פרפראות וחדושים לפרשת פנחס תשפ"ו - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, לזכות קבוצת שערי תשובה,

נציב יום 98,

לעילוי נשמת הנער שנרצח על ידי בני עוולה,

ימנו זלקה

בן ישבבה,

זיכרונו לחיי העולם הבא.

אמן.

יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יתמלא ברחמים

על המשפחה

וינוחמו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא יוסיפו לדאבה עוד.

השם יתברך ימחה דמעותיהם על פניהם

ויזקם לתשובה שלמה לכל הישועות

ונחת מכל הילדים מהרה, אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים.

לפרשת פניהס

חלק ב' שנת תשפוא

השיב את חמתי מעל בני ישראל וקנאו את קנאתי בתוכם

ולא כיליתי את בני ישראל

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

שני דברים פעל פניהס במעשהו

האחד הוא מסר נפשו להשיב את חמת השם

והשני זה לכפר על בני ישראל

והשם שילם לו בשניים

מידה כנגד מידה

נגד מסירות הנפש למות

הובטח לברית שלום שלא ימות כלל וכלל וחי לעולם

תנחסו אליהו

וכנגד הכפרה שהוא כיפר על בני ישראל

זכה שלעולם יהיה מכפר

על בני ישראל ברית כהונת עולם נתקהן

ועמדו ממנו 380 כהנים גדולים.

לכן אמור

הנני נותן לו את בריתי שלום

בדין הוא שייטול את שכרו אומר המדרש

וזה מדרש סתום

תמר רבי יהושע בר מבריסק בית הלוי

בדברי המקרא עצמו

למה

כשמספרים את המעשה של פניחס,

לא מזכירים

את המצווה והמעשה שהוא עשה.

למה רק מתארים את התועלת

מהמעשה?

השיב את חמתי מעל בני ישראל וקנאות קנאתי בתוכה.

היה צריך לכתוב פניחס בן אלעזר קינא את קנאתי, קודם כל

להגיד את המעשה.

חכמים אומרים בקידוש דמי מצווה

שאדם עושה

והקיום של הטוב לשמיים וטוב לבריות,

מקבלים פירות כבר בעולם הזה.

מצווה שיירק לשמיים,

יש קרן ויירק לעולם הבא.

עכשיו,

מעשה הקנאות שהוא עשה,

זה גלוי ומפורסם לעיני חול, לא צריך לספר למשה רבנו מה הוא עשה פניחס,

אבל את התוצאה של המעשה צריך לפרסם.

לעניין התשלום של שכר בעולם הזה,

לכאורה, המעשה הזה הוא טוב לשמיים,

הוא לא טוב לבריות.

למה?

לשמיים הוא קנא את קנאת השם,

אבל לבריות הוא הרג נשיא בישראל.

מה טוב בזה?

אבל מפרסם הקדוש ברוך הוא לא כך.

הוא הציל את כל עם ישראל, ודאי שזה טוב לבריות.

ולכן מגיע לו שכר בעולם הזה.

בדין הוא שייטול שכר בעולם הזה.

זה לא הריגת אדם,

זה הצלה של עם ישראל, כי אם לא,

וכיליתי

וזכותו, ולא כיליתי.

זה היה קליה על עם שלם,

והוא הציל אותם.

אז לכן, בדין הוא שייטול שכרו בעולם הזה.

זה היה בשו״ת בית הלוי דראש א',

ועכשיו בשם רבי חיימא בריסק.

זה היה קליה על ידי כוח הלוי דראש אהבתי.

הוא פירש את המדרש בעוד אופן.

כשאומרים ברית,

זה במובן של אות הצטיינות.

הנני נותן לו את בריתי שלום.

אות הצטיינות

על מה שהוא עשה.

עכשיו, כשמעניקים לבן אדם אות הצטיינות,

אז האות נקראת על המעשה שהוא עשה.

נגיד, אדם שהוא לוחם, גיבור,

הוא מקבל אות הצטיינות, זה נקרא אות הגבורה.

אדם שהוא הצטיין בחוכמה,

אות החוכמה.

ופה מה היינו צריכים להגיד? אות הקנאה.

כשהוא קנא לה שם,

אז צריך להגיד שזה האות.

אבל לא כתוב. כתוב, אני נותן לו את בריתי שלום.

