נסיון האמונה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

לרפואה שלמה לאורה בת נעמי ברכה שתקום ממיתת חוליה לחיים טובים שלום מהרה.

לך ואספת את זקני ישראל ואמרת עליהם אדוני אלוהי אבותיכם נראה אליי

אלוהי אברהם יצחק ויעקב

לאמור פקוד פקדתי אתכם.

רש״י אומר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף

שבלשון הזה הם נגאלים

פקוד פקדתי אתכם.

זה הלשון אם הם שומעים אותו הם יודעים שהם נגאלים.

ויען משה ויאמר

בהן לא יאמינו לי

ולא ישמעו בקולי

כי יאמרו

לא נראה אליך אדוני.

במדרש

אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן.

הקדוש ברוך הוא אמר לו ושמעו לקוליך

והוא אמר והן לא יאמינו לי.

מה כתוב אחריו?

ויאמר אדוני אליו מזה בידיך

ויאמר מטה.

כלומר מזה שבידיך אתה צריך ללקוט

שאתה מוציא שם רע על בניי

בהם מאמינים בני מאמינים.

ככה אמר השם

למשה רבנו

מזה שבידך מהמטה אתה צריך ללקוט.

ויעש האותות לעיני העם

ויאמן העם.

יכול לא האמינו עד שראו האותות?

לא.

אלא וישמעו כי פקד אדוני.

על השמועה האמינו

ולא על ראיית האותות.

ובמה האמינו?

על סימן הפקידה שאמר להם

שכך היה מסורת בידם מיעקב.

כל גואל שיבוא ויאמר

לווניי

פקוד פקדתי אתכם

הוא גואל אמת.

כיוון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם

מיד ויאמן העם.

במה האמינו? כי שמעו הפקודה.

פקוד פקדתי אתכם. זה מה ששכנע אותם שהוא הגואל.

לא האותות.

ויאמן העם בגלל פקוד פקדתי אתכם.

אם היינו היום יודעים שיסוד הגאולה האחרונה

יהיה במי שיגיד פקוד פקדתי אתכם,

אני חושב שהיו הרבה שהיו אומרים פקוד פקדתי אתכם.

ומה הראייה שמשה הוא הגואל?

הרי יכלו גם אז להגיד כמה אנשים פקוד פקדתי אתכם.

אלא משה לא יכול להגיד פקוד פקדתי אתכם.

למה הוא אוהד כבד פה וכבד לשון?

הוא לא יכול להגיד את העוד פה.

לא יכול להגיד.

להבדיל,

כמו הערפים, הם לא יכולים להגיד פה,

כן?

אז לכן,

כשהוא אמר, הוא אמר עם פה,

פקוד פקדתי אתכם.

אז היה ברור להם

שזהו.

מאמינים היו ישראל במצרים

אמונה בריאה ויציבה בקבלת האבות.

מה שנמסר להם, האבות האמינו באמונה שלמה.

כך דרכו של כלל ישראל, מאמינים בני מאמינים הם.

עכשיו סיפר לי אלחנן,

שבאחד מבתי הספר החילוניים

יש שם ילד

שהוא חוזר בתשובה,

שומע הרצאות וזה, והחליט לחזור בתשובה,

והוא מניח תפילין. יש שם מורה אחת שהיא דתייה, בבית הספר החילוני.

והוא סיפר לה את זה, כי הוא ראה שהיא דתייה,

אז הוא אומר לה בשושו שהוא מניח תפילין וזה וזה.

עכשיו,

הודיעו להם שיש טיול.

אז כל התלמידים אמרו לו, תביא לטיול את התפילין,

כולנו נניח תפילין.

זאת אומרת, הם פוחדים במסגרת בית הספר או בבית להניח תפילין,

אבל בגלל שהם יודעים שהוא ככה בשושו מניח תפילין,

אמרו לו, בטיול,

אז נוכל להניח תפילין, תביא את התפילין.

