זכירת מעשה עמלק - שנאת הרע - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום ירון בן שלום וחנה יזכה לחזור בתשובה שלמה בשמחה ולתקן מידותיו ולעלות במעלות התורה תמיד אמן.

נציב יום לזכות הילה בת אסתר בעלה בילדיה הצלחה ברוחניות ובגשמיות אמן.

זכירת מעשה עמלק שנאת הרע.

זכירת מעשה עמלק זו מצוות עשה דאורייתא.

בעוונות,

אנשים רבים אינם מקיימים אותה כראוי,

וזה נובע מטעות בהשקפה וחשיבה לא נכונה.

נבאר את הדברים.

יש חושבים

שהמידות נחלקות לשניים,

מידות טובות ומידות רעות.

במידות הטובות

יש את הענווה, רחמנות, אהבה וכיוצא בזה.

ב. צריכים לדבוק עד הקצה האחרון בהן מבלי לזוז מהן כלל.

מידות רעות,

כגון כעס, אכזריות,

שנאה, גאווה, נקמה.

מהן צריך להתרחק עד הקצה האחרון

ולא להשתמש בהן כלל וכלל.

ככה חושבים האנשים,

שיש מידות רעות, מידות טובות,

וצריך

לאמץ את אלה ולהסתלק מאלה.

אבל לא כך פני הדברים.

מי שחושב כך עלול להיכשל באיסורים,

וגם יכול להימנע ממצוות.

אלא מה?

יש לאדם לבחור בכל המידות

את הראוי שבהם,

ולדחות את החסרונות שבהם.

אין מידה שאדם יכול להיבדל ולהתנתק ממנה לגמרי,

אלא צריך להשתמש בה בפלס ההיגיון.

בספר אורח מישרים,

פרק ג', באור עוד זן.

דע שאין לך מידה בעולם

שהיא רעה תמיד בכל זמן ובכל עניין.

הכתוב אומר, בירא אלוהים את כל אשר עשה,

והנה טוב מאוד.

אלא כל מידה ומידה ראוי להשתמש בה בעת ובאופן הראוי.

אין מידה

שאינה מוכרחת ומחויבת לעיתים

לצורך עבודת השם.

ומעריך בזה הרמב״ם,

זכר צדיק לברכה,

בשמונה פרקים, פרק ד'.

העתקה

והרבה פעמים ייטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחת מהקצוות טוב

ומעלה ממעלות הנפש.

פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב,

ופעמים יחשבו שהקצה האחרון הוא טוב.

זה כולו טעות.

אמנם ישובח באמת הממוצע,

ואליו צריך האדם לכוון ולשקול פעולותיו כולם תמיד

עד שיתמצעו.

דרכו של הרמב״ם מבוערת בכמה מקומות

שהדרך הממוצעת היא שביל הזהב.

בהלקות דעות, פרק א',

הלכות ג' ד',

שתי קצוות

הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה

אינן דרך טובה,

ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן,

ולא ללמדן לעצמו.

ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן,

או מוכן

לאחת מהן,

או שכבר למד

אחת מהן

ונהג בה,

יחזיר עצמו למוטב,

וילך בדרך הטובים, ויהיה הדרך הישרה.

זאת אומרת,

אומר הרמב״ם בעצם שהקצוות זה לא טוב

ולא ראוי

ללכת בהם ולא ללמד את עצמו.

אבל

אם מצא טבעון נוטה לאחת מהן, זאת אומרת, ככה אני נולדתי,

ככה אני,

זה אני,

אם מצא שטבעון נוטה לאחת מהן,

נגיד הוא כעסן,

או מוכן לאחת מהן, זאת אומרת, יש לו הכנה,

זאת אומרת,

יכול להיות שבסוף הוא יאמץ לו מידה מסוימת.

או שכבר למד אחת מהן.

איך הוא למד? היה בסביבה מסוימת, וראה זה, זה, זה, ונתלמד בה.

