---

http://live.shofar-tv.com/videos/4036
2-7-14
"ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ויקוד וישתחו לאפיו". הרמב"ן העיר על לשון ויגל, הלא היה זה מראה נבואה, ומזה שנבואה בכל העתיד אינו בריאה חדשה דביצירת האדם יש כבר הכל, ורק שאינו רואה זאת מחמת אוטם הלב וכיסויו, וכשמסירים אוטם הלב אז רואים הכל. מה הוא אומר הרמב"ן, אומר מה הלשון הזה ויגל, ויגל ה' את עיני בלעם, כאילו גילה את עיניו, מה זה גילוי? משהו היה מוסתר ומגלים, והלא מדובר פה על מראה של נבואה. אז אם גילוי זה מה שהיה מוסתר ופה מדברים על נבואה, מפה יוצא שנבואה וכל העתיד, מה שמנבאים על העתיד אינו בריאה חדשה מה שעתיד להיות, למה כי כבר ביצירת האדם יש כבר את הכל, רק מה, הוא אינו רואה זאת מחמת אוטם הלב וכיסויו, אבל אם מסירים את אוטם הלב אז רואים הכל, כי כל העתיד כבר נמצא בהווה.
ונביא כאן דבר אחד שהנה הוא מעיקרי עבודת האדם, והאדם באמת עוסק בזה כל היום ובכל זאת אינו יודע מזה כלום מחמת אוטם הלב. חסד, החסד הוא יסוד כל הבריאה ועבודת האדם, והפסוק במיכה אומר "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד", ובאמת הוטבעה כן כל הבריאה שאין בה שום מעשה ופעולה שלא תהיה בה פעולה של חסד, והאדם אינו יודע מזה כלל. אדם לא יודע מזה כלל. האם אתה חושב שאתה יושב פה אתה עושה חסד? האם אתה חושב שאם אתה יושב פה אתה עושה חסד? האם אתה חושב שאם אתה יושב פה אתה עושה חסד? למה לא, אם אתה לא תהיה פה איך יהיה לי זכות שאני מלמד לאנשים? אז בעצם זה שאתה יושב פה אתה עושה חסד, אפילו שאתה בא בעצם ללמוד לעצמך ואתה רוצה להנות מהלימוד, אבל בעצם בידך אתה עושה חסד. כיסוי הלב לא נותן לאדם להבין שכל מעשיו של האדם זה חסד רק הוא לא יודע לכוון בזה, כי הוא באמת חושב רק על עצמו, חושב מה הוא מרויח, ולא יודע שבאותה פעולה ממש הוא עושה חסד עם הברואים ועם הבריאה. והאדם אינו יודע מזה כלל, והוא רק משום הסיבה שכתב הרמב"ן שזה אוטם הלב וכיסויו.
על ההערה הזאת התעוררנו במגילת רות. "ותאמר נעמי, יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי", אז היא מברכת אותם שהקב"ה יעשה איתם חסד עם רות וערפה על מה? כאשר עשיתם עם המתים ועמדי, מי זה המתים? הבעלים שלהם שהיו בניה, ועמדי. ולכאורה לא בכל המגילה לא נזכר שום מעשה חסד שעשו לבעליהם, רק מה שהם נישאו להם, וכי נישואי אשה עם בעלה וחייהם ההדדיים מעשי חסד הם? מה שייך על זה חסד? זה שאלה ראשונה.
וכן "ויען בועז ויאמר לה, הגד הוגד לי את אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך", מה הוגד לו? לכאורה איזה חסד עשתה עם נעמי רות, הלא נעמי הפצירה בה לשוב, שתחזור לארצה ולמולדתה, ורות עשתה זאת לטובת עצמה שהיא נדבקה בנעמי, ואיך נוכל למנות פעולה שאדם עושה לטובת עצמו בין פעולות החסד? אם אתה אוכל ארוחת צהריים בבית, אתה עושה חסד? כן? איזה חסד? אה, עם האשה שטרחה להכין, עכשיו אתה מבין ענין.
וכן, "ויאמר ברוכה את לה' בתי", היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לכאורה איזה מעשה חסד עשתה בזה רות, הלא עשתה זאת רק לטובת עצמה, וכמו שהכתוב מעיד, "ותאמר לה נעמי חמותה, בתי, הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" וכי נוכל לחשוב פעולה שאדם עושה לטובת עצמו בשביל איזה שידוך הגון וכדומה שזה מעשה חסד?
