העשיר מתבקש לא לתת | הרב אמנון יצחק שליט"א

 "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת השם לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל טו)

כתב הרמב"ן: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה - זה לא תעשה לעשיר שלא ירבה ממחצית השקל. מצוות לא תעשה שהיא לעשיר, שלא ירבה לתת יותר ממחצית השקל. ולכאורה: איך נוכל להבין את הלא תעשה הזה? הרי כל מצוות התורה הן תבלין ליצר, במקום היצר והניסיון - שם הן מצוות התורה. מצוות התורה הן באות במקום שיש יצר ויש ניסיון. ונשאלת השאלה: איזה ניסיון הוא לכאורה שלא להרבות? ואיזה תבלין יש ליצר במצווה אי נתינה? הרי זה בדיוק מתאים עם התכונות של האדם 'לא לתת!' אז מה יש פה ניסיון? מה יש פה יצר לא לתת? האופי של האדם לא לתת, וזה מצוות לא תעשה לעשיר שלא להרבות?! 

אבל אחרי התבוננות אנחנו נראה: שהשאלה הזאת נולדה לנו מזה שאין אנחנו מכירים את עצמנו! בלי מוסר - אי אפשר להבין את התורה הקדושה!! אדם שאינו יודע את עצמו ואינו מכיר את כוחות נפשו - אי אפשר לו להבין את התורה הקדושה. צריך אדם להכיר את עצמו צריך להכיר את כוחות נפשו, כל משא ומתן של התורה - זה בכוחות הנפש, שהתורה עם האדם הם אחד "חד הוא" כשהאדם מכיר את עצמו ואת כוחות נפשו ואת גופו הוא מכיר מכוחות נפשו את התורה הקדושה כיוון שהתורה וישראל חד הוא מכיוון שהתורה היא כל המשא ומתן שלה היא בכוחות הנפש של האדם - אז אם אדם מכיר את כוחות נפשו הוא מכיר גם את התורה! 

נצייר לנו ציור נאמן: אוספים כסף לבנין בית המקדש, וכל אחד ואחד נתחייב להתנדב לזה בשווה; אם אמנם העני שנתחייב לתת את הסכום הקצוב - ודאי שהוא מנוסה בניסיון גדול! כי העני חייב למכור את כל אשר לו כדי לקבץ פרוטה לפרוטה, ולא פעם ימנע אוכל מפיו!! עד שיעלה בידו לסלק את כל הסכום שהתחייב, וזה ניסיונו של העני. אבל ודאי שזה כאין וכאפס לעומת הניסיון של העשיר, גם הוא נתחייב לתת אותו סכום כמו העני "מחצית השקל" ותו לא. וצריך הוא לתת מתת שווה עם העני והמדוכא שבעירו! הן בודאי יחפרו פניו של העשיר מבושה וכלימה! בחרפה כזו להשתוות עם האביונים הכי גדולים לתת רק מחצית השקל?! זה פוגע בו, 

- 'מה, אני כאחד העניים הפחותים? שאני אתן רק מחצית השקל?!' 

טבעו של העשיר הוא לשלוט על כל סביבותיו! ואמנם לקחו העשירים את כל העולם לעצמם, והינם הראשים ובעלי הדעות בכל השאלות הכלליות; בכל אשר יפנו - ידם תקיפה! דבר זה גם מוטבע בחוקי ממשלה, בהרבה דעות ציבוריות, דעת העשיר יותר מכריעה מדעת העני, ובמה באמת כבשו את שוק העולם אם לא בעשירותם? בפיזור נדבותיהם במקום שישווה להם לתת! בנתינתם מכל יושבי עירם, ובאמת הם רוצים לתת. הגם שאמרו בחולין מו': 'העשירים מקמצין!' זה רק במקום שהם לא ירוויחו מנתינתם. 

אבל בעד כבוד - יתנו בכל אשר להם ביד רחבה! וניסיון גדול הוא לעשיר ליתן רק ככל יושבי עירו! שזה הפך מידת העשיר, שזה מורה שהעשיר והעני שווים ואין חילוק ביניהם!! ואין לך ניסיון גדול לעשיר כניסיון זה להיות שווה לכל העניים מבלי שיבדל מהם בכלום. הון ושלטון; ממון ושלטון - הולכים ביחד. לכן דואגים לעשירים תמיד! ולא מטילים עליהם גם מיסים!! ולעניים מטילים מיסים וגזרות והכל ולא מתחשבים בהם כלום!! כי 'בעל המאה הוא בעל הדעה'. אז התורה מצווה הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, ודאי תכונתו של העשיר להיות 'קופץ בראש!' ולהראות עשירות, 

אבל נאמר לו: "אל תרבה" ואל תבוא עם העשירות שלך, אלא תהיה שווה לדלת העם! והכלל הזה הוא אינו רק ברכוש גשמי, אלא גם ברוחני, הכלל הזה שולט גם בזה. חכמה היא גם כן רכוש גדול, וכטבע העשיר גם טבע החכם, והניסיון מעיד על זה. החכמים בכל מקומות מושבותיהן הינם בעלי הדעה, וגלגל העולם מתנועע על ידם, החכם רוצה להיות נבדל מכל כמו העשיר, לא פחות ממנו, ושכל שאלה תוכרע על ידו. חכמים זכרונם לברכה אמרו בברכות סג': 'אם ראית דור שהתורה חביבה עליו –פזר! ואם לאו – כנס'. אם אתה רואה שהדור התורה חביבה עליו - פזר את דברי התורה שלך, את דברי החכמה שלך לרבים, כי הם רוצים.

