פתי יאמין לכל דבר | הרב אמנון יצחק שליט"א

כה' תשרי תשע"ו - פרשת בראשית - פתי יאמין לכל דבר

 "ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ".

 אינו מובן, כי העיקר החטא שאכל מהעץ אשר נצטווה שלא לאכול, ומה להזכיר כי שמעת לקול אשתך?

הקב"ה פונה אל אדם לאחר שאכל מהעץ ועבר על האיסור "ולאדם אמר: "כי שמעת בקול אשתך ותאכל מן העץ", לא מובן, עיקר החטא היה שהוא אכל מהעץ שנצטווה לא לאכול אז מה להזכיר לו כי שמעת לקול אשתך?

 מצינו בעת שאמר לו השם: "המן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכלת"? ויאמר האדם: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי", ולפלא מה זו התשובה? הלא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? הקב"ה אמר לך: "לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל", איזו מין תשובה זאת? "האשה אשר נתת עימדי היא נתנה לי!" הרי דברי הרב ודברי התלמיד שזו אשתך דברי מי שומעים? דברי הרב! מה אתה עונה?

 אבל העניין כך הוא: על הפסוק "ואיבה אשית" פירש רש"י: "לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן לפיכך "ואיבה אשית".

והנה ידוע כי חטא צריך לשרש אחריו {לעקור אותו מהשורש} ורצה האדם הראשון שיהיה החרטה והוידוי בשלמות לשרש אחרי המקור אחרי הגורם שגרם לו להתפתות ואמר: "אוי כי נתפתתי מאשתי כי יודעות לפתות בעליהן וכדי בזיון וקצף".

 אדם יציר כפיו של הקב"ה התפתה מהאשה - אהה!

האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי, ומעתה אראה לעקור ולשרש את הכוח שיש באדם להתפתות מאחרים, ומכל שכן מאשה שיודעת לפתות, אראה לעקור ממני הכוח הנפסד הלזה בתשובה שלמה.

 האדם הראשון עשה תשובה 130 שנה בכדי לעקור את השורש מלהתפתות, כלומר:

שורש החטא הוא חמור יותר מהחטא!

 לכן השם מדבר איתו על השורש ולא על החטא, השם אומר לו: "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ", וזו התוצאה אבל בגלל ששמעת ותאכל, והאדם מצטער מאוד ואמר: אוי לי כי נתפתיתי מאשתי וכדי בזיון וקצף,

 אדם יציר כפיו של הקב"ה התפתה מאשה - אהה! "האשה שנתת עימדי היא נתנה לי", ווי ווי ווי, ומעתה אראה לעקור ולשרש את הכוח שיש באדם להתפתות מאחרים, ומכל שכן מאשה שיודעת לפתות, אראה לעקור ממני הכוח הנפסד הלזה בתשובה שלמה.

זוהי כוונת הכתוב, "כי שמעת לקול אשתך" פירוש: לא לבד על עיקר החטא אדרוש ממך בעצם האכילה אלא, אני דורש ממך גם על הכוח המביא לידי חטא, כי הוא גרוע יותר מהחטא עצמו, כי החטא בעצמו הוא רק אחד: עצם האכילה, אבל הכוח הזה שיש לך להתפתות מאחרים, הוא כוח המחזיק כמה חטאים ועוונו גדול מנשוא, אם יש בך את הכוח הזה להיות פתי ולהתפתות אתה עלול ומסוגל לחטאים גדולים מאוד והעוון הזה גדול מנשוא.

 לכן צריך לשרש אחר הכוח הנפסד הלזה ואז תהיה התשובה שלמה בלי לשרש את זה איך אפשר הרי כל פעם זה יצמיח קוץ ודרדר מעשים גרועים, והודיע לו השם יתברך כי כאשר יתוודה על הכוח הלזה כן הוא, כי זה עיקר הווידוי והחרטה והתשובה המקובלת.

 ומעתה נתבונן ונראה: כי כבר בראשית התורה ביארה לנו התורה את חובת לימוד המוסר והעסק בו, להתעסק במוסר ולידע את חולי הנפש, ולשרש אחריו, ישנם חולאים בנפש מידות רעות, שיש לעקור אותם מן השורש, ולראות כי גם אצל החכם הגדול ביותר אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה יש בו דברים מפחיתות הערך, ובאים לא ידעם ולא ישרש אחריהם בחכמה ומוסר נשארים בו כארס להתפשט חס ושלום.