ועכשיו הוא אימץ לו את המידה הזאת.

הוא אומר, זה לא טוב, לא טוב, כל התירוצים האלה לא יועילו לך, אלא תחזיר את עצמך למוטב, תלך בדרך הטובים, דרך הישרה.

אתה לא תוכל להשתמש בטיעונים האלה, זה טבעי,

זה, אני למדתי כבר את זה, כבר אני מורגל בזה,

ואני נוטה לזה, וכל מיני דיבורים, לא יעזור.

הדרך הישרה היא מידה בינונית, שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם,

זו הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות,

ריחוק שווה,

ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.

לפיכך ציוו החכמים הראשונים.

יהי האדם שם דעותיו תמיד.

מחשב, מעריך

את הדעות שלו תמיד, ומשער אותן, ומכוון אותן דרך האמצעית,

כדי שיהיה שלם בגופו.

כיצד?

לא יהיה בעל חמאה נוח לכעוס.

כל דבר

הוא מתעצבן,

כל דבר הוא כועס.

לא יהיה נוח לכעוס,

אבל גם לא יהיה כמת,

שאינו מרגיש כלום,

אלא בינוני.

לא יכעוס, אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו,

כדי שלא יעשה כיוטבו

פעם אחרת.

וכן,

לא יתאווה אלא

אלה דברים שהגוף צריך להם

ואי אפשר זולתן.

צדיק, אוכל, אוכל,

אוכל,

אבל לסובע נפשו.

ולא יהיה עמל בעסקו,

אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה.

טוב מעט לצדיק,

אבל גם לא יקפוץ ידו ביותר.

קמצן, לא יהיה קמצן.

ולא יפזר ממונו.

אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו ומלווה כראוי למי שצריך.

אז רואים, לא הולכים לקצוות, באים לאמצע.

רבנו בחייה, זכר צדיק וברכה.

בחובת הלבבות, שער עבודת האלוקים, פרק יד.

מביא דוגמאות רבות

איך להיעזר בכל מידה ומידה בזמן הראוי ובמקום הנכון.

וכתב הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר תדי ורחב.

ומי יגביל הדבר?

ואיה החוזה לומר, פה היא הנקודה האמצעית.

לא במופת

ואף לא בראייה ייבדע הדבר,

כי אם על ידי שיקול הדעת לפי מקומו ושעתו.

אולי מזה הטעם קבע הרמב״ם בעלקות דעות,

כי הדרך הנכונה שידע כל אחד באלו מן המידות לדבוק

היא באמצעות דעתו של האדם,

ועליו לשקול את הדברים בהתאם לטבעו,

ולפיהן סיבות

מתי לעשות שימוש במידה זו או אחרת.

אנחנו למדנו

חשבון הנפש.

בטבלה של כל מיני מידות

שצריך להתמודד איתן,

אני לא יודע אם אתם ממשיכים בזה.

אז אתם לא רוצים לתקן את המידות.

לא רוצים לתקן את המידות. אין בעיה, יגידו לכם למדתם ולא רציתם, אין בעיה.

אתם רואים, זה חייבים שיהיה שיקול דעת להגיע למצב ממוצע,

אה, קמתי.

תשתמש במקום לא נכון, או לא תשתמש,

יכול להיות שתעבור עבירות ויכול להיות שלא תקיים מצוות.

בגלל שאתה לא יודע לשקול

מה הדרך הנכונה הממוצעת.

כתב הגאון,

אין השלמות ניכר באדם,

אלא כשיש לו שתי מידות הפוכות.

זאת אומרת, אדם שלם זה שיש בו

שתי מידות הפוכות.

אם אתה רואה בו רק מידה אחת קבועה,

הוא לא יכול לשנות אותה, לא יכול להגיע לממוצע,

הוא תמיד כזה.

תמיד כזה.

זה בהמה, זה לא אדם.

כי בהמה יש לה טבע אחת, היא לא יכולה להשתנות.

