למי נותנים מתנות? | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי השם מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא יג)

אמרו זכרונם לברכה בשבת י': 'הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו שנאמר: לָדַעַת כִּי אֲנִי השם מְקַדִּשְׁכֶם'. וצריך לעיין ברש"י שם על המקום. אז הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו שהוא נותן לו את המתנה, למה? תכף נבין. מאיפה לומדים? לָדַעַת כִּי אֲנִי השם מְקַדִּשְׁכֶם ה' מודיע. רואים מזה כי אף לכאורה היינו אומרים להיפך כי אין צריך להודיעו. כשאדם נותן מתנה היינו אומרים שאין צריך להודיעו כעניין וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו ח) או כדרך של נותני צדקה שהדין נפסק: 'כי לא ידעו זה מזה; לא הנוטל ולא הנותן', מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא יד) 

אכן כאן גילו לנו חכמים זכרונם לברכה: 'כי לא ראי זה כראי זה' צדקה ומתנה שונים זה מזה; הנותן מתנה לחברו - אינו נותנו לצדקה, כל אחד חפץ להראות למקבל כי אוהב אותו! וחפץ להיטיב עמו, לכן הוא נותן לו מתנה. הוא חפץ להראות לו שהוא אוהב אותו, וחפץ להיטיב עמו. ולכן צריך להודיעו, למה צריך להודיעו? שיתבונן מזה כמה הוא אוהב אותו. לכן יוצא מזה התחייבות לאדם המקבל טובה, שאם הוא לא יתבונן בעניין הנתינה ולהכיר את טיב הנותן, היינו: אהבתו רוממותו ומידותיו - הלא לחינם נתנו! ולא יצא מכוון הנתינה. 

ועל אופן זה לא נתן לו - וגזל בידו! אם אתה נותן מתנה לחבר שיראה כמה אהבה יש לך אליו, כמה הערכה יש לך אליו, כמה אתה רוצה להיטיב לו - חייב המקבל להתבונן בכל זאת, לכן הוא מודיעו שהוא נתן לו. ואם הוא לא מתבונן, ולא רואה את הדברים האלה - אז הנותן לא נתן לו על מנת שיקח וישים בצד, אלא הוא רצה שהוא יראה עד כמה הוא אוהב אותו. ואם זה לא השיג את המטרה והוא מחזיק בידו את המתנה - גזל בידו. כי המתנה ניתנה למטרה מסוימת, ואם לא נעשתה המטרה הזאת - אז זה גזל בידו! 

נמצאנו למדים מזה, כי לא כאשר אנחנו חושבים כעניין הכרת הטוב או כפיית הטוב - הוא בגדר מעלה ויתרון, כי אם דינים יש לו עליו, וגזל ממש יש בידו! זאת אומרת הכרת הטוב; כשאדם מכיר טובה לחברו, אז זה לא 'מעלה ויתרון' אתה עושה טובה שאתה מכיר לו טובה. או אם אתה כופה על הטובה, אתה לא מכיר בטובה שעשו לך. אלא יש פה דינים; והדינים האלה חלים ועליו וגזל ממש בידו אם אדם מקבל הטבה, הוא לא מכיר טובה - גזל יש בידו. ועל פי דין ממש יש על המקבל להתבונן ולהכיר את הנותן וטובתו ולהכיר גודלו ורוממותו. 

והעניין הזה מובא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש: 'כי כל הבריאה היתה בגין דישתמודעון לו' כל הבריאה זה כדי שיכירו את הקב"ה! זאת אומרת מהבריאה עלינו להכיר את הבורא, כל הבריאה היתה בשביל שיכירו את הבורא, מה יכירו? יכירו את טובו! יכירו את גודלו, את רוממותו, ואת יכולתו מכוח הבריאה. וזה על דרך שביארנו בענין הנותן מתנה לחברו, שהנותן רוצה שיכירו בטובתו באהבתו שהוא נותן לו להיטיב לו, ורצון היה מהבריאה ובטובו אשר היטיב עם הנבראים, רק להכירו ולהתבונן בו. נמצא כי אנחנו חייבים תמיד להתבונן במעשיו של הבורא יתברך! לפארו, לרוממו, והדרו ולברכו להכיר טובתו תמיד. 

