למה חשש אברהם אבינו מאבימלך - חלק א' | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום יעל הדר בת אביגיל תזכה היא ומשפחתה לבריאות בנפש ובגוף

פרנסה טובה

בה הקדוש ברוך הוא יסייע לה בכל העניינים שצריכה

בגשמי ברוחני מלא משאלות ליבה לטובה

תצליח במשפט ותגדל את הילדים

על אדני התורה אמן

ויאמר אברהם

כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה בה הרגוני על דבר אשתי

אפילו שהתנהגו כצדיקים

ככתוב הגוי גם צדיק תהרוג

זאת אומרת לא תהרוג רק אותי אלא את כל העם

הגוי גם צדיק תהרוג

והיו מצוינים בעדינות הנהגתם ודרך ארץ שלהם

העיד אברהם שכל זה לא יועיל להפך את מהותם הפנימית לטוב

התנהגות חיצונית שאדם עדין ונחמד כמו הגרמנים יימח שמם

זה עדיין לא מועיל להפך את המהות הפנימית לטוב

והיו חשודים ברציחה ממש וקשה

למה לא השפיעו מעשיהם על פנימיותם?

אז ביאור העניין הוא שבמעשים יש שלושה גדרים

כך אומר המכתב מאליהו

גדר ראשון זה מלאכה

בכל מעשה שדורש התרכזות והגיעה

יש בכוח מלאכה זו להרחיק מהאדם

את מחשבות התאווה

כמו שאמרו זיכרונם לברכה מלאכה משכחת עוון

בשעה שאדם עסוק במלאכה

אז הלב שלו מסור לעניין שהוא מתעסק בו ממילא

זה משכיח ממנו את התאוות ותעבור

אבל מצד שני

התוכן של המלאכה בדרך כלל הוא גשמי

ועל כן היות ואתה מתעסק בגשמיות

זה מרחיק גם את הפנימיות הרוחנית

הוא מבטל את האדם מתורה

אז זאת אומרת בשעה שאדם

עוסק במלאכה

זה טוב מאוד בשביל להרחיק אותו מהעבירה

אבל באותה שעה הוא גם מתרחק מהרוחניות כי כולו טרוד בגשמיות

אז זה גדר אחד

שהמעשים

לא משפיעים

על הפנימיות

מתעסקים בגשמיות אז מתעסקים בגשמיות

אברהם אבינו לא היה כך

אברהם אבינו היה בעל מדרגה

הרמב״ם במורים נמוכים אומר שאבות הקדושים גם בעסקם

גם במשא ומתן היו קשורים מחוברים ומדובקים בשם יתברך

ואברבנאל

זכרונו לחיי העולם הבא מביא ראייה מדהימה

לדברי הרמב״ם

מהפרשה שלנו

שבשעה שהקדוש ברוך הוא בא לבקר את החולה, את אברהם אבינו

אז כתוב שהוא מדבר איתו

פתאום הוא רואה את המלאכים

ואז הוא מתפנה מהקדוש ברוך הוא

והולך להתעסק איתם

ודעתו על הקדוש ברוך הוא גם בשעה שהוא רץ אל הבקר, גם בשעה שהוא רץ אל האישה

מה הראיה?

שבאמצע הדיבור

של המלאך

אל אברהם

שאומר לו

שלמועד כעת חיה ולשר הבן

אז כתוב ששרה צחקה בליבה

ומה כתוב? שהשם אומר לו למה צחקה שרה

אז באמצע

משא ומתן עם המלאך

הקדוש ברוך הוא מדבר איתו זאת אומרת שהנבואה,

השראת שכינה,

הבחינה הזאת לא נפסקה ממנו והקדוש ברוך הוא ממשיך לדבר איתו תוך כדי

אבל הוא טרוט כרגע עם אורחים כאילו מי שמסתכל מהצד

והוא עומד עליהם, מגיש, עושה, דואג

אז רואים שכל הזמן היה לו חיבור עם הקדוש ברוך הוא, בפרט אחרי שהוא מל

אחרי שהוא מל

אז זה דבר מדהים

שהוא יכול לעשות כמה פעולות ולא להתנתק מהקדוש ברוך הוא כי כל הפעולות מכוונות לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא ולעשות את רצונו

