להתעסק ברוחניות כל הזמן! | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

הנביא מלאכי אומר,

בריתי הייתה איתו החיים והשלום,

ואתנם לו מורא ויראהני,

ומפני שמיני חת.

פסוק זה מתייחס לפנחס כמבואר בתנחומה.

ופרשו רבנו בחייא,

שפנחס זכה למה שזכה בגלל שתי מידות טובות שהיו בו,

היראה והביטחון.

בהיינו,

מחמת יראת שמיים שהייתה בו,

נתעורר לקנות לכבוד השם יתברך.

ולמרות הסכנה בדבר,

התאזר בביטחון והערה למוות נפשו.

זהו שאמרו חכמים זיכרונם ברוכה לפסוק,

ראשית חוכמה היא יראת אדוני,

שכל טוב לכל עושיהם.

ללומדיהם לא נאמר,

אלא לעושיהם.

שכל טוב לכל עושיהם.

לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה.

אם האדם יקדים יראתו לחוכמתו,

אז יוכל להשיג את המטרה שתהיה התורה לא בבחינת עושיהם.

שבוודאי ירצה ויבין איך להוציא מן הכוח אל הפועל.

על אף שפנחס ראה מעשה ונזכר הלכה,

בכל זאת, לא בשביל הזיכרון הטוב שלו זכה לשבח,

אלא בעד יראתו שקדמה לחוכמתו.

וכן הדין נותן.

שהרי למדרגה של בקנאו את קנאתי,

הגיעה רק על ידי היראה שקיננה בליבו,

שדחפה אותו להפקיר את עצמו כדי לקדש שם שמיים.

בין ידיעת ההלכה שקנאים פוגעים בו

לבין ההתעוררות הפנימית

להיות מן הקנאים בפועל,

יש מרחק גדול ודרוש הרבה עבודה שבלב עד שמגיעים לזאת.

ולא עוד אלא כלל גדול בידינו.

כל מילתא דלא רמיה עלי די נש

אמר לה,

בלאו הדעתנו.

כל דבר שהוא לא מוטל על האדם,

אז הוא יכול להגיד את זה,

אבל זה לא על דעתו.

במידה שעניין לוחץ על האדם ומרגיש שנוגע לו אישית,

באותה מידה הוא שם לב לדייק בדבר.

רק אצל מי שבוער בקרבו להעמיד את הדת על תלה,

ייתכן רעה מעשה ונזכר הלכה.

אבל לא אצל הלומד בבחינת הלקטה למשיחא.

יש אנשים שלומדים את כל ההלכות

כהלקטה למשיחא, שזה לא נוגע לעכשיו, זה רק שיבוא המשיח.

ככה הם לומדים, לא על מנת לקיים.

תורת הלומד מתוך יראה,

תורה אחרת לגמרי מזה של הלומד לשם לימוד גרידא.

על אף שאי אפשר לעמוד על כך מתוך מבט חיצוני בלבד,

זאת אומרת, אי אפשר לעמוד על כך.

כשלומדים לימוד סתם,

אי אפשר לעמוד על כך מתוך מבט חיצוני בלבד.

משל, למה הדבר דומה?

לבית מסחר שיושבים בו פקידים כל היום ומנהלים את העניינים.

ואילו בעל הבית מראה את עצמו אך לפרקים.

בכל זאת, אדם פיקח, מיטיב להבין שבעל הבית יותר שקוע בענייני המסחר מהעובדים.

שהרי כל מוחו שקוע בזה משך כל המעת לעת,

ותמיד הוא יוזם עסקאות חדשות.

ואילו הפקידים עושים את המוטל עליהם בלי מאמץ ומסירות יתר,

על אף שאותם רואים בחנות יותר מבעל הבית.

אבל הם עושים עבודה נקודתית.

הם לא מקיפים את כל ענייני המסחר.

כמו כן, בנוגע לתורה.

מי שיראתו קודמת לחוכמתו ומשקיע את מחשבתו ומרצו בתורה,

כדי למצוא בה תמיד את דרך עץ החיים.

בכל עסקו אינו אלא בה,

ומקיים בנפשו את הפסוק במשלי,

באהבתה תשגה תמיד.

זאת אומרת, תמיד הוא חושב

ואוהב את התורה.

ומתוך שמחפש בה פתרון לספקאותיו,

מרגיש בה תמיד טעם חדש,

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה בעירובין נד.

הוא מוצא בה דברים שאינם חשופים למבט השטחי,

וזה נקרא שכל טוב שמבטיח הפסוק.

הפסוק מבטיח

שראשית חוכמה זה יראת השם.

