ביאורי תפילה - חלק מב - ריבון העולמים וכו' | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

והוא ראה תפילה, חלק מבית

ריבון העולמים וכולי.

השלמה לשיעור הקודם בעניין ענה בכוח,

גם שאומרים אותה כאן, כתב בסדר היום,

בגלל שלא נזכר בסדר המערכה,

את ברכת כהנים.

בשם המפורש,

ולכן אומרים זה להזכיר

עניין זה

של שם השם, שרמוז

באנה בכוח.

ואחרי מסיימים ברוך שם

וכולי

על השם הקדוש.

ועוד

שהשם הקדוש, בין מ' ב',

שאנחנו מזכירים פה באנה בכוח בשביל להתפלל,

לשם הקודש ברוך הוא שהצילנו מהגלות.

ואין מקום טוב כמו כאן,

אחר שהזכירו את סדר המערכה בקצרה,

כל מעשה מכידה שבכל יום,

ואין מקום טוב כמו פה,

תתפלל לקודש ברוך הוא שהצילנו מן הגלות.

ריבון העולמים,

תפילה זו,

כאן אחרי סדר המערכה, לפני זה ומקומן.

ויש שנהגו לאמרו אחר פרשת התמיד,

והתימנים נוהגים לאמרו לפני ברכות התורה ולפני פרשת התמיד.

עינו בעץ חיים שמשום שזה דרך תחנונים הפסוקים שם.

לא חייב בברכות התורה.

וגם כתב בפרשת התמיד

שריבון העולמים זה תפילה של שחרית,

שיח שפתותינו זה

הולך לתפילה של שחרית

ולא לפרשת התמיד.

לכן אין צורך לומר אותו אחר פרשת התמיד

ואחרי ברכות התורה.

ולפי ספרדים אומרים את זה כאן, בין איזה ומקומן,

לפני איזה ומקומן,

אחר

סדר המערכה.

ריבון העולמים,

ריבון לשון אדון,

אתה ציוויתנו שנאמר צו את בני ישראל

וגומר להקריב לי במועדו.

להקריב קורבן התמיד במועדו,

להיות כהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם.

דוכנם, כתב העץ חיים, שהוא המקום שעומדים עליו,

שהם משוררים.

בפרש הערוך

הצטבע בלשון ערבי

זה דחה.

אז

בלשון דוכן.

זה מקור בלשון הערבית.

זה לא המקור, אבל גם

הם ככה קוראים לזה.

בישראל במעמדם,

כתב העץ חיים,

דע,

כי היו בוחרים מישראל אנשים כשרים

לעמוד עם הכהנים והלוויים

על הקורבן,

וחולקים אותם

ל-24 חלקים.

וכל חלק יקרא מעמד.

ועל כל מעמד

ראש אחד.

וכל מעמד מתענה ומתפלל על כל ישראל שקובלו קורבנותיהם.

והם היו שלוחים של כל ישראל,

וכאילו כל אחד מישראל עומד על הקורבן.

אז הם השלוחים של כל ישראל,

ואז נחשב שכל ישראל עומדים על הקורבן.

כל אחד ואחד מישראל עומד על הקורבן,

ובישראל במעמדם.

ועתה בעוונותינו,

הרב בית המקדש,

ובוטל התמיד.

כתב בספר העולה תמיד,

יאמר זה בשברון לב.

ומה טוב אם יהיה בדמעות שליש.

ותהרהר מאוד בתשובה לעוונותיך.

וכבר ידעת מה אמר רמז, זכרונן לברכה.

כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו,

כאילו נחרב בימיו.

ולכך אמר, ועתה בעוונותינו,

הרב בית המקדש. כאילו עכשיו נחרב בית המקדש ובוטל התמיד בשביל עוונותינו.

ועתה בעוונותינו.

ושם ידברך, יבנהו מהרה בימינו. תפילת ערבית.

ואין לנו לא כהן בעבודתו,

ולא לוי בדוכנו,

ולא ישראל במעמדו, כמו שפירשנו למעלה.

ואתה אמרת,

ונשאל למה מפרים שפתנו.

זה בנביא אושע, יד ג'.

כתב העץ חיים.

כשמובא במדרש,

אמור אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא,

בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם?

אמר לו, כבר תיקנתי להם פרשת הקורבנות.

כל זמן שקוראים בהן,

מעלה אני עליהן,

כאילו מקריבים לפניי קורבן.