וזה לא מדרך חסידות, חיוב גמור מצד הדין! זה מה שתקנו לנו מסדרי התפילה; "שכן חובת כל היצורים! להודות ולהלל על כל דברי שירות ותשבחות דוד המלך" זה חוץ מכל התהילים של דוד המלך! שאנחנו צריכים להלל ולשבח ולפאר ולרומם את הקב"ה על כל דברי, מעל לכל דברי שירות ותשבחות של דוד המלך, החיוב הזה מוטל על כל אדם. ובזה מבואר מה שאמרו זכרונם לברכה: בבראשית כתוב (בראשית ב ה): "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" ואמר שם רש"י זכרונו לברכה: ומאי טעמא? למה אָדָם אַיִן לַעֲבֹד מה הטעם? לֹא הִמְטִיר, הקב"ה לֹא הִמְטִיר גשם לפי שאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתם של הגשמים! 

לא מורידים גשמים כשאין מי שיכול להכיר בכלל את הטובה שבהם. התפלל עליהם - וירדו גשמים! זהו כדברינו: כי כל עניין מכוון רצונו יתברך שמתנותיו הטובות והעודפות, כי אם להכירו. כשה' נותן לנו מתנות טובות ועודפות - אנחנו צריכים להכירו! ולהודות לו, וכל זמן שלא היה מי שיכירו - לא נתן מטר. נמצא כי אחרי נתינת המטר - אנו יכולים להתבונן בם כפי יכולתנו להכיר הטוב והמיטיב. ואחרי שביארנו שזה על פי חיוב ודין גמור, וזה לא איזה מעלה ויתרון. לכן אנחנו מוצאים בחכמים זכרונם לברכה בברכות נט': 

"כי היו מברכים על הגשמים בזה הלשון: "אלף אלפים וריבי רבבות ברכות והודאות אנו חייבים לשמך על כל טיפה וטיפה!" נורא ומבהיל הנוסח הזה! 'על כל טיפה וטיפה' - נתנו כמה מיליונים ברכות! על כל טיפה, נורא מאוד למתבונן, ואין זאת כי אם אשר עסקו בהכרת הטוב, ולא יכלו לכפות את הטוב, וממילא נתנו כמה מיליונים ברכות על כל טיפה וטיפה. אין זאת כי אם למלאכים קדושים כמותם, שיכלו ליתן ריבוי של ברכות על כל טיפה וטיפה. וזהו מה שאמרו זכרונם לברכה: 'על כל נשימה ונשימה שהאדם נושם - צריך להלל לה'!'. וזהו מצד הדין וחיוב גמור! 

וזה איום ונורא גודל עבודת האדם, ולכל הפחות כדאי וכדאי בעד האדם לעמוד ולעשות עסק גדול בעניין הברכות וכוונת התפילה. אז אם אתה לא יכול להגיד מיליונים וזה החיוב, אז לכל הפחות תעשה עסק גדול בענייני הברכות, כשאתה מברך שכל ברכה תהיה ברכה של הודאה אמתית, וברכת השבח וברכת הנהנין - ברכה אמתית עם כוונה אמתית, וכן בכוונת התפילה. וקרוב לזה נמצא בחובות הלבבות, והוא מלמד אותנו גם את ההיפוך מצד הנותן; לא רק שהנותן נותן מתנה, הוא רוצה שיכירו בטובתו ובאהבתו וכו', גם את ההיפוך - שהוא לא נותן. 