 היאומן כי אדם שמלאכים היו משמשים אותו ונהירין לו שבילי דרקיעא צריך לעסוק במוסר על דבר פיחות ערך להתפתות מאשה? והודיעה לנו התורה כי יותר משבעים שערים מן ההתר צריך להתרחק מן ההיתר שלא לבא לידי איסור. כולל 'היתר מכירה' כמובן .

 כפי הנראה כי האדם הראשון לא ידע כי יש כוח שפל כל כך באדם, שיצטרך לעסוק בזה ולהישמר מכוח פחות כזה, ואחר כך כשידע שוב לא בא לידי חטא.

 ובעל המאמר הזה רבי ישראל סלנטר אומר: "ותמוה לי על בני תורה מפורסמים איך לא ישימו עין להבין זאת מפרשה מבוארת בתורה: חיוב לימוד תורה ומוסר יחד, וכפי שנתבאר בפרשה הזו באר היטב: כי עיקר התביעה מהקב"ה עליו היתה: "כי שמעת לקול אשתך", וזה המקור של המחלה שבגללה חטאת, למה לא נתת על ליבך להישמר ממנו! ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? כיצד אתה מתפתה לבשר ודם כשצווי השם עומד לנגדך?!.

 ועוד יש לי ראיות הרבה מפורשות בתורה על חיוב הלימוד התורה והמוסר גם יחד!" אומר רבי ישראל סלאנטר: כידוע בדורו הוא פילס את הדרך להחזיר את תורת המוסר ללימוד קבוע "בית המוסר" נקראו, בתי המדרשות ותלמידיו והסבות: הסבא מנובהרדוק מסלבודקה מקלם וכו'.

 "והרבה ראיות מאוד יש לנו מתלמוד על זה, עד שאם נבוא לבארם יש לנו חיבור שלם על זה, עד שאני תמה על מי שהוא חכם תלמודי שלומד תלמוד באמת איך לא יבין בכמה מקומות עצמו מספר חיוב עסק התורה והמוסר גם יחד דווקא, ולדעתי מי שמתנגד על מוסר: מורה על עצמו כי אינו חכם תלמודי, ואינו כדאי להיקרא בשם חכם!.

 והיודע יודע כי לא יתכן להיקרא בשם חכם בלי מוסר".

 ואני החלטתי לפתוח את הנושא בקטנה כמו שאומרים ולהראות מה כותב החפץ חיים בעל המשנה הברורה, בהלכות הנהגת הבוקר סימן א' בהלכה ד', בסעיף ג' הוא אומר: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש", פסק הלכה אומר מר"ן הבית יוסף.

 בסעיף ד' הוא אומר: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה",

על זה אומר החפץ חיים במשנה ברורה בסימן קטן בסימן יב':

"בלא כוונה, אבל אם המרבה כיוון גם כן המרבה טוב יותר",

כלומר: אם אדם אומר תחנונים בכוונה ויכול לכוון בהם זה יותר טוב מטוב מעט בכוונה, טוב הרבה בכוונה אם הוא מכוון, אבל אם הוא לא יכול לכוון הרבה אז עדיף מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה,

זאת אומרת: הריבוי לא קובע האיכות קובעת,

 "ואם הממעט להגיד תחנונים יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שמשער בעצמו שאם יאריך לא יהיה יוכל לכוון, הרבה זמן לא יכול לכוון, ולכן הוא ממעט בתחנונים אבל אומרם בכוונה, נחשב לפני השם יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה".

 וחכמינו זכרונם לברכה אמרו: ועל זה שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים".

כל זמן שאתה מכוון לשמים וליבך לשמים {לא להגיד כמו העוף המצפצף, ולא יודע מה מצפצף}, אלא מכוון, אחד המרבה, לפי האפשרויות והיכולת}, ואחד הממעיט: שווים, ובלבד שיכוון ליבו לשמים, זה בעניין התחנונים.

 ומוסיף המשנה ברורה: "וכן עניין תלמוד תורה העניין כן כי הכל תלוי לפני השם יתברך אם עושה אשר בכוחו לעשות".

