פרשת ויגש - שתיקה

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

רפואה שלמה,

למאור גוזי,

בן,

משה,

בכלל חולה עמו ישראל מאוצר מתנות חינם,

והקדוש ברוך הוא יעתיק את המחלה לאסד,

נשיא סטוריה לשעבר, שהוא רעל ברוסיה,

והצילו אותו ברגע האחרון,

אז שיישאר עוד קצת כדי לקחת את המחלה,

ואחרי זה שיחסלו אותו.

אמן.

לעילוי נשמת

אמנון בן שלמה מידעי,

השם יניחנו בגן עדן בכלל מתי עמו ישראל,

ויהיה בכלל הרחמים בסליחות, ונאמר אמן.

אמן.

הצלחה חזרה בתשובה שלמה וסיעתה דשמיא לאושרת בת יעל, אמן.

זיווג הגון משורש הנשמה לעודליה בת אברהם מהרה אמן.

זיווג הגון וכשר לאורן בן אברהם מהרה אמן.

פרשת ויגש שתיקה.

בתחילת הפרשה ניגש יהודה ודיבר עם יוסף קשות,

למען

לא ייקחו את בנימין לחמד במצרים.

האם בנימין חשש מעונש

באותו הזמן?

במדרש מסופר,

בשעה שיוסף סעד את האחים,

ישבו כולם בשולחן אחד,

יהודה ראשון, לפי שהוא מלך,

לאחר מכן ראובן, וכן הלאה, לפי הסדר.

חוץ משניים

שלא ישבו עמם, יוסף ובנימין.

שכן אמר יוסף,

לבנימין אין אמא, וגם לי אין.

לכן נשב יחדיו.

מה כתוב? ויאכלו, וישתו, וישקרו.

אמו.

וישקרו מלשון שכרות?

בספר הישר מתואר מה קרה.

יוסף פנה לבנימין,

אחיו,

שאל אותו,

כמה בנים יש לך?

אמר לו עשרה.

אמר לו יוסף,

מה שמותם?

השיב לו את כל השמות.

וכל השמות

הם

מה שאירע לאחי.

הוא לא הכיר את יוסף.

הוא רק שמע עליו.

וכל ילד שנולד לו עשרה ילדים,

לכל אחד הוא קרא שם

על מה שאירע ליוסף.

הביא יוסף לפניו ספר מפת הכוכבים.

אמר לבנימין, שמעתי כי אתם העיוורים יודעים בכל חוכמה.

הבית בספר הזה,

ותאמר לי איך אני יוסף.

התבונן בנימין

ותמא מאוד.

אמר לו יוסף, מה ראית?

על מה אתה תמה?

אמר לו, בנימין, לא ראיתי שאחי יוסף יושב איתי פה על הכיסא.

אמר לו יוסף, אני אחיך.

אבל אל תגלה את הדבר.

כי נשאר לי עוד משהו אחד לבדוק.

תראה, אני אשלח

אותך איתם,

ואטמין את הגביע באמתחתך,

ואז רצוני לראות אם יילחמו וימסרו את נפשם עליך.

רק אז אני אבכח כי ניחמו,

דהיינו מתחרטים, על אשר עשו לי.

ואז אני אתוודע עליהם.

אם כן,

מבואר היטב שיוסף כלל לא ציער את בנימין.

כי בנימין מלכתחילה ידע את כל העניין.

והיה בריא לו

שהוא לא יענש על גניבה שלא עשה.

ויתר על כן ידע בנימין

שהמלך הוא אחיו.

המלך על מצרים.

והנה תכף יתגלה לאביו ולאחיו.

זה...

על פי ספר הישר.

יש אומרים

שבנימין כלל לא ידע שאחיו מכרו את יוסטף,

אלא רק ראה את הכותונת

עם הדם,

ושמע מה שאחיו סיפרו לאביו יעקב.

חיה רעה חלטו.

לפי זה יוצא

שרק ברגע זה

נודע לבנימין על המכירה עצמה,

בעל החלומות שהתגשמו.

והנה כשהלכו בדרך,

עצר אותם מנשה.

מי זה מנשה?

הבן של יוסף.

שלח אותו אבא לתפוס אותם עם הגביע שהניחו בתוך המתחת בנימין.