וזה מופיע בסוף שער עבודת האלוקים פרק י': "וכן שתי המידות" אומר רבנו בחיי: "וכן שתי מידות - הנדיבות והכילות, מקום הנדיבות, לשום כל דבר במקומו, ולתת לכל בעל מידה חמודה מן הממון והחכמה כפי מה שראוי לו"; לכל אדם יש מידת נדיבות ובמידת הנדיבות צריך לדעת איך להשתמש, מה זה איך להשתמש? שבמידת הנדיבות צריך לתת; מתי נותנים ולמי נותנים? למי שהוא בעל מידה חמודה, אם הוא בעל מידה חמודה והוא ראוי לקבל ממון - נותנים לו; יהודי יראי שמים למדן לומד עוסק בתורה גומל חסדים דברים בעל מידות חמודות - נותנים לו מן הממון. 

וגם נותנים לו מהחכמה, נדיבות אתה גם נודב לו מחכמתך. אם הוא בעל מידה חמודה; 'לתלמיד שאינו הגון - אין מלמדים תורה!' אבל זה נותנים לכל בעל מידה חמודה, מן הממון והחכמה כפי מה שראוי לו, זה נקרא נדיבות שאתה משתמש בנדיבות במקום הנכון. כמו שכתוב במשלי ה טז: "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" אדרבה! יש בך? תן לאחרים! תשקה את העדרים, יָפוּצוּ המעיינות שיש לך חוּצָה, אל תשאיר לעצמך, אבל במקום הנדיבות זה רק לבעלי למי שהוא בעלי מידות חמודות וראויים לקבל. ושיודעים גם להעריך. "ומקום הכילות" 

מתי נשתמש במקום הקמצנות, במידת הכילות? על האכזרים! והפתאים, ומי שאינם מכירים את עצמם, ולא ערך הטובה עליהם. לכאלה לא נותנים. מי שהם אכזרים; לא נותנים להם לא ממון ולא חכמה ולא כלום. ומי שהם פתאים, ומי שאינם מכירים את עצמם, ולא את ערך הטובה עליהם, האנשים האלה לא נותנים להם. אמרו חכמים זכרונם לברכה בחולין קלג': "כל העושה טוב למי שאינו מכירו - כאלו זורק אבן למרקוליס!" מי שעושה טובה למי שאינו מכיר, לא מכיר לא בנותן הטובה ולא בטובה - לא נותנים לו! אין טעם לתת לו, 'ברכה לבטלה' מה שנקרא. וזה נקרא כאלו זורק אבן למרקוליס. 

זאת היתה עבודה זרה שהיו משליכים אבן על קיר - זו היתה העבודה! זה מועיל משהו? זה לא מעיל דבר! אז כמו עובד עבודה זרה שזורק אבן למרקוליס ושאין בזה שום טעם. לתת טובה למישהו שלא מכיר בה - זה כמו זורק אבן למרקוליס. אז לא נותנים שם, צריך להיות כִּילַי! לא לתת. הרי מלמדנו גם את החוב על הנותן מתנה: כי אין לו ליתן – דוקא כי אם למי שיוכל להבין את ערך הטובה ויוכל להתבונן בה. ואם הוא נותן מי שאינו יודע ערכה - הרי הוא כאלו זורק אבן למרקוליס. 

- 'בא לי לתת לו!...' 

- לא! לא, לא כל מי שבא לך לתת לו תיתן לו, 

לא, יש חובה עליך לא לתת למי שלא מכיר בטובה. לא זורקים אבנים למרקוליס, ה' נתן לך ממון? אז הוא נתן לך מתנה; ואתה זורק מתנה שלו למישהו אחר שהוא לא מכיר בטובה שלך בכלל? זה כזורק אבן למרקוליס. ה' נותן לך חכמה, אתה מבזבז את הזמן ואת החכמה ונותן אותה למישהו שלא יודע להעריך אותה. "אַל תְּדַבֵּר בְּאָזְנֵי כְסִיל פן יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ" (משלי כג ט) זאת אומרת אם אתה יודע שיש פה נפקותא לטובה, אדרבה! יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה 'אשרי המדבר על אוזן שומעת!' 