זה קוראים לזה

החלה,

לא הדתה,

החלה, לחלן את כולם,

שלא ידעו מיהדות.

כך דרכו של כלל ישראל, מאמינים בני מאמינים, ילדים שגודלים בבית של חילונים.

יש להם אמונה יותר מההורים שלהם.

וצריכים לעשות מציאות בסתר כמו שהיה ברוסיה פעם.

אברהם אבינו, לאחר עשרה דורות,

שהיו מכעיסים,

מנוח ועד אברהם עשרה דורות שהיו מכעיסים,

התעורר לאמונה.

עשרה ניסיונות נתנסה ועמד בכולן.

והמשיך הלאה את האמונה לבניו

עד סוף הדורות.

ומעלת האמונה היא ממעלותיה הנפלאות

של כלל ישראל.

אם חומה היא,

נבנה עליה טירת כסף.

האמונה של כלל ישראל היא כמו חומה,

ואפילו במצרים.

לפני שראו אותות ומופתים וקריעת ים סוף ומתן תורה,

האמינו מכוח קבלת אבות בלבד. וה' מעיד עליהם, מאמינים בני מאמינים.

אנחנו מאמינים בני מאמינים.

ולא גרם שעבוד מצרים לערער את אמונתם.

ואפילו לאחר השליחות הראשונה של משה לפרעה, שגרמה לריבוי קושי השעבוד,

שהרי הוא בעצמו אמר למה הריעות על העם הזה

לא ערערו אחרי משה,

אלא לא שמעו דבריו מקוצר רוח ומעבודה קשה.

אולם להטיל חס ושלום ספק בשליחותו, על זה לא חשבו כלל.

וגם דתן ואבירם, בעלי המחלוקת של משה רבנו,

אמרו ירא אלוהים וישפוט.

אבל לא חלקו

על עצם הגאולה שצריכה לבוא.

כלל ישראל האמינו בצורה כה נפלאה,

כיוון שזו מעלת האמונה.

ודווקא בקשיים,

ניסיונות והסתר,

כוח השם במצבים אלו צריך להאמין.

אברהם אבינו

היה יחידי

באמונתו מול עולם מלא שעמד כנגדו.

הפיל את עצמו לכבשן האש עבור האמונה.

חומה היא.

מי זה חומה?

אברהם אבינו.

מישראל ירדו

לגלות דווקא למצרים, ששם מקור הטומאה והכישוף.

דווקא שם לעמוד בניסיון,

ושם נוצר הבירור הגדול לדורות.

למען תספר באוזני בנך את אשר התעללתי במצרים,

וידעתם כי אני אדוני.

עם ישראל ירדו למצרים דווקא.

הם היו צריכים לרדת למצרים בשביל להזדכך.

איך להזדכך אם הם ירדו למ״ט שערי תומעה?

אז מה העניין?

איפה זיכוך?

אלא אם היו צריכים לרדת למ״ט בשביל להעלות את כל ניצוצי הקדושה.

לרדת עד למטה,

להרים את כל ניצוצי הקדושה עד שהם הפכו את מצרים כמצולה שאין בה דגים.

הם לא השאירו ניצוצי קדושה שם.

לכן אסור לחזור למצרים, שלא להשאיר עוד פעם ניצוצי קדושה.

עיקר מציאות האדם בעולם הזה לקיים מצוות

לעבוד את השם ולעמוד בניסיון.

לקבל על עצמו עבודת השם

מתוך עמידה בניסיונות.

עמידה בניסיונות

מגבירה את השכר של הבן אדם.

גם מעלה אותו לנס,

להתנוסס,

וגם מקבל פי מאה על כל צער וצער.

וצריך לגבש בעצמו מעלה זו של אני חומה.

לא להיות בגדר דלת סובבת לכל נקישה ומשב רוח.

האמונה צריכה להיות איתנה כסלע,

ושום כוח לא יזיז אותה.

