חציו איש וחציו מלאך | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום להצלחת כל אנשי כפז בארץ ובעולם

וייקח בן בקר רך וטוב וייתן אל הנער וימהר לעשות אותו

מובא בספרים הקדושים

שחובת האדם להיות מחציו ולמטה איש

ומחציו למעלה מלאך

כל כך רבה וחמורה עבודת האדם

שמצד אחד הוא חייב להיות איש,

דהיינו כולו גוף וחומר,

מצד אחר הוא חייב להיות מלאך,

רק בצורה הזאת נקרא אדם שלם.

למרות היותו גוף ואיש,

והוא חייב להשתמש בכוחות אלו מכל מקום עבודתו ומציאותו

להיות בגדר מלאך.

מובא בחכמים זיכרונם לברכה בשיר השירים א' יג',

מה היה אברהם אבינו עושה?

משגף את עצמו

הכוונה שהיה מתרחק מכל אהבת עולם הזה

והתמיד אברהם אבינו בעבודה זו של ביטול כל מציאות העולם הזה.

לא מחשיב את העולם הזה כהוא זה, מה שכולם רצים בלהוטים להשיג ולאכול ולטעום ולגעת

ולקחת ולקחת.

עד שמגדירים זאת,

מה היה אברהם עושה?

שזו הייתה עבודתו העיקרית והגיע למעלה העליונה בביטול כל ענייני העולם הזה עד שאמר ואנוכי עפר ואפר.

לא החשיב עצמו למאומה.

ואין לו צורך כלל בכל ענייני הכבוד ובכל ענייני העולם הזה.

ואין הדברים כמליצה בעלמא

אלא כך באמת הייתה מציאות הרגשתו.

וכמו שרואים בחכמים זיכרונם לברכה בחולין פט דוד המלך עליו השלום אמר

באנוכי באנוכי תולעת

ולא איש.

אברהם אבינו עליו השלום אמר

באנוכי עפר ואפר.

ומשה רבנו עליו השלום אמר

באנחנו מה?

הזכרנו כבר את דברי הרמב״ן

בפרשת לך לך מובא ברמב״ם במורה נבוכים

שאברהם אבינו ישב עשר שנים בבור אצל נמרוד.

וכל יושבי העולם היו מבזים ומקללים אותו

כיוון שהיה היחידי באמונתו נגד כל העולם

וקיבל כל זאת

עבור כבוד שמיים

שכיוון שהחשיב עצמו כעפר ואפר

ולא היה לו כל שייכות לענייני העולם הזה

לכך זה לא פגע בו בכלל.

כמו כן יש לראות

המובא במדרש על הכתוב

היננה ידעתי כי אישה יפת מראה את

בתנחומא פרשת לך לך ה'

מכאן שעד עתה לא הכיר במראה אשתו

ורק כשעבר על יד המים ראה צורת אשתו

נורא לראות עד היכן היה אברהם רחוק מכל מושגי עולם הזה

והנה בשעה שהגיע אדם

למדרגות עליונות כאלו

שאין לו שייכות כלל

בכל מושגי עולם הזה

בטבע צריך להיות שזה מקיף כל התנהגותו

אז כשם שלעצמו בז להם

כנף בנוגע לזולתו

כיוון שאינו מחשיב זאת

אז אינו דואג ואינו טורח שיהיה להם חלק בזה

ככה היינו אומרים שהטבע צריך להיות כזה

אם ככה אתה מתנהג עם עצמך

ככה אתה צריך להתייחס גם אל האחרים

אבל כשמתבוננים בפרשת

אברהם אבינו עליו השלום רואים שהדברים לא כך

רק בנוגע לעצמו הוא התנהג בדרך הזו

ואילו בנוגע לזולתו

הנהגתו הייתה עם כל ההרגשים האנושיים הכי עדינים

שיש לכל העולם

זה מה שהקדמנו שחייב אדם להיות מחציו למטה איש

מחציו למעלה מלאך

זה מדובר רק בנוגע לעבודתו העצמית

חייב להיות בגדר מלאך

רחוק מכל מושגי העולם הזה

כמו הרב קנייבסקי

שום דבר מהבלי העולם הזה לא מושך אותו

כלום

לא אוכל, לא ביגוד, לא כבוד, לא קשקושים, שום דבר מה שאנשים מחפשים וטורחים

ליד הגמרא,

ליד הספרים, לא זז

שנים

בלי הפסקה

שום קשר לעולם הזה, שום קשר

תראה לו אולי שטרות, אולי הוא לא יזהה גם חלק

כלום

ואילו בנוגע לאחרים

חייב להיות מחציו ולמטה איש עם כל ההרגשים והמושגים שיש לאדם הפשוט ביותר

ולבקר רץ אברהם

וייקח בן בקר רך וטוב

מתי הוא רץ?

ביום השלישי למילתו

לפי אברבנאל זה היה ביום הראשון

אומר אברבנאל

שהוא רץ

אם זה ביום המילה

אז כולו פצוע

למה לא עזרו לו?