ומוחל אני על כל עוונותיהם.

ובסוף מנחות מובא, אמר רבי יצחק.

מאי דכתי זאת התורה לעולם.

לעולם.

כל העוסק

בפרשת עולה,

כאילו הקריב עולה.

פרשת מנחה,

כאילו הקריב מנחה וכו'.

אמר רבי יוחנן,

תלמידי חכמים העוסקים

בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

עוד כאן.

הוא אומר את חכם על זה, ולזה כיוונו הראשונים

עליהם השלום.

במה שסיימו כאן בפסוק,

זה שאנחנו אומרים בהמשך, כן? זאת

התורה לעולה, למנחה ולחטא וכו'.

בשביל

העניין הזה שכל העוסק בפרשת עולה,

כאילו הקריב עולה.

עוד במדרש אמרו,

אמרו לפניו,

מקדש חרב

ואין אנו יכולים להקריב קורבן.

אמר להם,

איני מבקש מכם

אלא דברים,

כשנאמר כחול עמכם דברים ושובו אל השם.

לכן אנחנו ממשיכים.

לכן,

שיהי רצון מלפניך.

מה לכן?

לכן שאתה ציווית אותנו,

ונשלם אף אחד עם שפתנו.

שמה?

שבדברים בלבד,

ובעתק תורת

הקורבנות ופרשת הקורבנות.

אז לכן, כשאתה ציווית אותנו בזה,

יהי רצון מלפניך,

השם

אז פה כדאי לכוון כמו בברכות.

אדון הכל,

יההו בא ויהיה, קדוש ברוך הוא ושלמתך.

כי יהיה רצון מלפניך בתפילה,

אבל כתוב על תפילת שווא, ויהיה רצון מלפניך,

שיש אומרים שזה נקרא ברכה לבטלה.

כדאי

גם פה לכוון כמו בברכות.

אלוהינו

תקיף

ובעל היכולת,

ובעל הכוחות כולם,

ומשגיח עלינו בפרט.

ואלוהי אבותינו,

שהוא בא איתם בברית,

והשגיח עליהם.

אז לכן, כשאתה ציווית אותנו ומשלם אפרים שפתנו,

שיהיה שיח שפתותינו זה.

כל מה שהזכרנו בעניין הקורבנות,

שיהיה שיח שפתותינו זה, ומשלם אפרים שפתנו.

חשוב ומקובל.

זה לפי פירוש אחד. יש מפרשים,

שעל עצם התפילה של שחר, שלי כנגד קרובן התמיד,

על זה אנחנו אומרים,

שיהיה שיח שפתותינו זה.

כך מביא העץ חיים.

שיהיה שיח שפתותינו זה, חשוב ומקובל ומרוצה לפניך,

כאילו הקרבנו קרובן התמיד במועדו, ועמדנו על מעמדו.

אז הזכרנו למעלה.

כהנים בעבודתם, נביאים בדוכנם, וישראל במעמדם.

אז פה אנחנו אומרים, ועמדנו על מעמדו.

שיחשב כמו ישראל על מעמדם,

שעכשיו אנחנו עמדנו על מעמדו.

מה שהזכרנו, וישראל במעמדם,

מאותם העמדות שתיקנו,

שיחשב כאילו כל אחד מישראל עומד על הקרבן.

רק צריך עיון כאן, איפה הלוויים בתוכנם.

למה כאן אנחנו לא מזכירים

עניין הלוויים?

בדחוק לומר שזה כלול בעצם קרבן התמיד במועדו.

שזה כולל את

שירת הלוויים.

כי למה זה כלול?

ועמדנו על מעמדו זה לא כלול.

ולומר שזה כלול

ועמדנו על מעמדו,

כלול בזה גם מעמד

הלוויים בדוכנם.

זה גם קשה.

כי המצווה הזו לשורר.

לא רק עצם העמידה בישראל, המצווה עצם העמידה על הקרבן.

ופה צריך עיון.

למה כאן לא מזכירים את העניין של הלוויים?

ונאמר,

ושחט אותו.

כן, זה נאמר בויקרא.

א', י', א'.

זה מדבר בעניין קרבן עולה. ושחט אותו

על ירך המזבח צפונה לפני ה'.

זה בצד המזבח צפונה

לפני ה'.

כתב עץ חיים

בשם מעריצה.

כשיאמר ושחט אותו יצייר.