ובאמת כשנתבונן נראה שכל ההנחה שלנו שמעשה שאדם עושה לטובת עצמו אינו מעשה חסד זה טעות, אם אדם מניח שמעשים שאדם עושה לטובת עצמו זה לא מעשה חסד - זה טעות. לדוגמא, מצות צדקה, ודאי שהוא מעשה חסד, נכון? ומה אמרו חכמים בפסחים ח', האומר אתן צדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. ומעשהו הוא מעשה של חסד אע"פ שהוא עושה את זה לתועלת עצמו בשביל שיחיה בני. למה? כי אין הכוונה מה שהוא מתכוון בשביל שיחיה בני מגרעת את המעשה, זה לא מגרע ולא מחסיר, אמנם ידונו עמו בשמים על הענין של לשמה, כתוב פה שהוא צדיק גמור אבל לא חסיד, הוא לא חסיד, ידונו אותו על הלשמה שבמעשה, אבל בענין החסד אין כאן שום גרעון, אין פה שום גרעון. וכי מנין לנו שאסור לעשות חסד לתועלת עצמו? הלל אמר שהוא הולך לעשות חסד עם עצמו, עם אכסניה שלו, עם הנשמה שלו, עם הגוף שלו הולך לעשות חסד, הולך להתקלח. שמעתם? והוא הולך לעשות חסד עם עצמו הוא אומר הלל. והרי מצינו בדיין שכל מעשיו הם מעשי חסד, כמו שאמרו בשבת י', כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, כן, אז אם הוא דן דין לאמתו הוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, זה חסד גדול, לא? להחזיק את העולם, הוא שותף עם הקב"ה במעשה בראשית, זה חסד להחזיק את העולם, לא? ואעפ"כ מותר לו ליקח שכר בטלה. עכשיו הוא יושב ומתבטל, היה יכול באותה שעה לעבוד שיהיה לו פרנסת ביתו, אז הוא לוקח שכר בטלה. נמצא שאע"פ שהוא לוקח שכר בטלה אין זה מגרע את מעשה החסד שהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. ואם כן באמת הוא טעות, שאנחנו חושבים דחנווני שעסוק כל היום במקח וממכר ומרויח מזה פרנסתו אם הוא מרויח מזה את הפרנסה אין זה חסד, מה, הוא עמד פה כל היום לא הרויח כסף, הוא חושב עלי? לא, זה חסד, זה חסד. וכיון שהפעולה בפני עצמה, הפעולה זה שהוא קם מוקדם ונותן ומכין ומסדר והוא נותן לך שירות ומגיש ומזמין לך את מה שאתה חסר, ואם תגיד לו אנחנו אוהבים כזה אז הוא יביא לך, מה זה לא חסד? הפעולה עצמה ודאי היא חסד. אדם הולך ערום יחף ורעב, בא האדם מאכיל אותו משקה ומלביש, הלא אין לך חסד גדול מזה, נכון? ומה אכפת לך אם הוא מרויח מזה גם כן? אחד פתח גמ"ח, רוצה לעזור לבריות, והוא באמת עושה, לא חרטה בשביל להכניס לכיס שלו, נותן לעשרה אנשים ולוקח מאה לכיס, אלא הוא באמת עושה ככה, אבל הוא לוקח משכורת משם, מה, הוא לא עשה חסד שהלביש והאכיל והשקה וכו'? אז מה אכפת לך אם הוא מרויח מזה גם כן?
והיכן מצינו שאסור לקחת ממעשה חסד לטובת עצמו, אם אתם זוכרים למדנו את החתם סופר שהוא אמר פיזר, נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, פיזר אמרנו אפילו שהוא עושה את זה בקול תרועה והוא משמיע שהוא נותן צדקות ואפילו עושה כך בפרהסיא, אמרנו פיזר אתם זוכרים מה זה? פעמון זהב רימון, אפילו עושה רעש קיש קיש קיש קיש קיש משמיע. אז היכן מצינו שאסור לקחת ממעשה חסד לטובת עצמו, והלא יכול הוא לכוון כאן גם לשם חסד, כשאדם יביט במבט כזה על העולם יראה שכל הבריאה כל מעשיה ופעולותיה כל עסקיה עסקי חסד הם. אתה מרים את הצלחת מהשולחן אתה עושה חסד עם האשה, אתה מרים משהו בבית כנסת מהרצפה, אתה חוסך את הפעולה לאחר אתה מקיים חסד. אתה מוריד חוץ מכבודכם את הזבל למטה אתה מכוון שעושה חסד עם בני הבית. כל פעולה ולו שנראית שפלה וגרועה ופראייר כאילו במעשה, אתה יכול להפוך אותה למצות עשה דאורייתא שתרויח עליה שכר שבזכות זה עומד העולם.