אז מלמדים אותנו גם את החוב על הנותן מתנה, לא על המקבל, גם הנותן - אין לו ליתן דוקא כי אם מי שיוכל להבין את ערך הטובה ויוכל להתבונן בה, ואם הוא נותן למי שאינו יודע את ערכה - הרי הוא כזורק אבן למרקוליס! מי ימלל את גבורות העניין ומי יוכל להאמין את דברי קודשם של חכמים זכרונם לברכה היודעים כל דבר לאשורו? הורונו זכרונם לברכה שני הצדדים שבאדם: אף כי מצד אחד על האדם להשתמש בכוח הנדיבות, כמו שבאר בעל חובות הלבבות, כענין יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה 

כי כלל גדול הוא בידנו כי ענין ההטבה להטיב לזולתו, הוא מיסודות יצירת הנפש מצד שורשו, ככה נברא האדם להיות נותן ולא נוטל להיות בדוגמת ובצלם אלוקים, שהאלוקים נותן ולא נוטל. גם אנחנו זה בשורש נשמתנו, זה מסודות ומיסודות יצירת הנפש ומצד השורש שלנו, גם מטבעו הוא עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי (בראשית א יא) האדם עושה פירות. היינו: שכל הזריעה שנזרע בקרבו - עליו להוציא ולהצמיח, כעניין שנאמר: "ללמוד וללמד" אין אתה רק לעצמך! אלא גם לאחרים "ללמוד וללמד" כמו עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי. 

אכן מצד השני; יש באדם גם כוח הכילות - היינו לבל יצא ממנו שום דבר! ויהיה כאבן דומם, לא במעשה הטוב לזולתו ולא להפיץ מעינותיו, כי מדרכי עבודת המשכילים; שיראו פרי בעבודתם! בשביל מה אתה עושה את זה? שיהיה פרי בעבודה! והיסוד הזה מלא כל התורה, כל הנביאים צווחו ככרוכיה {כרוכיה זה שם של עוף שנקרא עגור} בקול אחד. צווחו בטענה על עם ישראל (ירמיה ב יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" כך אומר ירמיהו הנביא. וכולם צווחו בקול אחד: 'איך נעבוד לאלוהים אחרים שלא יועילו כלל וכלל?! 

הלא לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב (ירמיה י טז) והוא יענה להם תמיד בעת יקראוהו! והוא יחלצם מן המיצר, וזוהי טענה גדולה על המשכילים! איך לא ישכילו ולא יבינו ההבדל הגדול?! ולוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ (דברים לב כט) יבינו בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים (מלאכי ג יח) לבין עובד זולתו חס ושלום. איך יכול להיות שאנשים עובדים עבודה זרה שאין בה ממש?! הלא לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, חלק יעקב - הוא עונה להם תמיד טרם יקראוהו! והוא מחלצם אותם ממש מן המיצר. אבל תדבר לעצים ולאבנים - מה יעזרו לך? איך אפשר להחליף זה בזה?! 

אלמלא לא ידענו אלא מה שהודיעונו חכמים זכרונם לברכה בתענית פ"ג כל סיפורי מעשיות - בדפים שלמים! הלא די לנו לשמוח בחלקנו, הודיעונו בהם סוד (תהלים קמה יט) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה חכמים זכרונם לברכה עשו כטוב בעיניהם! ותמיד נענו תיכף בבקשתם מה' יתברך, להיבהל ולהשתומם מאשר סיפרו לנו. 

'מעשה בשמואל הקטן: שגזר תעניתא וירדו גשמים קודם הנץ החמה 

כסבורים העם לומר: 'שבחו של ציבור הוא'. 

אמר להם שמואל: 'לא שבחו של ציבור הוא'. 

שוב שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה, 

כסבורים העם לומר: 'שבחו של ציבור הוא'. 

