מסירותו של מנהיג | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב י)

מכאן נוכל לראות את רוממותו של רוענו הנאמן משה רבנו, מה מאוד עמקה מחשבת אהבתו ונאמנותו לעם ישראל. הנה אחר שהקב"ה אומר לו "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" בזה לכאורה סולקה העמידה והטענה של משה (שמות לב יב): "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים" היו המשיך לחתור בתפילתו במסירות נפש נוראה כזו - עד שחילה את עצמו עליהם, כמבואר בחכמים זכרונם לברכה: 'מלמד שעמד משה בתפילה עד שאחזו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: "אש של עצמות". עוד אמר שם רבי אלעזר: 'בשעה שאמר הקב"ה למשה: "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" 

אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! ומה כיסא של שלוש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך, כיסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה! ולא עוד אלא שיש לי עוד בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו: 'ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש רחמים!'. 

הבושה האיומה הקיפה את כל הוויתו של משה רבנו לשם הצעתו של הקב"ה, שהקב"ה חלילה מוכן להשמיד את עמו, ובמקומם להעמיד ממשה עם חדש. מפחד שמא חלילה הצעה זו להחליש את כח תפילתו ותחנוניו עבור עם ישראל, הרבה להתאמץ ולהתרגש על יסוד יסודות נפשו עד כדי "אחילו" חלחלה אחזה בכל נימי נשמתו וגופו של משה, מרושם הצעה זו של "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" שהיא עלולה להחליש אפילו במשהו את עתירותיו ותחנוניו שהוא שופך לפני הקב"ה להצלת עם ישראל. 

זאת אומרת עצם הזכייה הגדולה, שאתה תישאר מכל עם ישראל ואני אעמיד ממך את עם ישראל אפילו אם זה רק בתור שבח ולא מציאות, זה כבר מרומם את נפשו של השומע, שכבר לא יטרח ויצטער כל כך בשביל אחרים כי הוא לא שותף לצרה, למה? הוא ניצל כבר על בטוח! אבל אם היתה הצרה צרה של כולם שכולם מתים - אז ודאי שזה אחרת! לא? כדי שהוא לא יתרשם מן ההצעה, כדי שזה לא יתפוס אצלו בכלל - הוא הגיע למצב של התאמצות והתרגשות עד יסוד נפשו וחלחלה אחזה את נימי נשמתו וגופו עד שנהיה לו אש של עצמות, לא חום 42 מעלות... אש של עצמות. 

וכל זה כדי שלא להחליש במשהו את עתירותיו ותחנוניו שהוא שופך לפני הקב"ה להצלת עם ישראל. לכן התאמץ ריכז מחשבתו בתפילה עבור עם ישראל, ובתוספת; להצלת נפשו! מן הבושה והכלימה האיומה הצפויה לו מאבותיו, אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב האמהות, שיאמרו 'שלא מסר נפשו להתפלל על זרעם בני ישראל, ויתר עליהם...' ועוד יאמרו 'שביקש גדולה לעצמו!'. עצם המחשבה הזו הכניסה בו אש בוערת בעצמותיו, עד כדי השלכת כל עצמיותו ומהותו כנגד לומר (שמות לב לב) "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". 

מה מאוד צריכין אנו לקחת מוסר מהתמונה הזו להתבייש ולהיכלם מהנהגתנו אנו, איך שמעט מן המעט מן הכבוד הפרטי או הנאה פורתא אחרת, משכיחים ומסיחים מלבנו את כל חובת השתתפותנו בצער כל אלה הנלווים והקשורים בנו, חברנו תלמדנו מודענו, ויש בעוונות הרבים שבחיים הציבוריים רמז כולשהו. ולפעמים רק מקסם שווא של "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ" עלול הוא לגרוע ולמעט כוחו ודאגתו בעד זולתו. ואף להתקרר ולהשכיח לגמרי את כל השתתפותו בצער בדאגת הזולת. ומה גדולה ואיומה היא הבושה והכלימה שצריכים אנו להרגיש, על חסרון ההתמסרות וההתלהבות, והתועלת והצלת זולתנו בשביל רמז קל של "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ" 

רק רומזים לאדם משהו שיעשו לו מינוי כזה, תפקיד כזה, שררה כזאת, יתנו לו כך או אחרת - כבר הוא מתנתק מכל הסובב! שלא חלילה יסיחו את דעתו מהשגת המטרה... הוא כבר לא רואה בעיניים אף אחד. 

אתמול הוא צעק "בשביל המעמד הבינוני"! 