כדי להגיע לחוכמה צריך יראת השם, ומובטח שיהיה לו שכל טוב לכל עושה.

זה מי שהוא לא מביט על התורה בצורה שטחית.

ואילו השני, שהלימוד שלו הוא רק לימוד שכלי,

לא מתוך יראת שמיים,

ייתכן שישב כל היום ליד הגמרא,

אבל אינו בבחינת בעל הבית, אלא רק פועל.

הוא עושה גם כן בדברים גבוהים,

אבל חסר לו את הכלים לקנותם לעצמו.

הוא אינו יכול לזכות למה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, נקראת התורה שלו.

ידוע על הגריס,

הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צא גברך, שהוציא הנהגה מסוימת מתוך הגמרא.

כאשר אב אחד טען שבשס שלו דבר זה לא מופיע,

מאיפה הבאת את זה?

אז ענה לו רבי ישראל שאכן בשס של זולתו זה לא מופיע.

אבל אצלו בשס זה מפורש.

והראה לו מקור לדבריו.

זאת ועוד אחרת.

התורה מחייבת את האדם לשלוט אפילו על שכלו,

ולא להכניס את מחשבתו בחקירות אסורות

כמו מה למעלה ממך,

ככתוב בחגיגה יא.

וכמו כן, לכל אדם יש גבול להשגה שכלית,

והוא מוכרח לצמצם את עצמו, לא לצאת מהגבול ההוא.

כי בנפשו הדבר,

במידה שיראתו קודמת לחוכמתו,

אז היא תהיה שכל טוב לכל עושיהם,

שקנייני השכל שהוא ירכוש יהיו לטוב לו, ולא חלילה

שכל רע שיכול לאבד אותו משני עולמות חלילה.

כבר מצאנו אצל אלישע בן אבויה שהיה מן הנכנסים לפרדס

מגודל רוחב ליבו בתורה.

הסוף היה שקיצץ בנטיעות ויצא לתרבות רעה.

ואילו רבי עקיבא נכנס בשלום, ויצא בשלום.

בעליו אמר הכתוב, מושכני אחריך נרוצה.

פרש אמר עכשיו בשם ספר ישן,

שנכנסו לפרדס החוכמה והיא חוכמת האלוהות,

ורבי עקיבא שהיה שלם בכל מיני שלמות,

כשהגיע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להגיע אליו,

עמד ולא הרס לעלות אל השם.

רבי עקיבא, שיראתו הייתה איתנה,

ברגע שהגיע לגבול השגתו,

התאזר כוח לצמצם את שכלו לבל יהרוס אל השם.

אולם אחר שלא הכין את עצמו כמוהו ביראת שמיים,

לא שט מעצור לשכלו וסופו שקיצץ בנטיעות.

אולם אחר לא הכין את עצמו כמוהו ביראת שמיים,

ולא שט מעצור לשכלו וסופו שקיצץ בנטיעות.

אומן מאוד נוגעים אלינו דברים בזמנים האלה שנחלשה האמונה,

וממילא הולכת ומתמעטת היראה,

וחותרים תחת מעמדם של חכמי ישראל בטענות של מאי אני לנרבנן,

כל כך השתקעו בחומריות שלא תופסים בכלל את הנחיצות של עמלות בתורה.

יש כאלה שמודים בצורך של לימוד התורה,

ומכל מקום באים בעקיפין לומר שגדולי ישראל צריכים להתאים את הגישה יותר לרוח הזמן.

לא דעת ולא תבונה להם,

שהיראה צריכה להקדים לחוכמה,

ולא ככל העולה על רוחם יכולים לעשות.

לא בהתחכמויות מנהיגים את הדור.

טעות נעוצה בזה שרוצים לזכות מיד לשני שולחנות.

גם ליהנות מתענוגי העולם מעושר וכבוד,

וגם להחזיק בידם סגולות התורה.

ולכן אומרים להם שהדרך הגבוה קיצוני הוא.

הדרך הגבוה זה קיצוני.

בכוונתם זה מפריע להם בהגשמת השאיפות של עולם הזה.

לא חכמו ישכילו זאת שהתורה דורשת מאדם הקרבה ומסירות.

ולא ייתכן כלל אהבת עולם הזה ועולם הבא בבת אחת.

כמו שכתב חובת הלבבות.

ששני אלה סותרים זה לזה.

כמו שהדור שקוע בחומריות אין הפתרון בעשיית פשרות.

אלא להפך, נתמסר יותר לרוחניות בחירוף נפש ובמסירות נפש.