אין מי יעזור לו, כולם נמולו, כל הבית נמולו

אף אחד לא יכול לעזור לו

אז הוא רץ

אלא בקר רץ אברהם

אבל רץ

לא הלך

לא לאט לאט, שלא ייפתח את הניתוח

וייקח בן בקר רך וטוב

וחכמים אומרים

בבא מציעה פז

שלושה פרים היו כדי להאכיל אותם

שלוש לשונות בחרדל, זאת אומרת מפנק אותם בחלק הכי הכי הכי טעים

אבל אתה ממרמר את עצמך, משגף את עצמך, אתה בקושי, מה?

אז איך זה?

מחץ יובל מטה איש,

מחץ יובל מעל המלאך

השתדל אברהם אבינו למלא את תאוותם

באופן הגדול ביותר

עד ששחט עבורם שלוש פרות

כדי שכל אחד יקבל חלק המובחר ביותר שבבשר

לכאורה הוא רחוק מכל תאוות העולם הזה

מניין יש לו הבנה וידיעה באיזה צורה תגבר הנעת אכילתם?

אלא אלה הדברים שנדברו

בנוגע לזולת חייב להיות בגדר איש

לדאוג לטובתם והנעתם בכל מדי אפשר

וירוץ לקראתם מפתח האוהל

וישתחו ארצה

רץ לקראתם ומשתחווה לפניהם

למה?

לכבד אותם, לתת להם כבוד

הוא צריך כבוד? לא,

אבל הם כן

אז הוא משתחווה

לכבד אותם

מה רא אברהם אבינו עליו השלום רחוק מהכבוד ואין לו שייכות לזה?

אז מניין יש לו הרגשים עמוקים כל כך

בכבוד של בני אדם

עד שמכבד אותם בנפילת אפיים?

וביותר מפורש בגמרא שבת

קף קף זן שאמר לקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שיכניס את האורחים

והפסיק את הדיבור עם הקדוש ברוך הוא

כי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה

ולהגיע להכרה זו שכבוד לאורחים חשוב מאוד יותר מקבלת פני שכינה

צריך לזה הבנות

והכרות עמוקות

במהות עניין

כבוד בני אדם.

עד כדי כך?

מה עם כבוד שמיים?

אבל הוא יודע שהשמיים רוצים

שיהיה הכנסת אורחים

אז הוא רץ לקיים את הרצון האלוקי

והנה כאשר ישאל אחד מאיתנו

האם כבוד הבריות חשוב כל כך

זה מוכיח שאין לנו מושג רחב כל כך בחשיבות

של כבוד הבריות

ומשום כך

איננו יודעים שגדולה הכנסת אורחים

מהקבלת פני שכינה

ואילו אברהם אבינו עליו השלום ידע והבין בגודל כבוד הבריות

ואפילו שהוא סבר כי הם אנשים פשוטים מהמה

נדמו לו לערבים עובדי עבודה זרה מכל מקום הרבה טרח בכבודם

ואף אגב

שאברהם אבינו עליו השלום לא חש כלל צורך

בכבוד של הבריות

כי עמד יחידי באמונתו

למרות כל הביזיונות שביזו אנשי עולם

אם היה מחפש כבוד

מה לא להתעסק עם אנשים כמו אלה שאומרים עזוב אל תזזלו

יש רב אחד, צלצלו, שאלו אותו מה אתה אומר? סגר את הטלפון, אוי ואבוי

ייכנס למצב כזה שיהיה מישהו נגדו, מה פתאום?

סגר.

כל אחד דואג לכבוד שלו

אבל אברהם אבינו לא אכפת לו שכל העולם יבזו, ייכללו, יירקו עליו, יעשו מה שהם רוצים, הוא עובד את האלוקים

לא מחפש כבוד

אבל כשבאים אנשים אפילו הפשוטים ביותר, הולך להם כבוד עד שהוא עוזב את הקדוש ברוך הוא באמצע הדיבור