הוא שואל אותם, למה השבתם רעה תחת טובה?

איבסו בכל השקים ומצאו את הגביע בהמתחת בנימין.

מבואר במדרש,

היו השבטים בתנחומה, יוד,

היו השבטים מחבטים על כתפיו של בנימין.

היכו אותו, את בנימין, ואמרו לו, גנב בן גננבת.

ביישת אותנו.

כפי שעמך רחל ביישה את אביך כשגנבה את התרפים.

מה עשה בנימין?

הרי היה לו מה להשיב.

יכול היה לומר להם, אני הגנב?

הלא, אתם גנבתם את אחיכם ומכרתם אותו.

אתם ציירתם את אבא עשרים ושתיים שנה.

בזכות זה הוא זכה לשכר עצום.

מה?

מה?

בית המקדש נבנה בחלקו.

בין כתפיו שכן. קיבל מכות בכתפיים?

בין כתפיו שכן.

בגלל שהוא שתק.

קיבל מכות בכתפיים ושתק.

מניין לקח בנימין את הכוחות העצומים?

לשמוע חלבונות?

פה בזמן שהאמת הפוכה.

ובמקום להטיח באחים את האמת,

הוא שומע עלבונו בשתיקה.

הגמרא בבגילה,

י״ג,

רחל

שצנועה הייתה

ומסרה את הסימנים בשקט,

שלא התפרסם במעשה,

זכתה ויצא ממנה שאול המלך,

ובסכר הצניעות שהייתה בשאול,

זכה ויצאה ממנו אסתר המלכה.

מבאר רשי,

שאול הוא דור עשירי לבנימין.

ומרדכי ואסתר,

דור עשירי לשאול.

רואים

שהעניין של השתיקה העצום שורשו ברחל אמנו.

והיא הורישה את זה לצאצאיה,

בנימין, שאול ואסתר.

יש להרחיב את היריעה?

בספר במדבר כ״ו ל״ט כתוב פסוק

לשפופם משפחת השופמי,

לחופם משפחת החופמי.

אומר הרוקח,

בפסוק הזה מופיעות עוד פה.

והאות מ״ם

שש פעמים.

האות פה מרמזת למי שיש לו פה,

ושותק.

והאות מ״ם

מרמזת למלכות.

ומדוע שש פעמים מופיעות האותיות האלה,

פה ומ״ם?

כיוון שמרומז על שישה מצאצאיה של רחל,

שידעו שיש להם פה, ושתקו.

תחילה נתבונן בשורש

ברחל אמנו.

פרשת ויצא מתבאר באריכות,

שבמעשה מסירת הסימנים

ויתרה רחל על דבר עצום

שלא היה אף אדם בעולם שוויתר על דבר גדול כמוהו.

רחל נתנה לאחותה

להיות האימא של כלל ישראל,

שכן כל השושלת של עם ישראל תצא מלאה.

למה?

באותה שעה רחל חשבה שליעקב אבינו תהיה רק אישה אחת.

אז ממילא בזה שהיא ויתרה,

היא ויתרה לגמרי

להיות אימא

של הבנים של יעקב, שזה עם ישראל.

יתר על כן,

ברבות השנים,

לאה קיבלה דודאים מבנה ראובן,

ורחל לקחה אותם.

באה אליה וטענה,

מעט קחתך את אישי מלקחת את דודאי בני?

מה הרי רחל?

הייתה אמורה להשיב לה מיד, אני לקחתי את יעקב.

הרי בעצם לא הייתה אמורה להינשא לו כלל.

אני ויתרתי לך.

מה עשתה רחל?

שתקה.

מכאן מבארת בי שלום שבדרון, זכר צדיק וברכה, שבעצם לאה לא הייתה מודעת לכך שרחל ויתרה לה.

כי כשמסרה לה את הסימנים,

חיניה

עליה נידה בהדלקת הנר,

אמרה רחל ללאה,

תדעי לך, אלה מצוות האישה.

לא אמרה לה את הסימנים ביני לבין.

וגם כעת רחל לא גילתה ללאה שהיא זו שוויתרה לה,

שהיא זו שאפשרה ללאה בכלל להינשא ליעקב.

מה עשתה רחל? שתקה.