שמואל הקטן אומר: 'זה לא שבחו של ציבור הוא!; אם גזרנו תענית לפני הנץ החמה או אחרי השקיעה - זה לא השבח של הציבור, בגלל שהציבור התענו ובגלל זה ירדו גשמים, זה לא שבחו של הציבור. 

- נו אז לשמואל, שבחו של ציבור היכי דמי? 

- אמר "משיב הרוח" - ונשב זיקא! 

איך שאומרים "משיב הרוח" הציבור - ישר ששששששש מתחיל הרוח. 

אמר "מוריד הגשם" - ואתא מיטרא! 

איך שהוציאו מהפה על המקום - בא! זה נקרא שבחו של ציבור. שה' שומע להם -ברגע שהם מבקשים על המקום, זה שבחו של ציבור. וזהו חלק יעקב. אז שמענו או ראינו דבר כזה מאלוהים אחרים? שהציבור שלהם יקראו לאלוהים האחרים לחרטה שלהם! ויצא משהו? "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ... כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם" (תהלים קטו ה-ח) ואיך לא נדע ולא נבין את טוב חלקנו? "מִי פֶתִי - לא יָסֻר הֵנָּה? יבוא וירצה להיות מאלה שקרובים לקב"ה! 

"ומִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהשם אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד ח) אדם לוחש בפיו - וה' יענהו תכף! אין זאת כי אם אלוקים חיים הוא! ולהיפך!! חלק העמים - קוראים ואינם נענים! אז איך יעבדו? איך יעבדו את העבודה זרה?! זאת מורה כי לא ידעו האמת ולא זכו לראות עבודת הקודש כמו אצלנו מעולם, לכן, הם עובדים לעץ ולאבן ומתפללים לאל לא יושיע. אמרו חכמים זכרונם לברכה במדרש דברים רבה ב י: 'פעם אחת באו לספינה לעיר אחת, ולא היה על הספינה כי אם יהודי אחד, 

ובקשו הנוכרים 'שילך שם לעיר לקנות מאכלים גם בעדם'. 

ואמר להם: 'כי גר ונוכרי הוא ואין שום מכירים', 

אמרו לו: 'הלא יהודי אתה! ויהודי בכל מקום שהולך ה' עמו, ואיך תאמר כי גר אתה?' יהודים אינם גרים. 

הלא גם באומות העולם היה מפורסם עניין אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אכן עבודה זרה קרובה ורחוקה כידוע, ואות היא כי הורגלו במעשיהם לבל ישאו פרי, ומזה יכלו לעבוד גם עבודה זרה אשר לא יועילו. אכן לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, הם הורגלו לראות פרי בעבודתם! לקרוא ולהיענות. ולכן אמרו חכמים זכרונם לברכה: 'אם נמצא באדם מידה כזאת ללמד לתלמיד שאינו הגון ולעשות טובה למי שאינו מכירה ובטח לא יצא מזה שום פרי, אין זאת אלא כי השחית דרכו לעשות מעשים אשר לא ישאו שום פרי. ואם כן, קרוב הוא לעבודה זרה! אשר לא תוציא שום פרי, זהו מה שאמרו: "כזורק אבן למרקוליס" ועל זה נאמר: "ויֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" כמו שכתוב בירמיה ב ה. 

מבהיל הדבר למבין! ומזה ילמד האדם לדקדק במעשיו לעשות מעשים אשר 'אוכלים פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא!' וזהו מעשה אלוקינו. 

אז למדנו: 'הנותן מתנה לחברו - צריך להודיעו!' למה הוא צריך להודיעו? כי יראה שהוא אוהב אותו, הוא רוצה להיטיב לו, והמקבל צריך להתבונן להוקיר טובה באהבה, ולהחזיר כנגד, ואם הוא לא עושה כן ולא מתבונן - הרי זה גזל בידו! וראינו שיש באדם מידת הנדיבות והבילות, וצריך לדעת איך להשתמש בהם למי נותנים ולמי לא נותנים כדי שלא יהיו מעשיו ללא פרי. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".