כמו שאמרו חכמים, מכל דרכיך דעהו אפילו שם דרכיך

אבל אדם פשוט שהוא לא בדרגות כאלה ולא מתכוון ולא יודע ולא מבין

שעה שהוא מתעסק בגשמיות הוא מתעסק בגשמיות וממילא הוא מתרחק באותה שעה מרוחניות

אמנם זה מרחיק אותו מעבר הזה טוב

אבל גם רוחניות אין אז לכן מעשים חיצוניים

לא בהכרח משפיעים

אז עדינות וכל ההתנהגות היפה זה עדיין לא אומר שזה משנה את הפנימין

דבר שני

תורה ודרך ארץ

ביאורים שונים ניתנו למושג הזה

מה זה יפה תורה עם דרך ארץ

שהגיעת שניהם משכחת עוון

אבל

אחד מהקולעים זה של הגאון

הוא אומר שזה הקולע ביותר

הגאון רבי חיים מבולוז'ין זכר צדיק לברכה

שאומר מתי יפה תורה עם דרך ארץ

כשהדרך ארץ גם היא תורה

כשהדרך ארץ גם היא תורה

וזה לשונו שם

רבא אמר לתלמידיו

ביומי ניסן וביומי תשרי

לא תתחזו כמאי

כי איך אדלו תטרדו במזונייכו

כולי שטה

אז הוא אמר להם

שבחודש

ניסן ובחודש תשרי אל תיראו לפניי אל תבואו לישיבה

תלכו תעסקו במלאכה

בשביל שלא יהיו טרודים כל השנה במזונות

אז זאת אומרת כל חצי שנה לקחו חודש

ועשו מה שצריך וזהו ואחרי זה לא טרודים בכלל

אז מה הכוונה שהם אותו חודש רק עסקו במלאכה?

אומר על זה חלילה לומר שיפנו לבבם

אך לחיי שעה כל היום

והתבטלו ממש מלימוד בתורה

חלילה לומר כך,

אך באמת גם בעוסקם בחיי שעה

כוונתם ומחשבתם

לן בעומקה של התורה

גם בשעה שהיו עושים מלאכה

המחשבות שלהם היו בסוגיות שלמדו בתורה עצמה

כמו שהבאנו בשם התייר הגדול שביקר בתימן

הוא כותב ומעיד

שכולם עוסקים בתורה גם במלאכתם

והוא מציין

שהוא ראה נפח

שעובד עם בנו בנפחות

בתוך כדא העבודה הם אומרים משניות

זה אומר משנה זה ממשיך משנה זה אומר משנה זה ממשיך משנה

כולם צדיקים וקדושים

זה הבחינה של יפה תורה עם דרך ארץ

עוד מצינו לחכמים זיכרונם לברכה במדרש

שאמרו בלולה ושמן

זו תורה שצריכה לבלול במעשים טובים

התורה לא צריכה להיות תורה רק לומדים לומדים לומדים לומדים לומדים

היא צריכה להיות בלולה בשמן מה הפירוש?