מישהו עשה כזה דבר?

השתיקה הזו,

הכוח האדיר לגבור על היצר הבוער בפנים,

להתבייש ולשתוק,

המשיכה הלאה לשישה מצאצאיה של רחל,

וכולם קיבלו על זה שכר עצום.

הראשון

היה בנימין.

שמע את עלבונו ושתק,

וקיבל על כך שכר עצום.

בית המקדש נבנה בחלקו.

בספרי, בזאת הברכה,

מבואר מדוע נבנה בית המקדש בחלקו של בנימין,

כיוון שהוא נועד לכך

שהשם יתברך, ירחם על עם ישראל,

וכיצד ייבנה מקום רחמים אצל שבט

שלא ריחם על יוסף?

על כן, רק אצל בנימין אפשר היה לבנותו.

כשבונים מקום של רחמים,

צריך להיות אצל מישהו מרחמים,

והאחים לא ריחמו,

אז לא יוכל לבנות אצלם.

אבל אמרנו גם במדרש כתוב, בין כתפיו שכן,

זכה בנימין שבית המקדש ישכון בחלקו גם בגלל שהכוהו בכתפיו ושתק.

ועל כן גם האבן האחרונה בחושן, שמע,

יא שפה.

מי כנגד בנימין?

יש פה.

ושותק.

מדהים.

השני,

שאול המלך.

הלך שאול לחפש את האתונות

שעבדו לו,

ודרכו נכנס אל שמואל הנביא להיעזר בו.

והנה לפתע התבשר שהוא יהיה המלך של כלל ישראל.

על זה אומרים, הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה.

בדרך חזרה הוא פגש את הדוד שלו.

שאל אותו הדוד, היכן היית?

אמר לו, חיפשתי את האתונות ומצאתי.

ולא סיפר לו את דבר המלוכה שהוא הומלך למלך.

הגמרא קוראת למעשה הזה צניעות.

מבאר המהרשע,

שאול לא פרסם את מעלתו.

יעלה לך זר ולא פיך.

איזה שכר עצום קיבל על כך מלוכה?

על מה? על הצניעות.

על השתיקה,

על המהות שלו.

השניים הנוספים

הם יונתן ומיכל,

שניהם הילדים של שאול.

יונתן

עזר לדוד לברוח,

לברוח מאביו,

שאול שחיפש להרוג את

דוד המלך.

ובזמן שהוא יודע שהוא אמור להיות המלך הבא,

יש מלך, הבן תחתיו,

שאול המלך, יונתן תחתיו,

והוא עוזר לדוד לברוח ומוותר על המלוכה.

והסכים להיות משנה לדוד.

הוא לא הסגיר את דוד,

אלא שתק.

וכך גם מיכל

סייעה לדוד בעלה לברוח ושותקה.

בשניים האחרונים,

מרדכי ואסתר,

הם משלימים את ששת הצאצאים של רחל.

שותקים.

אין אסתר מגדת,

מולדתה.

מבאר העץ יוסף.

יכלה אסתר להתפעל

שהיא מגזע תרשישי,

שהיא בת מלכים,

משאול המלך.

שתקה.

שנים רבות חשב אחשוורוש

שאין בכלל ייחוס לאישה שהוא נשא.

הוא לא ידע אפילו מאיזה עמי.

רק בסוף,

כשמרדכי ציווה,

אז היא גילתה אסתר שהיא יהודייה מצאצאי שאול המלך.

ואז פנה אליה אחשוורוש ביתר כבוד לאסתר המלכה.

המסקנה מכל זה

על שתיקה,

על צניעות,

לא להתהדר בכבוד,

קל וחומר לא לפגוע בזולת,

אפילו שהאמת עמך,

על ידי זה זוכים לשכר עצום,

למלוכה,

למקום בית המקדש,

וכולי.

זכיתי קצת לטעום מזה.

שנתיים הספרדים, השסניקים, יצאו נגדי.

קללות חרפות וגידופים, דברים יותר גרועים.

שנתיים שתקתי.

היזיון קטן.

נראה אתכם עומדים בזה.

ואחרי זה,

אמרתי להם, די, מספיק, לא,

כמה אפשר לקבל בכתפיים עם זה? די, די, די.

