חטא הלא לשמה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו עליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם אדוני ומדוע תתנסו על קהל אדוני.

כתב רבנו יונה באבות פרק ב'

מצווה גוררת מצווה

זה בטבע

מצווה גוררת מצווה זה בטבע

כי בעשות האדם מצווה קלה פעם אחת

הוא מתקרב אל השם

במצווה אחת

ומרגיל את רוחו לעבודתו

ונקל בעיניו לעשות מצווה אחרת שיש בה תורח כנגד הראשונה או יותר מעט

מפני שכבר הורגל טבעו למלאכת המצווה

כאן רואים אנו שיסוד התורה והמצוות

הוא דיבוק וחיבור

שהמצווה היא דבק

המדבק ומחבר את האדם עם הבורא יתברך

וראה רבנו יונה כתב זאת בפירוש

כי בעשות האדם מצווה אחת

מיד מתקרב אל אדוני ומרגיל את רוחו

שכבר הרגיל טבעו למלאכת המצוות

מדבריו של רבנו יונה רואים

שכל כך מלוא כל הארץ כבודו

כל כך דיבוק וחיבור יש בין הבורא יתברך עם האדם

עד שבעשות האדם מצווה קלה פעם אחת

מיד הוא מתקרב אל השם, מתחבר ומתדבק עמו

והיסוד הזה אינו במצוות לחוד

וכל הטבע עוטבע על יסוד זה

חביב אדם שנברא בצלם

שהטבע עצמו הוא כבר סוד של חיבור ודיבוק

אהבה וקדושה עד הן שיעור ותכלית

אז לא רק במצוות לבד

החיבור והדיבוק לשם, אלא כל הטבע עצמו הוא מוטבע ביסוד זה

שחביב אדם שנברא בצלם שהטבע עצמו

הוא כבר הסוד של חיבור ודיבוק

אהבה וקדושה עד אין שיעור ותכלית

זה מה שמובא בספרה

שהאהבה היא רק על ידי מצוות

ביארנו לפי מה שאמר רספורנו בעניין המשכן

שנצטוו עליו אחר חטא העגל

מה אמר רספורנו? שקודם החטא

לא היה צורך למשכן

שאז

היה בכל המקום אשר אזכיר את שמי

אבוא אליך וברכתיך

זה לפני החטא

רק אחר החטא

שאז לא היו יכולים כבר להשיג זאת בכל מקום

היו צריכים לתנאים מקומות

ואופנים מיוחדים

והוא המשכן

שזה שהיה קודם החטא

בכל מקום

נשאר לאחר החטא רק המשכן

לפני החטא

היה הקדוש ברוך הוא מצוי בכל עת ובכל זמן לכל אדם ובכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך

החטא גרם שזה נצטמצם רק למשכן

מאז נשתנה לתנאים מקומות ואופנים מיוחדים וזה המשכן

וכן צריך לומר בעניין זה שקודם החטא היה כל סוד האהבה גם בטבע לבד

סתם בטבע כשאדם היה הולך היה סוד האהבה והדיבוק והייחוד להשם יתברך

כל כך אהבה יש בטבע שכל תנועה ותנועה של האדם בכל זיז שלו

עם כל מחשבה כלשהי

מיד אבוא אליך וברכתיך

אבל אחרי החטא

כל מה שהיה מקודם בטבע נשאר רק במצוות

ששם חל מיד

שם השם

מצווה זה שם השם כידוע

מצווה

הווה והה זה חצי שם השם

במ״ם והצדיק

כן בעת בש זה השם השם היו״ד והה״א זה שם השם

בכל מצווה

יש עיבור ודיבוק

ונמצא שמה שכתב

רבנו יונה שמצווה גוררת מצווה הוא בטבע

באמת היה זה יסוד כל הבריאה כולה

ואחר החטא נשאר זה רק במצוות

ואם כן במצוות הרי הוא בטבע

כשאדם נמצא בעסק המצוות הרי הוא בטבע באיזה טבע? טבע שמתדבקים ומתייחדים עם השם יתברך בדיבוק וחיבור

וזהו העיקר של היסוד עיקר שכינה בתחתונים

שהבריאה כולה הרי חיבור ודיבוק עם הבורא כביכול

ורבנו יונה מגלה לנו בזה

מהו יסוד הטבע?

מהו יסוד עיקר שכינה בתחתונים?

