בנתיבות החיים - נו | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

השם נעשה ונצליח, היום נעסוק מתוך ספר נתיבות חיים,

הכותרת להיום, אויב האדם השגרה.

מהי הנקודה העיקרית שבגינה חיי הנישואין מאבדים ערך ואובדן דרך?

מדוע האדם אדיש ולא חש בכאבה של אשתו

והיא לא חרדה לכאבו?

ומדוע נעלמו להם מילות הקסם, הלא הם העידוד,

הוויתור,

הנתינה וכל שאר ההבטחות והתקוות

שקדמו להם קודם החופה.

תופעה מעניינת מצויה בעולם. תארו לעצמכם, אדם נמצא ברחוב הומה רכבים.

עשרות ומאות מכוניות חולפות על פני כבישים,

ומנועיהם פועלים בעוצמה אדירה.

חלק מהרכבים מצויים בהם נהגים חסרי סבלנות

שלוחצים בכל כוחם

בצופר.

כל הצופר הולך וחזק מאוד,

ובכל ההמולה הזאת

ישנם אף עוברים ושבים

הנקראים בני אדם.

ומעניין לראות

שכאילו הרעש העצום הזה כלל לא נוגע להם כלל.

איש מהם לא ממהר לאטום את אוזניו,

אלא הכל מתנהל באופן טבעי.

ומאידך,

אם נמשיך ונתאר לעצמנו כי קבוצה של

תלמידים יושבים בבית המדרש

ומקשיבים לשיעור

מעניין ומפתיע מראש הישיבה,

ולפתע יגיח

לעבר החצר איזה רכב בודד

ויצפור בחוזקה,

האם ישבו אותם תלמידים כאילו אין הקול צורם לאוזנם,

או שמא הם יאטמו את אוזניהם?

בוודאי שלא יישארו לרגע קט שלווים.

הקול של הצופר כל כך צומרני עבורם,

הוא מתנשא בקולי קולות

בחלל חדר הלימוד.

ואם כן, נשאלת השאלה,

מדוע ברחוב הומה

רכבים אין הקולות

של הרעש כה צורמים לאוזניים?

ואילו בחדר השיעורים בישיבה הקול הוא כל כך

חזק ואימתני.

התשובה היא לכך, מוריי ורבותיי,

משום שברחוב התרגלנו.

התרגלנו לשמוע קולות מחרישי אוזניים,

אבל בבית המדרש זה מקום של שקט,

שלווה וניחוח.

קול רעש חריג יפריע לנו.

האויב הזה,

שגורם לנו להשלים עם המצב,

קרוי בשם הרגל.

אדם שרואה להפתעתו

מסוק הנוחת מן השמיים ישר לחצר ביתו,

אינו יכול להישאר אדיש למראה החריג הזה.

אך מאידך,

אדם הרואה נמלה קטנה בחצר ביתו,

הוא כלל לא מתרגש ממנה,

ואפילו הוא לא אוחז למראה הפלא.

הוא לא מתלהב בראותו את היצור הקטן הזה כה זעיר,

שעולם שלם ומשוכלל מצוי בתוכו עיניים, פה,

רגליים, לב, ריאות,

מערכת עיכול, מערכת עצבים,

ועוד רבות מנפלאותיו של הבורא נמצאות במכונה המורכבת הזאת,

ובכל זאת המראה הזה כלל לא מביא אותו אפילו לידי עילפון.

ומדוע?

התשובה היא לכך, משום שמהיום הראשון שיצאנו לחצר

של הבית, עוד בהיותנו קטנים,

התרגלנו לראות נמלה,

ולכן המראה אינו גורם לנו שום התפעלות.

הרמחל הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן,

בהקדמתו לספרו, מסילת ישרים, כותב,

שבא ללמד לבני אדם את מה שמפורסם אצלם פרסום גדול,

ורוב הדברים הם דברים שרוב בני אדם יודעים אותם.

אם כן,

נשאלת השאלה מדוע חיבר הרמחל הקדוש את ספרו,

ועל כך הוא עונה,

אלא כפי רוב הפרסום,

וכנגד מה שאמתם גלויה לכל,

כך העלם מהם מצוי מאוד,

והשכחה רבה.

אנו פוגשים לפעמים את השכן ששואל, האם במקרה ראית את פלוני?

והוא עונה באופן נחרץ, לא,

אבל למעשה ייתכן שהפלוני הזה היה סמוך אליו,

וישב אפילו לידו שעות,

אלא שפשוט הוא לא שם לב אליו.

כנגד מה שאמתם גלויה לכל,

כך העלם מהם מצוי מאוד, והשכחה רבה.

אדם רגיל לעבור עבירה,

ההרגל שלו גורם לו לאבד חושים,

הוא כבר אינו שם לב

להיותו חוטא,

עד כדי כך כי חטאו נעשה לו בעיניו כהתר.

ההרגל הרג לנו את החופש לבחירה,

ומכאן והלאה האדם הופך להיות אדיש

אף לקולות מחרישי אוזניים.

הוא כבר אינו מסוגל לחוש את קולו של קודשא בריחו,

המתהלך בגן לרוח היום.

