למדין לא תדרש שלומם וטובתם | הרב אמנון יצחק

נציב יום: להצלחת כל קהילות פז בארץ ובעולם - אמן!!

"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כה, יז). במדרש מובא: "אף על פי שכתבתי (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" לאלו למדיינים לא תעשו כן, "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" ועוד כתוב שם: "אף על פי שכתבתי (דברים כ, יט) "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" לאלה לא תעשו כן אלא חבלו אילנותיהם". 

רואים שהנהגת הקב"ה עם מדין, הנהגה שונה וחמורה יותר מכל שאר סוגי המלחמות. ומובא בחכמים זכרונם לברכה בילקוט שמעוני דברים ב': שעלה בדעת משה רבנו עליו השלום, 'שאם למדיינים שבאו רק לעזור את מואב, היה עונש חמור כל כך - אז המואבים עצמם שגרמו למלחמה על אחת כמה וכמה!'. 

אבל אמר לו הקב"ה למשה רבנו (דברים ב, ט): "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב" ההנהגה עם מואב צריכה להיות שונה מההנהגה עם מדין, והטעם בזה: כי היתה תביעה על מדין כי היו מתעברים עַל רִיב לֹּא להם. מואב פחדו מישראל שהיו חונים סביבותיהם לכן באו להכשיל את ישראל, על כן עונשם קל יותר. אומנם מדין לא היו נוגעים בדבר כלל, ומכל מקום באו לעשור את מואב, לכן לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, וצָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים עד כלותם. 

וצריך הבנה: מדוע חמור כל כך עניין מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ (משלי כו, יז), שעל זה בלבד נענשו יותר מהמואבים עצם שהם היו המחטיאים את ישראל. 

זה כמו ברדיו מורשת, ששמוליק, שמואל אליהו שמוליק, תכנן עם הקריין שמה, שדרן, לדבר עלי. 

אז הוא אומר לו: "יש רבנים שאומרים על ה-G5 ועל הקורונה כל מיני דברים", 

אז הוא אומר: "כן, זה אחד מול עשרת אלפים!". 

אז הקריין דוחף את השם: "אמנון יצחק, אמנון יצחק", 

זה ממש כמו מדין - עונשו גדול משמוליק. שמוליק הוא לא אוהב אותי! זה מזמן..., אבל הקריין זה כמו מדין. 

ומבואר בזה עניין חדש בהנהגת הקב"ה ומשפתיו, שמורגלים אנו להבין כי עבודת המידות ותיקונם הם דברים עמוקים הנתבעים מאת גדולי וחכמי ישראל. ואילו את פשוטי העם, הם לא יטבעו כלל את עניין תיקוני המידות. מגלה לנו התורה - שעניין המידות וחובת העבודה עליהן הם עניין שנתבעים מידי כל אחד ואחד, ואפילו הרשעים מאומות העולם ייתבעו על מידותיהם הרעות, ולכן נענשו מדין ב"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" יותר ממואב, כי מעשה המואבים נבע מפחד וחשש מישראל. 

ואילו המדיינים שהתעברו עַל רִיב לֹּא להם ובאו לעזור את מואב, למרות שלא היתה להם סיבה לכך, זו היא ראייה למידת הקנאה שהיתה בהם. הם קינאו בהצלחה ובגאולת ישראל, ומידת הקנאה דחפה אותם לעזור למואב להחטיא את ישראל, ועונש בא על המידות הרעות הוא חמור לאין שיעור. זאת אומרת: המידה מצמיחה עבירות, זה יותר חמור מהעבירות עצמם, כי עבירות יכולות להיפסק, אבל מידות, אבל מידה זה השורש שממנו יוצאים העבירות זה לא נגמר. 

כמו אדם שמחזיק מטבעות מזויפים או שטרות מזויפים זה פחות חמור ממי שמחזיק את המכונה שמייצרת אותם. ולכן נענשו המדיינים ב"לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" (דברים כג, טז). והנה אם נתבונן במעשנו אנו, נראה שגם אנחנו לא רחוקים מהמידות הללו, אותה מידה שנמצאת באנשי מדין - נמצאת אף בנו. שהרי אמרו לנו במשנה באבות: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" למי אמרו? לכולנו. 

וכתב הרמח"ל: "הקנאה אינה אלא חסרון ידיעה וסיכלות" כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למה שהוא מתקנא בו, וזה הדבר יארע על הרוב רוב בני אדם. כמו שאומר שלמה המלך (קהלת ד, ד): "קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ". כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש - אבל לא ינקו ממנה לגמרי. כך מביא במסילת ישרים יא'. אז מפורש בדברי הרמח"ל: שמידת הקנאה מקיפה את רוב בני האדם, ומעתה, הפשוט כמה אנחנו חייבים להשתדל לעקור מקרבנו מידת הקנאה, ולהשריש מידת טוֹב עַיִן! שזה ההיפוך של מידת הקנאה. 