לא שייך לוותר באמונה.

כל ויתור

יוצר מציאות חדשה של אמונה אחרת ממציאות האמונה הצרופה, שהיא ללא ויתור.

זקני ישראל במצרים מאמינים.

היו מאמינים.

אולם פחדו להיכנס אל פרעה.

חשבו שיספיק.

אם משה ואהרון ייכנסו לבד

והם לא יסכנו את עצמם להיכנס לארמון של פרעה בלי רשות.

אז כתוב שהם נשמטו.

בהתחלה הלכו.

לך ואספת את זקני ישראל,

ואז הם הלכו איתו.

כשהגיעו לשער,

אין אף אחד.

כולם נשמטו.

ובגלל חוסר מסירות נפש זו,

גרמו לעצמם הפסד בל ישוער.

המדרש אומר,

על שנשמטו מהשליחות, אמר להם הקדוש ברוך הוא,

כך עשיתם?

חייכם שאני פורה עליכם.

אימתי?

בשעה שעלה משה ואהרון, הם הזקנים להר סיני לקבל את התורה,

החזירה נא הקדוש ברוך הוא,

שנאמר, ואלה זקנים.

אמור, שבו לנו בזה.

אתם לא עולים.

אין לנו מושג מגודל ההפסד שבעיכוב לעלות בהר,

וכל זה נבע מאי שלמות באמונה שלא מסרו נפשם כל הצורך.

ובהרוגי לוד,

בתענית יח,

שמסרו נפשם עבור כלל ישראל,

איתם החכמים זיכרונם לברכה שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם,

כי זהו שכר מסירות נפש עבור האמונה.

שני אחים שמסרו את נפשם והאשימו את עצמם

בדבר שלא היה קשור אליהם בשביל שלא יעשו

שפטים בישראל.

וזהו שכר מסירות נפש

עבור האמונה,

כן המציאות,

עד כמה שמתקרבים לבורא,

במידה זו נשארים קרובים לו לנצח.

דבר זה צריך לעורר את כולנו להתחזק באמונתו של הקדוש ברוך הוא.

טוב, אנחנו כבר חיים אחרי יציאת מצרים, אחרי מתן תורה,

ואנחנו כבר יכולים להתבסס על אמונה חושית

מלבד קבלת האבות.

בני ישראל שהיו במצרים הם סמכו רק על קבלת האבות והאמינו בקבלת האבות שכשיבוא הגואל ויגיד פקוד פקדתי אתכם

הוא הגואל.

הם עוד לא ראו אותות ומופתים, הם לא ראו כלום.

אנחנו אחרי זה כבר

יודעים מכל האותות והמופתים והכל.

ואנחנו יודעים שאבותינו במצרים היו בגלות תחת שעבוד נורא וניסיון הפיתוי של חוכמת מצרים וטומאת הכישוב,

ולא זזו מאמונתם.

וכך אנחנו בדור עקבתא דמשיחא,

שהמלכות נהפכה למינות.

הכל זה מסביבנו כפירה.

העולם כולו באורח חיה והשקפתו הוא ההפך מהאמונה.

אנחנו צריכים להתחזק לעמוד בניסיון הנורא הזה כמו אבותינו במצרים.

לא לרמות את עצמנו שאנחנו חיים על פי האמונה.

כי הרמאות הזאת שאתה חושב שאתה חי על פי האמונה זה חוצפה יסגה.

זה חוצפה יסגה.

רחוקים מאמונה,

והם מתחצבים

לחשוב שיש בנו אמונה.

כמה אנשים סומכים על השם, אשליך על השם יהבך והוא יחלק אליך?

כמה אנשים מאמינים באמת?

אז למה הם אוכלים נבלות וטרפות?

כל אחד צריך להתחזק כחומה.

ואדרבא, מרוב גודל החשיכה יכולים לגדול באמונה,

כיוון שאנחנו רואים שכל דברי החכמים בסוף סוטה מתקיימים.