 אבל אם הם לא רוצי ם- כנס. כנס; היינו שלא תחפוץ לתפוס מקום בחוכמתך, ולא תעשה אותה קרדום לחפור בה תהילה וכבוד. אל תשתמש עכשיו בחכמה בשביל לחפור בה תהילה וכבוד, ואחרי כל חכמתך - יהיה שווה בעיניך כיתר המון העם הפשוטים ותקבלה רק בכדי ללומדה. כמו שאמר רבנו יונה: "שמור את החכמה - שמירת נדיבים!" כמו שהנדיבים שומרים על הכסף תשמור על החכמה, לא לבזבז אותה, במקום שלא נצרך, היינו; שתראה לתת את החכמה למי שצריך! למי שאתה מחויב לתת אותה, ואל תפזר אותה במקום שאין צריכין לה. 

זוהי אזהרה לחכם: שיזהר שמעלת חכמתו לא תגרום לו שירצה לרכוש על ידה את שוק העולם ולהיבדל משאר העם, אלא שלמרות חכמתו יהיה שווה בעיניו לכל בני אדם שאינם יודעין 'צורתא דשמעתתא!'. זו הנקודה הכי קשה בעשירות, בזה שרוצה אדם לקחת לעצמו, כי בזה שהוא נותן הוא לוקח לעצמו; כבוד מעמד שררה. כמו כן גם בחכמה, גם היא ניסיון גדול עד למאוד! שלא יעלה במחשבתו לרכוש בעדו, דבר מה על ידי חוכמתו. 

מסופר מפי רבי נפתלי מאמסטרדם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה על רבו הגאון רבי ישראל סלאנטר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה: נודע לו שאשתו לקחה לה שטר הגרלה, קנתה שטר הגרלה, הוא שמע את זה רבי ישראל, 

תכף כתב "סילוק" נכסי בפני עדות, ביראתו שמא תזכה אשתו בגורל, יהיה לו מזה 'קנין פירות' והוא ייעשה עשיר. וחרד פן לא יעלה בידו לעמוד בעניין של עשירות, שמא לא יוכל לקיים את כל המצוות והחיובים שפטור הוא מהן כשהוא עני, ובחר שלא לקיים מצוות אלה מאשר לעמוד בפני ניסיונן. 

אה! כמה אנשים מתפללים: 'שהם יהיו עשירים והם יחלקו ויתנו'. 

ואם כל המטרה שיהיה לך שתחלק - הקב"ה כבר מחלק למי שהוא חושב אז בשביל מה אתה צריך להתערב, מה אתה נכנס? אלא זה דמיונות! שהוא יחלק ויתן ויעשה וכו'. והניסיונות הם גדולים של העשירים! לא רק לתת אלא גם שלא לתת במקום שלא צריך. כמו שראינו פה לא תעשה שלא יוסיף, לֹא יַרְבֶּה. 

לכאורה: אילו היו באים ומציעים לנו 'שיפתחו לנו את כל שערי החכמה כמו משה רבנו!' 

מישהו מאיתנו היה מסרב לקבל מתנה זו? מי לא רוצה להיות חכם כמשה? ומה כתוב במשה? "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שמות ג ו) זאת אומרת הבורא יתברך הציע למשה חכמה, "וּתְמֻנַת השם יַבִּיט" (במדבר יב ח) היה יכול להביט בתמונת ה'. בחינה רוחנית של ראיה הכי גבוהה שיכול אדם לראות להכיר ולהבין את ה'. ומשה רבנו עליו השלום כתב על זה "סילוק" {כמו שאמרנו שרבי ישראל כתב סילוק רק בדרך משל} כאילו כתב על זה סילוק שכתוב בו "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" לא רצה להביט בשכינה! והוא משום שמשה שדרגתו שגם אחרי רוממותו, גם אחרי כל מה שהוא השיג והגיע – לא רצה אלא מתנת חינם. הוא פחד מהחכמה - שמא לא יעמוד בניסיונה! 

אז להיות עשיר ולהיות חכם - זה לא פשוט. לא פשוט בכלל, אז אם כבר זכה אדם להיות עשיר; יש עליו חובות גדולים! הוא צריך ללמוד טוב טוב מה עליו לעשות ואיך להשתמש בממון שהוא זכה בו. ואם הוא חכם - גם צריך לגעת להשתמש בחכמה ולא לפזר אותה בכל מקום. אלא צריך כמו שאומר רבנו יונה "שמור את החכמה שמירת נדיבים"; במקום שמבקשים תורה - אז אמרו לנו חכמים, במקום שהתורה חביבה – פזר! אבל אם לאו - כנס. אז צריך חכמה גם איך להתנהג עם החכמה. וצריך גם עניות במקום עשירות; במקום שהתורה אומרת לֹא יַרְבֶּה! - לא ירבה. 

אה! אתה נותן בדיוק כמו העני? 

לך תשכנע עשיר: 'שילך כמה ימים שבוע ימים בבגדי עני!' הוא מסוגל? לא מסוגל! 

- 'מה, אני ועני אותו דבר?! הוא יקנה משוק הפשפשים נעליים {חוץ מכבודכם}?' 

הוא לא יכול להעיז לחשוב להיכנס שמה שלא יחשדו שהוא קונה שמה. זאת אומרת העשיר יש לו בעיה, הוא חייב לתת בשביל להראות שהוא עשיר, כי אם הוא לא יתן במה הוא עשיר? "השופוני" אבל התורה אומרת: לא! מצוות לא תעשה לֹא יַרְבֶּה וזה ניסיון גדול. רק מי שמבין את כוחות הנפש - מכיר את התורה. ובלי מוסר אי אפשר לדעת את כל זאת. 

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".