אות הצטיינות

על השלום.

כי הקנאות שלו היא גרמה לשלום בין ישראל לאביהם שבשמיים. אם לא כן, אוי ואבוי.

אז זה בדין הוא שייטול שכרו שהשכין שלום בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

מה הטיב של ברית שלום?

אומר עמק דבר הנציב מוולוז'ין.

מה הטיב של ברית שלום?

בטבע, אדם שהורג,

הוא נהיה גס ואכזר.

אז אחרי שהוא דוקר

את זמרי וכסבי מרים אותם ככה ומוציא אותם לעיני כולם והכול,

אז יכול להיות שכבר עכשיו מידת האכזריות

יכולה לשלוט. כי לפי פעולות שאדם עושה,

ככה הטבע שלו הופך להיות, כן?

פתולוג בהתחלה מתעלף כשהוא רואה גופה.

אבל אחרי זה זה כמו תרנגולים אצלו, זה כבר לא מרגיש.

אז הקדוש ברוך הוא מבטיח לו שאפילו אחרי מעשה ההריגה הזה,

בריתי שלום, אתה תהיה במנוחה, בשלווה, לא אכזר ולא

כמו אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. לכן הוא מתייחס ל...

אהרן הכהן.

וכמו בעיר הנידחת,

שבעיר הנידחת

שורפים את כל העיר על כל התכולה שבה והאנשים שבה.

עיר שכולם עובדי עבודה זרה.

אמנם לא היה דבר כזה, אבל זה הדין.

והקדוש ברוך הוא מבטיח,

היות ואם עושים כזה דבר, ודאי שאדם הופך להיות גס.

ואכזר.

ונתן לך רחמים ורחמיך, מבטיח השם,

שיהיה לך מידת רחמים, בדיוק הפוך ממה שהטבע פועל.

אז זה נקרא, הנני נותן עוד בריתי שלום.

זאת אומרת, כמו אהרן הכהן, אוהב שלום, רודף שלום, לא אכזר.

הגאון,

אומר, אמר רבי אלעזר,

אמר רבי חנינא,

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,

שנאמר בכל בנייך, למודי אדוניי,

ורב שלום בנייך,

אל תקרם בנייך אלא בונייך,

שלום רב לא עבוד תורתך, ואין למה מכשול.

יהי שלום בחלק שלווה,

בארמנותם אהיה למען אחי,

מי מי מי ברעי,

אדברה נא שלום בך.

אדוני עוז, לעמו ייתן, אדוני ברכת עמו בשלום.

הממרה הזאת מסיימת ארבע מסכתות.

בארבע מסכתות זה מופיע.

בסיום מסכת ברכות,

בסיום נזיר,

בסיום יבמות,

ובסיום כריתות.

פרשי תיבות שלהם,

בנייך,

דרכות נזיר יבמות כריתות.

ככה זה מסיים, אומר הגויים,

אחרי ידיעת כל התורה והכל תראה מה הוא מוצא,

ואיזה לא יאומן כסף.

עכשיו, רבי משה פיינשטיין שואל שאלה.

בשם איש ישראל המוכה,

בעת החטא לא מזכירים את שמו?

קוראים לו האיש המוכה.

למה לא אומרים את השם? אחר כך כן אומרים. אז למה לא אומרים מההתחלה?

אז הוא אומר,

שאם בשעת החטא

היו יודעים ישראל מי זה שחוטא ועושה דבר כזה נשיא בישראל?

וואי וואי וואי, זה היו אומרים, אהה, אותרה, אותרה,

זהו.

אוי ואבוי, אסור שידעו עוד דבר כזה.

אחרי שנפרעו ממנו מן השמיים על ידי פינחס,

עכשיו מצווה לפרסם את השם.

שידעו כולם שאפילו נשיא בישראל,

שיהיה בין 250, ויהיה גאון, וצדיק,

והכול.

אבל אם הוא עושה מעשה של עבירה,

צריך לפרסם מה היה דינו.

שידעו להיזהר, אם בגדולים זה ככה, קל וחומר בקטנים.

אבל לפני כן, לא, זה יכול לקלקל.

כי עד שיהיה עונש,

בינתיים אנשים אומרים, אהה, אותרה, אותרה.

אז לכן,

שותק כתוב, לא מפרסם, קורא לו האיש המוכה.