והנה עכשיו אנחנו רואים שיש בחירות לרב הראשי,

ובלי שום בושה

כל אחד מהמוחמדים אומר, אני ראוי להיות.

אני ראוי להיות.

בלי שום בושה.

ויש רב אחד שבנט אמר לו

אני מוכן שאתה תהיה הרב הראשי לישראל מטעמנו,

בתנאי שתחזור באחד ממה שאמרת.

אתה אמרת שאסור למכור דירות בצפת לערבים.

אם תחזור בך מזה אתה תהיה מטעמנו.

אמר אני אתנצל.

ג'מבורי בורנטו.

זה יכול להיות רב בכלל?

עוד ראשי?

זה ראשי,

מלשון רש.

מה זה?

יש הלכה, אם מותר,

למכור בארץ ישראל דירה מדין לא תחונן.

אמרת את הדין.

נלחמת, יצאו נגדך, עמדת בזה. עכשיו אתה רוצה תפקיד? אתה מוכר את ההלכה מחדש?

והוא אומר, אני אתנצל?

מה אתה מתנצל?

שמרן פסק ככה? מה אתה מתנצל?

מה, התורה פלסתר?

מה שרוצים אומרים היום ומחר?

כן, זה המצב רבו ישראל.

זו יראת שמיים של אלה שרוצים להיות רב ראשי.

אולם מנהגו של עולם,

שרוב האנשים אינם מוכנים לזאת,

דהיינו למסור את נפשם על הדרך הגבוה בעסק התורה ובלימודה.

ולכן, במקום להיות בעצמם בעלי מסירות נפש,

מחפשים להצטדק בטענות סרק וסילופים.

על כן מצאנו שאנשי סדום,

שגרו בקרבת מקום לאברהם אבינו,

במקום לקבל השפעה ממנו לטובה,

הפליאו לגזור חוקים אכזריים נגד כל פעולה קטנה של חסד והטבה.

לידם היה המיטיב ובעל החסד הגדול בעולם, אברהם אבינו.

והם השכנים שלו היו ההפך הגמור.

הם חוקקו חוקים נגד.

כמו שעכשיו גוזרים נגד הקצבאות, חס ושלום, לתת

כסף לאנשים שיש להם ילדים.

אז אתם לא רוצים שיהיה ריבוי טבעי, נכון?

למה? כי זה חרדים יולדים.

כן.

בן גורגור עוד היה נותן כסף לכל ילד, הרבה כסף היה נותן.

כל אחד שיביא עוד ילד יקבל הרבה כסף.

והיום רוצים כמה שפחות בשביל שאנשים לא תהיה ילודה.

אולם מנהגו של עולם, שרוב האנשים אינם מוכנים לזאת,

ולכן במקום להיות בעצמם בעלי מסירות נפש,

מחפשים להצטדק בטענות סרק וסילופים.

על כן מצאנו שאנשי סדום שגרו בקרבת מקום לאברהם אבינו,

במקום לקבל השפעה ממנו לטובה,

הפליאו לגזור חוקים אכזריים נגד כל פעולה קטנה של חסד והטבה.

אחרי שקבעו לעצמם שדרך החסד של אברהם אבינו

אינו לפי רוחם המציאו להם שיטה דא אדרבה אסור לעזור לעניים.

משום שבזה מרגילים אותם לפשוט יד ונוטעים בהם שפלות הנפש.

וכבר ידוע הפתגם,

כאשר עינו ראה לתת לצדקה

באף לא להכנסת כלה, מצטדק בטענה

שהשידוך לא מוצא חן בעיניו.

למה? אתה מתחתן.

הם מצאו חן אחת בעיני השני, אתה תעזור או לא תעזור? מה אתה קובע אם יתחתנו?

קיתונות של בוז.

אה!

נשפכו על ראשו של הסבא, זיכרונו לברכה, באומרם כאן מכסיף לן סבא.

אבל בהמשך הזמן ראינו צדיק מה פעל.

ראינו את הפירוט שקצר ואת הדורות שהעמיד.

הייתה מלחמה נגד תנועת המוסר,

שאמרו לא צריך תנועת מוסר, לומדים גמרא וזה מספיק.

ומי צדקו בסוף?

כל הסבות,

הסבא מקלם, הסבא מנוורדוק, הסבא מסלובודקה, וכל הסבות.

רבי ישראל, ראש התנועה,

כל אלה צדקו, כי בלי מוסר שום דבר לא נשאר.

היום שחסר מוסר, הרבה מוסר,

רואים איך הדור הידרדר.

ומי שאומר מוסר,

אומרים שהוא מגזים, הוא יותר מדי קיצוני.