מה זה "טוֹב עַיִן"? לחפוץ מאוד בטובת זולתו, ולשמוח בראותו טובת חברו. זאת היתה מידת אברהם אבינו עליו השלום. כמו ששנינו: "מי שיש בו שלוש מידות הללו, הרי מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום: רוח נמוכה, ועין טובה, ונפש שפלה". רש"י מבאר מה זה "טוֹב עַיִן" - שיהיה כבוד חברך חביב בעיניך. מי שלא זכה - אוי לו! מי שזכה להיות מטובי עין - רחוק מאוד מקנאה, מפני שהוא שמח ונהנה בטובת חברו. אבל מי שהוא "רע עין" - עינו צרה בטובת זולתו, מקנא בו, שואף ומשתדל למנוע טוב מהבריות. 

זו היתה מידתם של המדיינים, בכוח רוע העין שלהם, שנתקנאו בטובתם של ישראל, נתעברו על ריב לא להם, ובאו לעזור את מואב להחטיא את ישראל, והמידה הזאת מביאה אותו ליותר גרוע. כמו שאומר המסילת ישרים: "אמנם יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחברו איזה טובה - "יתעש בעצמו". יתעשש מלשון עששת, בעצמו כמו עששת שיש בשניים - יירקב. וידאג ויצטער עד שאפילו הטובות מידו לא ייהנוהו מצער מה שהוא רואה שיש ביד חברו. 

וזה מה שאמר שלמה המלך במשלי יד, ל: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". אדם כזה הקנאה שלו מגיעה עד כדי כך שלא יישאר אפילו שמץ מעצמותיו בקבר. בדרך כלל אנשים מת מתאכל בשרם אבל העצמות נשארות אפילו מאות ואלפי שנים, {פותחים קברים מלפני אלפי שנים ומוצאים עצמות} אבל מי שיש לו קנאה עד כדי כך - גם העצמות שלו נרקבות בקבר, לא נשאר שום רושם ממנו. 

ואת זה מצינו בבלעם הרשע: שלמרות עושרו וחכמתו - לא הסתפק בהם, וכל השאיפה שלו היתה להרע לישראל. אז אם היינו מכירים מעט מהמידות שלנו היינו מתביישים מעצמנו, בשעה שרואים כמה רע עין שולט בנו, וכל מעשנו מודרכים מכח המידה הזו. ורק על ידי עבודה מרובה - זוכים להגיע להיות מבעלי "עין טובה". באבות ג' מובא: "הווי מתפלל בשלומה של המלכות, שאלמלא מוראה של מלכות אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ" 

מגלים לנו חכמים זכרונם לברכה הקדושים: עד היכן מגיע עומק מידות האדם, שהוא מסוגל לבלוע את חברו כמשמעו {לבלוע אותו ממש} עד שבליעת אדם חי, אפילו אם היא רעה לבולע - הוא מוכן לבלוע אותו חי, כל כך טמון בעומק נפשו של האדם הרצון להרע לזולת, שמוכן אפילו לסבול בעצמו - העיקר שחברו יינזק. כאשר מתבוננים, רואים כמה קרובים אנחנו למידה הזו. 

וכי דברי לשון הרע אינם בגדר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ? הרי הוא מנסה להזיקו, מה זה לשון הרע? הוא לא מתכוון להועיל, הוא מתכוון להזיק! והרי מזיקים ממש בלשון הרע, ולפעמים מדברים מעניינים הנוגעים לנפש חברנו ולא חוששים כלל, אין זה אלא "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) ונמצא באדם רוע ופחיתות שמתאימים לבעלי חיים ממש. 

אבל בעלי חיים עושים מה שהם מטבעם, עושים מה שהם מטבעם, והאדם הוא יותר גרוע מחיה רעה, כי יש לו שכל של אדם, הוא עושה על מנת להרע. כמו ה'מלשינים', נתנו 'היתר' למלשינים: למסור את אלה שבלי מסכה, למסור בתי כנסת שיסגרו אותם, שיהיה חילול השם, שלא יתפללו, שלא יעבדו לפני השם, נתנו להם היתר! ואלה שנותנים היתר הם בעצמם לא מקיימים אותו, לא יאומן כי יסופר! איתא במדרש במדבר רבה כא, טו: 

"אמר לו הקב"ה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן!" 

ועשה משה בטוֹב עַיִן!! 