והוא הולך להקביל פניהם ומשתחווה לפניהם

רק שישבו לאכול

שיוכל להכניס אורחים

מפה מתבהר לנו מה גודל חובת העבודה שמוטלת עלינו

מצד אחד חייב אדם להיזהר בכבוד חברו

אבל הוא בעצמו צריך לברוח מן הכבוד כבורח מן האש

מצד אחד חייב להרגיש בנפשי כי עפר לכל תהיה

ולמקללי נפשי תדום

ולזולתו צריך להרגיש

כי האדם

צלם אלוקים

וכל התענוגות והכבוד שיש בעולם

חייב לדרוש וליתן לחברו לזולתו

לכן טרח אברהם אבינו לשחוט לכל אחד ואחד פער מיוחד

ליתן לו לשון בחרדל. לשון זה ארוך

חלק לשלוש

לא לכל אחד לשון שלמה

וכל זה להראות כבוד לאורח

כי כדאי היה בעיניו לשחוט עבורו פער שלם

נתבונן במצב שלנו

ובאורחות חיינו

ונראה כמה אנחנו רחוקים מהשלמות הזו

הנה כאשר אחד מאיתנו מתעלם מעט ברוחניות

בד בבד

ומבטל ומזלזל בחבריו

הפחותים בעיניו

כל זה מחמת הגאווה שהוא רכש לעצמו על ידי שותאללה

וכן אינו מחשיב כלל את אלה שלא הגיעו למדרגתו

נמצא שרחוק מאוד מהשלמות האמיתית

של עצמו חייב לחיות

בלחם צר ומים לחץ

ואילו לזולתו חייב לדאוג לתת לו לשונות בחרדל

ככה צריך להיות

אבל הפוך

אצל האנשים רוצים שהשני יהיה מלאך

והוא יהיה איש

מה זה, מה זה, בן אדם, מה זה, איזה דרישות יש לו, מה הוא רוצה לאכול, כמה, מה שיש, יש לחם, יש מרגרינה, מספיק, מה אתה רוצה סעודה, רוצה זה, רוצה זה,

לא מבסוט,

מה זה, מישהו חייב לך משהו?

ככה אנשים רואים

מה הבן אדם בא, קנה, וזה, וזה,

איפה, איפה?

איפה המלאך פה? איפה?

ופשוט

שללא עבודה מתמדת,

ביגיעה מרובה, אדם לא ישיג את היסודות האלו

כי דרוש לכך עקירת כל השורשים הטבעיים עיקרם.

טבע האדם מנוגד לכל זה בתכלית,

כי אדם דורש לעצמו ומבקש את כל ההנאות והכבוד שיש בעולם,

ולחברו הוא מסתפק במועט.

ומכיוון שחייב לעקור את הטבע,

אז ודאי שזה לא יכול להגיע ללא עמל.

זה עבודה.

עכשיו יש לנו עבודה,

עבודה,

מעלה עליונה זו, כותב עליה הגאון רבי יצחק בלאזר, זכר צדיק וברכה,

על מרן הגאון רבי ישראל סלנטר,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

וזה לשונו

ביותר נפלא,

אם כי לעצמו היה מושלל מכל חמודות התבל,

מהתאווה, מהחמדה, מהכבוד, ועוד.

בכל זאת,

במה שנוגע לזולתו,

היה יודע ומרגיש בכל תשוקת האדם,

חפצו ומאווייו מענייני התבל ומלואו.

והביא על זה ממה שכתב הגאון רבי ישראל בעצמו בספר תבונה,

כי זה כלל גדול במידות,

שרוב מידות הטובות

הן הרג במה שנוגע להאדם בעצמו.

אבל במה שנוגע לחברו,

החוב להשתמש בכל עוז בהיפוך,

כמו לברוח מן הכבוד, שהיא מידה יקרה.

אבל במה שנוגע לחברו,

אמרו חכמים, איזה מכובד, המכבד את הבריות,

אם בא אליך בן אדם ומבקש צדקה,

אל תלמד אותו שיעור ביטחון,

תוציא את הכסף, מה שיש לך, ותיתן.

דרגות תקנה בעצמך,

אבל השני תן את חסרונו.

אל תעשה ממנו מלאך ברגע,

תהיה אתה קודם,

אבל הוא תשאיר אותו איש,

תדאג לכל חסרונותיו.

הוא נזקק כרגע,

תן לו.

הפרישות,

שהיא מעלה נשגבה לבני העלייה,

אבל היא רק בבחינת האדם לעצמו.

האדם החליט להיות פרוש בשער הפרישה.

מעלה נשגבה,

אבל לבני העלייה,

אבל זה לבחינת האדם עצמו.

אבל מה שנוגע לתועלת חברו,

החיוב להשתמש, ההפך מן הפרישות.

לצאת לשווקים גם אם צריך, לחפש, למלא טובות חברו.

ראיתי ידיעה נפלאה.

בבית שאן, כמדומני,

זוג תיירים,

השאירו רכב שכור,

עם הרבה ציוד וכסף ודברים, שהיה להם במכונית.

גנבו להם את המכונית.

היה להם צער גדול.

התארגנו כמה אנשים ששמעו את זה וסידרו להם הכול מחדש.

לא שמצאו את הרכב, ארגנו להם הכול מחדש. אמרו, אין כמו היהודים.

אין כמו היהודים.

היו צריכים

להגיד איי, איי, איי, נגיד קדיש, בוא,

התגדל והתגדל.

קמו ועשו מעשה.

מה היה לכם?

מה זה? מה, טיק-טק ארגנו להם את הכול.

זה מדרגות.

הגמרא בכתובות סמיח זן

מספרת על מעשה דמר עוקווה.

הוא היה נותן צדקה לעני.

בא הבן שלו,

אמר לו,

שראה את העני הזה שותה יין,

לכן אין ניתן לו.

מה זה עני שותה יין?

אם הוא עני, איך הוא שותה יין?

לא לתת לו.

אמר לו מר עוקווה,

להפך,

עכשיו חייב להוסיף לו על הנתינה, כי הוא גם שותה יין.

אז זה לא מספיק לתת לו בשביל לחם,

צריך גם יין.