שתכף בעסותו מצווה אחת

מיד מתקרב אל השם

שזה היה יסוד כל הטבע קודם החטא

שאז כל מעשה ומעשה היה מצוות.

אז מי שעוסק פה בבית הכנסת יומם ולילה

אין לך חיבור ודיבוק לשם יתברך יותר מזה בכל רגע, הוא נמצא במשכן כבר.

והרמב״ם במורה נמוכים בחלק ג' מבאר

מפרק נא יסוד זה שביארנו

יסוד החיבור והדיבוק.

והוא אומר שם

דע כי כבר ביארנו בפרקי שמירת הבורא לברואים

כי כפי שכל כל משכיל

תהיה שמירת הבורא דבקה בו.

אז זה תלוי בשכלו של כל משכיל כמה תהיה שמירת הבורא דבקה בו.

והאיש השלם המשיג השלמות

הוא אשר לא יסיר שכלו וליבו מהיות לפני השם תמיד.

זאת אומרת, תהיה שמירת הבורא דבקה בו.

זאת אומרת, כל זמן שהאדם מדבק מחשבתו ושכלו בשם יתברך.

בין אם זה בהגות והמחשבה,

בין אם זה בעסק המצוות,

אם זה בלימוד התורה.

הרי שמירת הבורא דבקה בו,

זה מה שנאמר שתורה מגנה ומצלה.

הוא מבאר שם שיסוד הכל הוא בהתקרבות לשם,

שזהו כל יסוד ההשגחה,

שהוא ההתקרבות ודבקות לשם.

אם אתה דבק בשם, אתה מושגח,

כי אתה לא נפרד מהשם.

שבבחינה שיש התקרבות לשם,

יש השגחה.

אם בן רחוק מהוריו,

אז הם לא משגיחים עליו.

אבל אם הוא נדבק אליהם, אז הם משגיחים עליו.

כי אין זה.

וכשאין התקרבות אל השם, אז אין השגחה.

ולמעלה מזה כתוב,

ודע,

כי בעת

שתפנה במחשבותיך מהבורא,

ותתעסק בעסקיך הצריכים לך,

אתה חייב ללכת לעבודה, נגיד, או למשהו שאתה התחייבת.

כבר נפסק החברה אשר בינך ובינו יתברך.

ואז אינך עמו וכן אינו עמך.

כי המחבר אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל בשעה ההיא.

ועל כן היו החסידים מקפידים בשעות אשר היו מתעסקים בם,

בעצמם.

והיו מזהירים על זה, ואמרו אל תפנו אל מדעתכם.

ואמר דוד המלך עליו השלום, שוויתי אדוני לנגדי תמיד,

כי מימיני בלמות.

אם שוויתי השם לנגדי, שכלי דבוק בשם יתברך,

אז כי מימיני הוא מימיני, אני צמוד אליו, דבוק אליו, בלמות, איך אמות?

יש לי השגחה דבוקה.

אבל בהגיע איש מבני אדם מההשגות האמיתיות,

לא נפרד מן השם להעסקה וכו' וכו'.

אבל בהגיע איש מבני אדם מההשגות האמיתיות,

ושמחתו במה שהשיג,

לעניין שיהיה בו מספר עם בני אדם,

הוא מתעסק בצורכי גופו,

ושכלו כולו בעת ההיא יהיה אם השם יתברך.

והוא לפניו תמיד בליבו.

השם תמיד לפניו בליבו.

ואף על פי

שגופו הם בני אדם,

השם לא מש מליבו רגע אחד,

גם בהיותו בעסקו מדבר עם אחרים,

על דרך שנאמר אני ישנה וליבי ער.

כל דודי דופק.

זאת הדרגה,

אומר הרמב״ם, איני אומר שהיא מדרגות כל הנביאים.

לא כל הנביאים השיגו את המדרגה הזאת.

רק אומר שהייתה מדרגת משה רבנו עליו השלום,

שנאמר עליו, וניגש משה לבדו אל אדוני.

וזאת גם כן מדרגת האבות

אשר הגיעה קרבתה מן השם יתברך

עד שנודע שמו בהם

לעולם

אלוהי אברהם.

מי שראה את אברהם, ראה את אלוהי אברהם.

מתבהר מזה שזה שהיה אצל האבות התאחדות בשם ההוא,

מתבהר מזה שזה שהיה אצל האבות התאחדות בשם

הוא משום שאבות בכל מעשיהם ובכל תנועותיהם,

לא נפסק מהם החיבור והדיבוק שבינם ובין הבורא יתברך.

