היציאה לרחוב חשובה כמבול | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

לכבוד.

היוצא לרחוב

כי יוצא למבול.

אמרו בגמרא בברכות כח עמוד ב',

בכך נפסק להלכה בהרמב״ם,

אלקוט ברכות פרק יוד הלכה כד,

ובאורח חיים קו הלכה ה'.

היוצא מבית המדרש נותן הודאה על חלקו ואומר מודה אני לפניך

אדוני אלוהי

ששמת חלקי מיושבי בית המדרש.

והודאה זו חובה

כמו שמובא בפירוש המשניות בברכות פרק ד', משנה ב'.

ואמר החפץ חיים זיכרונו לברכה

שמכאן מוכח

שעיקר ההודאה

היא על עצם השהייה בבית השם

ועל עצם הישיבה בו.

דהיינו ששמת חלקי מיושבי בית המדרש.

לא מלומדי, מיושבי.

ועל דרך ששנינו באבות פרק ה',

משניות ד',

שארבע מידות בו הולכה לבית המדרש.

הולך ואינו עושה

שכר הליכה בידו.

ופירש הרב

עובדיה מברטנורה לגרסת המדרש שמואן,

שגם אם אינו לומד

ואינו מבין,

עצם ההסתופפות בבית המדרש

בירכה בה,

ויש להודות עליה.

ויותר,

שגם לאחר שלמד והתעלה נותנו הודאה על הישיבה בבית המדרש,

ששקולה כנגד הלימוד ויותר,

ועליה ההודאה.

כמו שאומרים בפסוק, אשרי יושבי ביתך.

ומדוע?

כי הסטייפלר, זכר צדיק לברכה, היה אומר שהישיבה,

הישיבה שלומדים בה,

היא כתיבת נוח.

מסביב המבול

והמים הזדונים גורפים הכל,

ברותחין קלקלו וברותחין נידונים,

רחמנא לצילן,

כמו שכתוב בסנהדרין כח,

ואף האוויר מורעל,

כמו שכתוב בזבחים כח יג,

ורק בתיבה תיתכן הצלה.

וכי סבורים אתם שבתיבה חיו חיים ננוחים?

מדושני עונג?

המים הסוערים והגועשים ערבלו את התיבה.

וכתוב בספר הישר,

ויתהפך כל החי אשר בא,

כהפוך הנזיד בסיר,

והתיבה חישבה להישבר,

ויתבהלו כולם,

וייראו יראה גדולה,

ויגיעו עד שערי מוות.

ובכל זאת חיו,

ויצאו כשוך המבול,

והקימו עולם.

מספר הרב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא,

שבבני ברק בזמנו היה חלבן,

היום לא יודעים מה זה חלבן,

אבל

היום קונים חלב בשקיות.

פעם החלבן היה עולה במדרגות לפני בוקר,

מניח לפני הדלת ארבעה, שישה בקבוקי חלב מלאים, ונוטל את הריקים.

ולפני זה העבודה הייתה קשה שבעתיים.

היה סובב ברחובות העיר עם הסוס והעגלה,

ודנדן בפעמון.

עקרות הבית היו יורדות עם הסירים.

היה דולה מקדה מתכת

לכלי עם שנתות,

סימונים לחצי ליטר וליטר ושניים,

ויוצק לכלים,

גובה כסף,

בעבודה הייתה מפרכת.

אותו חלבן היה לו בן בישיבה.

לא מן המתמידים, בלשון המעטה.

רב הוא לא יהיה, כמו שאומרים.

והוא פנה אל החזון איש,

וביקש רשות להעסיקו חצי יום,

שיקל עליו את פרנסתו.

והחזון איש השיב

של להוציא בזמננו בחור

שאינו לומד

מן הישיבה אלו דיני נפשות,

ויש למסור את הנפש שישהה בישיבה.

אז אם אומר החזון איש בזמנו זה דיני נפשות לצאת לרחוב,

מה היום?

אז המבול של פעם זה בריכה היום.

נכון, אנג'רי?

עכשיו נעיין בסיפור בגמרא

ויהיו הדברים מהירים משמחים.

שכך שנינו

מעשה באדם אחד.

אדם,

כך כתוב, לא תלמיד ולא חכם,

שהיה זהיר במצוות ציצית.

הוא שמע שיש מקום עבירה בקרחי הים.

הרב גלינסקי נמנע מלספר את הסיפור כמו שמובא בגמרא במנחות מ״ד בגלל הצניעות.

והוא שמע שבמקום הזה נוטלים 400 זהובים בעבור העבירה.

שיגר את ה-400 זהובים וקבעו לו זמן.

כשהגיע הזמן בה,

ביקש לעבור את העבירה ומתואר שם.

ואז,

לפני שיבצע את העבירה, באו ארבע ציציותיו וטבחו על פניו.

נשמט.

ולא עבר.

וכולם תמהים.

400 זהובים שילם.

אורחות ימים עבר.

ולשווא?

אז מה הוא תירץ?

מצווה אחת ציוונו השם אלוקינו וציצית שמע.

וכתוב בה אני אדוני אלוהיכם שתי פעמים.

אני הוא שעתיד להיפרע

ואני הוא שעתיד לשלם שכר.

ועכשיו הם נדמים עליו כארבעה עדים.

טוב,

אמרה לו, אינני מניחה אותך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם ריבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה.