ומעתה,

על אף שהמלאכה מרובה,

להגיע לשלמות,

להיות חציו איש וחציו מלאך,

מכל מקום לכל הפחות עלינו לדעת את האמת,

היכן תמונה העבודה האמיתית

ונשתדל להשיגה.

אז אנחנו עוד לא במדרגה,

אבל אומרים לנו לאן צריך להגיע.

אז זה קשה,

אבל גם דברים קשים צריכים להעפיל,

צריך להשיג אותם.

אז אפילו אם לא תהיה מלאך,

עדיין אתה לא מלאך, ואתה לא בשער הפרישות,

אבל לפחות תהיה איש, תהיה בן אדם.

תן לבן אדם מה שהוא צריך.

תתחילו עם זה.

ואם תצליחו,

להיות כמו אברהם אבינו, משגף וממרמר את עצמו,

יש לו את כל העושר שבעולם, הוא היה עשיר אדיר.

שום דבר. כמו רבנו הקדוש,

שהרים עשר אצבעות ואמר, לא נהניתי אפילו באצבע קטנה.

זה ניסיון גדול מאוד.

צריך כנראה סוכרת,

כי בסוכרת אתה צריך לאכול רק כוסמין, ואתה צריך לאכול זה, ולא סוכר, ולא מטעמים, ולא פה ולא שם.

אז אתה, בעל כורחך נהיה פרוש לאט-לאט.

אבל אני לא מאחל לאף אחד מי שיוכל לעבוד על הדברים האלה, אשריו אשרי חלקו,

עוד כמה דקות שיעור נוסף.

בניתא, איך התפרצת לפה?

בניתא,

מה זה הדבר הזה? חוצפה?

מותר?

מה?

נבל היה עם שלג על הגג.

על הגג, אבל לא נכנס.

הוא לא נכנס.

לא נכנס. אצלנו יש חינוך. מי שלא מגיע בזמן, לא נכנס.

יש הקלות לעוטף. אין הקלות לעוטף.

אין הקלות לעוטף.

כי אתה יודע את ההנהגה הזאת מקדמת דנא.

עכשיו אתה תעזור במטבח.

כן.

אם האישה לפעם מכינה איזה מטעמים, כן.

אז איך אפשר להתנהג כמו פרוש?

מה פירוש אשתי מכינה הרבה מטעמים, אני לא נוגע כלום.

שושן מכין הרבה מטעמים, אני לא נוגע כלום. החנות מלאה מטעמים, אני לא נוגע כלום.

אין לי ברירה, יש לי סוכרת.

אם לא היה לי סוכרת, אולי הייתי אוכל הרבה.

אבל אין ברירה.

אז אפשר.

אצלי זה אין ברירה.

אצלך יש ברירה, ואם תעשה,

אז זה יהיה עוד יותר ממני.

תראה, מחר אני אוכל כבר לחמניה קטנה, 40 גרם בדיוק, כוסמין.

אבל אני אגיד לך מה ההבדל.

סוכרת זה מסוכן. אם לא שומרים, אז זה מסוכן.

אבל מי שאין לו סוכרת, עוד יותר מסוכן.

למה? כי הוא מתמלא תאווה של היצר הרע.

אתה יכול להישאר בריא,

אבל אתה חולה רוחנית, כי אתה בעל תאווה. זה נקרא בעל תאווה.

אתה מבין?

אבל זה יפגע מהאם על הנכון.

אני אמרתי לך שתעשה לך מה שאתה רוצה.

תעשה לך צנימים. סתם אני צוחק, אבל תעשה מה שאתה רוצה.

מה זה יפגע? מה זה יפגע? מה, אתה צריך לאכול כל מה שעושים?

אני לא אמרתי כלום, חס ושלום. לא רוצה לעשות אתכם רזים ומצומקים.

כל אחד יעשה את החשבון, אנחנו אמרנו את דברי תורה, מה שהתורה אומרת.

מבקשים מאיתנו להיות ככה.

כל אחד יבחן את עצמו, אפילו אם תתחיל להפחית קצת, תוותר על זה, תוותר על זה.

הרי אמרו לנו חכמים שאם אתה מונע את עצמך בכף האחרונה מהמרק

או מכל דבר אתה מושך ידך, זה נחשב יום תענית.

אז אם אתה מושך זה, נחשב תענית.

תאר לך אם אתה מונע את עצמך בכלל, כמה זכויות יש לך בשמיים.

הרי ככל שאדם מתחבר לתאווה, מאיפה היא נובעת? מזה ליג.

אז אם אתה מתחבר אליו, אז אתה בצד שלו מבסוט.

תאכל כשר, תאכל הכל, אין בעיה.

אין בעיה, תאכל.

אבל רק תאכל, אל תפסיק לאכול.

כל הזמן תהיה מחובר לזה.

ככה הוא,

ככל שאדם,

מה קורה אצל בן אדם? תסתכלו, בן אדם לומד תורה. אם אין לו תאוות, הוא לא קם מהכיסא בכלל.

מקסימום הוא מוביל לעצמו לידו כוס תה

או מים,

וזהו.

מהתחלת השיעור, שלום.