שלא היה אצלם זיז כל דהוא שאין שם השם מחובר ומדובק בו.

וכל הזמן היו מחוברים בשם.

הטבע עצמו,

אמרנו, הרי הוא סוד החיבור והדיבוק השלם.

לפני החטא שחטא.

בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא עליך וברכתיך.

זה היה בטבע לפני החטא.

ובכדי שיהיה לאדם ציור מזה שכל זיז ותנועה תהיה מחוברת רק לשם השם,

התבונן בצד הרע שהכלל הוא את זה לעומת זה עשה אלוקים.

מרכבה טמאה כנגד מרכבה קדושה.

בעבירה גוררת עבירה.

זה מבין כל אחד ואחד.

שאין שום מעשה מצד הרע שלא יהיה בו

דיבוק וחיבור ברע.

ובאמת כן הוא, בכל מעשה אדם,

שאין שום מעשה בעולם שלא יהיה בו דבקות.

כל מעשה שאנחנו עושים, בין לטוב ובין למוטב,

זה דבקות.

אדם הולך לאיזה מקום,

ישן, מטייל,

עושה שאר הצלחיו,

אין ביניהן מעשה כלשהו שלא יהיה בו דבקות.

הרוצה להיווכח מזה,

ינסה למנוע אותו מזה.

תנסה למנוע מישהו

מאמצע הטיול,

מאמצע הארטיק,

באמצע השינה.

תראה את הדבקות.

הוא לא רוצה להפסיק.

מה זה אומר?

שהוא דבק!

ויראה עד כמה גדול החיבור שבשום אופן אי אפשר להפרידו.

אז בכל צד שאדם עושה, יש לו דבקות.

בין אם הוא הולך על צד הרע הוא דבק ברע,

בין אם הוא הולך על צד הטוב הוא דבק בטוב.

אבל אין מעשה בלי דבקות, או לכאן או לכאן.

לכן מצווה גוררת מצווה זה בטבע, זה דבקות.

ועבירה גוררת עבירה זה בטבע, זה דבקות.

אמר הכתוב במשלי,

מה אם גנובים אם תקו?

מה המתיקות שבמים האלה?

הלא אינם אלא מים פשוטים.

אז מה אם תעקו? מה מתוק פה יותר?

הנועם שבמים האלה זה הרע,

הגנובים.

הרע.

החיבור שבמעשה העבירה זה כל הנועם שלהם.

והרעיה שאותם שאינם באותו הדיבוק

אין להם את הנועם הזה.

חמט

מלאת צואה ופיה מלא דם

והכל רצים אחריה,

זה האישה נאמר,

דבר מאוס כל כך ואיך יש בזה נועם גדול,

והוא משום החיבור שעם הרע.

בלעדי החיבור אין שם נועם כלל.

והראה לנו ציור מהעבודה זרה,

שכיוון שבטל היצר של עבודה זרה,

ברגע שהוא בטל, איך אנחנו מסתכלים על עבודה זרה?

עצים באבנים.

כל הנועם היה רק מהחיבור לרע, אבל אם היצר הרע

של עבודה זרה בטל,

אין כבר נועם, זה עץ,

אין פה כלום.

או כשהוסר היצר לא מרגישים שום נוער.

ואם כן, מצד הרע פשוט

שאין שום תנועה ואין תהיה אצל האדם שלו, ימחובר עם יצרו.

אין מצב.

כך היה אצל האבות הקדושים, אבל מצד הטוב.

כל מעשיהם ותנועותיהם היו כולם חוברים ומדובקים

לשם ה'.

וזה הסוד שהיו תמיד עם הבורא יתברך.

לכן הם המרכבה,

שהרוכב לא נפרד מהמרכבה.

משום שהיו מכוונים תמיד בכל מעשיהם

אך ורק לשם ה'.

אם אין בדיבור, בעסק, בזה משהו שמחבר לשם ה',

לא התעסקו בזה,

לא דיברו בזה.

שום דבר שלא קשור לקדוש ברוך הוא לא היה אצלם בכלל.

היו מחוברים בכל מעשה ותנועה שלהם עם ה' יתברך.

ואף על פי שהם עסקו במשא ומתן בשאר ענייני העולם הזה,

בכל זאת, כל ענייניהם היו אך ורק לשם ה'.

