ביאורי תפילה - חלק ל - פיטום הקטורת ד | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

גיורי תפילה, חלק למד,

תחום הקטורת, חלק דל.

ואנחנו ממשיכים.

אחרי שסיימנו

למנה הקטורת, עכשיו ממשיכים

לדברים שהם לצורך תיקון ועשיית הקטורת.

בורית קרשינה, תשעה גבים.

אומר הרוקח,

בורית,

הוא רושם סבון בסין,

בכוונה סבון,

ממקום שנקרא קרשינה.

כך פירש שרבן.

וכתב הרוקח שיש אומרים,

העצם ששמו ספינדה.

ויש אומרים שזה סבון,

שעושים מקרשינים ולא במקום שנקרא קרשינה.

זה נקרא בורית קרשינה בגלל שעושים את זה מקרשינים.

כתב הרדאק,

עצב שמחפשים בו,

ונקרא מאהל.

זה תרגום של הפסוק.

ואז היא קוטעי בעבור כפיי, שזה הכוונה, וניקטי

בענקה בבורית

כפיי

ודחיית באהלה ידיי.

אתה רואה?

ציבור נכבדי. נא להחזיר ציבורים וסידורים למקום.

תודה.

זה כתב אבו דרם.

רק הוא הוסיף

זה נקרא

סבון בערבית.

היה צריך להביא צבון.

ונקרא סבון, עם צדיק.

אז מה שאנחנו מכירים היום סבון זה משם.

זה חמור שם נקה.

שמחבס.

רק שאבו דרם כתב

שבורית וקרשינה זה שתי דברים.

הוא אומר, קרשינה פירש החכם רבי אברהם בן זיזה,

שם של עצב שמחבס את הבגד.

שמחבס את הבגד כמו הבורית או יותר.

ולא ראיתיו בארץ הזאת.

רואים שהוא פירש שזה עוד דבר בפני עצמו חוץ מהבורית.

זה לפי זה שזה שני דברים.

אמר לבורית כי יש שנייה תשעה קבין לפי זה,

ויחד משניהם תשעה קבין.

הוא כותב בתשעה קבין משניהם.

הוא מסתבר שמשניהם יחד.

ולא מכל אחד ואחד.

יש כאלה שהסתפקו הייתי בדבריו.

אבל

הסתבר שזה כוונה משניהם יחד.

אבל לא מוכרח מדבריו, אבל רק משמע

מהנוסח של הדברים שזה ביחד.

וגם משירת עץ יוסף,

גם משמע שהוא הבין

שזה ביחד.

והוא כתב, ומשניהם היה תשעה קבין.

משמע הוא משניהם, הוא מסכם,

שמשניהם יחד, משמע הכוונה,

היה תשעה קבין.

הרי שהוא הביא את שני הפירושים

שבורית כל השינה.

עין בדבריו שם.

ושם הוא ציין עץ יוסף, שזה כמו שאמרנו,

שזה לא מסממני הקטורת.

רק לצורך התיקון וההכשר של הקטורת.

כמו שמביאה בהמשך הברייתא.

שוב את הציפורן, כדי שתהנה, זה לא אחת מהסממנים.

וגם ראינו שהמניין,

הסממנים,

כבר בקינמון היה 368.

מנים, כן?

אז זה הסך של המנים של הקטורת.

אז מה עכשיו לא עושים עוד?

וגם עכשיו זה לא מנים, עכשיו הם מונים בנפח.

מנים זה משקל.

עכשיו כותבו תשעה קבין, זה בנפח.

זה ודאי לא מסממני הקטורת.

זה בורית כרשינת תשעה קבין.

ין קפריסין, שאין תלת וקבין תלת אחת.

כתב הראוון של קפריסין, שם מקום.

וכן אבי באבו דהרם בשם יש אומרים.

שזה יהיה מקפריסין, שם מקום.

שהיין שם אדום ומשובח, כך כותב הראוון.

כתוב אבו דהרם שזה שם היין חזק הרבה.

והביא שיש אומרים,

שהוא יין שמשליכים בו לולבי הקפריסין.

וזה כנראה מחזק את היין,

מכפר אותו.