אבל מי שלא, כל רגע הוא קם.

הוא הולך לעשן, ההוא הולך לאכול משהו, ההוא הולך לחטוף משהו, ההוא הולך לעשות ככה, ההוא עושה ככה.

הוא מקים אותו כל פעם, שקרעים תלביש נומה.

לקרוע לו שלום את התורה לחלקים, לקטעים, לקטעים,

ועל זה נאמר פסוק,

וקרעים תלביש נומה. כמו אדם שמתנמנם

באמצע הלימוד. איזה לימוד זה?

אדם שמפסיק, זה גם כן בדיוק אותו דבר.

זה הג'וב שלו.

הוא אומר, אין בעיה, תלמד, אתה רוצה ללמוד? אני לא יכול עליך לשכנע אותך שלא תלמד, אבל תקום, תשתה.

מה, אתה תתייבש?

אתה זה, אתה תמות, אתה, אתה, אתה.

אז יש לו תרגילים, אבל אם בן אדם לא מחובר לזה,

פעם נתתי הצעה לאחד שהיה שוקל 130 קילו, ואחר כך הוא בא בהרצאה ואמר שהוא ירד 50 קילו.

מה הייתה הצעה? נתתי לו מחדרה.

מלא. כן.

לא, חוץ מזה.

חמש שעות, כל חמש שעות לאכול.

תאכל מה שאתה רוצה, אבל כל חמש שעות, ובאמצע לא לנשנש.

וככה הוא הוריד 50 קילו.

עכשיו הייתי אצל מישהו, והוא אמר לי, בדיוק אותו דבר. מה שאני אמרתי לו, הוא אמר לי, כל חמש שעות לאכול בדיוק כוסמין 40 גרנט.

וכמה דברים מסביב, קצת ככה לערבה בזה.

כל חמש שעות.

אתה שומר מרחק, אתה יודע, יש לך זמן,

חמש שעות שקט מייצר הרע, מה שאתה צריך לעשות, אתה יכול לעשות.

אין עכשיו לא מקרר, ולא בטיח, ולא שום דבר, ולא זה.

אין לאן לקום.

שב!

שב!

זה חוכמה.

אבל ייצר הרע הוא אלוף.

אלוף.

בקטנות.

ככה, ככה, ככה, תה, תה, תה, תה, תה, תה, זהו.

הוא לא מצליח ככה. דיבור. אחד קם אליך,

שואל שאלה, אומר זה, איפה זה, איפה קם?

שאלות.

והעיקר, להטריד את הבן אדם.

לא לתת לו רצף.

הרצף זה הדבר הכי גדול. ההתמדה,

השקידה,

זה הדבר הכי גדול.

אמרתי לכם שכתוב בספרים,

שאחרי ארבע שעות אדם יכול להתחיל להבין אם הוא לומד ארבע שעות רצוף.

אז המוח כבר,

כמו שאומרים, משתחרר, הכול בסדר.

עכשיו הלימוד כבר נכנס.

כלומר, יש לו סייעתא דשמיא מלמעלה.

אבל אם אדם לומד,

אתם רואים, לא זוכרים שום דבר.

לומדים, לא זוכרים, לומדים, לא זוכרים,

לומדים, למה לא זוכרים?

כי אין דבקות. כשיש דבקות כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, אז המוח כל הזמן עובד תורה, תורה, תורה, תורה.

אז המנגנון משתפשף באופן כזה, שיכול לקלוט המון חומר.

ארבע שעות זה המון זמן.

אפשר לקלוט המון, המון, המון, המון חומר.

מה שאדם יכול להספיק זה לא יאומן כי יסופר.

טוב, זה היה החלק הראשון.

גם לשתות, אני לא יכול לשתות כלום. גם לא קפה, גם לא נס קפה, לא שום דבר.

מים, רק מים.

או תה ללא קפאין.

מה אפשר לעשות, אנחנו?

מה יש לעשות?

אותי מעניין רק שלא יהיה סכנה, זה הכול.

אם זה ימשיך ככה, נתרגל.

נתרגלים.

התרגלנו לאכול, נתרגל לא לאכול.

הכול זה ארגן.

ברוך אתה אלוהינו,

מהלך העולם שהכל נהיו מדבורם.

זה עוד הרבה.

כי מה כתוב?

כתוב,

פד במלח תאכל ומים במשורה תשתה

ועל הארץ תישן.

איזה תנאים.

בית מלון.

זה מה שאני אומר לשסניקים שאומרים לי על מה נובעל, על מה נובעל.

כן.

במשנה הזאת.

כן.

כן.

הוא לא מתכוון להיות תלמיד חכם.

הכול מתרגלים.

לפני שהוא נהיה פרוש, הוא ידע מה הטעם.

שכחת את זה?

אף אחד לא נולד פרוש.

אתה רואה איך סידרו פה את השולחנות.

אפשר היה לסדר אותם פשוט. ניילון שקוף זה היה גועל נפש לתפארה, נכון?

אתה רואה, השקיעו מפות, הביאו איזה סרט, שיהיה יפה.