תפסיקו.

ואם לא תפסיקו,

אז אני אענה.

אז מה עניתי?

דני ורובי וזה.

ויש טיפש אחד גדול, קוראים לו יצחק יוסף.

כתב בספר שלו, בשני מקומות, שמי שקורא דני ורובי זה אפיקורוס.

שוייטה ישאל כדוגמתו.

כי מי שבזה תלמידי חכמים, הוא אפיקורוס, הוא אומר.

אתה לא ביזית את התלמידי החכמים.

אבא הרב עובדיה

לא אמר

עושך לציון?

אז מה אתה גוזר? שהוא אפיקורוס, כן?

חכם שלום.

אמר, איי-איי.

ממי למדתי, דני רובי? מאיי-איי.

אז הוא אפיקורוס, נכון? כתבת בספר, ספר הלכות.

תביאו לי את הספר שלו, אדרוך עליו.

איש טיפש ונקלה.

אתה יודע כמה ספרדים הוצאת אותם אפיקורסים?

אני לא יודע אם נשאר משהו.

הביזויים שמבזים אחד את השני,

בכתביהם, לא בפיהם, בכתביהם, כותבים את זה לנצח, בתוך הספרים, ביזויים של הביזויים.

עוד לא דיברתי על הנושא.

תהיה על זה שיחה מיוחדת.

אבל אני שתקתי הרבה זמן.

כמה אפשר?

בסוף יאמינו שזה נכון.

אז צריך להעמיד אותם במקום.

ורובי, שקילל אותי, יימח שמו כמה פעמים בפני כל הישיבה,

אפיקורוס,

אתה כתבת בספר.

וכן הלאה.

כל אלה שאתה קורא להם, שביזיתי אותם,

הם אבי אבותיהם.

אפיקורסים,

כי עניתי להם על מה שהם אפיקורסים,

לפי מה שכתבת בספר.

אז עוד נגיע לפרשה זו,

נטפל בך ונפרסם מעללותיך.

דוד המלך,

עוד שתיקה מופלאה במתן שכרה המפואר בצידה.

מזוהר הקדוש מבואר

שדוד המלך,

למרות כל הייסורים שעבר בימי חייו,

הביזיונות ממשפחתו,

הרדיפות של שאול המלך,

אבשלום בנו מרד בו ורצה להורגו,

ועוד כהנה וכהנה.

מכל מקום, הייסורים הקשים ביותר שלו היו משמעי בן גרה.

שמעי בן גרה היה ראש הסנהדרין.

וכשברח דוד המלך מבנו,

קילל אותו שמעי קללה נמרצת

ועיפר אותו בעפר.

והדבר נורא למתבונן.

עם כל הייסורים שעבר על דוד בימי חייו,

הביזיון מהזולת

היה קשה מכאן.

מה אמר שמעי?

קללה נמרצת.

ראשי תיבות.

הוא קרא לו נואף.

נואף הוא.

מואביהו.

רוצח הוא.

סורר הוא.

תועבה הוא.

וואי וואי וואי.

דוד המלך הושפל עד התהום.

איך הגיב דוד המלך?

שתק.

מה קיבל על כך?

אומר החפץ חיים בשם חכמים זיכרונם לברכה,

באותה שעה זכה דוד המלך להיות רגל רביעית במרכבה.

והגמרה בברכות ל.ב.

מבואר שיש שלוש רגליים לכיסא השם,

והם אברהם, יצחק ויעקב.

והרעיה,

שבחטא העגל,

כשרצה הקדוש ברוך הוא להשמיד חס ושלום את כלל ישראל,

וליצור עם חדש ממשה רבנו,

אמר משה רבנו לקדוש ברוך הוא,

עם כיסא של שלוש רגליים

האם לא עמד בפניך שלושת האבות הקדושים?

איך יעמוד כיסא של רגל אחת?

זאת אומרת, אם אתה רוצה להשמיד עם שלם שמתבסס על כיסא של שלוש רגליים של האבות הקדושים,

וזה לא עמד כי אתה רוצה

לחסל אותם, איך יעמוד?

רגל אחת.

רש״י אומר שבכיסא השם יש שלוש רגליים,

אבל במרכבה יש ארבע רגליים.