לפי פירוש זה זה לא מקפריסין,

אלא קוראים לזה קפריסין. אין קפריסין כי זה יין

שמשליכים בו לולבי הקפריסין.

והרדאק כתב,

ששומר הפרי, הכוונה הקליפה, ששומר את הפרי,

ששומר הפרי, ראינו הקליפת הפרי,

שנקרא אביונה, יש פרי שנקרא אביונה,

וזה מאילן צלף.

אז הקליפה של הפרי הזה

זה קפריסין,

וממנו מכינים יין חזק ביותר.

לא מענבים,

יין מקפריסין.

הקפריסין עצמם מכינים יין

והוא חזק ביותר.

מה כתב הרוקח?

אתה רוקח, קרא לזה פרי,

רדאק קרא לזה קליפת הפרי.

הוא הוסיף פירוש כפירוש הראוון,

שזה שם מקום.

בכל אופן,

כמו שאנחנו אומרים, זה יין שמכינים מהקפריסין עצמם,

ומי שירא בעץ יוסף, הוא כותב,

משקה חזק ועד דומה ליין.

זאת אומרת, מי שממש מכינים את זה מהקפריסין, בכלל לא מיין.

קוראים לזה יין בגלל שהוא משקה חזק ועז כמו היין,

דומה ליין.

משקה חזק ועז דומה ליין בחוזקו.

אז זה יקרו מאותו יין, או שזה יין מקפריסין,

או ללווה קפריסין,

או מהקפריסין עצמם מכינים את זה.

בכל אופן, לפי כל הפירושים,

נותנים ממנו שלוש שאין ושלושה קבין, שהן חצי שאה,

כי השאה זה שישה קבין.

זה שלוש שאין וחצי.

זה נקרא גם טריקר,

כשאה.

למה אומרים

שאין תלתה וקבין תלתה? למה בארמית?

למה אומרים בארמית?

אז אומר עץ יוסף,

מה הסיבה שכאן אמר הארמית?

מפני שחייב האדם לומר

בלשון ריבו,

כלשון ריבו,

וכך שמענו ריבו, הוא שמע את זה בארמית.

אז הוא אמר את זה בארמית.

זאת אומרת כמה חשוב.

חייב האדם לשמור לשון ריבו.

אם לא מצא עין כפריסין,

הוא מביא חמר חבר עתיק.

מה זה חמר חבר עתיק?

כתב הרעבן, יין צלול

לבן וישן.

אחרי כתב הרדק.

אבל אבו דהרם כתב,

פירוש יין ישן

שאינו לבן מכל וכול ואינו אדום.

כתב הרוקח בפירושו השני.

יין ישן, לבן ואינו לבן.

זה דומה לזה, יהיה לבן ואינו לבן, זה כמו

לא לבן כל כך ואינו אדום.

בפירושו הראשון,

כתב הרוקח שם,

שיין ממקום שנקרא חבר,

והוא ישן.

צריך.

אמר חבר עתיק,

שישן ממקום שנקרא חבר.

זה הפירוש הזה.

וככה רואים גם העץ יוסף שהוא מביא.

פירושו השני.

שלא רחוק אצלו לפרש, ככה הוא אומר, לא רחוק אצלו לפרש,

שעל שם מקום

הנקרא חברון, שכתוב בסוף יחזקאל,

ועל זה כתוב חמר חבר, ממקום שנקרא חבר, זו הכוונה.

הוא אומר שזה מופיע בסוף יחזקאל,

במקום הזה.

ואיך הגיע עבוד הרעם

להבין בחמר חברון שזה

לא לבן מכל ורחוב ולא אדום?

איך הוא הגיע למסקנה הזאת?

מסביר המעריץ בעץ חיים,

שלמה נקרא חמר

בלשון תרגום?

אלא לומר על הדמי מותו, כי בערבית,

האדום בלשון הערבי זה נקרא אחמר.

אז לכן בחרו בחמר להודיע על האדום.

פתאום עכשיו חוגר, למה חוגר?

זה נוגד, זה עכשיו לבן.

אז כביכול בא לומר לך שזה יהיה

לא לבן מכל ורחוב ולא עזור.

אז כשראו גם את הלשון הדמימות

וגם את הלשון לבן.

כתוב העץ יוסף,

מה הכוונה חוואר?