שאנשים ייהנו. אתה יודע,

אנשים אוהבים בעין. אנשים אוהבים בעין, לראות יפה.

אפשר לחסוך, לא?

אצל אחרים אל תחסוך.

תן להם בייסט.

הכי טוב.

למה עשינו בית כנסת כזה יפה?

ביכנס אצל האשכנזים.

הם לא משקיעים בריהוט ככה ובדברים ככה. הכול קרשים.

כן.

כן. עוד מאירופה ככה.

היה כמה. היה כמה בתי כנסת מפוארים גדולים, מרכזיים.

אבל כל השטיבלחים וכל הזה, הכול זה קרשים. קרשים. קרשים.

כן.

והיו כל מיני גישות.

עכשיו, אני צריך לתת הרצאה בארצות הברית.

בית כנסת.

פששש. איזה פאר, איזה הדר, איזה גובה, איזה, מה זה?

1,200 איש.

כן.

אולי תזרנו.

חנוכה.

אתה בא.

לא, אתה שואל, מתי?

תודה רבה לכם.

בבקשה.

כמה זמן?

יואו, אוה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

ממשיכים, אפשר?

אפשר?

וייקח בן בקר רחבתו וייתן אל הנער וימהר לעשות אותו.

מידת החסד,

השכל מחייב,

גם בלי ציוותה התורה גם בלי ציוותה התורה עליה.

אלא שהחסד של התורה שונה לגמרי מאותו החסד שהשכל מחייב.

השכל האנושי מחייב להרגיש את צער חברו,

את עוניו,

חלישותו,

ולהשתדל להיטיב עמו.

אבל התורה דורשת מאדם

לא להסתפק בחיוב הזה,

אלא להרגיש בצער חברו

מה שחברו בעצמו איננו מרגיש.

ולהיטיב עמו אפילו בזה,

בצער שהוא לא מרגיש.

כי בתוך תוכו, בעומק ליבו,

יש יסוד להרגשת החסרון הזה.

הרגשה עמוקה כזו מחייבת כל איש ישראל להרגיש אותה,

ולהשתדל להיטיב לחברו לפי המידה שהיא מחייבת.

כי גם הרגשות האלה,

חלק מהחיים הם ה...

פעם סיפרתי,

שנים ראשונות היה לנו עוני,

ידוע.

אחרי זה בא העניין של הקלטות, כמו שסיפרנו.

היינו עושים בסייעתא דשמיא הרבה מאוד כסף כל ערב.

יום אחד באתי לאשתי ואמרתי לה, בגלל שאת אישה טובה,

אני נותן לך,

לא זוכר אם זה היה 100, כן 100, נגיד 100 שקל.

100 שקל.

פססס, 100 שקל?

100 שקל היינו קונים קניות לשבוע.

100 שקל.

אה, קיבלת את זה יפה?

עוד 100 שקל.

הרחבת הפה והחיוך.

אחרי זה הוא אמר, או, יפה.

עוד 100 שקל.

לאט תצחק עליי.

אמרתי לו, לא, לא, ברצינות.

מה, את לא מאמינה?

הנה, עוד 100 שקל.

וככה שחררתי לאחד אחרי השני.

אתה רואה,

אין גבולות, כי זה לא בהשגה,

כאילו, לא היה דבר כזה. אתה מנשנים, אין דבר כזה, אתה לא רואה דבר כזה. פתאום, צ'יפ, צ'יפ.

היה פה מישהו, גם כן.

עשינו לו מסיבה, הוא היה עובד בשופר, וזהו.

עזב.

לפני שעזב, היה בחור טוב.

אז עשינו לו כל מיני דברים, וזה, וזה, וזה.

ובסוף אמרתי לו, אני אישית

הייתי מרוצה מאוד ממך, וזה, פה ושם, אז אני רוצה לתת לך, בעזרת השם, 1,000 שקל.

איך הוא היה מבסוט, הרב נותן לי 1,000 שקל.

אתה כל כך מבסוט?

אז אני אבא לך עוד 1,000 שקל.

יוצאתי מפה עוד 1,000 שקל.

אז גם היה מבסוט.

אמרתי לו, אה, כל כך מבסוט, היה לך עוד 1,000 שקל. מכל צד יוצא, תלו,

10,000 שקל, הבאתי לו, הוא לא האמין, לא האמין.

אלחם חבילה, ככה,

מבסוט.

אדם אפילו לא יודע שחסר לו עד כמה חסר לו. אתה צריך להרגיש כמה חסר לו.

הוא חושב שבאלף הוא כבר מבסוט.

הוא לא יודע שבאלפיים הוא יהיה עוד יותר מבסוט,

ובשלוש עוד יותר וכן הלאה.

זה מה שכתוב פה, להשתדל להיטיב לחברו לפי המידה שהיא מחייבת,

כי גם הרגשות האלה הן חלק מהחיים.

מעשה ברבי יוחנן בן מטייא שאמר לבנו,

צא ושכור לנו פועלים.