כמו כן אומר השלג הקדוש,

אף על פי שאין קוראין אבות אלא לשלושה מכל מקום,

אין במרכבה פחות מארבע.

כיצד זכה לזה?

שקיבל על עצמו את הדין באהבה, דוד המלך זכה.

עבדי דוד רצו לפגוע בשמחי,

אך לא הניח להם דוד המלך

לקנא לשמו, לכבודו.

קיבל את הדין באהבה.

ואמר לעבדיו,

הקדוש ברוך הוא ציווה את שמחי לקלל.

בתמוה.

אז מדוע בעת פטירתו ציווה דוד המלך לשלמה בנו

על שבעים בן גרה?

לא תנקהו והורדת את שבתו בדם שאול.

דבר הוא,

בדרך כלל אדם נוקד ונוטר מיד כשפגעו בו.

אולם בחלוף שנים הוא כבר מוחל וסולע.

ובפרט אם זה סמוך למיטתו,

כשהוא חש הכל כבר הבל הבלים כל העולם הזה.

ודאי שאינו נוקד.

ואילו כאן דוד המלך, דווקא בשעת מותו, ביקש בקשה זו.

מבאר רבי משה חגיז באור עצום.

דוד המלך פחד שמא יענש שמועי לעולם הבא.

ועדיף שיענש בעולם הזה לטובתו.

ובאמת היה כך, סיבב הקדוש ברוך הוא,

שייצא שמועי בן גרה מירושלים,

ובזה יעבור על מצוות שלמה המלך,

באמת

בכופר עוונו.

אם כן,

עצום הוא הדבר. לא די

שדוד המלך לא נקם בשמחי בן גרה,

אדרבדג לטובתו.

שיענש פה ולא בעולם הבא.

וזו הסיבה שבמרכבה הושלם חסד אברהם,

גבורה יצחק.

תפארת יעקב

עם מלכות דוד.

שתיקה

בשעה שעולבים באדם,

ובפרט כאשר יש לו מה להאשים,

להכות את שיני הפוגע,

ובכל זאת הוא שותק,

זו גבורה מאין כמוה,

ועליה קיבלו גדולי עולם שכר עצום.

ולכן הגמרא בשבת פחת

תנור רבנן,

הנעלבים ואינם עולבים,

שומעים חרפתן ואינם משיבים,

עושים מאהבה ושמחים בייסורים,

עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

כלומר, הגמרא מבארת שאין מספיק לשתוק

ולשמור את הכעס בפנים,

אלא מדבר את הגמרא על אדם שהוא בדרגה כה גבוהה,

עד ששומע חרפתו,

מאדים מבושה,

ואף על פי כן, סתמח בייסורים.

ברגע זה הוא נעשה אהובו של המקום

על הגבורה העצומה.

כי אם יכול לשמוח בשעה שמבזים אותו, משפילים אותו,

זה עוד שהוא מאמין בשם יתברך באמונה שלמה שלא החבר מזיק אלא הקדוש ברוך הוא עצמו שלח אותו שליח לנסותו ולרוממו.

בדרגתו כל כך גבוהה,

עד שבגמרא במסכת חולין אמר רבי אלעד,

אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את פיו בשעת מריבה,

שנאמר תולה ארץ על בלימה.

מבאר האור יהל,

פרשת ויצא,

ישנם שני מאמרי חכמים זיכרונם לברכה המורים על שורש אחד,

שיכול העולם כולו להתקיים בזכות אדם אחד.

שני מאמרים של חכמים,

שורש אחד,

כל העולם כולו יכול להתקיים בזכות אדם אחד.

מקור אחד, ברכות להיות זר.

כל העולם ניזון בזכות רבי חנינה בני.

ובחולין,

העולם מתקיים בשביל מי שבולם.

פיו בשעת מרימה.

זאת אומרת, כשעומד בניסיון,

הוא זוכה להיות ממש כרבי חנינה בן דוסה.

יש על כתפיו זכויות עצומות של קיום העולם כולו בזכותו.

כאילו הגדול שבדור.

וידוע שרבי חיים קנייבסקי,

אחרי 11 שנים שבירך בן אדם לזרע חיים קיים ולא עלתה בידו,

אמר לו, אין ברירה, אני לא יכול להושיע אותך, רק אם תמצא מישהו שמבזים אותו.

