כיצד לגשת לפני ה'? | הרב אמנון יצחק

נציב יום: דוד מבורך בן סילביה - חזרה בתשובה, רפואה שלמה עם בשורות טובות, זיווג הגון וכשר במהרה בימנו אמן, אמן!! 

"וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד יא) 

ב'ילקוט שמעוני': "אמר רבי פנחס: "מכאן שהיו ראויים להשלחת יד". זאת אומרת היו ראויים שתפגע בהם מידת הדין. "אמר ר' הושעיא: "וכי קלורין (עוגות) עלתה עמהן לסיני?" וכי עוגות עלו עמהן לסיני?" שאתה אומר: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ?" מה, הם לקחו אתם עוגיות שהם הלכו להר סיני?! "אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה, כאדם שהוא מביט בחברו מתוך מאכל ומשתה". שנים יושבים לאכול, לוקחים ביס לוקחים ביס ומסתכלים אחד על השני, והם זנו עיניהם מן השכינה, כאילו אדם מביט בחברו מתוך מאכל ומשתה. 

"אמר רבי תנחום: "מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה". "גס ליבם" זה גם בחינה של גֵאוּת גאווה, ועמדו וזנו את עיניהם מן השכינה, זאת בעיה! איפה אנחנו לומדים שזה בעיה? "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי: "משה לא זן עיניו מן השכינה דכתיב: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שמות ג ו) בסנה אז שמה כתוב: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" - ונהנה מן השכינה! בזכות זה נהנה מן השכינה, שכתוב: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד כט) הארת פנים זכה לה משה רבנו ונהנה מן השכינה. ומחזה ה' ראה 'פנים אל פנים', זכה לדברים גדולים בזכות וַיַּסְתֵּר. 

"נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא" (במדבר ג ד) הם היו צריכים כבר למות פה בהר סיני, אבל ה' לא רצה לערבב את שמחה של ישראל שמחת התורה, אז זה נדחה. ורש"י בשם התנחומא פירש: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" - היו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה!" מי הראשון שמת בגלל שהוא נהנה מן השכינה? זן עיניו מן השכינה, 

מי היה הראשון, אתם יודעים מי היה הראשון בעולם? הבל. למה היה ראוי הבל להירצח ע"י קין? היה צדיק! לא היו לו שום עבירות, בסה"כ חמישים יום בעולם ונרצח, צריך שיקדם לזה איזה עוון, על מה הוא נרצח? אז כתוב: 'שהוא נהנה מן השכינה!' האר"י הקדוש מגלה: שהוא נהנה מן השכינה. בגלל זה הוא חייב מיתה, ואז התגלגל ש'מגלגלין חובה ע"י חייב!' וכן הלאה. כתוב: 'שאסור לנו להסתכל בכהנים בשעה שהם נושאים את ידיהם' למה? משום 'שהשכינה היא מברכת אותנו!' אז לכן כתוב לא להסתכל, אמנם אין היום את הבחינה שהיתה פעם, פעם אדם היה מסתכל בכהנים היה יכול להסתמא, להיות עיור מיד! בגלל שהוא מסתכל בשכינה. 

אז רואים שזה לא דבר פשוט, ולמי שזוכה למעלות גדולות כאלה! וכו' וכו' שהוא מגיע למעלות של נבואה, ולחזות בשכינה - אז צריך לפחות לפחות שלא יהיה בלב גס; "כמי שאוכל עם חבר שלו". הרי אפילו הרחיקו אותנו מחכמים: "היזהרו מגחלתן!" לא להתקרב יותר מידי... נכון שהם מאירים, מחממים והכל, כן אבל אם נדלקת בך הגחלת! יה חביבי... אז לכן צריך תמיד בלאנס, צריך איזון. 