הלך ופסק להם מזונות,

כשבא אצל אביו ואמר לו, בני,

אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך,

שהם בני אברהם, יצחק ויעקב,

אלא צא ואמור להם,

על מנת שאין לכם חליי אלא פת וקטנית בלבד.

אם אתה לא תגיד בדיוק מה אתה מאכיל אותם, אתה מתחייב להאכיל אותם כמו שלמה.

מה זה הדבר הזה? פסקת להם מזונות בלי להגיד מה.

אל תדאג, תבוא,

נכין אוכל, יהיה אוכל, אל תדאג. אם אמרת ככה,

כמו שלמה אתה צריך להאכין.

למה?

בני אברהם, יצחק ויעקב.

הפועלים האלה שלא תאמו עושר מימיהם, ורובם עניים, בני עניים הם.

אם יש להם לחם צר ומים לחץ,

שמחה גדולה היא אצלם.

מספיק להם את זה.

לאנשים האלה, אם אתה נותן סעודה כשלמה בשעתו,

לא יצאת ידי חובתך.

דרישה יותר גדולה יש להם בעניין מזונות.

דרישה שגם שולחן מלכים אין בכוחו למלא.

זאת אומרת, בתוך-תוך היותם.

זה מה שהם רוצים, רק לא מעלים על דעתם.

אתה רואה שאם בן אדם פתאום מתעשר,

הוא לא נשאר בו אותה רמת חיים.

פתאום הוא מתפרע ומתחיל לקנות ולעשות, וזה, וזה, וזה, כל מה שאפילו בחלומות שלו לא היה.

למה?

רואים שהדרישה הייתה בפנים,

אבל מכוסה.

אפילו הוא לא מודע עד כמה הוא רוצה.

האם יודע פועל כזה,

שמגיע לו כזה דבר,

להאכיל אותו כמו שלמה המלך בשעתו? ודאי שלא.

מרחק גדול מבדיל בינו ובין הידיעת ההרגשה הזאת.

אבל התורה מרגישה אותה עד העומק.

והוא אומרת עליו שסעודת שלמה אינה נקראת מזונות אצלו.

ואם הבן שלו פסק עימה אם לתת להם מזונות, מוכרח לחזור ולומר להם שאין להם עליו אלא פת וקטנית בלבד.

עומק ההסתכלות של התורה בנפש האדם

וברגשותיו נותן מקום לחסד של התורה מה שאין בשכל אנושי שום מבוא בו.

חסד כזה מצינו אצל אבותינו הקדושים שקיימו את כל התורה עוד לפני שניתנה.

הגמרא אומרת

שהסעודה של אברהם אבינו הייתה עדיפה משל שלמה המלך.

באבה מציעה פ״ו

ומתרץ שם

שלושה שברים לשלושה גברים.

למה לא מספיק?

אחד, למה צריך שלושה?

אמר יחנן בן רבא לאכילן שלוש לשונות בחרדל.

ואלו אורחים שנדמו לו כערביים,

האם לא תספיק להם חמאה וחלב

ובשר?

מספיק.

אבל אברהם אבינו מצא נחוץ להמציא להם גם עונג בסעודה,

מה שלא היה בסעודת שלמה בשעתו,

להאכיל לכל אחד לשון בחרדל.

להמציא עונג כזה זה תוצאה ישרה מעומק ההסתכלות בנפש האדם והרגשותיו,

נפש שנחצבה משמי מרום,

אין קץ לעשירותה ועומק דרישותיה.

ובכן,

אין האדם רשאי להגביל את רוחב הלב הזה,

אלא אדרבה חייב להעמיק ולחפש את מצפוניו ולגלותם.

חוב על האדם לנחר את האבק

שנצבר עליו מהמצבים השונים,

מהשפעת חיי הפשטות של הסביבה שהוא חי בתוכה,

וזו עבודה רבה לגלות נסתרות אלה.

רק המון פתגוג יכול לפענח נעלמות כאלה.

לפעמים,

המה גם ירושה של הרבה דורות.

ואם ביכולתו של אברהם לענג אנשים בעונג יותר גדול מסעודת שלמה בשעתו,

הלוא חובה עליו למלא את הדרישה העשירה

של הנפשות האלה.

אם יש לו יכולת,

זה מה שהוא צריך לעשות.

תארו לכם ששלמה היה מאכיל לכל אחד לשון, לשון, כמה שברים, כמה, אתם יודעים כמה אכילו על שולחנו?

אלפים

מכל העולם היו באים לשמוע חוכמתו.

אהבת חסד של אברהם אבינו נפלאה היא ביותר.

כשאנו מכיינים

באיזה מצב

היה עז, חולה, מסוכן,

עד שהקדוש ברוך הוא צאיחה מן הרתיקה לא לטריחו,

אבל אהבת החסד של אברהם לא הניחה לו להיות יום אחד בלא אורחים,

ולא פטר עצמו בטחנת אונס,

ושולח את אליעזר, לך תסתכל בחוץ, תראה אם אתה מוצא מישהו.

אמר, העבד הזה אין לי אמונה בו.

על מי הוא מדבר? על עבד שדולה ומשכם תורת ריבו לאחרים.

