גוף האדם כנגד המשכן | הרב אמנון יצחק

 נציב יום: לע"נ מילכה בת יוכבד - מנוחתה עדן, אמן!! 

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ" (שמות כה י). 

כשאנו רוצים לדעת את קדושת האדם נדע מהפרשה הזו, עד כמה האדם קדוש! כשאנו מסתכלים על כלל המשכן אנו רואים: שהיה שם ארון הקודש והתורה נתונה שם. בתוך ארון הקודש היה את לוחות הברית ואת 'שברי הלוחות' וספר תורה שכתב משה רבנו. מקדש ה' זהו עיקר המשכן, ולכן כתוב קודם כל: וְעָשׂוּ אֲרוֹן, כי הוא העיקר אף כי במעשה הוא נעשה אח"כ, והיה שם 'לחם הפנים', היה שם מזבח לשרוף כל קרבן, היה שם קטורת לריח טוב, ומלח למלוח הקרבנות, והיה שם חצר עם הקלעים, ובכלל נקרא 'משכן ה'!' והכל בשביל ארון הקודש בבית קודש הקודשים, ונתקדש הכל ונקרא משכן ה'". 

זאת אומרת למרות שעיקר כל המשכן הוא בשביל ארון הקודש שבו נמצאת התורה, כל שאר הדברים שהיו שם, לחם הפנים המזבח, הקטורת, המלח, חצר קלעים, כולם קיבלו את השם "משכן ה'" והכל בשביל ארון הקודש בבית קודש הקודשים, אם אין שמה את הארון - אין שֵׁם 'משכן', ונתקדש הכל ונקרא 'משכן ה'!'. אז הכל תלוי בארון הקודש, הוא העיקר. והנה כשנעיין באדם הגשמי, יש בו כל הדברים האלה. האדם עצמו הוא כנגד המשכן, והמשכן עצמו הוא כנגד האדם. וכשיש בו תורת ה', כשיש באדם תורת ה', נתקדש כל ענייניו וכולו הוא קודש לה'! אם אדם מונחה ע"פ התורה, לומד תורה ומקיים אותה, אם יש בו תורת ה' - הוא כולו קדוש, כל ענייניו קדושים, כולו קודש לה'. 

גם עניינים שעושה עניינים פרטיים, כאילו בבחינת: "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם" (אבות ב יב) עד כדי כך 'שהרוצה לנסך יין על גבי המזבח...' אין היום בית מקדש אין מזבח, ואי אפשר לנסך יין על גבי המזבח. אבל אמרו חכמים: 'ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין!' (יומא עא) זאת אומרת יש להם דין של מזבח! דהיינו; כיוון שהם מתעסקים בתורה ומקיימים אותה כהלכה, אז יש להם דין של מקדש, ואם אתה רוצה לנסך יין - תמלא את גרונם של תלמידי חכמים. 

חכמים כללו את זה במלות קצרות וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, פירוש: לְשֵׁם שָׁמַיִם זה במוחו, איפה אתה מתכוון לְשֵׁם שָׁמַיִם? במוח, המוח זה מקום משכן הנשמה, לפי הרמב"ם: מקום משכן הנשמה - במוח. אז פירוש: לְשֵׁם שָׁמַיִם זה במוחו, ומזה מוחו? זה ארון הקודש! אמרנו, המוח הוא כנגד ארון הקודש. וכל עניניו לשם התורה, אם גם ענינים שלו הוא עושה לשם התורה; הוא הלך עכשיו לקנות ירקות ופירות 'לכבוד שבת!' זה לכבוד התורה, אז גם הענינים האלה של אכילה ושתיה ומנוחה ושאר הדברים שהם לצורך התורה, אז מתקדשים כל עניניו הכל קודש! 

ומי הוא שיראה זאת, את הדברים האלה, ולא יכנסו חדרי רוחו, לבנות בו קדושת המשכן ע"י ארון הקודש שיכנס במוחו, דהיינו; התורה. יתכן שאנחנו עוד רחוקים מזה! אבל אחרי שנשמע את התיאור שמביא המלבי"ם ונרצה להיטהר אז כתוב: 'הבא להיטהר מסייעין לו מן השמים!'

(חכמה ומוסר חלק א מאמר ע"ח). 

אז בואו נראה עכשיו מה כתוב, אך הדמיון בין המשכן לבין גוף האדם:

גוף האדם מחולק בגדול לשלושה חלקים: יש את הראש, יש את הצוואר והחזה, ויש מהחזה ומטה. בראש - שוכן המח. מהצוואר ועד החזה - שוכנים הלב והריאות. מהחזה ומטה - יש את איברי העיכול. כנגד חלוקה זו יש את המבנה הכללי של המשכן. מבנה המשכן מחולק לשלושה חלקים: חצר המשכן - זה העזרה. ההיכל - זה הקודש. וקודש הקודשים. בקודש הקודשים היה מונח 'ארון העדות' הארון הוא דומה לתיבה, סגור מכל צדדיו עם פתח מלמעלה. 