לפי זה כל מצוות בין אדם לחבירו פשוט שיסוד כולם הוא חסד. אתה עונה למישהו - זה חסד. אתה עוזר לו - זה חסד, אתה מכוון אותו - זה חסד, אתה מעיר לו שיקום מוקדם - זה חסד שאין כדוגמתו, אתה מעיר לו שיהיה עשירי בזמן ולא ידאג לעצמו בשביל שהוא יסיים את התפילה אלא אתה דואג שיהיה בזמן בתפילה עם כולם - זה חסד גדול. אתה אומר לו את זה בפני אנשים - זה עוד יותר חסד, כי זה ודאי יגרום לו שבפעם הבאה הוא לא ירצה לקבל את זה עוד פעם אז הוא כבר יהיה מוכן, אז אדרבא. וכן על זה הדרך, הכל זה חסד, אבל תתכוון לשם חסד, לא סתם להעליב את הבריות, לפגוע, לראות את נחיתותם וכו', הכוונה צריכה לתקן ולשפר, להועיל.
והלא זהו באמת באמת באמת כל היסוד הזה של בין אדם לחבירו פשוט שהיסוד כולו חסד, וגם יסוד מצוות שבין אדם למקום הוא גם כן חסד, איך הקב"ה אמר "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר", וכי יש להם ברירה? הוא אמר להם לצאת למדבר, אז מה הם עשו חסד עם הקב"ה ששמעו לו והלכו? כן זה חסד, הקב"ה אומר זה חסד, מה חסד? לא דאגתם, ידעתם שאתם הולכים מיליונים עם ילדים עם תינוקות, אין אוכל אין שום דבר ואתם הולכים ושומעים למה שאני אומר, זה חסד עם המקום. אלא שכאן נצטרך להוסיף הוספה קלה, והוא שהחסד בזה עם הבורא יתברך כביכול כשעושים לו נחת רוח, נחת רוח ליוצרו. וזה באמת יסוד כל הבריאה כולה.
ויסוד הקרבנות מה אמרו חכמים, אומר רש"י ויקרא א', ריח ניחוח - נחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו. מה זה ריח ניחוח אישה לה', מה זה ריח ניחוח? הקב"ה נהנה מריחות של הקרבנות? אלא יש לו נחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו, הקב"ה אומר משהו ואנחנו שומעים בקולו ועושים את רצונו, זה יסוד כל האדם, זה הנחת רוח. ז"א שהיא הכי נמי כל יסוד הבריאה הוא לעשות חסד עם הבורא כביכול.
אמרו חכמים ז"ל בסוטה י"ד, תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. פירוש, כשרואים אנו בסוגיה שנגמרה באותו ענין שפתחה בו, זוהי הוראה כשרואים אנו סוגיה שנגמרה באותו ענין שפתחה בו, זוהי ההוראה שכל המשא ומתן של הסוגיא הוא מהענין הזה, שכל פלפול התורה והמקח והממכר בה, השורש של כל התורה זה חסד.
המתבונן היטב בתורה הקדושה יראה שיסודה הוא חסד, אחד מעיקרי המשפטים, עיקר, אחד מהעיקרים במשפטים הוא קנינים, קנין, שלכאורה מה זה שייך לחסד? אבל המתבונן יראה שיסוד הקנינים באמת הוא חסד, כענין בעלות שהקב"ה אומר שאדם עושה קנין יש לו בעלות על ה חפץ וכו', ענין בעלות שחנן הבורא יתברך את האדם זה נובע ממידת החסד, מאיזה יסוד? מהיסוד שרצה הקב"ה להיטיב עם בריותיו והוא על דרך שהרמח"ל מבאר, שכל ענין האדם הוא בכדי שלא יאכל נהמי דכיסופא, כדי שלא יאכל לחם חינם אז הקב"ה נתן לאדם קנינים, שהוא נהיה בעלים על משהו, ואז ממילא הוא עושה בשלו, אם הוא עושה בשלו אז כאילו הוא לא אוכל משל אחרים, זה שלו, אז כל הענין של הקנינים זה ענין של בעלות הוא נובע מהיסוד הזה של החסד, כמו שאומר הרמח"ל, שה' לא רוצה שאדם יאכל לחם חינם לחם שיש בו בושה, דמאן דאכיל מדחברי באית לאיסתכולי ביה, מי שאוכל משל חברו וזה לא שלו, אז הוא מתבייש, הוא נפחד להתבונן בפניו, כאילו זה אוכל על חשבון אחרים זה הרגשה לא טובה.