כל מה שאמרו לנו החכמים שיהיה בעקבותא דמשיחא, כבר דיברנו מזה בלי סוף.

הכל מתקיים לעינינו.

רואים את המעמד המיוחד של ארץ ישראל,

למרות מעלותיה הטבעיות,

לא יכלו להתיישב בה גויים במשך אלפי שנים.

ודווקא יהודים יכולים להיאחז בה.

ארץ ישראל פורחת,

חקלאות בשיא,

יסוסום

מדבר וצייה ותגל ערבה,

דברים מדהימים.

היינו בגבול מצרים

וראינו שמה

מגדלים

בכל ים.

פרדסים.

איך אפשר?

בכל ים?

אפשר לגדל פרדסים?

קלמנטינות?

תפוזים?

פירות?

בכל ים.

פלאי פלאות.

איך זה יכול להיות?

אז למרות המעלות הטבעיות לא יכלו להתיישב בה גויים במשך אלפי שנים,

ודווקא יהודים נאחזים בה.

ובכלל, נס קיום האומה

במשך אלפי שנים,

בשעה שאומות גדולות וחזקות נאבדו מן העולם,

ואנחנו קיימים.

מאז מתן תורה כבר עברו למעלה משלושת אלפים שלוש מאות שנה.

ובזוהר הקדוש כתוב שבמאה השנים האחרונות לפני בוא המשיח התגלו הרבה חוכמות בעולם,

ורואים אנחנו בחוש את ההתפתחות

של החוכמות, בצורה בלתי טבעית,

בלתי טבעית.

שהרי השכל האנושי יורד מדור לדור,

בין בחוכמת התורה ובין בחוכמת העמים,

ובדורנו אין חכמי תורה כמו הגאון מווילנה ורבי עקיבא איגר.

וכן להבדיל, לא קיימים גם חכמי אומות העולם ברמות

שהיו בדורות קודמים.

אולם,

כפי שאמרו חכמים זיכרונם לברכה ככה הוא, שמתגלים חוכמות חדשות והמצאות נפלאות,

זה רק בהשגחת הבורא יתברך,

ובוודאי שיש לזה טעם לצורך תכלית הבריאה,

ואפשר,

חס ושלום,

להיכשל ולטעוד כשרואים היום את הישגי החוכמה.

הכל זה מכוון לגאולה.

אם מתגלה מלך המשיחה

שולחים בקבוצות,

כולם היו יודעים ברגע.

אם זה לא היה כך ברדיו בטח לא היו מודיעים

בטלוויזיה ודאי שלא

אז איך היו יודעים?

בלתי תלויים, יש רשת פתוחה

כולם ידעים

אבל אפשר חס ושלום לטעות ולהיכשל כשרואים היום את הישגי החוכמה כי כך דרכם של הרשעים

שבמעט מקום לטעות

מספיק להם הדבר לקפור ולעצום עיניים מהמציאות האמיתית.

ומשמיים אין מעכבים כי מי שרוצה לטעות יבוא ביתהם.

וזהו ניסיון החיים בעולם הזה

וצריך כל אחד להתחזק ולהתגבר

ולראות בחוש איך מתקיימים כל דברי החכמים,

זיכרונן וברכה, על דור עקבתא דמשיחא,

ולהכיר את המציאות האמיתית

ולקבל על עצמו בקבלה אמיתית

את עול התורה ועול מלכות שמיים.

כל מטרת חיינו

זה רק לקיים מצוות,

לעבוד את השם באדיקות

ולעמוד בניסיונות.

ועוד מעט,

עוד קצת,

נחזיק מעמד

ואף על פי שהתמהמה,

אחכה לו, הוא יגיע.

רביע חנניו ברגע שהוא אומר,

עושה כזו, עושה כזו, עושה כזו, עושה כזו, עושה כזו, עושה כזו.

שנאמור ה' אבו סלומן סדוור דלתו וידירו.