ההרגל מקהה תחושות ההתלהבות למראה יופי הבריאה והדלמי.

בעיניו הכל בגדר של טבעי.

ריק,

ריק מבורא עולם, ריק מרוחניות,

מבעד לעיניו הוא רואה אך ורק את העולם הגשמי והתאוותני.

כך גם לחיי נישואין.

יש ובני הזוג יתרגלו לחיות ביחד,

ובמקום שחיי הנישואין ילכו ויתברכו מיום ליום,

ואהבתם תשתרש ותפרח,

חיי הנישואין נעשים ממרוצת הימים כמשעממים ביותר,

ואף חסרי תכלית ומשמעות, ובמידה זו

תחושתם של בני הזוג

כי עליהם להילחם בתופעה זו ומייד.

חז״ל הקדושים אמרו,

ומפני מה אמרה תורה נידה לשבעה?

מפני שרגיל בה,

קץ בה.

אמרה תורה, תהא טמאה שבעת ימים,

כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.

כך מקור הגמרא, דף ל״א, מסכת נידה.

ומונח כאן, מוריי ורבותיי, רעיון עצום,

עמוק.

מפני שרגיל בה,

אומרת הגמרא, קץ בה.

אם אדם רוצה שתהא אשתו חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה,

יש צורך גדול אצלו דווקא לשבור את ההרגל.

לשבור את השגרה.

ומספרים על הבעל שם טוב הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן,

שלמד מוסר גדול משני גויים ששוחחו ביניהם.

האחד שאל את חברו, איבן,

האם אתה אוהב אותי?

בוודאי, ענה לו החבר.

לאחר כמה דקות שוב חזר

הגוי ושאל את חברו, איבן,

תאמר לי את כל האמת, האם באמת אתה אוהב אותי?

ענה לו, איבן, מה קורה לך?

היעלה על דעתך אחרת?

הרי אני ואתה חברים זה למעלה מ-20 שנה.

הביט בוהלה ואמר לחברו בקול נרגש, אם באמת אתה אוהב אותי,

אז למה אתה לא מרגיש מה כואב לי?

השאלה הזאת

מופנית גם אלינו,

מדוע אין אנו חשים את כאבו של בן הזוג?

התשובה היא הרגל.

הטרדות

וקושי החיים גורמים לנו חוסר שימת לב לזולת,

שאיתו אנו חיים יום-יום,

שעה-שעה, דקה-דקה.

נשוב אל דברי

אמנו הצדקת רחל,

שדרשה מיעקב, הווה לי בנים,

ואם אין מתה אנוכי.

ויעקב עונה לה, התחת אין.

אלוקים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?

לכאורה,

כיצד יכלה בכלל רחל לדרוש מיעקב

בקשה מוזרה שכזו?

וכי יעלה על דעתה שיעקב אבינו

התחת אלוקים הוא?

וכי הדבר תלוי בו?

חז״ל הקדושים מספרים לנו על הוויכוח,

כנאמר בבראשית רבה במדרש ע״א,

אמרה לו, כך

עשה אביך לאמך,

לא חגר מותניו כנגדה.

אמר לה,

הוא לא היו לו בנים, אני, יש לי בנים.

אמרה לו,

וזקנך, לא היו לו בנים,

וחגר מותניו כנגד שרה.

אמר לה, יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי?

זקנתי?

אמרה לו, מה עשתה?

אמר לה, הכניסה צרתה לביתה.

הכניסה את הגר תחתיה.

אמרה לו, אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה,

בוא אליה.

והדברים מסעירים מאוד.

אני, אומר לה יעקב, יש לי בנים, אני רגוע, אני לא דואג.

והוא אינו חש בכאבה של רחל.

והוא עונה לה,

זקניך,

היא עונה לו, סליחה, זקניך, לא היו לו בנים, וחגר מותניו.

במילים אחרות, היא מעוררת את יעקב אבינו לחוש

ולהרגיש את הכאב, הבה לי בנים,

ואם אין מתה אנוכי,

אם לא, מתה אנוכי.

היא זועקת מרוב כאב.

תתעורר, יעקב!

לא צריך למות כדי להרגיש אחר כך בחיסרון,

אלא אף עכשיו, אם תתעורר,

אתה בוודאי תוכל להרגיש בחיסרון.

דוגמה נוספת, על פי הגמרא בברכות כח,

שמה מובא על רבן גמליאל,

שהגיע לביתו של רבי יהושע כדי לפייס אותו על כך שפגע בו.

הבחין כי כותלי ביתו של רבי יהושע שחורים.

אמר לו רבן גמליאל, מבכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה.

אמר לו רבי יהושע, אוי לו לדור שעטה פרנסו,

שאתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים.

התביעה מעין זו מופנית גם לאדם עצמו.

אוי לו לאדם שאינו יודע בצערן של בני ביתו,

שאינו מרגיש, שאינו חש במה הם ניזונים.

אין הכוונה למזון גשמי,

אלא הכוונה למזון רוחני,

לא יודע כמה חסר להם עידוד, כמה חסר להם כבוד,

כמה חסר להם אהבה, כמה חסר להם סבלנות,

כמה חסר להם שמיעה של אבא או של אימא.