שלמות

ניכרת באדם מתי שיש לו שתי מידות הפוכות.

למשל,

אתה רואה בו מידת רחמנות

ואתה רואה בו מידת אכזריות.

זה אדם שלם.

אברהם אבינו, איך קוראים לו?

מידת החסד, נכון?

החסד היה שולט אצלו, נכון?

לא נכון.

היה לו גם אכזריות.

מתי שצריך הוא השתמש.

אמר לו השם שמע בקולה.

מה היא ביקשה?

גרש את האמה הזאת ואת בנה.

ואז הוא גירש את בנו חולה

ולא נתן להם

סדה לדרך

ולא כלום, והשליך אותו מביתו.

כי השם אמר,

נחמן, שאין כדוגמתו, אברהם אבינו מרחם על כל בן אדם שעובר ודואג לו לסעוד אותו גם במה שהוא לא אוהב ולא רגיל ולא כלום.

תאכל, תטעם, תזה.

אבל אם אומר לו השם

לעקוד את הבן,

זה אכזריות.

לקחת בן וללכת לשחוט אותו?

טוב, זה אדם השלם.

אדם השלם זה שיש בו

את שתי המידות ההבקיות.

וכשאדם נוהג במידה אחת, אומר הגאון,

אין מוכרח לומר שהוא צדיק,

אלא יש לומר שזה טבעו.

תודה רבה.

אבל כשיש לו שתי מידות הפוכות,

כגון רחמנות ואכזריות,

מוכיח שהוא צדיק.

זה מוכיח שהוא צדיק,

כי הוא משתמש בכל מידה במקום הראוי לה.

לדוגמה,

אין כמו השלום, נכון?

אבל הקדוש ברוך הוא ציווה ואמר,

אין שלום, אמר השם, לרשעים.

זאת אומרת, שלום צריך להשתמש איתו במקום נכון, במקום אחר

אסור להשתמש.

ומי שישתמש בזה יעשה עבירה.

לכן נתן הקדוש ברוך הוא לישראל מצוות של רחמנות,

למשל, כיבוד אב ואם,

שזה רחמנות גדולה,

כי ההורים מגיעים לזקנה

ואין להם מקום לנוח.

הדין הוא שירחם עליהם.

לא כל הורה מסיים את חיה הבריא.

יש כאלה דמנציה, ויש כאלה, וכל מיני מחלות כאלה ואחרות,

ובדרך כלל שהם משכילים, הם נהיים טורדניים,

ומאירים מערות,

ומתערבים בכל מיני דברים.

כל אחד, מה שקבעו בשמיים, הוא צריך לכבד את ההורים,

וזה רחמנות גדולה.

צריך לרחם עליהם.

אל תשכח שהם

עשו לך ככה.

יש ספר שהוציא איזה מחבר תימני על כל מיני סיפורים מתימן.

אז הוא מספר שם על אחד שלוקח את אבא שלו, זקן, כבר מופלג,

סיבוב, כמו שעושים עם הזקנים, מסתובבים איתם קצת.

הוא לוקח אותו לסיבוב ועבר שם עורב.

אז הוא שואל את הבן,

מה עוד?

מה זה?

והוא אומר לו, ערב, ערב.

טוב, אחרי כמה רגעים הוא אומר לו, מה עוד?

אז הוא אומר לו, ערב, גול דלק ערב, אמרתי לך.

אומר לו, אחרי כמה רגעים, עוד פעם, מהו זה?

אז הוא אומר לו, ערבית ארבע בוחי נאחו.

כן, אין לו סבלנות.

שלוש פעמים הוא שואל אותו דבר, אין לו סבלנות,

אין לו סבלנות.

אז האבא שלו מוציא את הציצית,

ואומר לו,

אתה רואה כמה קשרים יש בציצית הזאת? סתכל, סתכל.

עשיתי, עשיתי קשרים, קשרים, קשרים, קשרים, קשרים, קשרים, קשרים, כן?

