מחלוקת

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, יששכר בן זהרה,

שרה,

יזכה לרפואה שלמה בגוף, בנפש,

ותשובה שלמה מתוך שמחה, אמן.

אמן.

שיינה,

דבורה, שלוה,

בת שושנה,

רפואה שלמה מהרה.

אמן.

רחל, בת שולמית חווה,

תגדל בבריאות ותעשה נחת

לקדוש ברוך הוא ולהורים,

אמן.

אמן.

נעמי רבקה, בת שולמית חווה,

תגדל בבריאות,

ותעשה נחת

לקדוש ברוך הוא ולהורים,

אמן.

אמן.

רות אסתר,

בת שולמית חווה תגדל בבריאות ותעשה נחת

לקדוש ברוך הוא ולהורים.

אמן.

אמן.

מחלוקת

המשנה באבות, מחלוקת לשם שמיים כמחלוקת הלל ושמי,

סופה להתקיים.

מחלוקת שאינה לשם שמיים כמחלוקת כורח ועדתו,

אין סופה להתקיים.

רבי יונתן אייבשיץ, ביערות דבש,

כיצד יודעים אם המחלוקת

לשם שמיים או לא?

פשוט.

אם נשארים ידידים ואוהבים, זה לשם שמיים.

בקידושין כתוב, דף ל',

שעסקו בתורה והיו אוהבים זה את זה,

הלל ושמיים ובית הלל וגם בית שמיים וכו'.

יותר מכך, במסכת העדויות אמרו חכמים זיכרונם למרכה,

אף על פי שאלו מתירים ואלו אוסרים לא נמנעו מנישא נשים זה מזה.

הייתה מחלוקת,

לדעת בית הלל, נשים מסוימות אצל בית שמאי היו ממזרות,

אף על פי כן סמכו על בית שמאי

שיודיעו להם מי ממזר לפי שיטתם,

ונשאו נשים מהם.

וכיוון שהמחלוקת ההלכתית הייתה לשם שמיים,

לכן נשארו אוהבים

זה את זה.

משה רבנו,

בכל המעשה עם קורח,

בכל מה שחלקו עליו,

בכל זאת הלך להתפייס הוא בעצמו עם דתן ואבירם.

למה?

איך הוא יכול לוותר?

איך הוא יכול לוותר? איזה משא ומתן?

על מה הוא יכול לוותר? הכהונה ניתנה לאהרון,

על דעת הקדוש ברוך הוא.

אז למה הוא ניגש אליהם לדתן ואבירם?

אלא לומדים מפה פרק חשוב במחלוקת, גם כשאתה צודק במאה אחוז

ואפילו שהקדוש ברוך הוא איתך.

דע, מחלוקת מתחילה בהשקפה, בהלכה,

אבל לבסוף היא תהפוך לוויכוח אישי.

אמר משה לדתן ועבירה,

אני באופן אישי אין לי מחלוקת עמכם.

מבחינתי אתם ידידים באוהבים.

אולם לעניין ויכוח השקפתי,

האדמה תבוא ותוכיח.

לפיכך, בעניין הלל ושמאי

אמרו חכמים בעירובין יג, יצאה בת קול ואמרה,

אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

אומר רבי ישראל סלנטר,

למה צריך בת קול?

וכי התנאים הם חשודים,

שתורתם תורת שקר חלילה.

אלא בת קול מעידה שמתחילה עד סוף המחלוקת לשם שמיים.

זאת אומרת,

לא הגיעו לנגיעות אישיות,

אלא נשארו באותו ויכוח חלקתי.

הראיה, נשארו אוהבים זה לזה.

גם משה רבנו המשיך לאהוב את דתן ועבירם, שהציל אותם שלוש פעמים.

והאהבה היא הסימן הברור שמוכיח שהמחלוקת לשם שמיים.

יש סימן לדעת מתי זה לא לשם שמיים,

שמנהלים שני אנשים דין ודברים,

ביניהם מיהו הצודק.

כל אחד בטוח שהצדק עמו,

ומנסה לשכנע את חברו שיסכים לכך.

אם זה ויכוח שכנים,

אם זה בעלי חנויות,

אם זה מרצים חדשים,

גם בוויכוח, גם בוויכוח חלקתי.

הלל ושמיים נישאו אף הם, כל אחד שכנע שהצדק איתו

מתוך רצון

שהשני יודע.

אבל קורח יצא למחלוקת בלי סיכוי.

מי?

מי יסכים לוותר על משרתו ולהפוך ממלך לאדם רגיל?

זה מה שהוא ביקש.

תפנו בבקשת המשרות, כי אני רוצה עכשיו להיות במקומכם.

מי מתחיל ככה?