על האדם מוטלת חובה לבדוק את עצמו אם אכן הוא ממלא את חובתו בביתו כבעל.

וזוהי אף חובתה של האישה כלפי בעלה,

ועל שניהם יחדיו מוטלת החובה לבדוק אם הם ממלאים את חובתם כהורים.

חיי היהודי המאמין הם חיים שאין בהם שגרה.

מהרגע שהוא הולך לישון, הוא הולך בהרגשה כי מחר הוא צריך לקום לנץ.

הוא מקבל שוב פעם חיים חדשים מבורא עולם.

הבוקר שלמחרת הוא אינו המשך של יום האתמול,

אלא הוא יום חדש אותו הוא מקבל במתנה מבורא עולם.

בכל יום היהודי המאמין מתחיל את יומו באמירת מודה אני לפניך.

מלך חי וקיים

שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.

כך צריכה להיות ההסתכלות על חיי הנישואין.

בכל יום מפציע יום חדש,

החיים מתחדשים בכל יום,

ויש למלא את היום החדש בתוכן המתאים ליום הזה בעצמו.

ומה היה קורה לו חלילה היה אדם מאבד חס ושלום את נווט ביתו?

איזה ערך יש לחיים

כשאדם הינו בודד?

חז״ל בגמרא בסנהדרין, כ״ב, מספרים,

כל אדם,

אומרים, סליחה, כל אדם שמתה אשתו בימיו, עולם חשך בעדו,

פסיעותיו מתקצרות ועצתו נופלת.

וייטהר אדם בעיני רוחו אילו היה מקבל טלפון בהול מבית החולים או מרופא המשפחה שלו,

והוא מודיעו כי בפיו שתי בשורות רעות,

האחת רעה והשנייה רעה יותר.

והאיש משתומם מהטלפון המוזר ומבקש מהרופא

שיבשר לו תחילה את הבשורה הפחות רעה.

והרופא מתחיל לאט-לאט ובזהירות

לומר לו כי לא נותר לו אלא שבוע ימים יחיות.

אחריו

ימות מהמחלה הקשה והנוראה שפגעה בו.

נאנח האיש והשתומם,

וכי איזו בשורה יותר גרועה מזו הרופא יכול לבשר לו?

טוב, נו, בשרת הייתה הבשורה הכי גרועה.

והרופא פותח את פיו במטרה לבשר לו

את הבשורה הרעה יותר,

ובזהירות הוא מודיע לו כי השבוע ימים שנשאר לו לחיות

נגמר מחר בבוקר.

נו,

מה לדעתכם אדם כזה ביום היחיד שנותר לו לחיות?

יעשה?

יריב עם אשתו על הבישולים?

או על הניקיונות?

על הטיפול בילדים?

הרי כל העולם כולו, הגדול והנפלא,

מתגמד בעיניו כשמדובר סך הכל

ביום אחד שנותר לו לחיים.

בחיי הנישואין צריכים ליהנות מכל רגע ורגע של החיים בשותפות,

כמו זוג צעיר שנישא זה עתה,

ולהרגיש בכל יום שהחיים הם חדשים,

ויש לנצלם עד תום.

שבעת ימי השמחה,

ימי המשתה, הם רמז לשבעים שנותיו של האדם,

כמאמר

דוד המלך, ימי שנותנו בהם שבעים שנה,

ושבע הברכות

הם רמז לציפיות,

לתקוות, לשאיפות של בני הזוג,

ולא לחינם אחת הברכות שמברכים,

שמח תשמח רעים אהובים,

כשמחך יצירך בגן עדן מקדם,

ברוך אתה השם משמח

חתן וכלה.

וכוונת הברכה היא כך,

כשם שבגן עדן לא היו משפחות נוספות,

המשפחה היחידה,

האחת המיוחדת, הייתה בעולם משפחתו של אדם הראשון.

המשפחה הזאת הייתה מורכבת מבעל,

מאישה ומילדים,

ויותר מכך,

לא היה שום דבר קיים.

כך גם כיום הבעל צריך להרגיש שכל עולמו

זה אשתו, ובלעדיה אין חייו חיים.

וגם היא, האישה, צריכה לדעת.

כל עולמה

הוא בעלה,

והוא המשענת שלה,

והכבוד שלה,

ושניהם נועדו יחדיו עבור משפחתם וילדיהם.

אמנם נכון הוא שהילדים הם הכתובה האמיתית של הנישואין,

אך בסופו של יום הם יגדלו ויקיימו ויקימו לעצמם בתים משלהם,

ומי שנשאר לבעל היא אשתו,

ומי שנשאר לאישה הוא בעלה.

וכשבני הזוג יודעים שהם רעים, אהובים,

גם אהובים, דהיינו, וגם חברים, שזה רעים,

לבסוף הם גם זוכים לברכה האמיתית,

ברוך אתה השם,

משמח

חתן וכלה, דהיינו,

שזוכים להישאר

בכל חייהם כמו חתן וכלה.

ברוכים תהיו להשם.