משל למלך שאמר לבן ביתו: "תן לפלוני סאה חיטין", הלך ונתן לו סאתיים. 

כך אמר הקב"ה למשה (במדבר כז, יח): "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" יָדְךָ זה יד אחת, מה עשה? "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (במדבר כז, כג) שתיים! וַיְצַוֵּהוּ, לקיים מה שנאמר (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ". זו היא המדרגה העליונה של טוֹב עַיִן, אפילו בשעה שרצה משה רבנו להוריש את בניו אחריו את גדולתו, 

והשם אמר לו: "לא, בניך לא ימשיכו אחריך. "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא) הוא שימש אותך הוא שירת אותך הוא ימשיך אחריך". 

אז מי לכאורה נישל את בניו של משה רבנו? יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, ומה עשה משה רבנו? לא שמר לו חלילה טינה ולא מיעט מכבודו, ברך אותו בשתי ידיים, סמך את שתי ידיו ההטבה שהוא יכול לתת נתן. ולא רק שקיים את דבר השם אלא הוסיף עליו, שהקב"ה אמר לו: "סמוך יד אחת", והוא עשה בשתי ידיים. נו, לא כל כך רואים את זה בהבנה, שומעים "יד - שתי ידיים" מה הנפקא מינה? אם נגיד היה מכרז על דירה ומשה רבנו היה מבקש שהמכרז הזה יהיה לבנים שלו, 

'שמשתי את ישראל 40 שנה, דאגתי להם שיהיה להם נחלה בארץ ישראל, כולם יכנסו אני לא נכנס, לפחות שלבנים שלי יהיה דירה, אז תפטרו אותי ממכרז'. 

אומרים: 'לא! הילדים שלך לא ראויים למכרז יהושע בן נון ראוי למכרז, זה ששימש אותך ראוי למכרז!'. 

אז הבנים שלו לא קיבלו כלום, והוא קיבל במקומו. משה רבנו לא רק שנותן לו את הדירה, עם ברכה ושתי ידיים - גם מרהט לו את הדירה וגם מסדר לו את הכל וצובע... זה ברור שזה מעל בכוחות הנפשיים לכאורה של בני האדם שברובם קנאים. קנאים במה שלא שייך להם, כל שכן במה שהם חושבים שמגיע להם לקחו להם, עכשיו לך תברך בשתי ידיים נראה אותך! 

רואים מכאן יקרה וחשובה מידת "טוֹב עַיִן" שעל ידה נמנה מכלל תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, וכל מי שנתברך במידה זו קרוב מאוד שישיג לשלמות בכל העניינים, מידה זו יכולה לגרום לשלמות לאדם בכל העניינים' בין בן אדם למקום לבין אדם לחברו, כי בעל טוֹב עַיִן - הוא שמח ומרוצה בהנהגתו של הקב"ה. כל מה שהשם נותן הוא יודע שזה מה שראוי לו, וזה חלקו, והקב"ה מבקש טובתו, ואין לו שום בעיה עם זה, ואין לו מה לקנא באחרים והכל. 

אבל איך מגיעים למדרגה כזאת? על ידי אמונה בהשגחת הקב"ה. אם אתה מאמין שהשם משגיח על כל הברואים, ויודע מה התועלת והטובה שתצמח להם מכל דבר - אז אתה לא חושש, 'למה להוא יש, ולמה לך חסר...' וכן הלאה. כי אתה מאמין באמונה שלמה, שמה שטוב לך, "טוֹב השם לַכֹּל" (תהלים קמה, ט) וודאי יתן לך, ומה שלא טוב לך - הוא ימנע ממך לטובתך! 

המסילת ישרים אומר: "הדרך להתמודד עם מידת הקנאה היא - לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה לא נוגע בחברו כמלוא נימה. סיפרנו בעבר: קמה שכונה חדשה של חדרים באיזשהו מקום, והיה שמה בעל מכולת אחת, אז כל בני המקום היו קונים אצלו, אז פרנסתו והכנסתו לכאורה היתה מובטחת, ויום אחד הגיע תושב חדש, והחליט שגם הוא פותח מכולת. בהפסקת הצהריים של בעל המכולת הראשון ניגש לעזור לחדש, לפרוק מהמשאית ולהכניס את הדברים, 

וכך תוך כדי הוא שואל אותו: "מי כבודו?" 

אז הוא אומר לו: "אני בעל המכולת הישן". 

- "ואיך אתה עוזר לי? אני בא וזה...". 

אומר לו: "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, אפילו כשערה!", 

אומר לו: "אדרבא! אני שמח שבאתה, עכשיו אני יוכל לצאת לחופש, ככה אני לא יכול לצאת כי כולם תלויים בי, עכשיו אנחנו שניים אז אני יכול לצאת לחופש, שלא ימנע פה מהסחורה שהציבור צריך לקבל". 