באי אחרי המגפה.

המגיד,

ריבי בן ציון ידלר, זכר צדיק וברכה, אומר על זה.

בפרשה של המגפה שפרצה במדבר אנחנו מוצאים שתי הגדרות

למצב של הפסקת המגפה.

בתחילה,

אחר מעשה כוזבי בצור,

במעשה הקנאה של פינכס,

נאמר בתעצר המגפה.

זה בסוף הפרשה הקודמת.

כעבור פרק אחד,

מוצאים פסוק זה, שלכאורה לא קשור להמשך.

באי אחר המגפה.

למה צריך להגיד את זה?

מה קרה?

מה מביא לשינוי הזה?

אומר המגיד רבי בן ציון

בין שתי הגדרות אלו

נמצאת פרשת צרור את המדיינים

במעשה פנחס

בתעצר המגפה

זה הפסיק את המגפה

מתו 24,000

וברגע שהוא הרג את זמרי בן צדו נעצרה מגפה.

אבל עדיין לא ברור

אם החטאים שהם עשו קודם

הם ירדו מזה.

אולי עדיין מקנן בהם הרצון לעשות עבירות מהסוג הזה שעליהן הם נענשו,

אולי הם ישובו למסלול,

כי יש דברים שגורמים לירידה ברוחניות,

ואז הנגף עדיין מרחף.

נכון, נעצרה מגפה,

אבל הנגף עדיין מרחף, כי אם הם חוזרים למסלול, צ'יק,

חוזר בחזרה.

לכן מיד

ציווה משה רבנו, צרור את המדיינים.

עכשיו זה המבחן, האם אתם תחסלו אותם?

אתם מחטיאים אתכם או לא?

האם אתם מתעבים את הרעש שנגרם בעקבותם?

האם אתם סולדים מההתבהמות וההפקרות?

על דבר כוזבי בצור, נשיא מדיין,

שהחטיאה?

אם לא צרור את המדיינים,

אז ותעצר המגפה, אבל הנגף עדיין מרחף.

רק אחרי שבני ישראל התעללו בשנאת הרעב והרחקתו,

רק אחרי שהם התנערו ממסלול חיים כזה של הפקרות,

שהיה קודם,

כתוב והיא אחר המגפה, זהו.

היא כבר לא תחזור,

זה כבר אחר המגפה, כבר לא מרחפת, שלום.

אם הם ביערו את הרע בצורה כזאת,

ודאי שהם לא חוזרים.

נכנסים כבר לדבר הזה.

טוב, עכשיו יש לנו דיון

אשכנזים וספרדים

ולי התימנים.

בני סכר

וליישוב משפחת הישובי

בדעת זקנים לבעלי התוספות בפרשת ויצא

מביאים שני טעמים להגיית יששכר בשין אחת.

כתוב שתי שינים

ואומרים יששכר בשין אחת שין.

אז דבר ראשון,

שני השינים של יששכר הן אחת.

משום ותאמר לאה נתן אלוהים סכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר.

והשנייה,

משום סכור סכרתיך בדודא אבני.

סכור סכרתיך.

אבל מכיוון שהמקור השני הוא לשון גנאי, סכר סכרתיך,

לפיכך השין השנייה אינה נקראת.

ככה אומרים בעלי התוספות

בפרשת ויצא, זה טעם אחד.

טעם שני.

לבנו של יששכר קראו יוב.

כלשון הכתוב, בני יששכר תולה ופואה ויוב.

מכיוון שיוב אינו שם הגום.

כיוון שאחרי זה קראו שם עבודה זרה על השם הזה יוב.

היה עבודה זרה אחרי זה.

קראו יוב.

בא יוב אל אביו בטענה,

מה זה השם שלי? זה שם של עבודה זרה?

אמר לו יששכר,

אני מוסיף לך עוד אחת מהשם שלי ונקרא שמו ישוב.

הוא גם ישב ללמוד תורה.

נמצא שיששכר ביתו.

על שין אחד משמו, ולכן נוהגים לקרוא יששכר.

אלה שני הטעמים.

על פי הדברים האלה, אומר אבני זיכרון,

או, מתבאר פה מקור המנהג

שמובא בחידה ספרדי.