טוב, אז רש"י מביא בשם התנחומא: " וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים - היו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה", וזה לא כגמ' (ברכות יז.): "מרגלא בפומיה דרב: "לא כעוה"ז העוה"ב; העוה"ב - אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה, ולא שנאה, ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה! שנאמר: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". ופירש רש"י: "שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו!" זאת אומרת פה הלימוד בגמרא, שמה שכתוב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ זה עניין שהם זנו עיניהם מן השכינה באופן של שביעה, כל כך נהנו שהיו שבעים מזה, זה כמו אדם שאוכל ושותה. 

וכעין זה תירגם אונקלוס: "וחזו ית יקרא דה' והוי חדן בקרבניהון דאתקבלו כאילו אכלו ושתו". ראו את כבוד ה', והיו שמחים בקורבנות שהתקבלו, הם הקריבו קורבנות "שלמים" וזה כאילו אכלו ושתו. מכאן לימוד לאדם: שצריך לגשת לעבודת ה'; אם זה תורה ואם זה תפילה, בהדרת כבוד ויראה הראויה! "בדחילו ורחימו" - אז מצליחים. אתה לא ניגש לתורה כאילו זה מקצוע יאללה' תפתח את הספר קדימה, אתה בא? נלמד, יאללה, פתח את הגמרא, בום! תיך תאך! הלו, אתה לא אנסטלטור ולא נגר, צריך לבוא לתורה בכבוד בהדרת כבוד ביראה, באהבה - אז מצליחים! 

אתה בא לתפילה, אותו דבר, לא מאחר ובלי 'אשרי...' בלי כלום "מנחה- מנחה" ישר עומד, ומחזיק את הזה... ומתחיל עם הנדנודים הקבועים, אוי אוי אוי ומסיים 'עושה שלום במרומיו.... יעשה שלום עלינו...' מה, איפה זה??? תבוא בכבוד ביראה בהדרה, הכנות לפני התפילה. אפילו 'החלפת בגדים!' כתוב בהלכה, אם אתה בא עם בגדים מלוכלכים, לך תחליף תתקלח תהיה בן אדם, באת כבר מהעבודה עובר הזמן? נו... אבל אם יש לך זמן, תחליף בגדים, תבוא תתפלל בכבוד, אתה עומד לפני מלך! מה אתה בא באמצע לעבודה? אם אתה באמצע עבודה - אין ברירה, אבל אם לא, מה אתה סוחב את עצמך כל היום ככה? 

משה רבנו נאמר בו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" - זכה ונהנה מן השכינה! אז רואים: שמי שיודע להרחיק את עצמו, אז הקב"ה מקרב אותו עוד יותר. גם כשאדם בא לבית הכנסת, בא לבית הכנסת חדש, הוא מחשיב את עצמו 'תלמיד חכם' אז אם הוא יבוא וישב ישר במזרח 

יגידו לו: "הלו! רד רד" 

עדיף שתשב רחוק ויגידו לך: "עלה! עלה" ממה שיגידו לך: "רד רד!" לכן אדם צריך דרך ארץ ושכל ונימוס גם קצת שכל צריך לפעמים להשתמש בו... וח"ו כשנגשים בלב גס לא מצליחים ואדרבא! עוד מקבלים עונש חמור, הם מתו בגלל זה, הם מתו, מתו נדב ואביהוא קדושי עליון! למה? כי זה נחשב זלזול בכבוד שמים. 

אותו דבר כשבן אדם קורא לה': "ברוך אתה ה' מלך העולם..." זה זלזול בכבוד שמים, למה כתוב שצריך לכוון בשם ה': "ברוך אתה ה' - אדון הכל, היה הווה ויהיה, "אלוקינו" - תקיף בעל היכולת... תזכור: בפני מי אתה עומד! עם אתה מדבר מה זה 'דוד' אתה קורא לו דוד?! דוד... דוד... דוד-תרתרתרתר דוד תרתרתרתר.. מה זה? אדם צריך לגשת עם יראה! עם כבוד, לפני מי אתה מדבר, "דע! בפני מי אתה עומד...!" נדב ואביהוא שזנו עיניהם מן השכינה - "וַיָּמָת נָדָב ואביהוא". 