למה אין לו אמון בו?

כי הוא לא מוצא אורחים.

אז יצא הוא בעצמו לחפש.

איך לא מצא את האורחים?

לא המתין שהאורחים יבואו אצלו,

אלא רדף אחריהם. המציא להם פתחים בכל צד, שלא יצטרכו לפסוח פסיעה יתרה סביב ביתו.

פתח את האוהל מארבעה כיוונים.

שלח שלוחים אליהם. הלך בעצמו לחפש.

באיזה זמן?

בשעת סכנה.

שהוא פטור מעשיית חסד.

אבל אהבת החסד שלו הציקה לו כל כך.

עד שראה הקדוש ברוך הוא בצערו מה שחסר לו,

שאין לו עם מי להיטיב,

ושינה בשבילו סדרי בראשית,

והמציא לו מלאכים בדמות האנשים,

כדי שיטיב עימהם.

זו מדרגת אהבת החסד של אברהם אבינו.

חסד של תור הזה.

ומה שמפליא ביותר,

מה שאמרו שם, כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו,

עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו.

וכל מה שעשה על ידי שליח,

עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

נראה כאילו הייתה גם איזו תביעה על אברהם.

מה תביעה?

למה לא עשית את הכל בעצמך?

למה יוקחנה מעט מים

על ידם ולא על ידך?

גם במצב סכנה כזה שהוא פטור,

וכמעט אסור,

אבל אם עשה בעצמו,

אז היה לו לעשות הכל.

אתם שומעים משפעות תביעה?

כמו נוח.

נוח עשה חסד שנה שלמה,

מאכיל אותם יומם בלילה.

פעם אחת אחר לאריה,

נתן לו מכה, עשה אותו נחה.

מה, אבל אני פה בהתנדבות, בלי משכורת, בלי כלום.

כן, גם אם אתה מתנדב, צריך לעשות כמו שצריך.

לא לאחר.

עולם חסד ייבנה.

השם ממציא לנו, לכל אדם ולכל בריאה בעולם,

את המזון בעיתו.

בעיתו.

זאת אומרת, כל אחד לפי דינו,

ככה ממציא לו הקדוש ברוך הוא את מזונו בעיתו,

לא מאחר.

על חסד של תורה כזה, אמרו חכמים, זכרונם לברכה, חייב אדם לומר מתי הגיעו מעשיי למעשי אבותיי.

חובה של איש ישראלי להשלים מעשיו ולהיות שלם, כמו שהשלימו אבותינו הקדושים את עצמם.

חובה להכיר את הדרישה שלב חברו יותר עמוקה.

דרישה שאין חברו יודע ממנה אפילו בכלל,

ולא מרגיש אפילו בחסרונה.

דרישות כאלה, צריך אדם להכיר אותן,

נמלא אותן בכל גודל יכולתו.

פעם בא עני לרבה,

דפק בדלת,

ראה אותו, הכניס אותו.

אמר לו, במה אתה אוכל?

אמר לו,

ביין ישן,

בתרנגולת מפותמת.

אז הוא אמר לו, אני, יש לי להאכיל אותך בעדשים,

אני מתגלגל בעדשים.

אבל אתה לא חושב שאתה מטריח את הבריות? כאילו, אתה לא מגזים?

אתה רוצה שיאכילו אותך זה וזה?

אומר לו, למה אני אוכל משלך?

פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

עד האחי ואחי, תוך שהם מדברים, פתאום מגיעה אחותו של רבא,

ומה הביאה?

יין ישן ותרנוגה מפותמת.

אמר לו, נעניתי לך.

אין לי מה לדבר,

חביבי.

הקדוש ברוך הוא שלח לו עד הבית של רבא.

אחותו לא גרה בשכנות.

אם היא גרה בשכנות, מה פתאום היא באה עכשיו עם יין ועם תרנגון מפותמת?

בטח הייתה מרחק גדול. אז כמה ימים היא יצאה כבר קודם בשביל להגיע בזמן, לתת לו את הסעודה בזמן.

אתם שומעים דבר כזה?

אם אדם ירד מעוניו,

ירד מעשירותו ונהיה עני,

מה הדין שלו?

שצריך מה לעשות איתו?

לפי המעמד שהיה לו, לתת לו.

כן?

אז מה? אם היו רגילים לרוץ לפניו,

היה עשיר שירד מנכסיו, היו רגילים לרוץ לפניו?

צריך לרוץ לפניו, לפני הסוס, לרוץ.

ככה עשה הלל עם אחת עני שירד מנכסיו ורץ לפניו. הלל, הלל, רץ לפניו, לקיים.

אז זאת אומרת,

מידת החסד שהתורה תובעת מאיתנו זה לא בשכל הקטן שלנו,

במושגים של החברה הישראלית.

לעילא ולעילא, לאין שיעור.

וגם,

אתה תהיה מלאך.

כלפי אנשים תהיה איש.

אז חיברנו את שני השיעורים ביחד,

יש לנו על מה לעבוד מעכשיו,

שבת שלום.