"וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". מה זה שכתוב "עובר לסוחר"? הדרשה של חכמים מובאת ברש"י מבבא מציעא פ"ז ידועה: שהוא דרש סלעים גדולים ומובחרים כנתרים . עפרון ביקש סלעים גדולים. סלעים הכוונה מטבע, מובחרת הנקראת כנתרים. והקשה בספר "תורת חיים" שאם כן, היה ראוי לכתוב "עוברים לסוחר". "וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עוברים לסוחר". אם זה כנתרים מדוע נכתב "עובר לסוחר" בלשון יחיד?

אומר הרב גלינסקי: אני אומר לכם. אברהם אבינו ביקש "בכסף מלא יתננה לי". אברהם לא רוצה הנחות. אם אקח מחוט ועד שרוך נעל, ואל תאמר אני העשרתי את אברהם. אני לא צריך טובות, יש לי כסף. אני משלם מלא. "וכסף מלא יתננה לי". ועפרון מה משיב לו? "לא אדוני. לא כפי שאמרת. אלא שמעני: השדה נתתי לך..." נתתי זה מתנה."והמערה אשר בו לך נתתיה". בחינם נתן לו. "לעיני בני עמי נתתיה לך". מתנה, הכל מתנה. שלוש פעמים הוא אומר לו מתנה. מתנה, מתנה, מתנה. "ואל תחשוש שאני אכפור במתנה או אני אחזור מהמתנה. אל תחשוש. כי ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובנך מה היא". מה איזה קרקע נתתי לך, זה כלום,זה בסה"כ 400 שקל כסף. "ביני ובינת מהי?". מה היא כבר שווה? זה כולה 400 שקל עלובים. מה היא חשובה לכלום? "הנח המכר ואת מתך קבור". זה העיקר. אבל אברהם אבינו הבין בדיוק מה הוא אומר לו. הוא הבין מה הוא לא אומר. עפרון הצהיר באוזני כולם שהוא נותן את השדה בחינם, אבל עם כל זאת הוא נקב בסכום של הוא דורש. מה זה 400 שקל כסף, אומר לו הסוחר. זה ביני ובינך כלום.

עכשיו, מה יקרה? אם יתן לו אברהם כסף, יחלים אותו. כי הוא אמר לו מתנה, מתנה, תנה, ואתה פתאום שולף 400 ונותן לו? אז אתה מוציא  שקרן וגם נותן לו? אתה מבזה אותו לפני כולם. ואז הוא ימצא דרכים לערער אם לא יתן לו. אבל אם הוא לא יבין כאילו את הרמז, והוא לא יתן לו כסף בסוף, אז הוא ימצא דרך לערער עפרון. מה עשה? מצא עצה. העביר את הכסף לסוחר והסוחר מצא כבר הזדמנות לטחוב את הכסף לעפרון והכל בא על מקומו בשלום. זה היה הפטנט. לכן כתוב "עובר לסוחר". דרך הסוחר העבירו את הכל.