בלולה במעשים טובים

כמו ששנינו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

יפה

למה שהגיעת שניהם משכחת עוון

שבאותה שעה הוא עושה נחת רוח ליוצרו

בזמן שאדם עסוק בתלמוד תורה

והוא בעל מעשים טובים

ושומר עצמו מן החטא

הפירוש הוא שעל ידי זה הוא שומר עצמו מן החטא כי הוא עושה מעשים טובים

ואמרנו שבשעה שאדם מתעסק בעשייה במלאכה

אז הוא נמנע מעבירה

בזה מתקרב האדם למדרגת לשמה

כי הכל נעשה עבודת השם טהורה

אם הוא לומד תורה אז זה יותר קל לעשות לשמה

אבל אם הוא יוצא למלאכה זה פחות

אבל אם באותה שעה

הוא חושב

על הקדוש ברוך הוא, על מה שהוא עושה,

על מה מותר,

על מה אסור

חושב על דינים במלאכתו,

חושב על סוגיות

אז הוא מתקרב במדרגה הזאת לשמה

כי הכל נעשה עבודת השם טהורה גם התורה וגם הדרך ארץ

השלישי

כשעושים שלא לשמה

עכשיו בדבר מעשים שלא לשמה יש שתי דרגות

הראשונה שלא לשמה זה לא לשמה שסותר את הפנימיות

והלא לשמה השני

זה שמסייע לפנימיות. על הראשונה נאמר ועבדה חוכמת חכמיו

ובינת נבוניו תסתתר

זאת אומרת

מעשים

שלא לשמה שסותרים את הפנימיות

עליהם נאמר ועבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר

ועל השנייה

שזו עשייה שלא לשמה אבל שמסייעת לפנימיות

נאמר עליה בחינה זו כיוון שאתה מתעסק בה

במטרתה לעזור לפנימיות

אז הסוף שאתה חוזר ועושה אותה לשמה

מה ההפרש בין שתי המדרגות האלה הוא ברור מאוד

וזה בדבר אחד מה מבדיל בין זה לבין זה

אם יש יראת שמיים

או אין יראת שמיים של העושה

זה הדבר שפרש אברהם אבינו

רק אין יראת אלוהים במקום הזה בהרגוני על דבר אשתי

זאת אומרת

אתם בפוטנציאל רוצחים

אה מה שאתם מתנהגים יפה בדרך ארץ ונימוסים והליכות זה עד ש

עד ש

כי אם המעשים לא נובעים

מיראת שמיים שאתם כאלה מנומסים וצנועים כאילו וכל מיני דברים

אז אין בזה שום דבר, שום דבר

זה מעשה קוף בעלמא, גם קוף יכול לחקות בן אדם, זה לא בעיה לחקות בן אדם

אם יש בלב האדם יסודות מוצקים של יראת שמיים

אז גם המעשים החיצוניים שלו יועילו בכל הבחינות האלה שאמרנו

בין אם זה יהיה היראת שמיים תהווה כתריס בפני הרע

תריס זה מגן

משומן

יורים עליו חץ מחליק

זה תריס, מגן

אז אומר

אם יש לך יראת שמיים

אז גם המעשים החיצוניים

ההנהגות שאתה מתנהג בהם יועילו

מה יועילו?

לדחות

כל דבר רע

אם כי תריס בפני הפורענות בפני העוון

למה? כי יראת שמיים היא הגורמת

זה לא הצגה

זה לא נימוסים והליכות

תגיד תודה, תודה

אם אין פנימיות, אם אין יראת שמיים שמזה זה נובע, זה לא הגנה

או שזה גורם להתעוררות, לחיזוק פנימי

כי בעל החינוך אומר שעל פי המעשים החיצוניים

מושפעת הפנימיות של האדם

זאת אומרת, אם אדם עושה מעשים חיצוניים

מידות טובות ודברים כאלה וכו' והנהגות מצוינות

זה גם משפיע על הפנימיות

בתנאי שיש יראת שמיים

שזה לא הצגה

שזה לא בגלל שבחברה ככה מתנהגים

אלא בגלל שזה נובע מיראת שמיים

אז כל מעשה חיצוני גם משפיע על הפנימיות

אבל בלי היסודות האלה

אין המעשים החיצוניים

אלא מרחקים את האדם מהמהות האמיתית,

הוא חי בצביעות

אין פה ממשות

וזה לדוגמה שהתחלנו, הגרמנים

הכל אצלהם מדוקדק, הכל הם עושים

זייג איזונט

וכשמגיע הרגע הם מתהפכים לגמרי. אותו דבר ישראלים והשוטרים הישראלים השחורים והכול

ברגע שהם לובשים את המדים ומקבלים פקודות מאוחנה קדימה

אתה רואה שאין פה אנשים

אין פה לבבות אין פה כלום

שוברים אנשים אחים שלהם בני אברהם יצחק ויעקב אם הם בכלל יהודים אני לא יודע

אבל

רואים שזה הכל הנהגות חיצוניות, אין פה כלום

אפילו אם לא שומרים על פרופיל של דרך ארץ ונימוץ וכולי

לדוגמה

בבריטניה

יש שוטרים

כמעט בכל שכונה, שוטר מקומי זה נקרא, זה לא הוא יושב בתחנה כמו פה, כולם בתחנה

הוא מהלך ברחובות וזה, ואם צריך עזרה הוא עוזר

הוא ניגש בנימוס

ביעשר ונדבר איתך וזה ולא ישר מחכה, אתה לא רוצה?

אתה רואה את זה?

