוק לתוך הלב ופועלים. זה כמו איפוס ליאוש. ואז דף חדש הכל משתנה. רואים כל דבר בצורה נכונה. אין מילים.
🌹 מעלתה של הארת פנים 🌹״אם אדם לא מאיר פנים כל המתנות לא שוות כלום. אם הוא מאיר פנים נחשב שנתן הכל אפילו שלא נתן... אז מי שמאיר פנים לסובבים בנעימות ובנחת מרוויח בכפל לא רק מצווה חשובה בין אדם לחברו, אלא המצווה הכי גדולה בעולם, קידוש השם.״ ✨ הרב אמנון יצחק שליט״א ✨ ב"ה הרצאה מדהימה, תודה רבה 🙌
לרבנו היקר, אנחנו מודים לבורא עולם ששם אותך בעולמנו ונתן לנו שכל בינה ודעת להבחין ולהכיר בך ברב האמת. תודה שאתה מוסר נפש מדי שעה למען עם ישראל. יהי רצון וכל עם ישראל יזכה להכיר בך ולדבוק באמת. והשי"ת הטוב יאריך ימיך בטוב ובנעימים הרבה מזל טוב לרגל יום הולדתך, אמן! אוהבים משפחת ב. י .
שלום וברכה לרב היקר והאהוב! ב"ה קראתי בעיון רב את כלל הברכות והאיחולים המרגשים שגרמו לשמחה רבה. אני לא מכיר אישיות ראויה ממך לכול החום והאהבה מאנשים יקרים שכתבו, ברכו באפשרויות שונות וכאלה שברכו בליבם. בכל אופן, אני מצטרף ואם יורשה לי מוסיף שבעתיים על כל הברכות החמות והלבביות!!!🌹♥️🙏
לכבוד הרב היקר אמנון יצחק שליט״א, ליום הולדתך אנו רוצים להודות על אור התורה שאתה מפיץ , על הסבלנות על מאור הפנים ועל הדרך המיוחדת שבה אתה מקרב ומחזק את כולנו. יה"ר שהקב״ה ימלא כל משאלות ליבך לטובה ולברכה שיתן לך השי"ת כוחות איתנים להמשיך להנהיג את דרכנו מתוך בריאות איתנה שפע, שמחה ונחת מכל משפחתך. מזל טוב ואריכות ימים ושנים בטוב ובנעימים. מאחלים: משפחת מ. מיבנה, ההורים של נ. מ.
כבודו אבא היקר מפז יה"ר שהשי"ת ישמרכם ויברכם לעד אמן ואמן💐 רצינו לאחל לרב מזל טוב מעומק הלב בבריאות ואריכות ימים ושנים בהמשך עשייה מבורכת ונחת לבורא יתברך, תודה להשי"ת שזכינו בכם אין מילים לתאר את התודה הענקית על כל מה שאתם עושים עבור עם ישראל, תודה להשי"ת שזכינו בכם יה"ר שהשי"ת ישמרכם לאריכות ימים ושנים אוהבים אתכם מעומק הנשמה כל הישועות והברכות וההצלחות בבניין שופר הגדול במהרה ובביאת משיח צדקנו יחד עם כבודו אמן ואמן הרבה מזל טוב ומאחלים לרב שיזכה להיות שמח תמיד ויגשים השי"ת משאלות ליבכם לטובה משפחת א.🩷
תודה רבה לכבוד הרב על כל העשיה למען כבוד ה' יתברך, אנו בטוחים שבזכות העשיה של הרב מתמתקים הדינים מעל עם ישראל בכלל ובפרט, על השפלת השקר והעמדת האמת, על שמחזיר אותנו בתשובה יום יום, על שמלמד אותנו דעת בינה והשכל מא' ועד ת', מלמדנו לדייק בדברנו, על הדאגה והאכפתיות לכל יהודי ובפרט לנו, היריעה קצרה מהכיל את כל התודות שאנו חייבים וזה המעט שאנו יכולים להשיב כהכרת הטוב לרב. מאחלים לרב חודש טוב ומזל טוב עד 120 בבריאות שלמה ואיתנה, יהי רצון שחפץ ה' עליכם יצלח ותמשיכו בזיכוי הרבים ובהחזרת כל עם ישראל בתשובה שלמה לאביהם שבשמים, תזכו לנחת רוח מכל המשפחה והתלמידים ותזכו לראות בעבודת כהן גדול בבית המקדש ולחזות פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון! נ. מ. ומשפחתו.
לכבוד הרב האהוב והיקר לי מכל. אני מאחל לך שאת כל הברכות שבירכת ואיחלת לכולם יה"ר שהשי"ת ישפיע מטובו ויברכך. לנחת מכל משפחתך, בריאות עד 120 שמחה והגשמת כל היעדים והמשאלות שיש לרב, בקודש - ומה שהוא רוצה בשביל עם ישראל. כי כזה אתה רבינו כל כולך זה נתינה לבנים של הקב"ה. אוהב מוקיר ומעריך, י. ח.
בס"ד, עליכם השלום והברכה מו"ר, רציתי לעדכן בקידוש שם שמים בזכות כבוד הרב. ב"ה עשינו השגחה של כשרות על אולם ארועים גדול. שזה כולל את כל הדרך של הרב: הכשרה של כל הכלים במטבח התעשייתי, בקיצור עשינו הכשרה כמו בפסח לאולם. והגיע צוות של כ-10 אברכים לבדוק את כל הירקות מתולעים על ידי שולחנות שיקוף באור, וחיתוך של כל הגמבות פלפלים ושיקוף. ובירור האורז והקוסקוס וכל הבדיקה של כל פרט ופרט עד גרגיר השומשום. וכמובן שהבאנו תבלינים ממשפחת ש. הי"ו אמן. וכל המשגיחים הן מטעם הרבנות והן מטעם כשרויות אחרות והספקים ועובדי האולם מאוד התפעלו לטובה ואמרו "שמעולם לא ראו דבר כזה אף כשרות ואף השגחה לא עושה כמונו!" וזה אולם שעובד עם כל ההשגחות החרדיות "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג) תודה רבה לרב על הכל מכל כל, אשרינו שב"ה זכינו בזכותך.
לכבוד הרב היקר והאהוב, יום הולדת שמח! תודה מעומק הלב על הזכות שנפלה בחלקי להכירך, ועל כך שב"ה בזכותך זכיתי לחזור בתשובה, להתחזק באמונה ולגלות מחדש את הדרך אל השי"ת. אתה שליח נאמן של הקדוש ברוך הוא, המאיר את לבבות, מחזק את עם ישראל ומפיץ אור ותורה בעולם. מאחלת, שתזכה לבריאות איתנה, לאריכות ימים ושנים, לשמחה גדולה, לפרנסה טובה, ולנחת מכל יקיריך. שתמשיך להיות צינור של אור, אהבת השי"ת וקדושה, ושכל מילה טובה שתוצא מפיך תחזור אליך בברכה כפולה ומכופלת. ♡ מזל טוב, הרב היקר! שתזכה לראות את פירות עמלך, ולהמשיך להאיר את העולם כולו, אמן! בהערכה עצומה, באהבה ובהכרת הטוב.