אתה יודע מה זה?

זה מספר השאלות ששאלת אותי כשהיית ילד, ואני עניתי לך.

אותה שאלה שאלת אותי.

ואתה אומר לי, זה ארבע בוחי נאחו?

איי, איי, איי, זה...

צריך רחמנות, צריך רחמנות.

והקדוש ברוך הוא נתן לנו גם מצוות שיש בהן לכאורה אכזריות.

שילוח הקן,

זה לא אכזריות?

לקחת את הבנים מהאימא,

לשלח את האימא מהבנים.

ולפעמים,

אומרת הגמרא בירושלמי, כשמשלח את האם,

לפעמים,

מחמת צער היא הולכת וטובעת במים,

מתאבדת.

ודאי שזה אכזריות, לא?

אבל כתוב בשתי המצוות האלה,

אריכות ימים.

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.

וגם פה, וערכת ימים.

למה בשתי מידות האלה נשלם האדם בתכלית הטוב?

על פי הסוד,

כשאתה משלח את האם, זה כביכול בא זיכרון לפני ה' על ששילח את השכינה מעם ישראל וצריך להחזיר אותה וכו'.

יש בזה עניינים.

אבל ה' ציווה אותנו במצוות מסוימות שלכאורה

הן רחמנות גמורה וכאלה שהן אכזריות גמורה,

אבל זה רק במושגים שלנו.

באמת, זה מצוות שיש בהן אריכות ימים.

אתה שומע על השם, עושה בדיוק,

לא, אני לא יכול, אני לא יכול. תשמע, תוכיח אותו. לא, אני לא יכול. אני מתבייש. אני לא בן אדם שיכול להוכיח אנשים מי יהיה נהים, מה חיה.

אבל יש לך מצווה, כתוב בתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך.

זה נאמר על כל יהודי,

על כל יהודייה.

לא, אבל אני לא יכול, אני מתבייש.

מה זה אתה מתבייש?

אז הבן אדם ילך לגיהינום.

אם אתה לא מוכיח אותו והוא ממשיך להיכשל בעבירה מסוימת או בחוסר מצווה מסוימת,

הבן אדם הזה יענש ואתה אחראי לזה.

אוכיח תוכיח, אומר השם, אל תספר לי סיפורים שיש לך טבע כזה וטבע כזה.

אתה צריך להשתמש עם כל המידות בזמן ובעת הנכון ובמקום הנכון,

לפי מה שהשם ביקש.

בספר המידות

למגיד נדובנה בשער השנאה, פרק ט' דוהר,

כתב, יש צורך

אל מציאות המידות רעות כמו אל מידות הטובות.

והאלוהים עשה את האדם שיהיה ממוזג בכוחות הפוכים.

למען השתמש בכל אחת מהן

במקום

הראוי אליה.

טוב, אז אנחנו נביא כמה דוגמאות,

יש פה הרבה,

אבל אנחנו לא נגמור את הכול היום, אחר הצהריים, שלא תתנמנמו לי פה וכו'.

ובכן, מידת הגאווה,

כותב בספר אורחות צדיקים,

היה והאדם להתבדל ממנה,

כי הגאווה היא פתח לרעות רבות,

ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות.

והוא מעריך לומר מה גנות המידה.

אבל הוא מביא גם אופנים שהגאווה נצרכת.

הגאווה במעלת החוכמה משובחת.

מביא סימוכין מה כתוב, ויגבה ליבו בדרכי השם.

ועוד כתב,

והגאווה נגד רשעים היא משובחת מאוד.

אז הנה,

יש מקומות שצריך להשתמש במידה הזאת.

מידת הבושה מעולה וטובה מאוד,

ותהיה בעיניו חשובה משאר מידותיו.

הבושה מראה על יראת שמיים.

אך מצד שני,

מי שמתבייש לעשות מצווה,

או שעוזב את דרך הטוב בגלל בושה,

זו בושה רעה מאוד.