איך יכול להתחיל דבר כזה בכלל?

כשהצד השני בכלל לא מנסה לשכנע שהוא צודק, אלא דורש דרישות לא הגיוניות בעליל.

כמו שאחד אמר לי,

אם אתה לא תחקור את מה שאני אומר, שהארץ היא פיתה,

שקרן, ואני יוצא נגדך בכל הכוחות, ואני אספר כל מה שאני יודע.

לא יאמר גיל סופר, אמרתי לו, גם אני אומר לך.

תספור עד מחר את כל הכוכבים ותגיד לי את השמות שלהם, אם לא תחקור את השקרן.

זהו.

זה ממש מחלוקת, השם שמיים, הוא רוצה שאני אדע שעולם פיתה עם שערות.

אבל קורח יצא למחלוקת בלי סיכוי,

וזה נקרא מחלוקת,

והוא לא מנסה לשכנע,

אלא הוא תובע תביעות ומבקש בקשות לא הגיוניות.

אבל אם יש ויכוח,

ואתה משוכנע שאתה צודק,

צריך לדעת איך לנהל ויכוח.

אז אתה טוען טענה, והשני משיב,

ואם הוא יגיד לך, אתה טוען,

נגמר הסיפור.

עכשיו אתה מתבצר,

ולא מקבל את הדברים שלו, ודוחה אותו מכל בחור, כי הוא אמר שאתה טוען.

אבל אם הוא אומר, תשמע, אני אומר לך ככה,

מה אתה אומר על זה?

השני אומר, אני אומר לך ככה, ומה אתה אומר על זה?

או,

כל אחד מוכן לקבל במידה וישוכנע

את הגרסה של השני.

אבל ברגע שאתה אומר, אתה טוען,

אתה לא יודע, אתה לא מבין,

נגמר הסיפור, זה יהיה מחלוקת,

והשם ירחם איפה זה יגיע.

אז יש עצה איך אתה יכול לנהל ויכוח, שזה עם הוכחות, כן?

משפט שלמה.

באו שתי נשים עם תינוק אחד, וכל אחת אומרת, זה שלי הילד.

שלמה אמר, אין בעיה, תביאו חרב,

ובסוף,

אחרי שהתברר מי זאת האימא באמת ומי זה לא,

אז הוא חזר ואמר ככה,

את אומרת כי בניך חי ובנה מת,

ואת אומרת כי בניך חי ובנה מת.

זה תמוה.

בשביל מה צריך להגיד? הוא כבר שמע אותה. בשביל מה הוא חוזר על זה עוד פעם?

למה הוא מסכם את הדברים?

השולחן ערוך בחושן משפט, ערכות דיינים, סעיף י״ז״ז״ן פסק,

על פי המעשה הזה, הלכה למעשה,

שכל דיין צריך לסכם את הטענות

עוד קודם שנכנסים הדיינים להתדיין.

מדוע?

זה לא מסודר כאן כל כך, אבל בסדר.

שלמה המלך מגלה יסוד העצום.

הדין חוששים.

אולי הדיין לא שמע אותי טוב, אולי לא הצגתי את הטענות כמו שצריך,

אם הייתי מוסיף עוד משפט אז אולי הוא היה מסכים איתי.

בקיצור הוא לא רגוע ואז הוא לא יקבל כל כך את הפסק דין.

לכן צריך דברי סיכום.

הדיין מישיר אליהם מבט,

חוזר באוזני כל אחד על טענתו. נכון שאמרת כך וכך?

נכון שאלה טענותיך?

ברגע ששומע בעל דין שהוא יודע את כל מה שהוא אמר וכל הטענות שלו גלויות לפניו,

אז הוא רגוע שלפחות הפסק דין יהיה על פי כל מה שהוא אמר.

לא נשמט דבר.

אז זה העצה הבדוקה לנהל ויכוח.

אבל אם אתה אומר לו טעית או לא וזה,

לא יצא מזה שום דבר.

לכן עושים סיכומים.

עושים סיכומים

שני הצדדים, ואחר כך הדיין

חוזר על סיכומים ואומר את מה שהוא אומר עליהם, ועושה סיכום סופי. לאור זאת, בסוף אני פוסק ככה.

ואנחנו רואים שזה מפורש.

למה נפסקה הלכה כבית הלל? לפי שהיו מקדימים ומביאים את דברי בית שמאי לפני דעתם.

זה מראה שהם מכבדים את הצד השני, שמעו אותם עד הסוף, יודעים לחזור על כל הטיעונים שלהם,

ואז אומרים, עכשיו נאמר לכם למה אנחנו סוברים אחרת,

ואומרים את שלהם,

ובסוף באה ההכרעה, ונשארים אוהבים.