על פרשת פניחס

נהגה יששכר

בשתי שינים,

כי עוד לא נתנו את השין,

ומפרשת פניחס ואילך בשין אחת.

למה שכן שם בנו ישוב מושכל לראשונה בפרשה הזו?

בני יששכר למשפחותם לישוב, משפחת הישובים.

נמצא שעד הפרשה הזאת לא חסרה שין

משמו של יששכר,

ולכן הוא נקרא בשתי שינים.

ורק מכאן

ששין אחת עברה לשם של בנו,

אז הוגי מותו חסר, יששכר.

זה החידה אומר.

על המנהג לפיו עד פרשת פניחס,

הוגים בקריאת התורה את המילה ייששכר בשתי שינים,

והם מפרשת פניחס,

קוראים בשין אחת בלבד.

כתב בילדותו,

כתב בילדותו שמע הגאון רבי אלתר שאול פפר,

זכר צבירך,

הוא שמע בשם גדול אחד

רמז צחוץ

למנהג הזה

מהפסוק בתהילים סג' יב.

יישכר פי דוברי שקר.

יישכר פי, מי שקורא ישכר בשין אחת,

לפני פרשת פי,

פי ניחס.

דובר, דוברי שקר,

שכן עד פי ניחס יש להגות בשתי שינים.

אז הוא מצא רמז בדרך צחות.

מדהים. זה בשו״ת אבני זיקו.

עכשיו יש מנהגים רבים

באופן קריאת השם יששכר או יששכר בתורה.

בקהילות אשכנז

ברובן

קוראים יששכר בשין אחת.

כדברי רבי וולף היידנהיים,

שכבר ארו החכמים המובהקים

כי השין השני נכתב ואינו נקרא כלל,

כמו שמבואר במנחת שי,

שהוא הדקדקן.

אומנם היו קהילות רבות שנהגו

לפי הטעם שהבאנו לעיל אודות איוב וישוב,

שיששכר נקרא על ידי אמו לאה,

יששכר בשני שינים,

ולאחר מכן הוחלף שמו ליששכר עם שין אחת.

לכן בתחילה קראו בתורה יששכר בשני שינים,

ובהמשך הפרשיות שין אחת.

אז מצינו שלושה מנהגים שונים.

מנהג ראשון,

בפעם הראשונה בתורה קוראים יששכר,

כמו שקראה אותו לאה,

ומשם באילך יששכר בשין אחת.

זה בתורת משה לחתם סופר מופיע בביאת שאול,

פרשת ויצא.

טעם שני, מנהג שני.

בספר בראשית קוראים יששכר,

שהרי בפרשת ויגש עדיין הבן נקרא איוב,

ומספר שמות ואילך קוראים יששכר.

זה בשוֹת תור האבן מופיע.

במנהג שלישי,

עד פרשת פנחס קוראים יששכר,

ומשם ואילך,

שמוזכר הבן ישוב, קוראים יששכר.

זה מביא נחלת יעקב, קורבן עני.

ויש להוסיף.

האור החיים הקדוש אומר, למה נקרא בשתי שינים?

זה בא לרמוז,

יש שכר.

לומר שיששכר,

הרי הוא יגע בתורה, כן? שבט יששכר.

אז יש...

שכר לעמלים בתורה,

לכן נקרא יש שכר, יש שכר.

בעל הטורים כותב שישוב

הוא יוב שמוזכר ביורדי מצרים,

ולמה קורא אותו ישוב?

בשביל שבעלי ישיבה היו.

והגאון רבי משה חודוש,

זכר צדיק ברכה, אמר באור נפלא,

בחזקוני כתב,

בתחילה קראו אביו יוב.

אחר כך בנו עבודה זרה ששמה יוב.

מתרעם יוב.

הבן של יששכר,

למה כינה אותו בשם עבודה זרה?

אמר לו, יששכר אביו, יש לי עוד שין מיותרת בשמי, ואתן לך אותה.

לכן קראו ישוב על שם השין של אביו,

ומבואר שיששכר נתן ליוב אות מתוך השם שלו בעצמו.

אמר שמכאן רואים שאבא שמתמסר על בניו

וקורא את שמותיו מתוך שמו,

כלומר שהוא נותן חלק ממנו לבנו זוכה שנעשה בנו בן ישיבה.

אם אבא נותן בקריאת השם של הבן חלק ממנו

הוא זוכה שנעשה בנו לבן ישיבה.