וכן בתלמוד תורה: כמה אתה לומד? לא חשוב כמה אתה לומד תלוי איך אתה לומד, אם בכוונה לשם שמים או לא! "ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים וטוב יותר שילמד במקומם",

כי אם אדם שיש את היכולת ללמוד ולהבין תורה עדיף ממה שירבה בתחינות ובקשות הנדפסות בסידורים.

 אבל מוסיף המשנה הברורה: אבל אל תחשוב שתלמוד תורה הוא נגד הכל, "וצריך האדם לקבוע לו ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום", לא תגיד אותו דבר, אם תחינות ותלמוד תורה: תלמוד תורה עדיף, אם מוסר ותלמוד תורה תלמוד תורה עדיף - לא!

"במוסר: וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום! אם מעט ואם הרבה, לפי היכולת והזמן, וגם לפי המעלה שלו, אם הוא תלמיד חכם הוא צריך ללמוד עוד יותר! "כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" לא הפוך! לא מי שקטן - צריך ללמוד הרבה מוסר, "כי כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו".

 ואומר המשנה הברורה: "ותבלין ליצר הרע הוא תוכחת מוסר מאמרי חכמים זיכרונם לברכה, מה שהקב"ה אמר: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" על איזה תורה מדובר? תורת המוסר, ותבלין ליצר הרע: הוא תוכחת מוסר מאמרי חכמים זיכרונם לברכה, לא דברי התורה תוכחת!.

והוא לוקח זאת מה"ברכי יוסף", ומביא השערי תשובה: ובברכי יוסף כתוב: שראוי לקבוע עת ללמוד בספרי מוסר "כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", וקבלתי כי תבלין ליצר הרע הוא תוכחת מוסר מאמרי חכמינו זכרונם לברכה.

 ופה משגר אותנו המשנה הברורה "לשער הציון", בסימן קטן כו': להגיד מה מקור דבריו שאמר עכשיו, אומר שזה ה"ברכי יוסף" שכרגע הקראתי, וחיי אדם בהלכות יום הכיפורים ומציין: עיין שם שכתב: שהוא יותר חיוב מלימוד משניות, יותר חיוב ללמוד מוסר מלימוד משניות, וכך נוקט המשנה הברורה להלכה.

 ועכשיו אני פותח לכם את "חיי האדם" ומקריא מתוכו בהלכות יום כיפור כלל קמג', פה הוא מדבר עד כמה בימים הנוראים צריך אדם ללמוד מוסר ולהכין את עצמו כמו שצריך ולכן הוא אומר: "אל יסמוך אדם על זה ויהיו אצלו כל ימות השנה כמו ימים נוראים, רק שבימים אלו משגיח אדם יותר ויותר על מעשיו.

 ועיקר גדול שבימים אלה ילך אדם לבית הכנסת ובית המדרש לשמוע דברי תוכחות ומוסר שדורשים שם.

 כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה באבות ו' ו': "אוהב את התוכחות".

 הרמב"ם מונה עשרים וארבע דברים המעכבין את התשובה ואחד מהם: "שונא את התוכחות".

 וחכמינו זכרונם לברכה אומרים: אוהב את התוכחות צריך להיות, והאיש השונא תוכחות רחוק מאוד מתשובה. כמו שכתוב במשנה י' יז': ,עוזב תוכחת מתעה". ונאמר שם ב-יב' א': "אוהב מוסר אוהב דעת, ושונא תוכחת בער!". "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת"! ונאמר שם ב-טו' י': "מוסר רע לעוזב אורח", למי רע? לשונא מוסר לא יכול לשמוע מוסר, "שונא תוכחת ימות"! כי אם התוכחת לא תעוררו הוא ימות! ונאמר שם ב-לא': הכל בספר משלי: "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" ונאמר שם ב-יב': "לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך" לצים ורשעים לא אוהבים תוכחת.

 "וראוי לאדם שירגיל עצמו בכל ימות השנה שתהיה רגיל בפיו בכל שעה: תפילה שהתפלל דוד המלך עליו השלום בתהלים פו' יא': "הוריני השם דרכך, הדריכני באמיתך, יחד לבבי ליראה את שמך, וטהר רעיוני וליבי לעבודתך". וכיוצא באלו פסוקי יראה: צריך שלאדם יהיו משוננים על פיו, ומובטח לו שינצל מכל חטא"

ועכשיו אנחנו מגיעים לפיצוץ הגדול:

"ופשיטא שהוא חוב גמור על כל אדם! שילמוד בכל יום בספרי היראה אם מעט ואם הרבה, כל אחד לפי יכולתו וזמנו, שהוא יותר חיוב מכל לימודיו!".