כמו כן ניתן לאדם ענין קנינים, בכדי שאדם ירגיש שהוא אוכל מיגיע כפיו, אז זה חסד שעושים לו.
היסוד והשורש המקיף את הכל זה חסד, היסוד והשורש המקיף את הכל זה חסד. יסוד התורה - חסד, יסוד הבריאה - חסד, האדם שרוי כל היום בחסד, כל מעשיו ופעולותיו מעשי חסד המה, כל משא ומתן, כל עסקי האדם ההדדיים כולם בנויים על חסד, שכן הוטבעה כל הבריאה, והאדם במחשבה שטותית אחת מוחק את הכל. זה אוטם הלב וכיסויו, בהרהור קל שהוא חושב שהוא עושה לטובת עצמו, כדאי לי, לא כדאי, אני אלך, אני יעשה, אני זה, כשהוא חושב על עצמו לטובת עצמו הוא מוחק את כל יסוד הבריאה, הכל נבלע ונעלם על ידי מחשבה זו. אבל אם הוא חושב אני עושה חסד, אני מתחסד עם הבריות, אפילו שאני נהנה, אני עושה חסד, הוא הרויח את הכל, הוא מעמיד את הבריאה במתכונתה.
על זה יאות להמליץ מה שאמרו חכמים ז"ל, הופך קערה על פיה, דעל ידי הפיכת קערה הוא הופך בנינים הרבה. כמו שאמרו על איוב שהוא רצה להפוך קערה על פיה חס ושלום כנגד ה' יתברך וטובו, אז לכן זה מהפך את הקערה, במקום להבין על מה מושתת העולם ומה צריך להבין ולחשוב ולהשכיל, האדם חושב רק על טובת עצמו.
לכן באמת האדם הוא הדור כולו מחסד, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, החסד הגדול הלזה הוא פשוט, השידוך עם בועז מעשה פשוט, זה מעשה חסד הוא. היא עושה מעשה חסד שהיא מסכימה להתחתן איתו. ועד כמה מבהיל זה, שאחרי כל אלה כשישאלו לאדם איה הוזהרנו בתורה על חסד? אתם יודעים איפה הוזהרנו בתורה על חסד? זה מה שכתוב פה, שישאלו לאדם איה הוזהרנו בתורה על חסד יניע בכתפיו כאילו לא יודע כלום.
קריאת מגילת רות בשבועות הוא כדי להורות שיסוד התורה מהותה הוא חסד. תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. כל התורה כולה מתחילתה ועד סופה היא גמילות חסדים, הקב"ה בתחילת התורה מלביש ערומים, עושה כותנות עור לאדם הראשון ולחוה, בסוף הוא קובר את משה, סוף התורה הוא קובר "ויקבור אותו בגיא" קבורת המת זה חסדים, תחילתה וסופה חסדים, כל התורה חסדים, הכל חסד. אז מה זה ויגל אומר הרמב"ן? הרמב"ן זה לגלות את מה שהיה מכוסה. אבל מדברים על נבואה, כן, גם נבואה זה דבר שמכוסה. זה קיים כבר, כל העתיד כבר קיים בהווה, רק הוא מכוסה מעיני האדם והקב"ה מגלה את עיניו, לכן אמר דוד המלך "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" הכל נמצא פה, הכל יש, אבל צריך לגלות. האדם חי והקב"ה לידו, לידו, לידו, והוא לא רואה ולא מרגיש. אדם נמצא בבית הכנסת, כי השכינה שרויה, הוא בכלל לא מרגיש, הוא אחד מעשרה שיכול להביא את השכינה והוא מאחר לתפילה, והוא מעכב את השכינה, והשכינה אומרת מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, הזוהר מדבר על זה הרבה.
אז ז"א אדם צריך לדעת שהוא יכול לעשות חסדים כל ימי חייו בכל פעולה, רק שיכוון על זה, וכל רגע הוא זוכה בחסד חסד חסד חסד חסד חסד חסד....
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.