פאף להוריד אותו לדרוך לו על הראש יאללה תזיקים שבור לו את היד וזה קדימה כמה עלה בום טראח

גם זה חיצוני

אבל לפחות חיצוני מאופק

ברגע שהם יקבלו הוראה לכסח הם יכסחו, כמו פה

זה הכל הצגות,

הצגות, בעצם שוטר הוא משרת ציבור, הוא צריך לעזור לציבור

הוא לא צריך להיות הרשע

אבל מה לעשות

כבר אמר בעל הטורים מי הם השוטרים ואיך הם נבחרים

ובכן

ועם כה הכרחית לנו היראה

כיצד נצליח

לפתח אותה בנו

אז רואים שבלי יראה את ההצגה

אז אנחנו צריכים שיהיה לנו יראה, נו איך מפתחים

מובן שהדרך העיקרית זה ללמוד מוסר

מוסר כמו עכשיו שאנחנו לומדים

כמו כל יום

מוסר ברצינות

בהתלהבות פנימית

זה לא רק ללמוד בשביל לדעת, זה לקום ולעשות מייד

מייד כשלמדת

לקחת את הדברים שלמדת ולעבוד עליהם מייד

לא להשאיר את זה

אחרת זה לא משאיר רושם, זה נשכח תוך כמה דקות

בשביל

להרבות יראה

לא תאמינו

אומר המכתב מאליהו צריך להרבות במעשים

זאת אומרת מייד כשאתה למדת

לקום ולעשות מעשים

מעשים מתוקנים

שלמים כמו שכתוב, כמו שראוי

אפילו אם הם חיצוניים בלבד

וכל הממעט במעשים

ומתרשל מהם, דוחה כל דבר, תכף אני בא, תכף אני זה, תכף אני, תה, תה, תה, תה,

למה הוא מתרשל?

הוא אומר מה זה מועיל לי עכשיו לסדר פה שולחנות,

אני יודע, סעודה שלישית,

כל מיני דברים, מה זה מועיל?

תן לי לשבת ללמוד.

זה לא מועיל לתיקון הנפש, ככה הוא אומר לעצמו.

עצמו הולך ומרחיק את עצמו מקניין מידת היראה.

הנה אחד הכוחות של הנפש

הוא שמפחד האדם.

האדם הוא מפחד

כל זמן שסבור

שעדיין

קיים מוצא מהסכנה בה הוא נתון.

זאת אומרת, מתי הוא עדיין מפחד?

מתי שהוא עדיין סבור שהוא יכול לצאת מהסכנה?

אבל כשהוא מתייאש כבר

שאין לו סיכוי לצאת מהסכנה,

הפחד מצטמצם.

זה כמו שאומרים, משלים עם גורלו.

מתי הפחד פועל?

הפחד בא למנוע אותך מלהגיע למצב של סכנה.

אז כל זמן שאתה רואה שיש איזה מוצא,

אז אתה מפחד שלא יבוא עליך וזה.

אז אתה מפחד

ולא רוצה להגיע למצב הזה.

אז זה כל זמן שיש מוצא. ואם אתה יודע שאין מוצא,

אז מה יועיל הפחד?

גמר.

למשל,

אם היינו מחלקים את בני האדם

לשני סוגים.

יש סוג אנשים שלא ימותו לעולם,

יש סוג שימותו.

עכשיו,

אתה לא יודע אם אתה מאלה

שצריכים למות או מאלה שחיים לעולם.

אז אתה חי כל הזמן בפחד.

אולי אני מאלה שימותו.

אולי זה, אולי זה, אולי.

אבל אם אתה יודע שכולם מתים,

מה יועיל לפחד?

הפחד יועיל.

מה יועיל לפחד שאתה תמות? כולם מתים.

אז יש השלמה עם זה.

שכולם מתים.

אז זאת אומרת,

חייל, לדוגמה,

בעת המלחמה הוא מפחד.

לפני שיוצאים ככה לקרב, מה יהיה, מה עם המשפחה, מה זה.

למרות שהרמב״ם אומר שאסור לחייל לחשוב

כלל לא על משפחתו, לא אביו ואמו, ולא אשתו וילדיו, ולא כלום.

צריך למסור את הנפש והכול, כי אחרת זה

יטיל מורך, מורך לב

בו ובחיילים האחרים והכול.

אבל

בהתחלה בדרך כלל אנשים פוחדים, פונק, צ'צ'ה, פיצ'ה,

לא יודע מה יעטו.

אבל כשהוא מגיע כבר לקו,

קו האש, ויורים, והוא צריך עכשיו לשרוד,

הפחד מתמעט עכשיו, הוא נלחם על חייו.

אין את המצב של פחד,

אין מצב של קיפאון.

למה? זה עכשיו שברירי שניות. מי שמקדים

לירות ראשון ולפגוע נשאר.

אבל הטעם הוא שסכנה ברורה מולידה בו כבר ייאוש ומתמעט.