הכל כאשר לכל מהשם הוא וכפי עצתו הנפלאה וחוכמתו הבלתי נודעת לנו, ולכן לא צריך להיות שום טעם להצטער בטובות של הזולת. אדרבא! אם אתה שמח בשל זולתך - ישמחו אותך מן השמים. המאמין האמיתי אין אלא את רצון השם יתברך, מה שהשם גזר בין לטוב בין למוטב - הכל לטובה. ומכיוון שרואה שרצונו יתברך בהצלחה של הזולת - זה הופך להיות הרצון שלו! גם הוא שמח בזה כי הוא מבין שרצון השם יצא לפועל. וכל המידות נובעות רק מחסרון אמונה שסובר שחברו מקבל ולוקח מעצמו ולכן הוא מתקנא בו. 

רוב האנשים זה ככה, הם חושבים שלקחו משלהם, הם חושבים שלשני יש כי זה על חשבונו, כאילו יש עוגה לכולם, וכל מי שלוקח פרוסות יותר גדולות - זה על חשבון הכלל. אז אם קנה יותר והצליח יותר והרויח יותר זה כאילו לקח מהכלל, אדם מרגיש כאילו לקחו ממנו, זה טעות. אחד מהשבחים שאומרים על רבי חנינא בן דוסא: 

שכל יום היתה יוצאת בת קול מן השמים ואומרת: "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חרובים מערב שבת עד ערב שבת", 

מה התוספת הזאת בסוף "כל העולם ניזון בשביל..."? אמרו חכמים וחכמי הקבלה: כל העולם ניזון בשביל, בשביל חנינא בני, יש צינור שפע שיורד אליו, יש כאלה שצינור השפע שלהם משפיע על כל העולם. הוא היה צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה) אז בשביל שלו ירד שפע לכל העולם, וכל העולם ניזון בזכותו, בשביל שלו. אז מה התוספת: "חנינא בני די לו בקב של חרובים" שלמרות שכולם אוכלים על חשבונו, 

אין מישהו שיכול להגיד 'גם אכל על חשבונם', כי אכל מאכל בהמות חרובים, מה זה, מי אוכל את זה? רק בעלי חיים. זאת אומרת: גם זה למרות שכל העולם ניזון, היתה לו מאיזה חתיכה הגונה לא? אדם שהביא לכל העולם לאכול מגיע לו לאכול כראוי! וגם זה לא, גם אי אפשר היה לטעון עליו שכאילו אוכל על חשבון הזולת, כי הוא לא אכל בכלל מאכל אנשים. אז המאמין האמיתי אין לו אלא רצון השם יתברך, וכשהוא רואה שהשם רוצה בהצלחתו של פלוני - זה הופך להיות גם ברצון שלו, וכל המידות הרעות נובעות מחסרון אמונה שסובר שחברו לוקח ומקבל מעצמו ולכן הוא מתקנא בו. 

ועל זה בא חבקוק ואמר (ב, ד): "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" העמיד את כל התורה וחוקותיה על הסיס של מצווה אחת, שאם אנחנו נחזיק בה כראוי ובאמת נהיה מאמינים אמתיים - "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", אדם זה לא יהיו לו מידות רעות, כי הוא יודע כי הכל בגזרת הבורא, לפי חשבון מדוקדק, ויכול להיות מה שאתה רואה את חברך שהוא מפסוט ועשיר והכל - אין לך אפילו להתקנא, יכול להיות שהוא מקבל את שכרו בעולם הזה ואין לו עולם הבא, אז מה אתה רוצה להיות כמוהו? 

יש אנשים: 'ראית מה שיש לו?! ראית?' 

- 'אתה מקנא בו?' 

'אני אגיד לך את האמת – כן', 

- 'טוב אתה מוכן לקחת גם את המחלות שלו?

 'לא! לא לא זה לא!' 

אבל את הרווחים הוא מוכן... סיפרו שפעם ברפת היו הרבה פרות, ויום אחד באה משאית לקרחה כמה פרות, והתרעמו אלה שנשארו ברפת, 

אומרים: 'מה זה לוקחים אותם לטיול ואנחנו נשארים פה כל הזמן דחוקים אחד ליד השני מה זה?' 

אבל לא ידעו שלוקחים אותם לשחיטה... אז מה אתה מקנא - אתה יודע בכלל לאיזה מטרה לוקחים? מה עושים? מי נתנו? למה נתנו? מה אתה יודע בכלל? אתה תשמח בשלך, מה שהשם נותן לך ותהיה מרוצה. "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו!". 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".