זה כמו שאומרים, ירק רק, אדם דם.

שזה לא לבן עז,

חוואר, כמו אדם דם, כמו ירק רק יש גם חוואר.

כשזה לא לבן עז,

אין לו נותן ללבנינות מעק. יש בזה מיני לבנינות.

אז זה מביאים, אם אין ים כפרישים,

מביאים את זה במקום.

מלח, סדומית, רובע.

אתם רואים בראשונים פה שגורסים רובע, בלי הכר.

כתבה ראוון,

סדומית מימה של סדום,

של ים המלח.

מזה נותנים רובע עקב.

רובע, פה הכוונה רובע עקב.

וזה משום שכתוב על כל קרבנך תקריב מלח

ויקרא ב' יג'.

כאן צריך מלח.

כתב אבו דהרם, שזה המלח, כמו שנותנים,

יש פה עניין מיוחד מצד הקטורת,

לא מצד כמו כל קרבן.

פה יש עניין שכתוב ממולח כאור קודש.

בשמות ל', ל', ה', יש עניין

שיהיה ממולח.

עקב ארץ יוסף של פירוש הראוון,

והוא הוסיף על זה

שזה מלח גסה.

אותו מלח סדומית.

ויש אומרים שהוא מלח דקה ביותר,

בזה שאמרו חכמים זכרונן לברכה, שמלח סדומית

מסמא את העיניים. למה?

בגלל שנדבקת בידיים מחמת דקותה.

ולכן הוא מסמא את העיניים,

כי לא נראית

מחמת הדקות שלו.

כתב ארץ חיים בשם הכל בו.

נגסה עוד דקה.

רק הוא הוסיף שם, כל פעם שהוא לא יודע עליה מהרובע. מה העניין דווקא ברובע עקב?

ולמה בחור דווקא במלח סדומית דווקא?

כתב שם בשם מריץ.

בגלל שזה מעולה מן הכל. המלח הזה מעולה מן הכל.

שם הוא כתב בשם רשי,

במסכת דואבטרה, פרק שני,

שהמלח הזה קשה כאבן.

ובשם ערוכו כתב שזה לא יהיה נימוח

במים עד שיישחק.

פרושו,

זה לא מספיק אפילו מים לגרום לו

שיהיה נימוח.

צריך לשחוק אותו ממש.

הפסקי תוספות.

במסכת כרתות כתבו

שלא היה מערב המלח בקטורת.

שיהיה למדמה של עוני מלח.

זה בשעת ההכתרה.

כי יש דין כללי שכל העולים

על גבי המזבח טעונים מלח.

והוסיף שכן כתב בספר באר שבע.

אז פה יש את העניין הזה שזה לא בקטורת עצמה,

אלא בהכתרה, מצטרץ כמו כל קרובן.

לפי הראוון שלמדנו לפני כן שהוא אומר,

בעבוד העולם, סליחה, שהוא אומר שזה ממולח,

לא או קודש.

צריך לעיין לפי דעתו.

האם זה בקטורת עצמה או בהכתרה.

מעלה עשן כלשהו.

דבר אהבן.

כאן הרוקח.

שהוא עשב.

ששמו כך,

מפני שממנו

פטורת מתעמר והולך ועולה כמקד.

הרד״ק כתב,

עצב שהוא מעלה עשן,

והוא לא אמר כמקד.

יוצא רעיין בדבריו, מה הוא התכוון?

בכל אופן,

הם פירשו שזה מתעמר והולך ועולה כמקד.

כתב אבו דהרם שלא ידעו,

את העשב הזה לא ידעו, אלא אנשים ידועים,

שהיה הלכה ביעדם איש מפי איש.

והרד״ק כתב, שרק מבית אבטינס

לא יודעים אותו.

כמו שאמרו ביום הל״ח,

מעלה עשן ראיתי עולה כנגדי.

במלח למדנו שזה רק בקטורת,

בהכתרה עצמה.

פה כותב העץ יוסף,

שוודאי המעלה עשן נכנס בקטורת ומעורב בה.

כי זה נותן לכל הקטורת

את המעלה שהוא מעלה עשן

כל שיעור.

בעזרת המשך המשיך בשיעור הבא,

חלק ה'

לתום הקטורת.