הברכה האמיתית.

פרשת ויחי, פרשת הברכות. שניים עשר שבטים קדושים מתברכים מפי יעקב אבינו בברכות נצח.

"וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם. איש אשר כברכתו ברך אותם".

ואני עומדים ומופתעים. את ראובן בכורו הראשון בעולם שפתח בתשובה על מעשה שלא נחשב חטא כלל ועיקר. כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה. אותו הוקיע על פחזותו ונמהרותו והדיחו מהבכורה, מהכהונה, מהמלכות. את שבט לוי הקדשו בשבטים ואת שבט שמעון הוכיח על אפם כי עז, על להט כעסם וגזר עליהם עניות נצח. כדי שיהיו נודדים ותלויים בחסדי אחרים ובכך יאלמו לכבוש את כעסם. רוחם תשפל וסבלנותם תגדל בעל כורחם. תלויים באחרים.

האם לכך יקרא ברכה? זו שאלת רש"י הקדוש. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן. אבל רבנו אורח הקדוש, זצ"ל, מפרש שאומנם כך הוא, והגם שראינו שלא ברך את השבטים ראובן, שמעון ולוי, כי יגיד בכתבו: כי דיברו הקשה להם הוא ברכה.

ודבריו צריכים הסבר ויובנו בסיפור המעשה הבא:

מעשה בתלמיד ישיבת ראדין, ישביתו של החפץ חיים, זצ"ל, שהקים משפחה וחותנו קצב לו כמה שנות מזונות בהם ימשיך להתעלות בתורה הקדושה. המשפחה גדלה ושנות המזונות אצל חותנו כלו. נאלץ לצמצם שעות לימודיו ולשלוח ידו במסחר. זר היה לו עולם המסחר. מוזרים חוקיו, בדוחק מצא מזונותיו. ולבו דאב על ביטול התורה ועל דוחק המזונות.

עלה רעיון במוחו לפתור את שתי הבעיות. קנה כרטיס הגרלה ונסע לראדין. הן רבו החפץ חיים כבן בית במרום, אם יברכו, ודאי יזכה בהגרלה. ויוכל להתפרנס בעושר ורווחה ולהקדיש חייו לתורה. שהגיע לראדין פגש חבר נעורים וסח לו לשם מה הגיע. והלה יעץ לו: "אל תזכיר באוזני הרב את כרטיס ההגרלה, אין דעתו נוחה מאלה שמחפשים להתעשר בקלות".

שמע לעצה, נכנס אל הקודש פנימה. רבו שמח לקראתו, כמו שלמדנו, סיפר שהמשפחה גדלה, שנות המזונות כלו, ונאלץ לשלוח ידו במסחר. עקב כך נאלץ לצמצם משעות לימודיו וגם במסחרו אינו רואה ברכה. ציפה לקבל ברכת הצלחה מרובה. אחז החפץ חיים בידו בחום ואמר: "ה' יתברך יעזרך שתביא לחם לפי הטף ותזכה לגדל צאצאייך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". "אמן!", ענה.

אבל זה לא הברכה שהוא ביקש. החליט ללון בעיירה ולבוא למחרת, כדי לקבל ברכת פרידה, אולי אז יזכה לברכת עושר והרחבה. נו, הגיע לחפץ חיים והחפץ חיים אמר לו :"סע לחיים ולשלום, ה' יתברך יעזרך שתביא לחם פי הטף ותגדל את בניך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". עמד כמסומר למקומו רגליו סרבו להיעקר. לא לשם כך הוא הגיע לראדין.

הרכין החפץ חיים ראשו וסח כאילו לעצמו: "יש כאלו שכאשר שואלים אותם למצבם, עונים 'לא רע, אבל טוב יותר לא היה מזיק'. מהיכן יודעים שטוב יותר לא יזיק? אולי דווקא כן יזיק? אנשים באים לכאן לבקש עצה, אך לא עצה הם רוצים, אלא שאסכים לדעתם".

 האברך נחרד, הבין עד להיכן הדברים מגיעים. לפתע ננער החפץ חיים, קם ממקומו, הניח ידו על כפתו ואמר: הנה בא לפני אברך וחפץ הוא לזכות בזכייה הגדולה, ואני מברכו בבנים טובים שהם הזכייה הגדולה שתתיכן לו לאדם, ולחינוך הבנים בדרך התורה עלולה עשירות המופרזת להזיק. והוא אינו מבין. בעשירות חפצה נפשו. במקום שישמח בברכה שקיבל כעל כל הון. נרעש האברך מרוח הקודש הגלויה, נפרד מרבו, ושמח בברכתו שאכן התקיימה.

וזו אכן התשובה לשאלה שנשאלה. כביכול יעקב לא בירך את הבנים האלה, ראובן, שמעון ולוי. קינטרן, כאילו הוכיח אותם על פניהם. אורח החיים אומר: כן, אבל זה ברכה. למה? לאחד ראויה המלוכה והיא עבורה ברכה, ולאחר עלולה להיות מכשלה.  כי ראובן היה פחז. בהילות, חיפזון. צריך שיקול דעת בשביל להיות מלך. אז יכול לעשות טעויות, כי אם השררה נמצאת ביד והכח נמצא ביד, ואתה נחפז ולא שוקל דברים כמו שצריך, אתה יכול להחריב עולמות! כמו מיסטר פוטין.  אז לכן ברכתו היא שלילת המלוכה. זה הברכה בשבילו. במצב שבו הוא נמצא, לא טוב שיהיה לו מלוכה. זה הברכה.

"איש אשר כברכתו ברך אותם", כך כתוב בפסוק. כל אחד לפי מה שמתאים לו שלא יזיק לו. זה יהיה ברכה. אז זאת אומרת, גם כששוללים מאדם דבר שהוא חושב שהוא מגיע לו או שהוא ראוי לו, זה גם ברכה. אומרים לו "לא, אל תעשה", וכן הלאה. אז לפעמים הוא מצפה שיגידו לו כן, אמרים לו לא. הוא מבין שהוא הפסיד את הברכה. לא רוצים לברך אותו. אומרים לו זה הברכה! מה שיעצו לו לא. צריך אמונת חכמים.