כמו אנשים

שהם מתביישים מהחברה שהם נמצאים בה,

ואז הם אפילו מבחינה חיצונית משנים את החיצוניות שלהם

בגלל הבושה.

יכול להיות שדתי בהתחלה יחביא את הפאות,

אחר כך הוא יוריד אותם.

אחר כך יתחיל לסדר את הזקן,

אחר כך הוא יוריד אותו.

וכן הלאה.

תראו,

כמעט כל הספרדים,

כל הספרדים,

הם מתביישים בזה שהם ספרדים.

איך אני יודע?

הם מדברים בחיית ובעין.

כשהם מדברים ערבית בבית, מרוקאית או זה, הם מדברים בחיית ועין, בכל.

אבל הם באים לאיזשהו מקום,

ויש שתי בנים אפילו עולים חדשים מתימן, באים ומדברים.

חי חי חי,

חי חי, אה חי,

מה קרה לך?

תביא לי חסן, חסן.

הוא רוצה חסן.

איה, מה שלומך?

איה.

מה זה?

לא מתביישים?

אחר כך הם מגיעים לקריאת שמע.

ואומרים, וחרה אף השם.

השם מרחם וחרה.

אתה יודע מה אתה אומר?

בושה וחרפה.

הם לא אומרים עין,

אז במקום ועבדתם,

ועבדתם,

ועוד כהלם וכהנם, וכל זה בגלל הבושה שהוא מתבייש בחברה של אשכנזים,

אז מה הוא יבליט החטא והעין?

הם לא סובלים את זה, אשכנזים.

הם מזלזלים באנשים כאלה שמדברים בחטא ועין.

מה, אתה ערבי?

אבל הם פרו-פלסטינים,

הם אוהבים את חמאס ואת הנוחבות ואת הכול.

כשהם מדברים ככה בחטא ועין, לא מפריע להם. אבל אתה,

אתה ספרדי, תדבר לידינו בחטא ועין.

הנה בושה שגורמת מה?

שאתה לא קורא קריאת שמע. הפוך,

אתה יכול להיות מנאץ ומגדף ומחרף.

למה? כי אתה מתבייש.

מתבייש במוצא שלך.

אז אתה מתחנחן.

אז לכן אדם שמתבייש

לעשות מצווה,

או שעוזב את דרך הטוב בעבור הבושה, זו...

בושה רעה מאוד ולכן

מי שמתבייש להוכיח בני אדם ולצוות עליהם את הטוב

זה דבר מגונה ביותר

וכן בלימוד התורה

המתבייש לשאול את הרב

לעולם לא יגדל מלהיות תלמיד חכם

כי לא הביישן למד

ואני חושב שאחרי החטא והעין מספיק

לעצור פה ושכולם יעקלו את זה ויתחילו לדבר בחטא ועין כולל האשכנזים כמו הבריסקרים

קוראים קריאת שמע עם חטא ועין

בלי זה זה שיבוש גמור

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר

מי שנכנס נכנס אדר מרבים בשמחה

מי שנכנס, נכנס אדר מרבים בית שמחה

ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שבת וקורע עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שבת וקורע

עונג שבת.

מקדשא, מקדשא, מקדשא שמיעי שבת.

מקדשא, מקדשא, מקדשא שמיעי שבת.

שיהיה לנו שבת שלום.

גשמים, השתבח, השם מתברך, ברכה גדולה.

זה יום של גשמים יותר גדול ממעמד הר סיני, מתחיית המתים.

וואי וואי וואי, הקדוש ברוך הוא עושה נפלאות,

משקה את כל העולם כולו.

הריני, מכוון לקיים אצל חכמים, דאורייתא בשמחה, דאורייתא גומל נפשו יש חסד, דאורייתא כבד את אביך ואת אימך,

דאורייתא לעשון נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לעשון נחת רוח, על התנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

רבי חנני אומר, הנשי אומר.