איך אני יודע שזה הפשט? אומר הרב גלינסקי, הוא אומר מעשה שהיה: לבריסק הגיע גנרל גוברנטור חדש. אחת מהפעולות הראשונות ציוה לסגור את התלמוד תורה העירונית תוך 30 יום. והטוענות לא חסרו לו. הכיתות קטנות, דחוסות וצפופות. המלמדים חסרי הכשרה, אין תעודות. אין חצר משחקים, צער בעלי חיים. כל מיני טענות. נו, אז הרמז הובן ועסקנים עלו ללשכה ובררו בכמה אפשר לסגור את העניין. ולהפתעתם שפמו סמר והוא קם מלוא קומתו והצהיר בחומרה: "אם אשמע ולו ברמז ניסיון לשוחד, ימצא מציע את עצמו מציע מאחורי סורג ובריח. בעוד עשרים ותשעה ימים ינעלו שערי מוסד". נבוכים עלו העסקנים לביתו של המרא דאתרא, הגאון רבי חיים מבריסק, אמרו לו: "סוף העולם. המושל אי אפשר לשחד אותו. מה עושים?" שמע. פטר אותם ואמר: "הניחו זאת לי. רק זאת תגלו לי: כמה אתם מוכנים להציע לו כשוחד?". אמרו לו: "אלף רובלים". אמר להם: "מוסכם". תמהו והלכו. איך הרב יסתדר איתו? הרב שלח למושל לומר לו שהוא חפץ לשוחח עימו. המושל השיב שהוא ישמח מאוד להכיר אותו. זימן אותו למחרת בעשר בבוקר היה זה יום קיץ לוהט, כמו עכשיו בשרפות. בעשר בבוקר הודיע משרת המושל: "הרב היהודי הגיע". "שיכנס". המושל קם לקדם את פני הרב והוכה בתדהמה. הרב הגיע חבוש בכובע הפרווה ועוטה אדרת פרווה. חלץ את הכפפות של פרווה כדי ללחוץ את היד של המושל המושטת, והניח את המטריה בפניה של החדר. נחלץ ממעיל הפרווה והסיר את הצעיף של הצמר העבה. הוריד את המצנפת הכבדה ונשאר בכיפה מקטיפה. והזיעה ניגרה ממנו פלגים, פלגים. המושל היה המום. גישש בעדינות: "זה לבוש השרד של הרבנים?". "לא", הזדעזע הרב. "ללכת בקיץ בלבוש כזה?! אם הרבנים ילכו ככה יצחקו עליהם". אז המילים נעתקו מפיו של המושל. הרב חייך. "אני מבין. אני אגלה לך את הסוד. הייתה לי סבתא צדקת, מנוחתה עדן, והיא התגלתה לי בחלום והזהירה שהיום ירד גשם סוחף, ויהיה קור נורא. והואיל וקבעתי לצאת מביתי לפגישה, לא הסתכנתי והלבשתי בהתאם. המושל ניגש לחלון, מביט בשמים התכולים הניבטים בעד החלונות הפתוחים, והגבות שלו נזקפו בפקפוק. הרב הסכים עמו: "אני מבין את כבודו, גם אני הייתי מפקפק. אבל כבודו לא מכיר את סבתא שלי. היא הייתה צדקת, מנוחתה עדן." המושל התקשה לשלוט בעביט של החיוך שעיוותה את שפתיו. אבל הרב היה נחרץ. "כבודו, אינו מאמין, הא? ניחא, אני מוכן להתערב עם המושל שהיום עד שקיעת החמה, יתקדרו השמים בעבים וירדו מטרות עזים.אלף רובלים שלי מול עשרה רובלים שלך". המושל משך בכתפיו, ניגש עוד פעם לחלון, גהר החוצה, אין רמז לענן. רוח לוהטת, מזרחית, הוטחה בפניו. תראו מה זה, בשביל עשר רובל, הוא עוד בודק עוד פעם. בסוף אמר לו:"מוסכם". מוזר. אומר: כולם דווקא היללו את הרב הזה, אמרו שהוא פיקח מופלג. לך דע. "ועכשיו...", אמר הרב, "בעניין שלשמו באתי". המושל אמר לו: "אם באתם לדבר אודות התלמוד תורה, אין על מה לדבר. כלה ונחרצה! יש לכם עוד עשרים ושמונה ימים". הרב נאנח. שיערתי שזאת תהיה התשובה. אבל מחובתי להשתדל עבור חינוכם הנאות של צאצאינו בדרך התורה. קם, ליפף את הצעיף, עטה את המעיל, לבש את הכסיות, חבש את מצנפת הפרווה, נטל את המטריה ובמגפיים הכבדים נקש על לוחי הרצפה". והמושל מגחך. כל היום עמד המושל בחלון עד שרבבות של כוכבים נצנצו ברקיע חשוך ניטו לעננים. צחק לעצמו. "הסבתא הצדקת תעתע ברב". ללמדך, שהפיקחים באנשים עלולים להשתטות. למחרת בעשר בבוקר, מודיע משרת המושל: "הרב היהודי הגיע". קם לקראתו והפעם הוא בגלימת משי קלה וכובע מצחייה. ללא צעיף, ללא כסיות. מגפיים, אדרת שיער. "ובכך הסבתא כיזבה אותך, הא?". המושל מסתלבט על הרב." קורה". משך הרב בכתפיו. "קורה. מכל מקום, לא נטלתי סיכון. אם היית מכיר אותה, היית מבין. אבל לא משנה, באתי לשלם לך את דמי ההתערבות". "חלילה", אמר המושל. "זה לא היה ברצינות". והרב השיב ברצינות: "שמע, אילו היית מפסיד אני הייתי בטוח שהיית שולף לי את עשרת הרובלים. אני הפסדתי ועליי לשלם". המושל אמר: "מה שנכון, נכון.". הרב מנה לו אלף רובלים, המושל טמן אותן בכיס. "בפעם הבאה...", נתן עצה לרב, "תיקחו אצת המעיל הכבד ביד". לא צריך אם הסבתא אומרת, לא חייבים לשים את המעיל עלייך, עד שירד גשם. בינתיים תיקח ביד. "על כל אדם להפיק לקחים ממאורעות החיים", הסכים הרב. "אבל בקשה אחת יש לי לפני שאני הולך תניח לתלמוד תורה". ויצא. המושל התיישב בתדהמה, מישש את תכריך השטרות בכיסו ואמר: "צדקו אלו שאמרו שהרב פיקח מופלג". ללמדך, שצריך לדעת לא רק כמה לתת, גם איך לתת. הבנתם?

גוי לוקח שוחד, אין דבר כזה! רק מה, כלפי "בני עמי נתתיה". נתתיה! הכל בחינה. אבל 400 שקל ביני ובינך מה היא? בחייאת! תבין את הרמז. הבנת?