אבל אם זו התנצחות לא עניינית,

תהיה מחלוקת, לא לשם שמיים, קטטה, ולך תדע איפה זה נגמר.

טוב, נסיים עם מעשה שהיה עם הרמב״ם.

הרמב״ם היה רופא אישי של מלך מצרים,

והיו קנאות קנאה.

קנאו בו כל השרים שם, מה זה היהודי הזה פה נהיה לנו רואו?

והם דחפו שהרופא המומחה, מבחינתם, שקראו לו כמון, דוקטור כמון,

ואמרו שהוא רופא מומחה לא פחות או לפחות כהרמב״ם. למה שזה יהיה הרופא האישי?

הגיע היום בקנאה של כמון בהרמב״ם, הרקיע שחקים,

והצליח לשכנע את המלך לעשות מבחן מזעזע.

הרמב״ם כמון הצטרף.

הלכו שניהם להרעיל כל אחד את חברו, ממש מחלוקת שם שמיים,

ויכינו שיקוי מסוכן זה לזה.

וכל אחד יכול להכין מראש משקה שהוא נוגדני,

ואם הוא ישתה איתו ויציל את חייו,

אז הוא יהיה הרופא האישי,

ואם לא,

הוא היה הרופא האישי.

הלך כמון והכין עבור הרמב״ם סם קטלני מהיר ביותר.

הרמב״ם,

בחוכמת השם אשר עליו,

שם בשם מבטחו והכין שיקוי שהוא נגד.

כשהוא לא יודע עוד

מה הוא ישקיע אותו, כן?

זאת אומרת, זה צריך להיות שיקוי

שהוא אנטי כל רעל.

זה משהו לא יאומן.

הגיע יום המיועד, עומדים לפני המלך.

הרמב״ם מתנדב להיות הראשון.

והוא בולע את הסם, דרררר, כל הגוף מתחיל לרעוד זעזוע בכל הגוף,

שותה את השיקוי ונשאר בחיים.

עכשיו הגיע התור של כמון.

הוא שותה את הסם שהכין הרמב״ם,

ומיד הוא שותה את השיקוי שהוא הכין נגד,

ושניהם בחיים.

וכמון לא מרוצה.

הוא מתחיל לפחן, איזה מלכודת טמנו הרמב״ם.

כי הוא לא הרגיש

לא צמרמורת ולא בחילה,

וכאילו הוא לא שתה רעד בכלל.

והמחשבות התחילו,

אולי הוא נתן לו סם איתי,

שזה יפעל אחרי השיקוי הנגדי.

אולי

זה סם שרק אם הוא יאכל מאכל מסוים,

אז זה יתחיל לפעול,

ואולי בשר יפעיל את הרעב.

מה הפחד הזה?

הפסיק לאכול בשר, חשש מלחם,

ואולי, אולי, מים, וכן הלאה.

אפילו מים הוא לא שתה.

והתחיל להמחיט את האוכל עד שנראה ממש כמו שלד.

מה הוא שתה?

חלב פרה שהוא בעצמו חלב במו ידיו, לא סומך.

אין כלום.

אחרי שבוע בערך

שואל אותו הרמב״ם בחוכמה,

תגיד, איך אתה מרגיש כשאתה שותה חלב פרה?

על המקום, קיבל התקף לב ומת.

אמרו השרים והמלך,

איזה רופא חכם כמו הרמב״ם,

שהמציא רעל שהורג אחרי שבוע.

לא ראינו דבר כזה ולא שמענו.

אמר להם הרמב״ם, אני לא הרגתי בן אדם מעולם.

הוא הרג את עצמו בדמיון.

תדעו לכם, הוא היה חכם גדול.

הוא היה עשיר ובקיא ברזי המדע, הרב עבדיה של הדור הזה.

אך כל חוכמתו לא הועילו לו ברגע של קנאה בזולת.

קאמון יזם מחלוקת עם הרמב״ם

והיה מוכן להרוג אותו על לא עוול בכפו.

וכשלא הצליח,

הוא הרס את חייו במו ידיו.

כשחשב שהרמב״ם רודף אותו ומכין לו מלכודת,

כמו בזמן שלא השכיל להבין,

שהרמב״ם בכלל לא צד במחלוקת ונתן לו לשתות בסך הכול מים.

הוא לבדו נחלק על עצמו כמו קורח.

כמו קורח.

וזה סופה של מחלוקת שהיא מתחילה מצד אחד, כשאין צד שני במחלוקת.

סופו שהוא הורג את עצמו.

הכול יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכול ידועך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכול ידועך והכל ישבחוך והכל והכל יאמרו

לעשות נחת רוח הקדוש ברוך הוא לעשות נחת רוח. תנא הקדוש עם זה קצת רוח.