תצייר בדעתך שהוא עומד בעזרת הכהנים בבית המקדש,

פניו למערב

כנגד ההיכל וכלפי קודש הקודשים,

ונכנס לבית המטבחיים

שהוא לצפון העזרה.

פניך למערב

ולצפון העזרה.

יש לנו את בית המטבחיים, ונכנס.

והכבש

עקוד לפני הכהן.

ראשו

לדרום ופניו למערב.

והיינו לפני ה'.

שזה פניו למערב, זה לפני ה'.

בשוחטו הכהן

הוא מקבל אדם במזרק,

ומליכו לדרום עד שמגיע, כי זה לצפון עזה.

אז הוא מליכו לדרום

עד שמגיע אצל המזבח.

ופה מתקיים המשך הפסוק.

וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב.

אז אתה מצייר גם את המעשה הזה.

וזורק אדם

כנגד חודה של קרן מזרחית צפונית.

כן, בחוד של קרן מזרחית צפונית.

אז זה נזרק גם על מזרחית וגם צפונית.

והולך עד נגד חודה של קרן מערבית דרומית,

וגם שם הוא זורק.

אז זה נזרק

על מערב ודרום.

ונמצא שנותן שתי מתנות.

שתי מתנות, שהוא נותן שתי זריקות,

שהן בעצם ארבע, כי כל זריקות זה על שתי רוחות.

זה באלכסון במזבח,

זה שתי מתנות שאין ארבע.

כנגד חודו של קרנות,

והוא עומד על הרצפה,

ושערי הדם

שופכו על יסוד קרן דרומית של מזבח.

זה ביסוד של צד

דרום בקרן דרומית של מזבח,

שם הוא שופך את שערי הדם.

ואתה ממשיך לצייר,

וכאילו

בכבש לבית המטבחיים,

ומפשיטו מהטחול לנתחיו, ונותן הראש לאחד מהכוהנים,

ונותן הפדר,

זה החלב,

על בית שחיטתו.

ושאר נתחיו,

שאר נתחיו,

נותן לחמישה כוהנים.

זה אצל כהן אחד, הראש,

חוץ מהחלב, שאר

נתחים לחמישה כוהנים, אז כמה זה? שש כוהנים

מוליכים הכבש,

ושלוש כוהנים בנוסף, אחד בידו

חביתי כוהן גדול,

ואחד בידו מנחת הסולת, שהוא עשירית האפה,

ולולה בשמן כתי,

ואחד בידו שלושה הוגים יין לנסכים.

והולכים כסדרן, ועולים עד חצי הכבש,

ומלחו

הבשר,

והלכו לכרות את שמם.

אחר כך באים ומקטירים האיברים בין זריקיו מעל הכבש למזבח.

מקטירים הסולת והחביתים, ומנסחים היין,

ומשתחווים ויוצאים.

אז אם אתה מצייר את כל סדר העבודה הזאת,

הוא יחשב לו כאילו הקריבה תמיד לרצון.

וסיים מעץ חיים על זה,

ודבריו נכונים.

ונראה לי

שכך דייק מזה שאמר רבי יוחנן,

שכתבתי לעיל,

שהעץ חיים הביא לעיל, מה שקראנו,

שהוא אמר, עוסקים בהלכות עבודה,

שמשמע שתלמיד חכם לא מספיק להם,

תלמידי החכמים לא מספיק להם

אמירת פרשת התמיד בעלמא, אמירה בעלמא.

אלא צריכים לדע

ולעסוק בהלכות עבודה.

זהו דייק שכתוב, עוסקים בהלכות עבודה.

אתה צריך את העסק.

ומי שיכול להבין, כמו שיסביר לנו כאן בשם מעריצה,

איך לצייר,

איך שאתה נכנס

את כל הסדר שאמרנו,

אז אם אדם מצייר את זה,

אז יחשב לו כאילו יקריבו תמיד לרצון.

זה נכון שהוא ישלם אפרים לשפתנו,

אבל

צריך גם להבין, אם אדם מבין

בצורה הזאת,

זה יעלה לו לרצון.

ואנחנו מסיימים.

ונאמר בזאת התורה

לעולה למנחה ולחטאת ולאשם,

אלוהים.

ולזבח של עמי,

שכל העוסק בתורת הקורבנות,

וזאת התורה,

שכל מי שעוסק בתורה של הקורבנות,

כאילו היא קריבה.

שיעלה לרצון

לפני השם.

רבי חנניו עליו שעומד.

ועושה הקודש ברוך הוא לזה.