והיום הוא רומס את כולם!! זה דוגמא כן, זה דוגמא שכולם מכירים ובולטת. 

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (בראשית לז לה) יעקב אבינו ממאן לשמוע דברי תנחומים כדי שלא להעביר הדאגה מליבו. דברי הספורנו. כל בניו ובנותיו קמים לנחמו - יש אומרים בנותיו ממש, כל שבט נולד עם תאומה. ויש אומרים לכלותיו שנקראות בנותיו. "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" ממאן לשמוע דברי תנחומים כדי לא להעביר את הדאגה מליבו. גם כשהוא רואה את כל המשפחה הבנים והבנות מתכנסים כולם לנחם ולעודד – ממאן ואוטם אוזנו מלשמוע תנחומים ודברי הרגעה. 

ממאן להשקיט את טביעת נפשו על עצמו; שהיה מאשים את עצמו, שהלא הוא ששלח את יוסף לראות ולדרוש את שלום אחיו! ואיך יבליג על דאגתו וצערו? ואיך ירגיע את עצמו בתנחומים, של אהבת שאר בניו ובנותיו שקמו ועמדו לנחמו אז זה שמרעפים עליו אהבה והתנחומים ועידוד. זה היה צריך להשכיח את הדאגה והצער שיש לו, את הכאב? הצער האיום על היעדר יוסף – לא פג! ולא נתמעט, ולא נגרע, אפילו למראה אהבת בניו ובנותיו. הנחומים זה כאילו פעולת הסחה להשקיט את הכאב, יעקב לא רוצה 'טובות', הוא רוצה להישאר שקוע באבלו, והוא לא רוצה שיפוג ממנו הכאב והצער. 

מעין כזו היתה עצתו ומזימתו של נבוכדנצאר הרשע, הוא היה פיקח גדול! הוא ידע מה כוחות הנפש של אדם ואיך אפשר לשחד אותו; הוא ציווה להיטיב עם הנביא ירמיהו, ליתן לו את כל החופש הפרטי, את כל ההצטרכויות, את כל השלווה הדרושה, וכוונתו היתה לשתק ולהשתיק את ירמיהו, שיחדל מלהשתתף מלזעוק ומלמרר על גורל עם ישראל הגולים והאומללים. במעט ההנחות שנתן רשע זה לנביא, הוא חשב לסתום את פיו שלא יוסיף להתחנן ולהחלות את עצמו לפני אלוקי ישראל שירחם על עמו הגולֶה. 

ידע הרשע הזה את כוחו של הנביא, ידע את עוצם החתירה שבדברי הנביא לחתור ולפתוח את לבותיהם של ישראל ולהחזירם בתשובה! ומפני זה הוא חרד מאוד הרשע הזה, והתאמץ לסתום את מעיינות דמעותיו ותפילותיו של הנביא. על זה אמרו לנו חכמים זכרונם לברכה; 

'אמרו ישראל לירמיהו: 'נעשה תנאי בינינו; עד שאתה נתון ברווחה – הווי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה!' 

וכן עשו; 

ירמיהו היה בוכה ביום (ירמיה כ יד): "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ". 

ישראל בוכים בלילה (איכה א ב): "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ". 

אמר הקב"ה לישראל: "אתם בוכים בלילה וירמיהו ביום - ואני אבכה ביום ובלילה! שנאמר (רימיה ח כג): "וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי".

היינו שבכדי להפר את מזימת נבוכדנצאר, של שיתוק בכאב והצער על ידי מעת השלווה שסידר והעניק לנביא נתן לו יחס VIP (וִי.אַי.פִּי. – אישיות חשובה מאוד!) – נוצר החוזה הזה של הגבַּרת הבכייה ורגשי תשובה, הן מצד העם המשועבד שבוכים בלילות והן בעיקר מצד ירמיה הנביא שבכה ביום מתור קריאה לתשובה. וממילא כל זה עורר להגברת רגשי הרחמים אצל הקב"ה שבכה יומם ולילה, ועדיין בוכה יומם ולילה ומצפה לגאולתו! לא רק לגאולתנו!!

 הראשון שהראה את כל תלמידיו הנביאים הבאים אחריו, היה משה רבנו הרועה הנאמן, שלא נתקרר חלילה במה שאמר לו ה' "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" אלא שהחליא את עצמו באש של עצמות כדי להציל את עם ישראל. והיה מוכן למות תחתיהם! 

ואמר: "יתבטלו אלף כמשה ולא תיפול ציפורן מציפורנן של ישראל" - זה רועה נאמן. 

לא כמו הרועים של היום שהם רָעים לא בחולם אלא בקמץ. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".