מובא בגמרא (בברכות ד'): "אמר רבי יוחנן: "בתחילה אומר: "ה'! שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נא יז) כי "מה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" (משלי טז א) מבקש: 'שהקב"ה יפתח פיו!' כי מפחדו יתברך - לא יכול לפתוח את הפה, ככה הבינו חז"ל את הגשר לתפילה. לפני שאתה מתחיל להתפלל, באיזה רשות אתה עומד לפני ה' ודורש דרישות?! הרי כל התפילה זה 'שאלת צרכים' אתה מבקש צרכים, "חוננו", "ברכנו" אתה מבקש צרכים שלך, את תקנו לנו להגיד 'שבחים!' של הקב"ה לפני, אח"כ שאלת צרכים, ואח"כ הודאה. אבל איך אתה מתחיל לדבר?! פתאום באים עומדים מול ה' ומדברים אתו? "ברוך אתה ה'..." ישר אתה מדבר? 

צריך ליטול רשות! נכון? אז מה אומרים: "ה'! שְׂפָתַי תִּפְתָּח" כי מה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן, אם אתה לא פותח לי את הפה איך אני יכול לדבר? מי פותח לך את הפה? וכי "מִי יָשׂוּם אִלֵּם?" (שמות ד יא) אז זאת אומרת: 'אני מבקש ממך! תפתח לי את הפה' 

"וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" יַגִּיד זה לשון כמו נהר, שהוא נוגד, ממהר עם מימיו, וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ ירבה שבחות ותהילות של הקב"ה! לא יַגִּיד רק בלשון "הגדה" אמירה, אלא "נְגִיד" בזרימה! כמו נהר שזורם, אז אני אזרים תהילות של הקב"ה. אז אנחנו נוטלים רשות, ככה ניגשים לפני האלוקים, צריך ליטול רשות. וכן לפני לימוד, אני מקוה שאתם עושים את זה; (בברכות כח) כתוב: "ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש, וביציאתו היה אומר תפילה קצרה".

 אמרו לו: "מה מקום לתפילה זו?" 

אמר להם: "בכניסתי אני מתפלל ;שלא יארע דבר תקלה על ידי! שלא ישמחו חברי בתקלה שלי, ולא אני אשמח בתקלת שלהם, אז שלא יארע דבר תקלה על ידי". זאת אומרת אם אני לא אלמד טוב או משהו, עלולים לגחך... לצחוק החבר'ה ואני נמצא מכשיל אותם! שלא תארע תקלה על ידי. "וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי; שלא שם חלקנו כהם שהם..." אז זה התפילה הקצרה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה. 

מכאן: שצריך לגשת לתורה ולתפילה – בהכנעה! וכל שכן תלמיד שיושב לפני רבו צריך שישב "בדחילו ורחימו", דהיינו; ביראה ובאהבה. כמו שכתוב (בשבת ל): "אמר רב גידל אמר רב: "כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכווינה! שנאמר: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (שיר השירים ה יג) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים" ששונים שונים את הדברים, חוזרים על דברי הרב מה שהוא אומר. "ונֹטְפוֹת מוֹר" בעגה קוראים לזה טילל יוצא לו טילל מרוב שהוא נהנה ושומע דברי תורה - אַה! 

אז כתוב: "אמר רב גידל אמר רב: "כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכווינה! שנאמר: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" זאת אומרת, ת"ח שיושב לפני רבו צריך שיהיה "בדחילו ורחימו". ועוד שנינו: "למה נמשלו דברי תורה למים? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז) מי שהוא עניו אז הוא כלי קיבול, והתורה מתכנסת אליו, אבל אם הוא בעל גאווה "לא תמצא בגסי הרוח" אומר הרמב"ם, לא תמצא בגסי הרוח. 