ובאופן זה,

בכל הטבע,

בכל תנועה שבטבע יש חיבור ודיבוק עמו יתברך.

הנה אדם יוצא לטיול לנוף,

הוא ישר מתמזג עם הקדוש ברוך הוא כשהוא רואה את הנוף.

כשהוא רואה נחלים מפקים, הוא רואה, ישר יש התמזגות.

כן, הוא עומדה כל הבריאה

ואין בה שום דבר לעצמו.

הבריאה הותקנה במצב כזה והוא עומדה שאין בה שום דבר לצורך עצמו של האדם לעצמו.

כל הנקרא בשמי ולכבודי ברטיב,

שהבריאה של האדם זה לכבודו ולשמו של הקדוש ברוך הוא. לזה ברטיב,

לא לעצמו.

שהכל הוא לשמו יתברך, לשם שמיים.

ואם כן, פשוט שצריך להיות מחובר ומדבק עמו תמיד עם הקדוש ברוך הוא.

וכשאין חיבור מצד היצר,

אז יש חיבור מצד השם,

כי אין מצב ביניהם.

וזהו שבעבוד,

בכל נטייה שלהם היה תכף ואדוני עמו.

שכל נטייה שלהם הייתה מחוברת עם השם.

ונמצא שסוד הייחוד הוא שכל מעשה,

ואפילו הכי פשוט,

יהיה מחובר ומדבק לשם השם.

זה מה שאומר רבי ישראל מסלן זכר צדיק במלאכה.

על זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שחנוך

תופר מנעלים היה.

חנוך, שהפך להיות מלאך מתת.

ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים.

ורגילים להעמיס בזה סודות גדולים.

שהיה על כל תפירה ותפירה במנעלים מייחד ייחודים.

אז מעמיסים על זה סודות גדולים.

אבל הוא היה אומר, רבי ישראל מסלן,

שהפירוש של ייחודים, שהיה מייחד ייחודים,

זה שהיה מדקדק בכל תפירה לעשותה כהוגן.

כל אריח ששמים בית כנסת לשים אותו כהוגן,

זה לייחד ייחודים.

זה דבקות בשם יתברך, זה לכבוד השם יתברך.

אז לא מחפפים,

עושים כל דבר מדויק.

שתהיה מלאכתו כראוי,

והיה חושב בשעת מעשה לשם מידת חסד,

שעושה חסד עם הבריות, שמכין להם מנהלים,

שהיה נזהר מגזל והונאה,

היה מייחד ייחודים, כי עושה את רצון הבורא שלא יהיה בזה גזל ולא הונאה.

באופן כזה,

הרי כל מעשה מכוון לשמו יתברך, וזה ייחוד גמור.

לכן מי שמתעסק בהקמת בית הכנסת צריך להגיד,

אני מתכוון לקיים מצוות

הקמת משכן השם יתברך, בית מקדש מעט.

איך באה הבריאה לידי מדרגה כזו שהיא נפרדה כולם הבורא יתברך,

שאין לנו כבר בטבע ייחוד ודיבוק?

כל זה משום שנתהווה עניין

לשם עצמו,

שאנשים במקום לעשות את כל מה שהם עושים לכבודו ולשמו,

כל הנקרא בשמי ולכבודי ברטיב,

הם עושים לשם עצמם.

ממילא נהיה פירוד בינם לבין השם יתברך,

והייחוד נפסק.

אכן במצוות נשאר עדיין הייחוד,

אבל איפה כן נשאר הייחוד? שאתה בכל רגע יכול להתייחד עם השם

בשעת עשיית מצווה.

ואפילו אחת.

אם שהוסיף הבורא יתברך במצוות תוספת קדושה יותר מבכל הדברים הטבעיים,

או משום שהבורא יתברך זיכך וצרף וטיהר את המצוות בתכלית הקדושה ובטהרה.

אבל על כל פנים במצוות נשאר עדיין ייחוד השם יתברך.

אבל החיבור הוא לא קל, לא קל על ידי זה.

למה?

והוא שבטבע אין לנו בהשם אמו

כמו שהיה לפני החטא.

משום שהלא לשמה,

יש לנו עדיין שלא לשמה.

ובאמת גם מצוות

אפשר שיתווה כן.

גם במצווה שאדם עושה יכול לעשות את השלא לשמה.