נגיד אתה נמצא באיזה ביצור

והאויבים נמצאים בחוץ, ואין, אתה יודע, עכשיו אתה בתוך הביצור.

אין בחוץ,

אין לך מה לעשות.

כבר הפחד לא יועיל.

אתה נלחם על החיים שלך לפני שהם יקדימו

וייכנסו בפנים ויפוצצו וישלחו מטענים ויזרקו רימונים וישימו

ררנטים וכל...

זהו, זה כבר הפחד הלך עכשיו. עכשיו נלחמים כמו אריות.

ככה גם ברוחניות.

כל זמן שאדם מרבה בעצות ובמעשים

עדיין יראת שמיים פועמת בו.

למה?

למה הוא מרבה בעצות ובמעשים?

כי הוא לא רוצה להיכשל,

הוא לא רוצה לעשות דבר שהשם לא רוצה.

מי מניע אותו?

היראת שמיים.

אבל מי שמתייאש

מלשנות את מעשיו.

מה אני אעשה? ככה אני.

מה אני אעשה? ניסיתי, זה לא הולך.

יש אנשים שיכולים, אני לא יכול.

המתייאש אינו ירא כבר.

זאת אומרת, הוא ויתר על עצמו.

כאילו זה אני, מה אני אעשה?

גיהנום, גיהנום, יאללה, עזוב אותי.

המתייאש אינו ירא כבר,

ואין לו ממה להתחיל אפילו את התיקון.

אבל אם באמת חפץ אדם בתיקונו,

יתחיל במעשים מיד מיד מיד מיד בלי תחייה.

ויש סימן מובהק

אם לאדם יש באמת רצון אמיתי,

כי מה שהוא משתוקק

באמת

הוא לא דוחה בשום פנים, מיד הוא מתחיל.

זה הראייה של הרצון אמיתי.

אבל אם הוא אומר, בסדר, ביום ראשון בעזרת השם.

למה אתה לא, יום ראשון לא החלטתי,

יום ראשון זה הכי טוב בו. בתחילת שבוע אני אומר.

זה איחרת, אין לו רצון ואין לו בטיח ולא חילום ואין.

גאון בעלי המוסר, הגאון רבי ישראל סלנטר,

זכר צדיק וברכה, גילה את האור הזה

שבו יכיר האדם

את ערך החיזוק הפנימי.

איך אתה תדע

האם יש לך התחזקות פנימית או לא?

הוא אומר, מי שירא,

יש לו יראת שמיים, יתחיל מייד.

למה?

כי הוא ירא גם על התיקון של הרגע שעובר.

אם אני יכול מהרגע להתחיל לתקן את המצב, את השאיפות שלי,

אז למה אני מחכה? לא חבר על הרגעים שעוברים.

אז אתה לא ירא על הרגעים שעוברים.

אז אתה לא ירא.

אם אתה ירא, אתה מייד פועל.

זאת אומרת, זה הגילוי עם הרצון האמיתי.

מי שמתחיל מייד,

זה נקרא ירא.

יש עוד דרך להבחין אם ההתחזקות היא פנימית או לא.

זה להתבונן

עד כמה המעשים שלנו נעשים בצנעה.

אצנעי הלכת,

אמרו חכמים, יש בה שמירה,

יש בה ברכה,

יש בה ריבוי העלייה.

באצנעי הלכת.

הגדולים היו חוששים לפרסום,

כי היו יראים שיפסידו בזה את כל ערך המעשים.

וכך מצינו בראשית חוכמה בשם התשבץ מהירושלמי פרק ב' חגיגה הלכה ב'.

רבי יוסף בן חנינא אמר

צירא דתרעא דגיהינום קביע באודנא.

הם ראו ברוח הקודש

אישה אחת שהייתה מוחזקת לצדקת.

וראו אותה שרויה לאחר מותה בגיהינום,

וציר השער של גיהינום סובב לה בתוך האוזן.

אמרו לו, למה דא כן?

למה זה?

אמר להוד, אהבה ציימה ומפרסמה.

היא הייתה מטענה ומפרסמת תעניתה.

לא, אני לא יכולה, אני בתענית עכשיו.

לא, אני...

היא רוצה שישמעו.

תקעו לה את הציר של הזה בתוך האוזן.

את רוצה לשמוע שמהללים אותך וזה ופה ושם? בתוך האוזן הציר של הגיהינום, של הדלת.

