תלמידי עשו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת יצחק לוי בן סהרה בפהימה תרצה בצלחה מנוחתם עדן

ויאהב יצחק את עשיו כציד בפיו

המכתב מאליהו אומר ראיתי בשם הארי זיכרונו לברכה

שטועים החושבים שעשיו היה צבוע

ובזה הטעה את אביו חס ושלום לחשוב כך

ודאי כיוון שטעה יצחק אבינו עליו השלום היה מקום גדול לטעות

ואילו היה באמת צבוע איך אפשר שיטעה יצחק אבינו עליו השלום בזה

אלא הכוונה

בחינת ציד בפיו

זה שהציד היה דווקא בפיו

דהיינו ניצוצות הקדושה

שהאחז בהם

זאת אומרת אלה שהם היו התעוררויות

האפשריות להגיע על ידם לקדושה

כל התעוררות כזו שהייתה לו השאיר בפיו

ולא בלע אותם

כי היה ירא להפנים לבלוע אותם פן יחזור למוטב

על כן הרהר רק מצד החיצון לבד

כמו סקרנות, התעניינות,

התעוררויות

אבל לא להפנים

כי עשיו כל כולו חיצוני וקליפה

לכן התעניין איך מעסרים את התבן

איך אפשר לקיים בהם מצוות מעשר

ודיבר בעניינים האלה עם אביו ועם אחרים

כדרך כל דבר שהוא ממנו וחוצה שמשוחחים ומדברים בהם

How is the weather?

איך מזג אוויר? מה נשמע? מה אתה אומר? זה כאלה מתעניינים כזה, מדברים, שוחחים חיצונית, לא נכנסים

בשביל לעשות, להפיק משהו מזה, רק מדברים, מדברים

ואדרבא, על ידי הדיבור נשאר העניין אצלו מבחוץ עוד יותר כי זהו יצא ידי חובה, דיברנו בזה, כן? דיברנו בזה.

אתה זוכר שדיברנו בזה?

כן. מה עשית עם זה?

לא, דיברנו בזה, זהו.

אמרו זיכרונם ורחב ביום העיינים

דאגה בלב איש

יש חן נא

אל תקרא יש חן נא

אלא יש חן נא לאחרים. אם יש לך דאגה בלב

אל תשאיר אותה בפנים.

תשוחח עליה, אז ככה תנמיך אותה, תשפיל אותה.

היא כבר, הדאגה תרד, כי כשמשתפים מישהו בצער או במשהו

חולקים את זה, כמו שאומרים, אז אתה משתחרר מזה לאט לאט. זאת אומרת, כמה שמדברים יותר באיזה עניין

זה כאילו יוצא ממך.

אז זה

זה הבחינה של עשו

שהוא לא בלע את ההארות שהיו בפיו

אלא הוא רק דיבר בהן

והן נאמרו מבחוץ לאני הפועל.

אז זאת אומרת

ויהב יצחק את עשו כי ציד בפיו פירושו של דבר

לשמוע אותו מדבר, להתעניין, הכול, זה

פלא פלאות.

כל דבר מעניין אותו את עשו.

בכל תחום וזה מדבר בהלכות, בעניינים, במוסר,

הכול.

אבל זה ציד רק בפיו.

הדברים ניצודים, אבל נשארים בפיו. לא נכנסים פנימה, לא נפנמים ממילא מי יודע על ליבו של אדם עד תוך תוכו,

מה ירד שמיים שלו.

שומעים אדם מדבר גדולות ונצורות.

אבל חכמים אמרו לנו, אל תסתכל בקנקן, אלא מה שיש בתוכו.

וכתוב, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. יש כנראה להם קשט אחרים, אבל הם לא מקושטים בעצמם.

אז לכן אנחנו לומדים פה שמי שדברי מוסר

ברגשי התעוררות,

בתשובה, שגורים רק בפיו,

והוא בעצמו לא השתנה מהם ולא הושפע מהם.

הוא חברו של עשווה רשע.

הוא תלמיד שלו,

ממשיך דרכו.

צייד בפיו.

תותים.

רק תותים מדברים.

השם יצילנו מזה

ויסייענו לבקוע את טמטום הלב.

כבר למדנו בכמה דרשות,

כמה צריך להפנים את הכול,

צריך שיהיה הכרה.

אברהם ידע את השם והכיר את השם. ידע בגיל שלוש והכיר בגיל ארבעים, אומר הרמב״ם.

ולהוריד את הדברים מוידעת עד בהשאבות אל לבביך,

אם לאברהם לקח עשרות שנים,

אז איזו עבודה קשה זו.

אצל עשווה זו בכלל לא הייתה עבודה. הוא פחד הפוך להפנים, כי אז הוא השתנה מטבעו.

הוא רוצה להיות איש שדה.

עולם פתוח, אקדמיה, מכללות.

רוצה ללכת לצבא?

אז זאת אומרת, זה עשו.

יעקב אשתם

יושב אוהלים.

הכול פנימיות, סגור.

הכול מכניס לבפנים.

זה ההבדלים.

מכל מקום,

יש אנשים שצודים את בני האדם בפיהם,

אבל אין תוכם כברם.

אין התוך כמו החוץ.

למרות גם היה איש ציד,

היה גם צודה את האנשים

ומטעה אותם

ומעביר אותם מהאמונה באלוקים.

אז זאת אומרת,

יש אנשים שצדים את האנשים בשביל לנכס את האנשים עליהם,

ולא לנכס את האנשים לבורא.

הם רוצים רק שאנשים יהיו מחוברים אליהם, לא לבורא.

לכן הם מקלים להם הכול, אומרים להם הכול זה, הכול בחיצוניות.

תעשה ככה, תעשה כזה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, תאכל זה, תשתה זה, הכול זה בסדר. למה?

הם לא רוצים לנכס אותם לשם, נכס אותם לעצמם.

כי הם מקלים.

כוחא דהיתרא עדיף.

כוחא דה עברא עדיף. זה לא היתרא, זה עברא.

אבל מה לעשות?

זה הכול בחיצוניות.

בפנימיות האנשים האלה רדודים מאוד.

תלמידי עשיו

רבי חנניהו ברגשי אומר

ועושה הגודל שבכל זאת כל ישראל הוויכוח על חרבנות הרצון שנעמור ונרוץ למען זה גויר בלתי ראוי אדיר