כשלא יעשה המצוות לשמן, אלא לשם עצמו,

כשהוא מסתכל מה יוצא לו ולמה כדאי לו לעשות את המצווה,

ומה הנאה יש לו, ומה כבוד יש לו,

וכו' וכו',

כשהוא עושה את זה לשם עצמו,

השלו לשמה שלו,

שזה לא לשם השם ממש,

אלא זה לשם עצמו,

זה מפריד בין הדבקים.

זה מפריד את החיבור והדיבוק שהיה בכל הבריאה.

בכדי להשיג מושג מה זה העניין שלא לשמה,

צריך להתבונן בפרשת קורח.

חטאו של קורח ועדתו, אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

שהיה שלא לשמה.

איזוהי מחלוקת שאינה לשם שמיים, שהיא לא לשמה?

מחלוקת קורח ועדתו.

אז כל מה שהיה זה לא לשמה.

לשם עצמו זה היה.

לא מצאו חכמים, זיכרונם לברכה, חטא אחר על קורח.

איזה חטא מצאו אצלו?

שלא לשמה.

ובאמת המתבונן בכל הפרשה לא ימצא שום חטא.

הלאו שכתוב ולא יהיה כקורח ועדתו,

זה לאו שלא לחלוק על הכהונה.

זאת אומרת, שלא ירצה האדם להתקרב אל השם.

הרי חטאו של קורח היה שהוא רצה להתקרב אל השם.

כי אסור לאדם להתקרב למדרגה שהוא עדיין לא ראוי לה או לא ראויה לו.

כמו שרצו להעפיל אל ההר,

ואמר להם משה, והיא לא תצלח.

לא לעלות יותר מהמדרגה שלך.

אז מה הוא רצה בעצם? לעלות מדרגה מעלה. על זה אמר לו משה, רב לכם בן הלוי.

כי הם רצו לעלות,

ולכאורה לעלות זה בסדר.

כמו שמשה רצה לעלות,

להיכנס לארץ ישראל ולעלות ולהתעלות על ידי המצוות שבארץ.

מה אמר לה השם? באותו לשון. רב לך, רב לך.

אל תוסף דבר אליי עוד.

אתה אמרת לו לקורח ולחדתו, רב לכם, אני אומר לך גם רב לך.

הוא רצה עלייה רוחנית ואתה רוצה עלייה רוחנית. אתה מנעת אותו, אתה תמנע.

מה?

זה לא על ספר שהוא מנע את כהנות.

לא, זה בסדר, כי כהונה יש רק כהן אחד, והם רצו כולם להיות כהנים.

אבל הם רצו את המעלה. בהתחלה הם רצו באמת בהתחלה לעלות במדרגות כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם.

אחר כך היה הלעצמו שכל המשא ומתן למשה בסוף היה...

בשביל שכורח רצה את המעלה לעצמו.

ולכאורה איזה איסור יש בזה שאתה רוצה להתקרב לשם?

בעלו החכמים זיכרונם לברכה אמרו לנו על אהרון שכשהוא ראה שכל הנשיאים הקריבו והוא לא הקריב חלשה דעתו.

מה זה עבירה?

וכן בקין נאמר ואל קין ואל מנחתו לא שכה ואיחר לקין מאוד הוא התקנא באבל

ולא היה זה אלא קנאת סופרים.

הוא באמת צריכה להיות קנאת סופרים תרבה חוכמה.

רק שמתערב בזה הלשמו לעצמו, של עצמו,

פה זה נהיה. לכן הוא רצח אותו, את האחיו.

לכן פה הם כפרו בסוף.

אבל אהרון שנתקנא לא עשה שום מעשה רע.

וברשי פרשת קורח כתוב נתקנא קורח בנשיאותו.

של אלי צפן מן עוזיאל.

ואנחנו רגילים להבין את זה לפי המושגים הקטנוניים,

שהייתה שם קנאה

של איזה גבאות, כאילו גם כן רוצה להיות גביי, גביי.

איזה גבאי כזה, כאילו שיהיה לו איזה תפקיד,

יהיה לו איזה משהו.

ודאי שנתקנא,

אבל לא בגבאות,

כי אם בהתקרבות לשם שבזה.

נו, ואיזה חטא הוא במה שאמר,

ומדוע תתנשאו על קהל השם?

הלוא גם אתרו הוכיח את משה.

מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך?

ואמרו חכמים, זכרונך שהיה מוכיחו על שזלזל בכבודם של ישראל.

כי אם אתה יושב לבדך,

אז כל העם ממתינים בתור, ניצב עליך יום שלם.