זאת אומרת,

אדם יכול להפסיד את כל ערך מעשיו בפרסום מעשיו.

סוד גדול גילה לנו בראשית חוכמה.

מי שמסתיר מעשה מבני אדם,

הקדוש ברוך הוא חופה עליו בלבוש החסד,

לשמור אותו,

שלא יכירו בו בעלי הדין

חילות היצר המסיתים.

כי בהצניעה הלכת

מתמעטת הסטת היצר.

לסיכום,

מה אנחנו צריכים לעשות?

להתלהב

בשעת המעשים?

אמרנו כבר פעם, זה לא להתלהב, מתלהבים.

להתלהב זה כמו השלהבת.

שעולה

בלהבה מתלהבת, עולה למעלה.

ככה אדם

צריך להיות מכל מעשה ומעשה נלהב יותר ועושה עוד ועושה עוד. כמו שהשלהבת אוכלת יותר ויותר כשהיא תופסת כל חומר,

ככה אדם כל מעשה ומעשה מביא ללהבה יותר גדולה שהוא מתלהב

ועושה עוד.

אז צריך לראות שיהיה התלהבות המעשה.

צריך שיהיה ביטול הייאוש.

אין להתייאש. אפילו אם אתה לא מרגיש שאתה מצליח ואתה עובד כמה ימים ומנסה לעלות ויש לך כל מיני דברים וקשקושים וביטולים.

אין להתייאש.

לבטל את הייאוש, אין דבר כזה.

וצריך לטפח את היראה. לטפח את היראה.

אמרנו שיראה

באה על ידי לימוד מוסר

ועשיית מעשים

ומייד

מייד מייד.

אז אם כן זה מצוי בידינו.

את זה

לא ראה אברהם אבינו

אצל אבימלך

ועמו

אז לכן הוא אמר

רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגול.

זאת אומרת

זה שיש פה מעשים

והתנהגות

בדרך ארץ וכל זה לא מעיד על כלום.

אם אין פנימיות

אז זה מה שלמדנו בשיעור הבוקר

שאם אין פנימיות אין כלום.

כלום אין.

זאת אומרת

הכל תלוי בפנימיות.

אם אין פנימיות

אין שום דבר.

הכל זה הצגות.

לכן אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

יכול להיות שכל מה שאתה מתנהג

זה רק בחיצוניות.

הכל זה אתה כי אתה נמצא בחברה כזאת שלא עושים ככה ולא אומרים ככה ולא ככה. זה בשביל לשמור

על בלנס.

עם כל השאר.

זה לא אומר שאתה כזה.

אכן כתוב בפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת

לחוסים באב

נגד בני אדם.

מה רב טובך הוא כמה טוב כמה רוב טוב השם צופן צופן שומר ליראיך

מה זה ירעך?

יראה זה בלב.

אז אם היראה היא בלב

אתה לא עושה חיצוניות כאילו, כאילו היראה היא ממש ממש בלב

אז כיוון שזה צפון אצלך בלב גם צפון לך שכר לעולם הבא.

מה רב טובך אשר צפנת ליראיך?

לעומת זאת

פעלת

הקדוש ברוך הוא נותן שכר בעולם הזה.

פעלת, לא צפנת.

פעלת עכשיו.

למי?

לחוסים בך.

מה, זה לא טוב שאנשים חוסים בקדוש ברוך הוא?

כן, אבל זה רק נגד בני אדם.

הם חוסים בך רק נגד בני אדם.

יש בני אדם אז הם באצטלה של חוסים בך,

מתפללים, עושים תנועות, עושים מעשיים.

הכל זה רק נגד בני אדם.

אם זה רק פוזות נגד בני אדם אז השם משלם שכר פה כי

מצווה שלא נשמע מקבלים עליה שכר בעולם הזה ולא לעולם הבא.

אבל אם עושים למען השם

שזה דברים הצפונים בלב

אז יש רב טוב צפון לעולם הבא.

אז זאת אומרת כל הבחינה מי זה האדם, מה הוא שווה זה תלוי אם יש לו יראת שמיים

או אין לו יראת שמיים.

ואת היראת שמיים אמרנו רואים לא במעשים החיצוניים בלבד

אלא בהצנעה הלכת

ובריבוי המעשים,

בעשייתם מיד ובשלמות תוך כדי לימוד מוסר

ומהמוסר קמים מיד לעשייה כדי לקיים את כל הדברים שלא לאבד רגע אחד בלתי מתוקן.

המשך יבוא.