 כשבאו לחפץ חיים זוצ"ל ואמרו לו: "יש לי שעה ללמוד מה ללמוד תורה או מוסר?"

אמר: "מוסר"

אמרו לו: "למה?"

אמר: "כי המוסר יתן לך אחר כך הרבה זמן ללמוד תורה".

"ואפילו אם יתבטל על ידי זה מלימוד פרק משניות ושאר לימוד": זה מה שציין החפץ חיים בשער הציון: ועיין שם שכתב: שיש יותר חיוב מלימוד משניות, ללמוד מוסר.

 חזרה:

"ואומנם לא תספיק יראה לבד אם לא לומד התורה, ופשיטא שהוא חוב גמור על כל אדם! שילמוד בכל יום בספרי היראה אם מעט ואם הרבה שהוא יותר חיוב מכל לימודיו, ואפילו אם יתבטל על ידי זה מלימוד פרק משניות ושאר לימוד. "כי מה השם אלוקיך מבקש ממך, כי אם ליראה אותו", ומהיכן תבוא היראה? מהמוסר" וכדאיתא במשנה באבות ג' יז': "אם אין יראה אין תורה" כי מה תועיל לו התורה אם אין דעתו לקיים? ולקיים כמו שראוי לקיים, ואמנם לא תספיק היראה לבד אם לא לומד את התורה, כי אם אינו יודע מה לעשות מה תועיל לו היראה, כדאיתא שם במשנה: "אם אין תורה אין יראה", רצה לומר כי אין יראתו כלום",

שימו לב! "הגם שבודאי יותר טוב, כאשר יהיה אדם יראי שמים אף שהוא עם הארץ יותר ויותר טוב מלמדן ואין לו יראה.

 וכך גם כותב הרמב"ם בהקדמה למשניות בזרעים: "יותר טוב עם הארץ עם מידות טובות ותלמיד חכם ומידות לא טובות. וכמו שכתוב במשלי יא': "טוב איש רש הולך בתומו מעקש שפתיו, רצה לומר טוב רש בתורה ההולך בתומו, מלומד תורה בלא יראה שנקרא תורתו רק עיקשות פה.

 כללו של דבר: כל מה שיוכל האדם לעשות כל זמן שיש לו פנאי לפנות מחשבתו וללמוד תורה ביום ובלילה, ובתנאי שתהיה כוונתו לעשות ולקיים כל מה שילמוד, ולא ילמוד רק כדי לקיים מצוות לימוד, כי אם ללמוד ולעשות! ואז תהיה תורתו רצויה, ובלי מוסר הוא לא יוכל לעשות זאת.

והנה כבר ראינו אם מהאדם הראשון נפל כבר מהרגע הראשון ממה שלא ידע מוסר!

כי היה יודע שיש כוחות פחותים כאלה ואחרים, שאדם יכול להתפתות מאשתו נגד בוראו ובוראו מצוה! כמו לענות תשובה: "האשה אשר נתת עמדי היא..." פיתתני,

מה זו תשובה? מי שלמד מוסר יכול להגיד תשובה כזאת? אבל הוא תפס שזה הגורם והלך לשרש את הכוח הזה מאה שלושים שנה בתשובה, אתם יודעים מה זה לעבוד על המידות?

 שלמה המלך עליו השלום בתחילת משלי א' פסוק ב' אומר: "לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה".

 רש"י אומר: "לדעת חכמה ומוסר": "כל ספר משלי שהם משלים של שלמה המלך: המשלים האלו אמר להודיע לבריות שיהיו עמלים בתורה שהיא חכמה ומוסר ובינה".

 הרלב"ג אומר: "לדעת חכמה ומוסר ולדעת המוסר במידות אשר בדברים המדיניים, וזה יהיה בעזיבת המידות המגונות וברדיפה במידות המשובחות, והנה הקדימה חכמה למוסר ואף על פי שהמוסר ראוי להיות קודם בזמן! לפי שהחכמה היא סיבה תכליתית למוסר".