בתוך הארון היו מונחות 'לוחות שניות' שהוריד משה רבנו, כשעליהן חרוטות "עשרת הדיברות" ובנוסף: היו מונחים בארון גם 'שברי הלוחות הראשונים' שאותם שבר משה ברדתו מן ההר כשראה את ישראל סביב העגל. על הארון היתה 'כפורת' הכפורת היתה מִכְסֵה לארון. הכפורת היתה טפח מזהב, ועל זה היו שני "הַכְּרֻבִים ... סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם" (שמות כה כ) על הכפורת היו שני כרובים, כרובים לשון "כרביא" פנים של תינוק כרביא. שתי דמויות בעלי כנפיים עם פני תינוק, עשרה טפחים כל אחד וטפח הראש שלהם, שהיו נראים כזכר ונקבה, תינוק ותינוקת. כשכנפיהם מופנים כלפי מעלה. 

זאת אומרת, הכנפיים מעליהם וככה סוככים מעל הראש (כבוד הרב שליט"א מדגים זאת בידיו מעל ראשו). סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, הַכַּפֹּרֶת למטה זה הטפח, על זה שני הכרובים, והם מסוככים בְּכַנְפֵיהֶם באופן כזה. קודש הקודשים - הוא המקום הכי קדוש במשכן! והיחיד שיכול להיכנס לשם הוא הכהן הגדול, וזה רק פעם אחת בשנה! ביום הכיפורים!! הכרנו את 'קודש הקודשים' ועכשיו נפנה למקבילה שלו באדם. הראש - זה כנגד קודש הקודשים, כשם שראש המשכן הוא קודש הקודשים, ובו מונח 'ארון הברית' כך גם בגוף האדם יש את החלק החשוב ביותר הראש, שבו שוכן האבר החשוב ביותר המח. 

עכשיו נראה את ההקבלות המדהימות! החלק השני של המשכן, שהוא פחוּת בקדושתו ביחס לקודש הקודשים, זהו 'ההיכל' בהיכל היו מונחים השולחן, מנורת הזהב, ומזבח הזהב שהוא 'מזבח הקטורת'. ההיכל מכוון כנגד אזור החזה בגוף האדם, אשר בו יש את הלב והריאה, הכלים האלה מכוונים כנגד חכמה ורוחניות שבאדם. במנורה - הדליקו שמן, ושמן מורה על חכמה, "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט ח) במזבח הקטורת - הקטירו את קטורת הסמים. ריח - הוא הנאה רוחנית! כך בגוף האדם הלב מסמל את החכמה "חֲכַם לֵב", והריאות האחראיות על האוויר מסמלות את הרוחניות. ניתן להאריך רבות בענין! 

והמלבי"ם מאריך להסביר את ההקבלה; בין המנורה השולחן והמזבח, ללב ולריאה, תעיינו בדבריו הנפלאים. 

החלק השלישי של המשכן; הוא החצר: מקום זה פחוּת בקדושתו ביחס להיכל, ובו היה מונח מזבח הנחושת שעליו הקריבו את הקורבנות. החצר והמזבח שהקריבו עליו את הקורבנות, היא מכוונת כנגד החלק השַפל יותר של האדם. החלק התחתון ובו איברי העיכול, הקיבה מעיים וכו'. נתמקד בארון עכשיו ובמקבילה הרוחנית מח האדם; מי שמתבונן: מגלה הקבלה מדהימה! אמרנו שבקודש הקודשים היה את הארון, בתוכו היו מונחות 'שני לוחות הברית' ו'שברי לוחות הראשונים'. מח האדם מחולק לשנים: "המח הגדול והמח הקטן" "המח הגדול" נמצא יותר בצד הקדמי של הגולגולת. "והמח הקטן" נמצא יותר מאחור לכיוון העורף. 