מה, אתה מזלזל בעם?

לכבודם.

אז מה השתנתה תוכחתו של יתרו למשה מהתוכחת של כרח שאמר לו, מדוע תתנשאו על קהל השם?

כאילו רק אתם לוקחים תפקידים?

אין הכי נמי שצריך האדם להתקנא.

באמת, אדם צריך להתקנא, אפילו במשה רבנו.

והרי חכמים זכרונך אמרו בטלנד ובן יום, שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי.

מר רמחן לוצאטו בדרך עץ החיים כתב שצריך אדם לחשוב תמיד מה עשו אבותינו שכך חשק הקדוש ברוך הוא בהם.

250 איש שרצו כהונה, כוונתם הייתה בתכלית הקדושה.

והאדמו״ר הוכיח זה ממה שהמחטות נשארו קדושות.

כוונתם בבקשם כהונה הייתה כמו צלע אהרון.

אלא שחכמים, זיכרונם וברכה, גילו לנו שהחטא שלהם היה לא לשמה.

לא לשמה, זה כל הבעיה.

שום חטא בעולם לא היה שם.

כי אם שלא לשמה,

והרוצה לדע מהו שלא לשמה,

ילמד פרשת קורח,

שכל חטאם היה רק שלא לשמה.

ואף על פי כן יצא מה שיצא עם כל התוצאות ההרות גורל וכולי.

בהכל יצא משלא לשמה.

רבי ישראל מסלנזר, צדיק בן החיים, למד עצה בעניין לשמה.

מה העצה?

הוא אמר את זה על פי מה שאמרו חכמים זיכרונם וברכה.

מה אמרו בפסחים נ'?

לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות

ואפילו שלא לשמה,

שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

אמרנו אבל שלא לשמה זה לא טוב.

זה עושה פירוד.

זה לא עושה דבקות.

אבל אומרים לנו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, אפילו שלא לשמה. אפילו שבהתחלה הוא לא יכול לכוון נשמה,

אלא הוא מכוון לשם עצמו.

תמשיך, תמשיך, אתה תגיע לנשמה. אבל תתכוון שתגיע לנשמה, אז אתה תגיע לנשמה.

אז מה אמר בישרון משרד מה העצה?

אמר ככה.

ואמר שלא לשמה זה פירושו הוא לשם העסק.

שלא לשמה כזה, הותר לנו.

מה כתוב?

לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, יעסוק זה עסק.

לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, שלא לשמה.

אם השלא לשמה שלך היא לשם העסק,

לעסוק בתורה ומצוות,

אז שלא לשמה כזה הותר לנו.

דהיינו,

כשיזדמן האדם לעשות איזה דבר

שהוא שווה לטובת העסק

ואינו שווה בעד עצמו,

יבטל טובת עצמו מפני טובת העסק.

יעסוק בתורה ומצוות,

ולא יעסוק בטובת עצמו.

וזה כבר דרגה

בשלו לשם עצמו, הוא כבר מתרחק לפחות מעצמו.

אומנם הוא עושה את זה לטובת העסק,

שזה משתלם יותר לעסוק בעסק התורה ומצוות מאשר להתעסק בשל עצמו,

זה יותר משתלם,

זה עדיין לא לשמה.

אבל אם תרגיל את עצמך לסלק את עצמך,

את הלשם עצמו,

מתוך כל מעשה שלך,

ותהיה בשלו לשמה כזה, לא לשמה כזה כבר מותר לנו.

כי הוא יביא לנשמה.

כי אם סילקת את עצמך מתוך העסק של התורה והמצוות,

אתה תגיע לנשמה בסופו של דבר.

כשאדם עושה כן, אז מתוך שמתרגל לשבור את רצונו בשביל העסק,

במשך הזמן יבוא לידי דרגה שייבטל הלשם עצמו,

בשביל הבורא יתברך ממש.

הוא יבוא מזה לתכלית הלשמה,

ואז הוא יהיה בחיבור אחד גמור עם השם יתברך.

מפליא.

אז כל סוד פרשת קורח זה שלא נשמע.

מה יכול לגרום שלא נשמע?

כי אם מעורב בזה הלשם עצמו,

וואי וואי וואי, זה פרשת קורח.

בעם מבין יבין.

זה ערב זה גם לפח,

לעבוד את האנשים שאומרים בעזה. נכון.

רבי יחננים הוא הראשון אומר.