 כלומר הרלב"ג במפורש: שהמוסר קודם ללימוד, כמו שאמר פה "החיי אדם", כי החכמה היא סיבה תכליתית להגיע למוסר, להגיע לתכל'ס! (תכלית) אבל אם המידות מגונות ואינם מתוקנות כמו שאמרנו: שעדיף רש בתורה מאשר למדן ומעקש פה וכו'.

 ביאור המילה "מוסר": הנה יאמר על המוסר אשר במידות, ולא המוסר אשר בדעות, והמוסר אשר במידות: הוא לעזוב המידות המגונות, ולהתנהג במידות המשובחות.

 כמו שכתוב באורחות צדיקים: מה האורחות של הצדיקים שם לומדים כל מידה איך מתנהגים בה ואיך פועלים עימה, גם רבנו בחיי בחובת הלבבות מאריך לבאר את המידות.

 ומה זה מוסר בדעות? הוא לדרוך בהשגות כפי סידורם וכפי הדרכים אשר יובילו אליהם, ושלא לעיין במה שאין להם דרך להגיע להשגתו ושלא יקצר לעיין במה שיש לאדם להשיגו.

כלומר: שאדם ישתמש בדעתו על האופן הראוי, מה שראוי להשיג תשיג ומה שאינו ראוי להשיג אל תשיג, צריך להיות מוסר: כבוד אלוקים הסתר דבר וכו'.

 המלבי"ם אומר, גדר החכמה: לדעת בכל המידות והדרכים והמנהגים, שיש בכל אחד מהם שני דרכים הפוכים זה מזה כמו: אכזריות- רחמים, גאווה- ענווה, עזות- בושת, אכילה- צום, קדושה- טומאה, שהנהגה על פי דרך אחד היא חכמה והיפוכה סכלות.

 למשל: להתנהג בענווה היא חכמה,  להתנהג בגאווה היא: סכלות,  ולפעמים הגאווה: חכמה, והענווה סכלות. כי לפעמים החכמה הגאווה: "ויגבה דרכו בדרכי השם", ולפעמים ענווה במקום שיש להוכיח אנשים וכו' זה סכלות. כמו נגד רשעים וזדים: אסור להיות עניו מול רשעים וזדים, צריך לצאת חוצץ נגדם, וכן בכל דבר שיפול עליהם שם טוב ורע- נאה ומגונה, תלמד החכמה באיזה דרך ילך ומתי וכמה ישתמש בכל מידה.

והכלל הוא:

שדרכי חכמה אי אפשר הוא שיבין האדם מעצמו, ואי אפשר שיתוודעו במופת, והם מקובלים מהשם לבדו, שהוא חקק חוקי החכמה, ולימדה לבני האדם בשתי התורות:

תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שבם חקק לאדם כל המעשים המוגבלים כפי דרכי החכמה, עד שלפי זה אי אפשר לדעת חכמה כי הידיעה לא תיפול רק על דבר שידע אדם בידיעה ברורה, והוא בדבר שידע על ידי החושים או על ידי מושכלות ראשונות, וזה אי אפשר בחכמה שלא תושג בחוש ובמופת התבונה רק על ידי הקבלה".

 כלומר: כל התנהגות שבני אדם מתנהגים בחכמה היא רק מהשם, מה טוב מה רע, מה יפה מה מכוער, מה אסור ומה מותר, כל הדברים הללו רק השם יכל להגיד, חוץ מדברים שניתן להשיגם על ידי החושים הוא אומר, או דברים שיש מושכלות ראשונות,

במושכל ראשון: אין צורך בהוכחה כל שהיא, תמיד אומרים: כל צלע שתעשה ותשים לו אלכסון האלכסון יהיה ארוך יותר מהצלע, וזה מושכל ראשון והוא דבר ברור,

לכן אומר: שרק התורה יכולה ללמד חכמה, אולם שלמה על ידי משליו: לימד לדעת חכמה, כי הסביר את הדברים הבלתי נודעים על ידי דברים הנודעים, עד שעל ידי המשלים ישיג האדם את כללי החכמה בידיעה ברורה.

 יתרון החכם מן הכסיל כיתרון האור מן החושך!