אתם יודעים, היו מנהגי,

וגם בתימן,

שהיו קוראים שם של אבא ובן אותו דבר,

ואימא,

אימא שלי רומיה בן טרומיה.

קראו לה גם בשם של אימא שלה.

סאלם אבן סאלם,

גם היו קוראים.

אז יש דברים כאלה, וזה נותן

כוח

שיהיו בני ישיבה.

ועכשיו, בואו תראו דבר מדהים,

מדהים מאוד.

כתוב, אלה בני בנימין.

כמה הם היו?

חמישה וארבעים אלף ושש מאות.

ארבעים וחמש אלף שש מאות.

ארבעים...

וחמש אלף שש מאות, זה בני בנימין.

ואלה בני דן למשפחותם.

ארבעה ושישים אלף וארבע מאות.

זאת אומרת שישים וארבע אלף ארבע מאות, זה הרבה יותר, נכון?

בני בנימין

ובני דן.

כמה בנים היו לבנימין?

עשרה בנים.

וכמה היה לדן?

אחד, חושים, בן דן.

מה רואים מפה?

ששבט דן מרובה באוכלוסין יותר משבט בנימין.

אז תדעו לכם.

גם בשטחי החיים,

בפרנסה,

בנכסים.

יש עני

שהוא מצליח ושמח מחלקו,

ויש עשיר

שההצלחה ממנו והלאה.

מי מנהיג זאת?

בעל הבירה.

הרב שחאר אמר,

יש בעל הבירה והוא קובע.

לא ביבי,

לא טראמפ,

לא איזנקוט,

ולא קונקוט,

יש אף אחד.

מי שקובע זה בעל הבירה.

והכל מכוון למטרה הסופית, גאולת עם ישראל.

זהו.

ובינתיים בדרך רואים כל מיני קשקושים.

יש תוכנית סדורה מההתחלה, נקראת עתיקה.

הקדוש ברוך הוא מוליך אותנו בהנהגה הכללית, חוץ מהפרטית.

כמו שמסביר על המחל הקדוש.

אז אנחנו בדרך.

אנחנו עם קטן לכאורה, נכון?

קטן.

חושי בן דן, חושי.

אבל אנחנו הפצנו בעולם את כל מה שהעולם משתמש היום, בכל התחומים,

וזה היהודים.

קטן, עם קטן.

והם כל המועצמות וזה וזה וזה וזה.

חרית ברית.

כל יסודות הטכנולוגיה שיש היום בעולם, יהודים.

ופרסי נובל בעולם על חידושים והמצאות, יהודים.

אז זה לא קובע כמות.

אתה יכול להיות מעט,

תמיד נלחמנו מעטים מול רבים,

אבל לא אנחנו ניצחנו,

השם ניצח,

זה אסור לשכוח,

כששוכחים הוא מזכיר.

אז כדאי לזכור

שהוא נוצח במלחמות והוא עושה אותן.

מלחמות אני עשיתי, אומר הקדוש ברוך הוא.

אדוני איש מלחמה.

לא לתלות את היכולת והתחבולה, זה הוא נותן, כי אם הוא רוצה הוא יכול לסכל את זה בפשלה אחת קטנה והכל מתפוצץ,

ויכול להיות הכי גרוע שיכול להיות, שאף אחד לא חושב.

אז לכן אנחנו רואים שהתורה אומרת לנו,

לא סתם,

לא סתם חושים אחד,

גם חירש היום.

זאת אומרת, בעלמו.

בעלמו.

מה זה קשור? מה זה קשור? מה זה קשור?

מה אתה מסתכל, אתה אומר, אל תסתכל בקנקן.

תראה מה שיש בו.

תראה איזה כמות.

מה זה?

56,400, יא חביבי.

מבין אחד.

עשרה בנים?

פחות מ-10,000.

על זה נאמר,

הכל ירדוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל ירדוך והכל ישבחוך

והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו ואין קדוש כשם הכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל ישבחוך

‫מהכל, מהכל, מהכל יאמרו,

‫אין קדוש קשה.

‫הרי אני מחבר כאב של רחמים ‫בעולם שלך, דעו נדעו נדעו נדעו.

‫המלד עמי עוד אימך, דעו נדעו נדעו.