צריך להבין את הדור, זה לא הדור של פעם, צריך להבין שיש ירידת הדורות, צריך להבין שזה דור אחרון, או שזה דור מקולקל.

צריך להבין אותם.

כבר עשו את כולם משוגעים,

מסכנים ואומללים, בשביל שישמעו מוזיקה, בשביל שכולם דפוקים בראש.

וממש כולם חיים במתח נפשי, שאם לא ישמעו מוזיקה, למרות גזירת החורבן, הם עלולים למות משגעת

ומשיטיון.

זה ממש,

ורבנים אומרים את זה ברדיו, כמובן, בקול בעורמה,

שהדור חלש והוא לא יכול לעמוד בזה,

וזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

אז נגיד אותו דבר גם על החופץ חיים.

שלא לדבר לשון הרע, זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

ואז נוכל לדבר מה שרוצים, כי

מי יכול לעמוד בה?

בביטול תורה?

מי יכול לא לבטל תורה?

הרי רוב היום זה ביטול תורה.

אז אם לא יכולים לעמוד בזה, אז אפשר כבר, אתה מבין, הלכת לשפת הים גם.

כן.

למה? כי אי אפשר, זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה.

והחילונים אומרים בכלל ששבת זה קשה מאוד.

זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה.

ובפרט כל הצומות,

אנחנו בדור שיש קליקים, יש קרמבו וזה, זה דורות שקשה מאוד, אתה מבין להפסיד.

כן.

ויש עטיפות צבעוניות מרשרשות,

ואתה רוצה שאנחנו נצום?

איך אפשר?

ואין גבול לשגעת.

ואנשים ככה זה.

ובפרט שיש להם רבנים כאלה,

חיים טובים, חיים קלים.

הרב שני התיר לי, הרב שני אמר לי, הרב אמר לי, מי זה הרב שלך?

העולם. כן.

יש לו איזה שם.

זהו, הוא אמר לו.

מה אתה שואל כאלה רבנים? תלך, תשאל גדולי דור, תיכנס, תעמוד בתור אצל הגדולים, תשאל אותם שאלה, תלמד מהמקור, מה אתה לומד לי מכל אחד

שלפני כמה שנים

החליט שהוא רב.

לך, תשאל, תברר,

תסתכל, יש לו יראת שמיים בכלל? הוא מקיים את כל מה שכתוב?

אחר כך תברר אצלו דברים.

בנים בעצמו הוא לא מקיים.

יש כאלה שכותבים ספרי הלכות ולא מקיימים מה שכתוב בספרים שלהם.

הם דורשים מהציבור שככה וככה צריך לעשות ולדקדק על קלה כחמורה, והם עצמם אומרים על חלק נכבד מהספרים שלהם.

אז מה יש לנו לדבר?

וחלק מהם רוצים להיות רב ראשי גם.

לא יאומן כי יסופר.

חוברים על עבירות בפרהסיה, דאורייתא, בלי שום כחל משחק.

כאילו התורה של אבא שלהם.

והם יגידו מה שהם רוצים וכולי וכולי,

ומי יגיד להם מה תאמר, ומי יאמר להגיד להם מה תעשה.

זהו.

והציבור מסכן, לא יודע ספר, לא יודע מה מדברים איתו, לא יודע איפה הגבול, וזהו.

והשם ירחם על עמו ישראל,

כי צריך עין פקוחה ולדעת שהכל מתחיל ביראת שמיים.

ואם אין יראת שמיים,

אז כל התורה היא פלסתר,

כיוון שהיא לא לשמה.

לא לשמה.

היו גדולים מאוד בישראל,

דואג מאחיתופן, גדולים מאוד, ראשי סנדראות, אבל הייתה להם טינה בלב,

והם עשו שלא לשם שמיים, ואין להם חלק לעולם הבא.

ואין שום רב בעולם אחריהם שהוא יותר גדול מהם.

גדולים שבגדולים, גדולים שבגדולים.

אבל אין יראת שמיים, אמר כבר אברהם, בהר אגוד.

אז לכן צריכים לדעת, דבר ראשון זה יראת שמיים.

וקיום ההלכה בדקדוק, ולעשות רצון השם תדיר, ובמסירות נפש.

ורק זה לעשות, להתעסק ברוחניות כל הזמן.

אבל מי שרוצה לשלב שתי עולמות, גם העולם הזה וגם זה,

גם הנאות העולם הזה וגם זה,

קשה מאוד לסמוך עליו.

רבי יחנן, יום הראשון,

אמר הסובר ורוחניות על ארבעה.

שנה אמרנו.