אמר,

והגיע אחר כך

ורצתה להתגייר, והסיפור גדול

ורבי חייא ריבו כיבד אותו בכבוד גדול.

ושמה מסכמת הגמרא ואומרת, זה מתן שכרו בעולם הזה,

שבמקום באיסור

זכה בהיתר,

ולעולם הבא איני יודע כמה שכרו.

והתמיהות רבות

מסיום הסיפור למדנו

שמדובר בבן תורה.

חזותו מוכיחה עליו,

מבלי שיאמר דבר, הוא נשאל מה שם ריבו,

מה שם בית מדרשו שהוא לומד בו תורה.

ולהזדעזע.

בן תורה שמתמכר לתאוות ולדבר עבירה שמוכן לשלם ארבע מאות

זהובים מלנסוע מעבר לים בשביל זה?

הייתכן?

ולכן מובן מדוע פותעת הברייתא במעשה באדם אחד.

לא אומרת חכם ולא תלמיד חכם, מעשה באדם אחד.

ומדובר בבן ישיבה.

אז איך לא סילקו אותו?

איך השאירו אחת כזה בישיבה?

וכשנודע הדבר שהוא עשה כזה מעשה והלך למדינת הים,

עוד כיבד אותו הרב שלו בכבוד גדול.

כולם מקשה אחת.

הדברים מוגשים מתחילה ועד סוף.

אומר הרב גלינסקי,

עיינתי

ונתחוור לי הדבר שלב אחר שלב.

בראש ובראשונה דברים ככתבם.

מעשה באדם אחד.

בוודאי שלא היה בן תורה.

רקע היה.

מבלה עולם.

אלא שרשום היה בישיבה.

יש כאלה רשומים בישיבה.

אז למה לא סילקו אותו?

הרי מושחת היה במעשיו ובמידותיו.

אמת,

מאותה סיבה שלא סילקו את חם מהטבע.

הקדוש ברוך הוא רמז לנוח ולבניו להימנע מחיי אישות בתיבה.

כך אמר, ובאתה אל הטבע אתה ובניך.

הזכרים לבד.

ואשתך ונשי בניך איתך, לבד.

דהיינו,

אין קשר

להפריד בין הגברים לבין הנשים.

ואילו ביציאתה מן התיבה נאמר,

צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך. זאת אומרת, אתם יכולים לחזור לקיים אישות.

בטבע,

העולם חרב.

בזמן המבול

אין דבר כזה שאנשים יפרו וירבו בשעה שכל העולם מת.

ואמרו

שחם עבר על הציווי

מכיוון שעשה מעשיו במחשקים,

לקה בעורו ויצא ממנו כוש.

כל הכושים יצאו מחם

בגלל המעשה הזה.

פרוץ היה

ועבר על התקנה.

לא סתם תקנה,

אלא ציווי מאת הבורא יתברך,

ובזה הפגין אנוכיות באכזריות.

כי מקור הציווי

הוא בנשיאה בעול עם המתייסרים מהנספים.

נשאלת השאלה אם הוא כזה מושחת ופרוץ ועובר על ציווי השם,

למה לא הוציאו אותו מן התיבה?

למה לא זרקו אותו החוצה?

איזה שאלה? לאן יוציאו אותו? למבול.

והישיבה היא כמו תיבת נוח,

ולא מוציאים ממנה אלא מבול.

וכשעמד בניסיון אותו האדם

שסיפרנו עליו,

נסדקה חומת הטומאה שאפיפתו,

הוא בקע בעדה אור התורה,

והמאור שבה החזירו למוטב.

והובהר למפרע שהשהייה בתיבה היא צילתו.

עצם זה שהוא שהה בישיבה,

בכל אופן הוא למד ערכים שם,

הוא ידע ערך של מצווה,

הוא לא השתלט על תאוותיו.

אבל באה המצווה וטפחה על פניו,

והיה מסוגל לבלום את עצמו ולעצור לפני מעשה,

ששילם עליו 400 זהובים,

ונסע לחוץ לארץ,

הפליג בים חודשים בשביל לבצע עבירה.

אז רואים שהשהייה בישיבה זה דבר עצום וגדול,

אפילו אם זה בסך הכל אדם

ששוהה שם,

לא על מנת להיות רב.

עכשיו יובן,

מה שנפסק להלכה,

שהיוצא מבית המדרש נותן הודאה על חלקו ואומר,

מודה אני לפניך אדוני אלוהי,

ששמת חלקי מיושבי בית המדרש.

אז על עצם השהייה אנחנו מודים,

על עצם הישיבה,

ואפילו הולך ואינו עושה,

זה אחת מארבעה מידות בהולכי לבית המדרש,

ושכר הליכה בידו.

ברטנורה אומר,

גם אם אינו לומד ואינו מבין,

עצם ההסתופפות בבית המדרש,

ברכה בה,

ויש להודות עליה.

ויותר,

שגם לאחר שלמד והתעלה,

על מה נותנים את ההודאה?

על הישיבה בבית המדרש,

שהיא שקולה כנגד הלימוד ויותר,

ועליה ההודאה.

מכאן נבין

מה טוב חלקנו

שאנחנו זוכים להסתופף בבית השם תמיד,

אמן.

רבי חנניהו ברגשיו אומר,

נושא הקדוש ברוך הוא זה קדוש ישראל,

לפי כוח,

חרמו להם תורו ומסוות, שנאמור,

אדוני חופץ למען סדגו,

יגדיל תורו ויאדיר.