ובשעת הביזיון הוא שותק, שיברך אותך ותיפקד, וככה.

לא די בכך, מבאר החפץ חיים, עד כמה צריך אדם לשמוח ולהיות מאושר כשמעליבים אותו.

שכן, במסכת ראש השנה, יות זן אמר רבא,

כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו,

שנאמן נושא עוון

ועובר על פשע.

למי הקדוש ברוך הוא נושא עוון?

למי שמעביר

על מה שפשעו נגדו.

אפילו אם ימחקו לאדם עבירה אחת בלבד,

הרי על עבירה אחת

אם אדם היה רואה מה העונש שמקבלים בגיהינום על עבירה אחת,

היה מסכים לקבל ברצון 70 שנה של ייסורי איוב בעולם הזה.

אז אפילו בשביל עבירה אחת כדאי לשתוק

אם היא תימחק.

על אחת כמה וכמה כשמעבירים ומוחלים לו על כל העבירות.

לא רק מה שהוא חטא בשוגג,

אלא גם על הפשעים שהוא עשה במזיד.

הכל נמחק.

זה אומר החפץ חיים.

ולפי זה

נבין ונקל.

אין ייתכן שאדם ישתוק,

יעדים מבושה,

ובו זמנית גם ישמח.

זה נקרא עושים מאהבה ושמחים בייסורים.

ודאי שישמח

אם כל עוונותיו נמחקים.

באותו רגע הוא מבין, מאמין בשם,

שהכול נמחק.

אין שמחה יותר גדולה מזו.

הרי סיפרנו שאחד בא בבוקר,

זקן מופלג,

והיה שמח מאוד.

אז שאל אותו,

מה קרה שאתה...

שמח כל כך.

הוא אמר לו,

זכיתי בדין.

וואו, בן אדם שזוכה בדין, לא משנה על מה.

אפילו על רפורט אנשים שמחים, אם יצא נקי.

500, 750, 250. מה הבסורד? היה את המשפט היום הזה.

הוא אומר, אני ניצלתי ממש ממוות.

זכיתי בדין.

אומר לו, מה היה? איזה משפט? על מה? מה עשית?

אומר לו,

לפני שקמתי בבוקר, היה בית דין למעלה.

הקטגורים אמרו, צריך שהוא לא יתעורר.

והסנגורים באו, ניסו להביא כל מיני ראיות וזה פה ושם, בסוף הצליחו.

אז פסקו שאני זכאי לקום בבוקר, יצאתי זכאי בדין.

וואי, וואי, וואי, איך אני לא אשמח על הבוקר?

קמתי,

קמתי.

כל יום יש משפט,

כל יום, לקום או לא לקום, לקום או לא לקום, לקום או לא לקום.

אה?

לקום זה לא אומר שזה טוב,

כי יכול להיות שאחד קם או הולך לעשות עבירות כל היום.

אחר כך עוד פעם משפט ועוד פעם זה.

אז נותנים לו עוד צ'אנס, אבל בסוף הוא יצטרך לתת דין וחשבון.

אבל אם בן אדם,

אומרים לו, נמחק לך הכל,

מה אכפת לו כבר למות? הוא הולך לגן העדן.

אין שמחה יותר גם ממחיקת החובות אצל הקדוש ברוך הוא. אין חובות, אין חובות, רק זכויות.

לא לשמוח.

כל זה רק בתנאי שאדם מאמין שהכל הכל זה מעת השם יתברך ולטובה.

ואז אם הוא שותק,

זה נקרא באוהביו

כצאת השמש בגבורתו.

ישמחו במלאכותך שומרי

שבת וקוראים עונג שבת כי נזמחו למלאכותך שומרי שומרי שבת וקוראים עונג שבת.

העם מקדשי מקדשי מקדשי מקדשי שביעי שבת העם מקדשי

מקדשי שביעי שבת ברוכים תהיו לשם

שמות שונות.

הרי אני מכוון כאמצעת חכמים דאורייתא בשמחה דאורייתא גומן נחום שחס ודאורייתא כבד את אביך ואת אימך דאורייתא לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא ולעשות נחת רוח לקדוש יהיו שבתותיו