ועל ידי זה שלימד ממשליו לדעת חכמה ומוסר רוצה לומר:

באשר חוקי החכמה הם מתנגדים אל טבע לב האדם {לב האדם לא רוצה לקבל חכמה}

כי מטבע הלב לעלות על ליבו ציורים הפך מציורי החכמה! כמו שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" הלב יעלה ציורים: להתגאות, להתקנאות, לנקמה, להתאכזב וכד', ואלה הציורים הרעים עולים מעצמם אל הלב, ועל ידם ילחמו הכוח המתאווה והכח המתעורר עם החכמה! והאדם יטה אחריהם בטבעו, באשר אין על חוקי החכמה מופתי הדעת! עד שאי אפשר שיעמוד נגדם בכח הדעת, וכן לא ילחם נגדם מצד טבע נפשו, כי נהפוך הוא שחוקי החכמה סותרים אל נפח הנפש, לכן צריך הוא למוסר!!!

והוא שייאסררר וייאסוררר כוחות נפשו! לבל יליזו מחוקי החכמה! לא אל שיבחר דרך הסכלות ולא אל שכוחות נפשו הנוטים לטוב יצאו ויתפשטו חוץ מגבול שגבלה להם החכמה.

 ומה הוא המוסר?

יבואר לקמן במשלי טו' כג': "יראת השם מוסר חכמה"

שכח היראה שהוא גם הכוח הנטוע בנפש, מסתעף סעיף אחד שהוא יראת השם, שהיא תאסור כוחות נפשו בעבותות בל יפרצו חוק, כי באשר יאמין בהשם ויודע כי חוקי החכמה נתונים מהשם יראה מהשם מכבודו וגודלו ממשפטו ועונשו, יפחד מלסור מחוקי החכמה שצווה והזהיר עליהם מלך עליון רם ונישא.

 וכבר אמרנו שהדעת לא יהיה רק בדבר שידע בידעה ברורה על ידי השגת החוש או מושכל ראשון או במופת, אולם יצויר גם כן שישיג בידיעה ברורה בדבר שלא נודע לו בחוש או במופת, רק שקיבל דבר זה מאיש נאמן שהוא מאמין בו בכל עוז ונתחקה הדבר הזה במחשבתו בלי שום ספק, {נתחקה מלשון חקוק}, כאילו ראה הדבר בעיניו או השכילהו בשכלו.

 ואם כן: על ידי המוסר שהוא יראת השם שהודיע והורה חוקי החכמה וליבו מאמין בו ובדבריו, ושמרם בכל עוז מיראתו, על ידי כן תיקבע החכמה בלב האנשים כדבר ברור, עד שעל ידי המוסר יבואו לדעת חכמה ומוסר בידיעה ברורה.

 ורק דבר נוסף: מה הוא השורש של מוסר? אומר המלבי"ם: שורשו יסור: י.ס.ר ומשתתף עם פועל אסור: א.ס.ר, יסור מלשון ייסורים, ואיסור מלשון מאסר.

רק שפה הוא על מאסר הגוף: על הגוף, ופה על יסור הוא מאסר הנפש. כי את הנפש לא אוסרים, גוף אפשר לאסור, כי יש לו גבולות, את הנפש צריך לייסר, הוא בא על כל דבר שבו אוסרים את הנפש בל תצא חוץ לגידרה.

 בן אם יביא: בין על ידי שיביא השם ייסורים על האדם להשיב אותו אל דרך הטוב, ונמצא בזה אצל השם גם לשון תוכחה, מה שאמרנו: אוהב את התוכחות או שונא את התוכחות: אוהב את המוסר או שונא אותו, ויתבהרו הבדליו בכמה מקומות כמו בתהילים ו' א', ואצל בני אדם בא פועל יסור: י.ס.ר במוסר, שאומר הגדול אל הקטן שמכריחו לשמוע בקולו זה מוסר, ובספר משלי: המוסר הוא בעל יראת השם שהיא האוסרת את הנפש שתלך בדרכי החכמה, כמו שנאמר בפנים, ונבדלו מוסר ותוכחה אם נרצה לראות בירמיה ב' יט' ובכמה מקומות.

 אבל מפה למדנו שכבר בפרשה הראשונה של התורה אומר רבי ישראל סלנטר: הקב"ה אומר חיוב לימוד מוסר עוד לפני קיום המצוות.