לכן נמשלה התורה למים, כי מים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, אז מי שיהיה יותר נמוך מחברו דעתו שפלה לא מחזיק מעצמו, הוא מוכן להיות כלי קיבול מכל אחד, "איזהו חכם? הלומד מכל אדם!" מכל אדם אפילו מגוי ואפילו מקטן. מי שאומר את האמת – 'קבל את האמת ממי שאמרה!' אומר הרמב"ם. אז זאת אומרת אדם שדעתו שפלה - הוא זוכה שהתורה תתקבל אצלו. 'למה זכו בית הלל שנפסקה הלכה כמותם? משום שהיו ענווים ושפלים!' 

עם כל זה שאמרנו שצריך להיות בענווה ובדחילו וברחימו, אבל ביחד עם כל זה, צריך אדם לגשת לתורה ולמצוות בכוחות נפשיים מוגברים ובמרץ רב! זה לא סתירה, אתה צריך להיות זריז לעבודת הבורא, אתה צריך כוחות! לא לחשוש הכל אתה יכול, הכל אתה מסוגל! הכל אתה מסוגל, הכל... אבל, לפני שאתה מבין עד כמה אתה מחויב. אבל אם בן אדם מבין שהוא 'מתנדב לעצמו' ועושה זה... 

- 'אני ב"ה שעתיים לומד זה...' 

פשששש. מפסוט מעצמו, אז אין לו שום מאמץ; 

- 'כאילו בסדר מה... מה?' 

צריך לגשת לתורה בכוחות נפשיים מוגברים ובמרץ רץ! כמו שאמרו: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם" 

(זכרון מאיר). 

אז זה מראה: כמה נחוץ להתאמץ, חיבים להתאמץ! 'סיפורים' כולם מלאים סיפורים יכולים לכתוב ספרים - אני לא יודע למה אנשים לא מתפרנסים מזה? יש כאלה שכותבים סיפורי ילדים, יש כאלה שכותבים סיפורי... תכתוב מכל החרטות שלך ספרים ותמכור אותם, הרבה יזדהו אתם ימצאו את עצמם שם, אין שום בעיה! ואם הצלחת להתגבר על כמה מהחרטות שלך, יהיה לך גם לתת עצות לאחרים איך התגברת בזה... אוּ.. זה יהיה 'רב מכר!' תוכל להרוויח הרבה כסף... אז זה מראה את נחיצות ההתאמצות כי בכדי שבן אדם יוכל לכוון רְצוֹן אביו שֶׁבַּשָּׁמָיִם - צריך להתאמץ בהתאמצות יתרה. צריך קלות של נשר, בכל משק כנפיים הוא מתקדם יה בה בי איזה עוצמות! קַל כַּנֶּשֶׁר מגביה מעל כולם. וריצת צבי – טנטנטנטנ... מדלג ככה הופ הופ הופ. וגבורת ארי - נוהם---וווום!! ככה צריך לעבוד את הבורא! 

אבל, בשפלות הדעת, לדעת את מקומך כמה שתלמד - אתה עדיין לא יודע כלום! 'ותכלית הידיעה - שלא נדע!' אבל צריך ללמוד, צריך ללמוד - צריך ללמוד, ולקיים! 

ולקיים ולקיים ולקיים... ראיתי לא מזמן בן אדם שיודע ש"ס! 'עמוד זה...' שורה זאת, או מילה רביעית. לא כמו כולם שאומרים רק את הדף, הוא אומר לך גם את השורה וגם את המילה שמתחיל, תרתרתרתרתרתרם.... הבאתי לו קלמנטינה, לקח את הקלמנטינה וחַלק אותה לפלחים וברך, בשביל מה למדת? 

מצווה לברך על השלם! באיזה עמוד זה כתוב? - הוא יגיד לך... ומה עם הקיום?... לא הבנתי! למה חלקת אותה, ולקחת את הפלח וברכת? על מה המצווה שלך, מצווה לברך על השלם. אז איפה כל הלימוד? ברברברבר, ברברבר, ברברבר ברברב בר ברבר ברברבר.... עמוד מילה דף-... ובסוף בקיום? איפה התורה ואיפה הקיום.... צריך לקיים מה שלומדים. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".