כל מח מורכב משתי אונות, נספרות, סה"כ ארבע אונות. שני הלוחות השלמים - הם כנגד שני חלקי המח הגדול שבאדם. ושברי הלוחות - מכוונים נגד המח הקטן על שתי אונותיו. ישנה הקבלה נוספת בין הארון למח; בארבעת צידי "ארון העדות" היה טפח פנוי בין הלוחות לדופן הארון מבפנים. ארבעה חללים אלו הם כנגד ארבעה חללים פנויים שנמצאים במח האדם. איך זה? האורך של הארון היה אַמָּתַיִם וָחֵצִי על אַמָּה וָחֵצִי רוחב, לפי רבי מאיר: 'כל אמה היא ששה טפחים' אַמָּתַיִם וָחֵצִי זה חמש עשרה טפחים, על תשעה טפחים. הלוחות היו ששה וששה טפחים, 'ששה על ששה' אז זה ביחד שתים עשרה. 

עובי העץ היה טפח מתחלק לשתים, אז נשארו שתי טפחים; טפח מפה וטפח מפה. וגם טפח מפה וטפח מפה בתשעה טפחים כי זה ששה והלך עוד פעם טפח אחד וחצי - וחצי, נשאר ארבע חללים של טפח. הארבעה חללים האלה הם כנגד ארבע חללים פנויים שנמצאים במח האדם. פרט נוסף: הארון היה מורכב משלושה ארונות, אחד בתוך השני; החיצוני היה זהב, הפנימי זהב והאמצעי מעץ. זאת אומרת 'עצי שיטים' היה בנוי הארון, והיה מצופה זהב 'מבית ומחוץ' אז היה שלוש ארונות, פנימי זהב ואח"כ העץ וחיצוני זהב. גם מח האדם מוגן בשלוש שכבות; שלושה קרומים עוטפים את המח. 

נתקדם הלאה בהקבלה בין הארון לאדם: מעל הארון היו את שני הכרובים, משמעותם נפלאה! בארון היו מונחים 'שני לוחות הברית' לוח אחד עוסק במצוות של בין אדם לחברו; "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ , לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לֹא תִשָּׂא את שם ה' וכו'. ולוח שני עוסק במצוות שבין מאדם לחברו; "לֹא תִגְנֹב, לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף..." וכו'

כשמעל כל לוח ניצבת דמות, כשעם ישראל היו במצב האידיאלי, היו להם שני סוגי מנהיגים; היו מלכים והיו נביאים: הנביא - הוא מנהיג רוחני, המלך - הוא מנהיג גשמי. כל אחד יש לו תפקיד מוגדר משלו; תפקיד המלך - ליצור סמכות לאכוף חוק ומשפט, דהיינו; בין אדם לחברו, כמובן ע"פ חוקי התורה. מנהיגים הרוחניים והנביאים - התפקיד שלהם לתת דרך ונתיב לעבודה רוחנית של כל אדם ואדם ובין אדם למקום, אז זה כנגד שני הלוחות. על הלוח שבין האדם למקום היתה דמות, רמז למנהיג הרוחני ולנביא שסוכך בכנפיו ומגן על הקשר בין האדם לבוראו. זה התפקיד של הנביא, הוא כנגד הלוח שמדבר, הלוח הימני שמדבר על בין אדם למקום. 

ועל הלוח של בין אדם לחברו - ניצבה דמות שהיא רמז למלך שאחראי על הדברים של בין אדם לחברו - סדר חוק ומשפט. וכאן מגיע פרט חשוב מאוד כתוב: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה כ) משמעות הענין הוא: ששני המנהיגים חייבים להיות פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, לפעול בהרמוניה ובשיתוף מלא! לא כמו שהיה בתקופת בית שני של מלכי ישראל, המנהיגים החוקיים התנגדו לתורת ישראל ומרדו באלוקים, כגון ירובעם בן נבט, אחאב וכדומה, אלא צריך שלשני המנהיגים תהיה תכלית אחת: רצון האלוקים! אם חלילה לכל אחד יש מטרה שונה, התוצאה קטסטרופלית - חורבן הבית! 

לכן מדגישה התורה: "הָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" כלומר; ששני המנהיגים צריכים לשאוב ולנתב את כל הכח שיש בידיהם רק כלפי מעלה, לצורך רצון האלוקים, וחלילה לא לנצל את מעמדם לאינטרסים אישיים. 

נביא הקבלה נוספת מדהימה ביופיה! אלוקים ציווה: 'ליצוק שתי טבעות זהב, בשני צידי הארון, ולהשחיל בתוך הטבעות 'בדים' מוטות כדי שיוכלו לשאת על ידם את הארון'. וכך כתוב: "וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית" (שמות כה יב) יש אומרים: שבשליש העליון של הארון היו שתי טבעות בצדדים בצד אחד, ובצד השני גם כן שתי טבעות. ובתוכם היו 'בדים' מוטות מעץ מצופים זהב, דקים באמצע ועבים יותר בסוף - שלא יצאו משם יותר, מוכנסים פעם אחת בדוחק, ואח"כ נשארים שמה לתמיד לעולם! 