למה? שאם אדם הראשון היה יודע את המוסר הזה שלא להתפתות, שיש כוח במידות שהאדם מתפתה שיש לאדם פתיות שהוא התפתה אחרי האשה וזה "כדי בזיון וקצף", הרי דברי הרב ודברי התלמיד, דברי הקב"ה ודברי אשתו דברי מי שומעים, והוא אומר: "היא פיתיתני" זו תשובה?

 אבל אם היה לומד מוסר על דרך משל כמובן, הוא היה יודע, את המוסר הוא עשה לעצמו מיד לאחר החטא ייסר את עצמו! ואסר את עצמו! בנהר גיחון מאה שלושים שנה בוידוי וחרטה ותשובה לתקן ולעקור את שורש של ההתפתות שהוא כוח שפל באדם שגרם לו להתפתות אחר אשתו.

 ואומר רבי ישראל סלנטר: איך גדולי החכמים - הוא מדבר על גדלוי דורו, שהיו גדולים ועצומים היו חלקם נגד שיטת המוסר, וכמובן כיום ברוך השם כל העולם הולך בשיטת המוסר ובדורות אלה ודאי וודאי אז הם היו טהורים וקדושים ביחס לדור הזה.

ובדור כזה בלי מוסר אפשר בכלל לחיות? אם לא יוכיח אותך מהבוקר עד הערב איפה אתה נופל, איפה אתה מעלים מעצמך, איפה אתה מכחיש, איפה את דוחק מעצמך, ואיפה אתה משקר את עצמך, איך אדם ידע בכלל מה האמת! היום מתפתה מכל שמועה, מקבל אס.אמ אס. (S.M.S.) - הוא כבר מאמין...

תשמעו כמה טיפשים שלחו לי אתמול , לא יאומן כי יסופר, אנשי ש"ס אתמול התחילו להפיץ בקבוצות שלהם בקבוצות של אנשי ש"ס את הידיעה הבאה: היתה לי תמונה שאני נמצא בשדה התעופה יושב על באגי, באגי זה זו מכונית קטנה כזאת שלוקחים אנשים עד למטוס, ואני יושב על הבאגי ובאו שוטר ועוד בן אדם ושומר ועוד בן אדם ובקשו ברכות שאני יברך אותם,

מישהו צילם אותי שמה שאני יושב על הבאגי ורואים ליד זה כמו שוטר ופה ושם, ועוד תמונה שצילמו אותי בשוויץ ואני יושב עם בני משפחה בתחנת אוטובוס, צילמו את זה,

ומישהו לקח את שתי התמונות וחיבר אותם ביחד וכתב, מה כתב? רגע, הפיץ את זה! רק שניה, מה כתב, מה כתב, מה כתב? כן!

"הרב אמנון יצחק נעצר כעת בנתב"ג לאחר שברשותו נתפסו כמות גדולה של כדורי ויאגרה מזויפים, כרגע שוחרר הרב אמנון יצחק וטוען שיש לו ההוכחות שזה אנשי ש"ס ששמו לו את הכדורים בתיק, וכעת הוא ממתין עם בני משפחתו שהגיעו לשדה התעופה להגיש תלונה במשטרת מסובים", וליד זה שתי התמונות שבאחת רואים ששוטר מבקש ממני ברכה, ותמונה שאני ובני המשפחה יושבים בתחנת אוטובוס - אז זו כאילו התמונה שאנו ממתינים בתחנת מסובים להגיש תלונה נגד אנשי ש"ס.   

אתם מבינים? אז שואלים אותי האנשים רציניים: "זה באמת? מה איתך? איך אתה מרגיש? זה נכון? שוחררת?"

 אש הדא? אתה מבין?

אז זהו כשלא לומדים מוסר - ככה זה אנשים יכולים להגיע לפחיתות כזאת,

אבל אני מתמוגג מכל העניין הזה - ישתבח הבורא! איזה יופי, איך אני מעסיק אותם במחשבה, הם לא יכולים להתפטר ממני, הם חייבים כל יום לדמיין איזה דמיונות כאלה ואחרים מה שעולה על רוחם שכנראה יקרה להם. 

אבל למדנו פה יסוד חשוב שחייבים ללמוד מוסר! כי אדם הוא פתי, ופתי יאמין לכל דבר.