עכשיו, כשם של'ארון העדות' היו אַרְבַּע טַבְּעֹת, שנים בכל צד כדי שבני לוי יוכלו לשאת את הארון, כך באדם... תקשיבו! כדי שהאדם יוכל לשאת את הארון הפרטי שלו, את הספר תורה שיש לו פה בפנים בארון הפרטי במח - כדי שיוכל ללמוד התורה, הוא זקוק לשני חושים: חוש הראיה - שיראה מה כתוב בתורה שבכתב בספר התורה. וחוש השמיעה - כדי שיוכל לשמוע את התורה שבע"פ שעוברת במסורת. עינים - כנגד תורה שבכתב, ואוזניים - כנגד תורה שבע"פ. כנגד שני החושים האלו, יש את שתי הטבעות לכל צד של הארון; שתי הטבעות - כנגד שתי העינים, ושתי טבעות - כנגד שתי האוזנים. 

מה שמדהים זה המשך הפסוק כתוב: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה טו) פירוש: אלוקים מצווה שהמוטות שנושאים את הארון יהיו מחוברים באופן תמידי לארון ולֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ. זה מקביל לגוף של האדם באופן מושלם! אמרנו, שהטבעות מקבילות לעינים ולאוזנים, גידי הראיה וגידי השמיעה, צומחים ומחוברים ישירות מן המח לעין ולאוזן! כל איברי הגוף קשורים למח, אולם רק העינים והאוזנים ניתן לראות בחוש את סליל העצבים מחובר למח. כמו הַבַּדִּים ש: לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ מחוברים תמיד. 

משמעות החיבור היא, שהתורה מקיפה את חיינו בכל רגע נתון! ואין להסיר בשום מצב את נושאי הארון – העינים והאוזנים צריכים להיות תמיד מחוברים אל הארון - אל התורה; תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וכך ממשיך המלבי"ם לגלות לנו את כל ההקבלות בין המשכן לאדם... אנחנו נעצור כאן, מי שמעוניין יוכל לדלות את 'המים הזכים!' ישירות מהמלבי"ם. 

נו, אז כעת אחרי שהבנו: שהמשכן וכליו מקבילים לאדם! אם האדם באמת רוצה לצאת למסע בשמורת הטבע של חייו, שמורה אדירת מימדים, יש בידו עכשיו את כלי הנווט. יתבונן האדם במשכן וכליו, יבין את משמעותו של כל פרט, וכך יקבל מַפַּה של אישיותו. מה שהכי חשוב: שיקבל הכוונה והדרכה איך להגיע ליעד שהוא צריך להגיע אליו באופן בטוח בשביל הזהב! עכשיו, יובן מה שה' אומר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" בתוכו לא נאמר אלא בְּתוֹכָם. 

זאת אומרת ה' רוצה: שה: מִקְדָּשׁ זה אנחנו נהיה! והוא ישכין את השכינה בְּתוֹכָם! בתוך כל יהודי ויהודי, זה מה שלמדנו עכשיו: וְעָשׂוּ אֲרוֹן (כבוד הרב שליט"א מראה בידיו על הראש) אֲרוֹן! ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ״ למה הארון באמצע הוא עֲצֵי שִׁטִּים, ומצופה מבית ומחוץ מזהב? שיהיה הכל מזהב! למה צריך באמצע שיהיה עֲצֵי שִׁטִּים? כיון שזה מרמז על האדם, והאדם צריך להיות כמו עץ שתמיד צומח! אם הוא יהיה זהב - הוא יהיה מקובע במצבו ולא יעלה, כמו ששמענו בדרשה קודם מהצרפתי... 

"אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (משלי טו כד) אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה, יהודי צריך תמיד לעלות לְמַעְלָה - לְמַעְלָה - לְמַעְלָה כמו 'עֲצֵי שִׁטִּים עומדים' ולצמוח! ולכן עשוי הארון מעץ באמצע ומצופה זהב, אדם שזוכה לעלות ולעלות ולעלות, מותר לו 'שמינית מן השמינית גאווה!' מותר לו: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים-ב יז ו) מותר לו שהוא יהיה מצופה זהב! אבל זה בתנאי: שהוא עולה! שהוא כל הזמן עולה עולה "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ". התורה מבקשת מאתנו: תלמד מהמשכן מה הדרישות ממך – יא חביבי! 

אז עכשיו, אחרי שלמדנו את זה, אם כי עדיין אנחנו רחוקים! אבל אם נשִׂים מגמתנו מבטחנו בזה - מי ש'בא להיטהר - יסיעו לו מן השמים!' 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".